1

 

   

בתי משפט

 

א  002477/02

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

01/09/2003

תאריך:

כב' השופט  ישעיהו שנלר

 

בפני:

 

 

 

ד"ר אסף יעקב

בעניין:

התובע

ש. הורוביץ ושות', עו"ד

ע"י ב"כ

 

 

נ ג ד

 

 

1. איתן ענבר

ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר פרזנטי ועו"ד כהן

2. כרמל ספרות משפטית בע"מ

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

רקע עובדתי וההליכים

 

1.         התובע, ד"ר במשפטים, מכהן כמרצה בקורס "דיני נזיקין" במרכז הבינתחומי בהרצליה, קורס חובה לתלמידי משפטים בשנת הלימודים השניה.

            הנתבע 1 (להלן: הנתבע) נמנה בין תלמידיו של התובע בקורס, בשנת הלימודים 1997-1998.

 

2.         בחודש יולי 2002 יצא לאור ספרו של הנתבע "דיני נזיקין בראי ההלכה הפסוקה" (להלן - הספר) בהוצאת הנתבעת 2 (להלן - כרמל).

 

3.         ביום 3.12.02 הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעים וכן כנגד נתבעת נוספת, בורסי חברה לספרי משפט בע"מ (להלן - בורסי). טענת התובע, כי הנתבע הפר את זכויות היוצרים של התובע בהרצאות שניתנו במסגרת הקורס המעוגנות לדידו, בקובץ הרצאות שהוכן על ידו וחלקן אף במצגות, כולל במקרים מסוייימים חלוקת דפים שעליהם מודפסות חלק מהמצגות. לתביעתו צרף את קובץ ההרצאות וכן את המצגות.

            בתביעה נטען על ידי התובע, בין השאר, כדלקמן:

 

א.        

כי חלקים ניכרים בספר מהווים העתקה שיטתית וגורפת של חלקים מהותיים וניכרים מתוך ההרצאות, וזאת בין היתר, במבנה הכללי של הספר, צורת ההגשה, דירוג החומר וסידורו, שיטת הלימוד, אופן הניתוח והצגת רעיונות והנושאים תוך שימוש בדוגמאות, פרי מחשבתו של התובע.

 

ב.         התובע צרף טבלת השוואה תוך הפניה לקובץ ההרצאות ולמצגות מחד ולספר מאידך.

 

ג.          התובע נוהג לעגן כל הרצאה בצורה של קובץ טקסט שנשמר על גבי דיסק מחשב, וזאת לפני השמעת ההרצאה, שלקראתה נוהג הוא לקרוא את הטקסט אשר אף מונח בפניו בעת ההרצאה.

            עם זאת, אין התובע מקריא את ההרצאות אלא נושא אותן בעל פה, תוך עיון בטקסט.

 

ד.         משנת הלימודים 1997 החל התובע להעביר את הקורס האמור וזאת לאחר שסיים לימודיו המשפטיים בארץ באוניברסיטת תל-אביב בשנת 1993. בחו"ל למד באוניברסיטת שיקאגו בין השנים 1994-1998, תוך סיום לימודי הדוקטורט וכי עיקר זמנו של התובע למחקר משפטי. ההרצאות הינן פרי מאמץ וכישרון, מחשבה ועמל של התובע. האמור כולל מחקר ופיתוח עצמאיים, ליקוט, עיבוד, ניתוח והפשטה של מאות מקורות, תוך סדור ועריכה ודוגמאות מקוריות.

 

ה.         התובע מציין "לשם שלמות התמונה", כי הוא נוהג לעדכן קלות, כלשונו, את ההרצאות ולהוסיף ניתוח של פסיקה חדשה וכי קובץ ההרצאות שצורף הינן ההרצאות המעודכנות לשנת הלימודים 2001-2002.

 

ו.          קובץ ההרצאות אכן מועבר בעל פה אולם המצגות מוצגות בכתב וכן מעוגנות ההרצאות באמצעות התלמידים, כולל הנתבע אשר מעלים על הכתב את ההרצאות.

 

ז.          התובע אף טוען להפרה של הזכות המוסרית שלו בהרצאות וכן טענה של עשיית עושר ולא במשפט.

 

4.         הסעדים שעתר להם התובע כוללים, עתירה לצו מניעה האוסר על הנתבעים בעצמם או על ידי אחרים לעשות כל שימוש בספר, חיוב הנתבעים לאסוף את כל הספרים המפרים לרבות המצויים בידי צדדים שלישיים, מסירת רשימה מפורטת של כל הגורמים אשר רכשו או קבלו עותק מהספר, מינוי ב"כ התובע ככונס נכסים של הספרים להבטחת השמדתם, חיוב הנתבעים במסירת דו"ח מאומת בתצהיר ביחס לכמות הכוללת של העותקים של הספר ששווקו כולל דו"ח כספי וכן סעד כספי, בין בהשבת הרווח ובין לחילופין פיצויים סטטוטריים וכן פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית.

 

5.         הנתבע הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד הן כנגד התובע והן כנגד בא-כוחו ומשרד בא כוחו, שעניינה לשון הרע ופגיעה בפרטיות (להלן - התביעה שכנגד).

            בכתב הגנתו טוען הנתבע, בין השאר, כדלקמן:

 

א.         הסעד של מתן חשבונות וכן הסעד הכספי, לאור הסכום שצויין על ידי התובע, אינו בגדר סמכותו של בית המשפט.

 

ב.         בעת העברת הקורס בו נכח אכן הנתבע, התובע טרם קיבל את התואר דוקטור למשפטים, וכי מדובר היה בקורס הראשון שהעביר התובע.

 

ג.          ההרצאות שהועברו על ידי התובע אינן מוגנות בזכויות יוצרים כלשהן וכי התובע אכן לא נהג להקריא מתוך חומר כתוב אלא העביר את הרצאותיו בעל פה ובצורה חופשית.

 

ד.         חומר הרצאות כתוב כלשהו, כולל קובץ ההרצאות לא הוצג בפני הנתבע וכי המצגות שנמסרו בזמנו, שונות מהמצגות שצורפו לתביעה.

 

ה.         הספר מהווה יצירה מקורית שלו המוגנת ומבוססת על מחקר מקיף, מקורות משפטיים רבים וכן, בין היתר, ידע שצבר הנתבע במהלך ההרצאות שהעביר התובע וכן מבוססת על הכשרתו של הנתבע שהינו בעל תואר ראשון בכלכלה וכן תואר שני במנהל עסקים.

 

ו.          בספר קיבץ הנתבע, כפי שלא עשה אחר לפניו, את התיאוריה ואת הפסיקה בצורה ברורה וממצה, תוך דיון בתיאוריות והצגת יישומן בבתי המשפט.

            היקף החומר והמקורות נרחב בהרבה מזה שבהרצאות התובע.

 

ז.          "ברי כי המקורות לחומר ההרצאות של התובע הם אותם המקורות, או מקורות דומים למקורות בהם עשה הנתבע שימוש לצורך כתיבת ספרו" וכן, כי סדר הנושאים בספר נבנה בצורה לוגית.

 

ח.         אין מקום לטבלת ההשוואה אשר מתייחסת לחומר הרצאות שלנתבע לא היתה גישה אליו. כן ייתכן שחומר ההרצאות הוכן לצורך המשפט.

 

ט.         החומר שנרשם על ידו במהלך ההרצאות נרשם בצורה חופשית.

 

י.          מהשוואה מהותית בין קובץ ההרצאות לבין הספר עולה שאין "אנו עוסקים באותה יצירה או בהעתקת חלקים ממשיים ומהותיים ממנה, ומכאן שלא הופרה זכות יוצרים כלשהי".

 

6.         במקביל להגשת התביעה עתר התובע בבקשה דחופה למתן סעדים זמניים (בש"א 21807/02) וכשהנטען, כמפורט בכתב התביעה. עם זאת מהראוי לציין, מהתצהיר התומך בבקשה, כדלקמן:

 

א.         התובע מצרף מסמך שכותרתו "תגובה מטעם איתן ענבר למתן צו מניעה זמני... בבקשה של ד"ר אסף יעקב נגד איתן ענבר", אשר הוכן בטרם הוגשה הבקשה ולאחר שהוצהר על ידי התובע כי תוגש שכזו.

 

ב.         כי בעוד שבתגובה נטען כי אין בפרסומים בתחום הנזיקין ובכלל זה הרצאות התובע, משום יצירות הראויות להגנה, הרי הנתבע עצמו טוען לזכויות יוצרים על ספרו.

 

ג.          פרקים מסויימים בהרצאות עוגנו וקובעו במצגות אשר שמשו את הנתבע תוך נטילת מלל ושפה מדוייקים ומאידך, לאור העברת ההרצאות בעל פה קיימים הבדלים בנסוחים בין קובץ ההרצאות לבין הספר. כן מצהיר התובע אודות קיבוע ועיגון בכתב על ידי תלמידיו במהלך ההרצאות ובכלל זה על ידי הנתבע.

 

ד.         הספר נחזה להיות חיבור משפטי מקיף וחדשני אשר מתיימר להציג את הפן התיאורטי של דיני הנזיקין לצד ניתוח פסיקה ומגמות חדשות בתחום ולא בכדי זכה, בגין אותם פרקים והנתוחים התיאורטיים, לדברי השבח בדברי המבוא שנכתבו על ידי כב' הנשיא השופט גורן. והנה, חלקים אלו הינם העתקה גורפת ושיטתית.

 

ה.         לנתבע היתה גישה ישירה להרצאות.

 

ו.          חרף מכתבי ההתראה המשיכה כרמל בפרסום.

 

7.         הנתבע בתגובתו חוזר אף הוא על האמור בכתב ההגנה. עם זאת ראוי לציין מתצהיר הנתבע, כדלקמן:

 

א.         אין כל ראיה שאכן ההרצאות בע"פ תועדו.

 

ב.         בידו מצויות המצגות שמסר התובע שאכן הן יצירה בכתב אולם אלו לא הועתקו על ידו וכשקיים שוני בין המצגות שחולקו בזמנו לסטודנטים, לבין המצגות שהוצגו בבית המשפט.

 

ג.          אין כל הצגה של מקור כלשהו.

 

ד.         הנתבע עשה שימוש בחומר רב לרבות פסיקה מערכאות שלום ומחוזי, אשר התובע לא התייחס בהרצאותיו. כן עוסק הספר בנושאים רבים שלא נכללו בהרצאות.

 

ה.         הנתבע אף מפנה לסימון בטבלת ההשוואה שערך התובע, לאותם מקורות להם נזקק בספרו ואשר מופיע בטבלת ההשוואה. כן הוא מצרף אסופת מאמרים להם נזקק.

 

ו.          כל שהיה בידו מההרצאות, ההערות והנקודות שרשם בעצמו במהלך ההרצאות. עוד הוא מוסיף כי לא מדובר בהוצאת קובץ ההרצאות לסטודנטים.

 

8.         כרמל הגישה תגובה לבקשה לסעדים זמניים באמצעות מנהלה, אשר מציין בתצהירו כי עקב היקף עבודתו לא ידע ולא יכול היה לדעת את תוכן הכתוב בספר וכי הוא מסתמך על הצהרתם של המחברים לגבי זכויות היוצרים שלהם בחומר המועבר אליו לפרסום. כן הוא נזקק לטיעון משפטי, כי על התובע להוכיח מעורבות עקיפה של המוציא לאור בהפרות להן הוא טוען.

            לבסוף מציין המצהיר כי תכובד כל החלטה של בית המשפט.

 

9.         התובע הגיש תשובתו לתגובות האמורות, וכשעתה בתצהיר השני מטעמו, מציין התובע, בין השאר, כדלקמן:

 

א.         התייחסות למצגת בנושא הפיצויים אשר צורפה כחלק מהמקורות אשר לטענת הנתבע עמדו בפניו, וכי למעשה מדובר בהעתקה ובאותה מצגת ממש.

 

ב.         כי חרף הנטען על ידי הנתבע, אין בספר הפניה לכל אותם מקורות שהפנה אליהם הנתבע. יתר על כן, קשה לקבל כי בדרך מקרה שמוש באותם מקורות תוצאתו זהה.

 

ג.          כי לנתבע היתה אף נגישות לחומר ההרצאות ואף המעודכן כסטודנט, עד לחודש אוקטובר 2002, לאור עיגון ההרצאות על ידי סטודנטים, ואף במחזורים מאוחרים ולמצער עד סיום לימודיו באוקטובר 2000.

 

ד.         התובע מתייחס לטענה כאילו קובץ ההרצאות שצורף "מפוברק", כלשונו, וכשהוא מסביר כי סבר במועד הגשת הבקשה כי קובץ ההרצאות כפי שעמד בפניו בעת הקורס בו למד הנתבע אינו נמצא ברשותו, הואיל והוא כאמור, מעדכנו מעת לעת. אולם נוכח טענותיו של הנתבע, ניסה למצוא תיעוד של קובץ ההרצאות במועדים הרלוונטיים ואכן זמן קצר לפני שהושלמה התשובה, הצליח לאתר בביתו שני דיסקטים של מחשב שאליהם העתיק במהלך שנת הלימודים 97-98 מסמכים שונים, לרבות פרקים שונים מקובץ ההרצאות וכשהאמור בוצע מתוך הדיסק הקשיח לצרכי גיבוי.

            ועתה מצרף התובע צילומים של פרק א' ופרק ג' של קובץ ההרצאות וכשהוא מציין כי פרק א' זהה לחלוטין לקובץ המעודכן וכי פרק ג' זהה, כמעט לחלוטין. כן הוא מצרף תדפיסים של מאפייני קבצי ההרצאות ובהם מועדי הגיבוי.

 

10.        התייחסות הנתבע לא בוששה לבוא, וכשהנתבע עותר בבש"א 1823/03 למחיקת סעיפים מהתשובה וכן להורות על משיכת נספחים מהתשובה. טיעוני הצדדים בבקשה כדלקמן:

 

א.         הנתבע טוען כי התובע מבקש לשנות חזית, בכך שעתה היצירה המועתקת אינה קובץ ההרצאות המעודכן אלא אותו קובץ מקורי וכי מדובר בשינוי עילה וזאת נוכח אשר נטען על ידי הנתבע בתגובתו.

            שנית, כי התובע אינו זכאי לצרף ראיות חדשות לתגובתו, דהיינו אותו קובץ הרצאות שלפתע התגלה. היה עליו להגיש את האמור בעת הגשת הבקשה וכשלא ניתן להגיש את הראיות חבילות חבילות. כן מדובר בחוסר נקיון כפיים לאחר שהתובע בחר להמתין עד לאשר יטען בתגובה ואזי צרף אשר צרף.

            יתר על כן, הנתבע קורא תיגר, כלשונו, על האותנטיות של החומר שצורף תוך שהוא נסמך על כך שהתובע כבש האמור, כי ניתן ליצור עתה את אשר הוצג ובמיוחד שהתובע נזקק לזמן להגשת תשובתו, תוך הפניה לנושא של בידוי ראיות במערכת המחשב. לבסוף טוען הוא לכלל הראיה הטובה.

 

ב.         בתגובתו דוחה התובע את הנטען על ידי הנתבע, תוך שהוא חוזר ומדגיש בתצהירו כי זמן קצר לפני הגשת התשובה עלה בידו לאתר את אשר אותר. עוד הוא מוסיף כי אין לו התנגדות להציג את הדיסקטים המקוריים. כן הוא מסביר כי אין כל שינוי חזית, הואיל ומלכתחילה נטען על ידו כי הופרו הזכויות בהרצאות שהועברו ומועברות במרכז הבינתחומי.

 

ג.          הנתבע בתשובתו מתייחס לנטען על ידי התובע, אולם עתה הוא מצרף טבלת השוואה משלו באמצעותה ניתן להווכח, לטענתו, כי התובע הוא זה שהעתיק באופן מסיבי מתוך מאמרים ופסקי דין, וכשאין הוא מייחס את אשר הביא למקור, אלא לו, וכן התייחסות לעניין מיקומם השונה של הפרקים בין ההרצאות לבין הספר.

 

11.        במסגרת פרק זה, לא נזקקנו למלוא הנטען על ידי צד זה או אחר, אלא לעיקרי הדברים.

            במיוחד לא נזקקנו לאשר מצאו לנכון הצדדים להטיח זה בזה ואף במייצגיהם. כך בכל הקשור למועד קבלת תואר הדוקטור על ידי התובע והתייחסות לפרסומים אלו או אחרים שלו וכן בכל הקשור לנושא לימודיו של הנתבע, הציון שקיבל בקורס, תביעות נוספות שהוגשו על ידו ועוד. נזקק לאמור, אך ורק ככל שהדבר יהיה הכרחי למחלוקות שבין הצדדים.

            בנוסף לא מצאנו לנכון לפרט, כבר עתה, את מלוא הנספחים והמצוי בהם אשר צורפו על ידי הצדדים.

 

12.        במסגרת דיון בפני כב' השופט זפט, בבקשה לסעד זמני וכן בבקשות הנתבע, הוסכם בין הצדדים, והכוונה לתובע ולנתבע, כדלקמן:

            "א. כל החומר שהוגש בהליכי הביניים ייחשב כחלק מהראיות והטיעונים בתיק העיקרי, בכלל זה נספחים נשוא בש"א 1823/03, שאף הם יכללו בין הראיות.

            ב. הצדדים יגישו סיכומים בכתב, להם ניתן יהיה לצרף אסמכתאות נוספות...

            ג. הצדדים מוותרים על חקירות נגדיות ועל זימון עדים, זאת בלי שהדבר ייחשב כמוסכם לאמור בתצהירי הצד שכנגד.

            ד. הסעדים הכספיים ימחקו מהתביעה, וכך גם תמחק התביעה שכנגד".

 

            בהתאם הורה בית המשפט על מחיקת בש"א 21807/02 - הבקשה לסעדים הזמניים, וכן בש"א 1823/03 - בקשת הנתבע בהקשר לתשובת התובע דלעיל.

 

13.        בהמשך הוגשה הודעה לבית המשפט בדבר פשרה בין התובע לבין בורסי, וכשצויין כי בורסי התחייבה, בין היתר, שלא לעשות שימוש בספר ובהתאם נמחקה התביעה כנגד בורסי ללא צו להוצאות.

 

 

14.        אם סבר מי שסבר, כי עתה יוגשו הסיכומים בהתאם להסדר וללא בקשות נוספות, הסתבר כי לא כך הדבר.

            לאחר הגשת סיכומי תשובה מטעם התובע, עתר הנתבע למחיקת סעיפים מסיכומי התשובה או לאישור להגשת תגובה לסיכומי התשובה, ואכן הבקשה החילופית נעתרה.

 

הנושאים הנצרכים לענייננו

 

15.        דומה כי אכן המקרה שלפנינו אינו שגרתי ולמעשה קשה למצוא אין התייחסות ישירה בפסיקה בישראל לשאלת זכויות היוצרים במתן הרצאות בכלל והרצאות במסגרת לימודית כמוסד להשכלה גבוהה, בפרט.

            אכן בע"א 323/60 בר-שירה נ' סופר פ"ד יד 2231 קיימת התייחסות לפרסום של חומר הרצאות, אולם אין התייחסות ישירה לנשוא המחלוקות בענייננו.

 

16.        השאלה הראשונה עניינה, האם ככלל, הרצאות אשר מועברות בעל פה מוגנות ובגדר זכויות יוצרים ובפרט ביחס להרצאות במוסד אונברסיטאי.

            בהקשר לשאלה זו, האם תיעוד בכתב שערך המרצה ואשר לא נמסר לשומעים, יכול וישפיע על התשובה לשאלה דלעיל. כך גם בהתייחס לעיגון בכתב של סטודנטים או אותן מצגות. כמובן שיהיה עלינו להיזקק - נוכח אשר נטען על ידי הצדדים - לשאלה האם אכן הוכיח התובע תיעוד שכזה כדבעי.

 

17.        אם אכן המסקנה תהא כי אכן מדובר ביצירה ברת הגנה, האם אכן הנתבע העתיק מיצירת התובע או לאו. במיוחד יהיה עלינו לבחון את האמור ובהתחשב מחד בטבלת ההשוואה שערך התובע ומאידך באשר ציין הנתבע, בדבר הפניות למקורותיו וכשלמעשה, טענת הנתבע כי דווקא התובע הוא זה שהעתיק ממקורות השונים.

 

18.        אם אכן המסקנה תהא כי סביר יותר כי הנתבע אכן התבסס על אשר טוען התובע כי יצר, הסעדים להם זכאי התובע ובמיוחד תוך התמקדות בשאלת תקנת השוק בזכויות יוצרים ובהתייחס לאותם אלו שהספר מצוי ברשותם אשר אינם צד להליכים נדן.

            בנוסף יהא עלינו להיזקק לטענה בדבר הפרת הזכות המוסרית, וכן, לעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

 

19.        התייחסות לעתירות כנגד כרמל, נוכח זאת שלכאורה לא השתתפה כלל בדיונים ואף לא היתה צד להסדר הדיוני.

 

הרצאה לעניין זכויות יוצרים

 

20.        בחוק זכויות יוצרים - 1911 (להלן - חוק זכויות יוצרים או החוק) מוצאים אנו התייחסות מפורשת לנושא הרצאה וזאת במספר הקשרים. כך בסעיף 1(2) מצוין "ואם היצירה היא הרצאה" בענין זכותו של יוצרה "לקרוא את היצירה או כל חלק ניכר הימנה" ובס"ק (3) נקבע כי "מסירת הרצאה בציבור" לא נכלל בפרסום.

            לענייננו מהראוי להפנות להוראות סעיף 2(1)(v) בהתייחס למעשים שלא יהיה בהם משום הפרת זכות יוצרים "פרסום רשימה בעתון על הרצאה שנמסרה בציבור", אלא אם מראש נאסר שכזאת. בהמשך בסעיף 20 לחוק נקבע כי "לא יהא בפרסום רשימה בעתון על דבר נאום מדיני שנאמוהו באסיפה פומבית משום הפרת זכות יוצרים באותו נאום".

            אין בחוק התייחסות מפורשת לשאלה אם די בהרצאה בעל פה כדרך ביטוי מוגנת או שמא דרושה צורת ביטוי מוחשית זו או אחרת.

            אם אכן די בעצם צורת הביטוי בהרצאה בעל פה, אזי מי שיעלה על הכתב את תוכן ההרצאה או חלקים ממנה, תוך עשיית שימוש באמור יהא בגדר מפר את זכויות המרצה המוגנות. מאידך אם נקבע כי הרצאה בעל פה לכשעצמה אינה מוגנת, אזי דווקא מתעדה יכול וייחשב כבעל זכויות היוצרים על תוכנה של ההרצאה.

 

21.        א.         ד"ר בלום בחיבורו "זכות יוצרים" (תשט"ז) רואה בהוראות החוק שצויינו לעיל

כבסיס להנחה "שזכות יוצרים קיימת בהרצאה כשלעצמה: אלמלא כן לא היה להן מקום וטעם" (47). עם זאת, הוא מציין כי ניתן לטעון כי הוראות אלו חלות רק על אותן הרצאות שהן "מוגנות ממילא כיצירות ספרותיות", הגם שאינו מקבל טיעון זה.

לדידו, יצירה ספרותית אינה חייבת כי תבוא לידי ביטוי בכתובים דווקא ובניגוד לאשר נקבע בפרשת UNIVERSITY OF LONDON PRESS V. UNIVERSITY TUTOVIAL PRESS [1916] 2 CH 601 ואשר הסיק מהאמור המלומד קופינגר. "יצירה ספרותית פירושה, איפוא, מצד אחד דבר כתוב ומצד שני יצירה מילולית בעלת רמה אמונותית, שאיכות, סגנון וליטוש ספרותי מצויים בה. לגבי יצירות מן המין השני לא נאמר שעליהן להיות מובעות בכתב או בדפוס. אדרבה, ההשקפה הכללית היא, שאפשר לבטא אותן בכל צורה שהיא" (48). המחבר מבסס דעתו גם בהתייחסת להוראות אמנת ברן בסעיף 2(1) בהגדרת "יצירה ספרותית ואמנותית" ככולל "כל יצירה בתחומי הספרות, המדע והאמנות, על כל דרכי ביטוייה וצורות ביטוייה, כגון ספרים... הרצאות, נאומים, דרשות...".

שיקול נוסף המובא בעמ' 50 עניינו ישליך גם על שאלה נוספת הקשורה לענייננו, דהיינו מהו אותו עיגון או קיבוע של ההרצאה, לשיטת המחייבים קיבוע בכתב.

החלופות שמונה המחבר חמישה במספר. ראשית, המרצה כותב את הרצאתו בנוסח מלא וקורא אותה. שנית, המרצה מכין לעצמו ראשי פרקים בכתב. שלישית, המרצה מכין לעצמו בכתב רק מספרים וציטטות שברצונו להשמיע. רביעית, המרצה אומנם מכין נוסח מלא או רשימות, אבל סוטה מהן בעת הרצאתו. חמישית, המרצה אינו מכין שום דבר בכתב אלא שואב מבקיאותו בחומר. על כך נטען "האם סובל השכל הישר כי הגנת ההרצאה תלויה בכך באיזו מחמש הדרכים בחר המרצה, בפרט כאשר המאזין אינו יודע ואינו יכול לדעת זאת?".

 

ב.         עוד במאמרו "זכות יוצרים בהרצאות" הפרקליט י' (תשי"ד) 47, מביא ד"ר בלום את המחלוקת שהתעוררה באוניברסיטה העברית בין אחד המרצים לבין תלמידיו אם הסטודנטים רשאים לרשום את הרצאותיו, להדפיסן ולהפיצן בין התלמידים. ובהיבט הרחב הדומה לשאלה שבפנינו "יצירה בעל-פה, שלא נכתבה ולא הולבשה בצורת קבע אחרת, כלום נהנית היא מהגנת זכות יוצרים?". המסקנה אף כאן כי הזכות מוגנת אף ללא קיבוע בכתובים, ומהנימוקים שצויינו לעיל. המחבר אף מוסיף כי בתי המשפט באנגליה, טרם החוק החרות, ניסו ליתן הגנה למרצים תוך שימוש ביחסים החוזיים שבין הסטודנט לבין המרצה כאוסר מכללא פרסום ללא נטילת רשות "שכן פרסום שכזה יש בו כדי להכשיל את מטרת הלימוד".

            המחבר מוסיף כי "מובן מאליו, כי ייתכן ויתעורר קושי להוכיח הפרת היצירה, אם המפר יכחיש את תוכנה, אבל קושי זה אינו מיוחד ליצירה בעל פה, ואין בו כדי לשלול עקרונית כל הגנה יצירה כזו".

בחלוף שנים רבות חוזרים ונדרשים המלומדים לשאלת דרכי ההוכחה.

בהקשר לכך, חשוב להזכיר דוגמא שהובאה מאנגליה, שם ניתן צו מניעה החלטי נגד מאזין שפרסם הרצאת המרצה "לאחר שהשופט השווה את הרשימות, שלפיהן הורצתה ההרצאה, עם הנוסח שפורסם ונוכח כי מבנה הפרסום זהה עם מבנה ההרצאה כפי שהשתקף ברשימות"

            לבסוף מהראוי לציין וכלשון המחבר לשם מניעת אי-הבנה "את ההבחנה בין רעיונות, שבהם לא תיתכן זכות יוצרים, לבין הביטוי המיוחד, הצורה שבהן נתבטאו. אם המדובר כאן על זכות יוצרים בהרצאה, אין הכוונה לרעיונות המרצה, אלא לצורת ביטויים בהרצאה, למילים ופסוקים שבהם משתמש המרצה. במילים ופסוקים אלה הוא מגבש את רעיונותיו ונותן להם צורה מקורית שהיא עשויה להוות יצירה, אעפ"י שצורה זו נשמעת רק לאוזן ואינה נראית לעין" (50).

 

ג.          גם ד"ר זליגסון בחיבורו "יסודות דיני יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים" (תשכ"ג) בעמ' 29-30, מביא את דעת המלומדים הסוברים כי הרצאה מוגנת כיצירה ספרותית, רק במידה שהיא יצירה ספרותית "לפיכך הם שוללים זכות זו מהרצאות בעל פה שניתנו ללא הכנה בכתב", אולם מקבל הוא את נימוקיו של ד"ר בלום ואף מציין כי בתי המשפט בארץ קיבלו עמדה אחרונה זו.

 

22.        א.         גישה שונה באה לידי ביטוי בע"א 414/84 ברים נ. מגדלור מרכז לתאורה

מודרנית בע"מ ואח', פ"ד לט(3) 109; 112: " היש טעם ענייני להבחין בין זכות היוצרים בהרצאה לבין זו שבמאמר, או שמא ההרצאה נבלעת במאמר לבלי הפרד; אם יש מקום להבחנה כזאת - כלום היתה ההרצאה כתובה או רק בדיבור פה, שכן במקרה האחרון שאלה גדולה היא, אם הרצאה בלתי כתובה בכלל מעניקה זכות יוצרים. התשובה הרווחת היא בשלילה...". בהתאם אם אכן תתקבל ההנחה "שמבחינים בין הרצאה למאמר", אזי זכות היוצרים תהא לכתב העת שפרסם המאמר ולא של המרצה.

            עם זאת, יש לציין כי אכן מדובר בקביעה שלא נצרכה להכרעה, וצויינה דרך אגב, וראה גם בחיבורה של ד"ר פרזנטי "דיני זכויות יוצרים" (מהדורה שניה, תל-אביב 2000) (להלן - פרזנטי), כרך ב' בעמ' 123-124.

 

ב.         פרזנטי בחיבורה אכן סוברת כי "חוק זכויות יוצרים 1911 יצא מתוך ההנחה, שקיימת זכות יוצרים בהרצאות באופן עקרוני. השאלה היא,האם קיימת זכות יוצרים גם בהרצאות, שניתנו בעל פה ואשר אין לגביהן מסמך בכתב? - כפי שראינו כדי שיצירה ספרותית תהיה מוגנת עליה להיות מתועדת בצורה כלשהי ואין אפשרות להגן על הרצאה שלא תועדה" (שם).

            בהתייחס ללשון החוק ואשר צויין לעיל, מציינת המחברת כי אכן סעיפי החוק "מרמזים על קיום זכויות יוצרים בהרצאות אך אין התייחסות לדרישה, שהיצירות תהיינה יצירות שקודם השמעתן הועלו על הכתב". כן ראה בעמוד 271.

            תימוכין לגישה האמורה מתזכיר חוק זכויות יוצרים, התשנ"ט-1999, ובדברי ההסבר, להגנת הרצאה בעל פה "אף אם היצירה לא נקבעה בתבנית מוחשית" וכשצויין כי לפי החוק "יצירה שלא קובעה, לא זכתה להגנה".

 

23.        הצדדים טוענים כל צד לשיטתו תוך הפניה לפסיקה זרה, התומכת בגישתו. הנתבע בטיעוניו נדרש לכך שהרצאות התובע הינן בגדר רעיונות וכנושאים שאינם מוגנים. אנו נתייחס לנושא זה בהמשך, אולם אין לטיעון זה להכריע בשאלה דנן. המחלוקת הינה האם נדרש ביטוי מוחשי אם לאו. אין אנו עוסקים, בשלב זה, בתוכנו.

            אכן יצירות ספרותיות מתייחסות לביטוי, לרבות ההגדרה של יצירה ספרותית בסעיף

35(1) לחוק. אולם כנגד טעון זה נוכחנו כי אין הכרח לפרש את החוק כאמור, וכן, כי לא מדובר ברשימה סגורה וראה רע"א 2687/92 גבע נ. חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251. הנתבע טוען כי הרציונל לשיטתו נעוץ במטרה של הלימוד האקדמי אשר נועד להקנות ידע לסטודנטים על מנת שיעשו בו שימוש. אכן בחוק קיימת התייחסות לאמור בסעיף 2(1)(I), ודומה כי אכן שימוש באופן האמור מותר הוא. אולם מכאן ועד לנימוק כי בגין הרציונל האמור, הרצאה בעל פה לא תהא מוגנת אם לא קובעה, הדרך רחוקה.

            אין אנו מקבלים את אשר נטען על ידי הנתבע בסעיף 11 לטיעוניו "המשמעות של קבלת התביעה מנוגדת ניגוד גמור לאותו רציונל שעומד בבסיס האקדמיה. שהרי אם סטודנט אינו רשאי לעשות שימוש בידע שצבר לצורך כתיבת ספרי משפט הוא גם לא יהיה רשאי לעשות שימוש באותו הידע לצורך הכנת כתבי בי-דין לבית המשפט במסגרת עיסוקו כעורך-דין...". ובהמשך "בהתאם לרציונל הנ"ל... הגישה המשפטית הרווחת והנכונה היא שהרצאות בעל-פה אינן מהוות מושא לזכויות יוצרים כלשהן".

            אם אכן היינו מקבלים את הרציונל האמור, אזי לכאורה גם אם ההרצאה היתה כתובה והמרצה היה מקריא ממנה, היה מקום לקבוע כי לא מדובר ביצירה מוגנת.

            יתר על כן, לכאורה רציונל זה כוחו יפה בהרצאות בתחום האקדמי ולא בהתייחסות לנושא הרצאות בכללותו ולא דווקא כבמקרה דנן.

            דומה כי רציונל זה מבוסס על טיעון של הרשאה או המסגרת החוזית שבין סטודנט למרצה או למוסד הלימודי. אולם, במקרה דנן הצדדים לא התייחסו לשאלה זו. עם זאת, נציין כי לאור אשר הובא לעיל הרי לכאורה, באנגליה בתי המשפט נזקקו דווקא לתחום החוזי, על מנת להגן על "בעלות" המרצה.

גם אם אנו מסכימים לרציונל בכללותו, עדיין רק שימוש שיהיה בו משום הפרת זכויות היוצרים של המרצה אכן יהיה מוגבל. כל שימוש אחר שאינו בגדר הפרה, ובהתאם לאשר יפורט בהרחבה בהמשך, לא ימנע מהסטודנט. על אחת כמה וכמה, כשיהיה עלינו לבחון כל מקרה לגופו בחינת קיום "העתקה" אם לאו, לאחר הקביעה כי אכן היצירה דהיינו ההרצאה, מוגנת.

            לא למותר לציין, שדווקא הנתבע מצא לנכון לציין כי לא עסקינן במקרה דנן בהדפסת ההרצאות והפצתן לסטודנטים.

            בהתייחס לשאלה דנן מהראוי אף להביא מפרזנטי מעמ' 125, אשר מתייחסת לאשר מוצע בתזכיר שהובא לעיל: "תשאר כמובן שאלת ההוכחה של קיום היצירה, אולם באמצעים שקיימים היום קרוב לוודאי שאת קיומן של רוב היצירות בעל-פה לא תהיה בעיה להוכיח". לא בכדי ציינו לעיל את אשר ציין ד"ר בלום  עוד משכבר, בנושא דרכי ההוכחה. ואכן שאלה נפרדת היא נושא שאלת ההוכחה מחד ונושא היות היצירה מוגנת אף ללא קיבועה.

 

24.        לכאורה, אין חולק כי אם ההרצאה תועדה על ידי המרצה אזי ההרצאה תהא מוגנת. אם כך הדברים, נראה לנו כי לכאורה אף ללא תיקון החוק מהראוי להכיר בהרצאה כיצירה מוגנת, הכל בכפוף לאותם מבחנים כאילו היתה כתובה. ושוב, נושא שאלת ההוכחה נושא נפרד הוא.

            הגם שלמקרה דנן, ייתכן ואין אנו נזקקים להכרעה, הרי ישנה חשיבות להתייחסות בית המשפט לשאלה זו, ובמיוחד במסגרת של הרצאות במוסד אקדמי. פרזנטי מציינת בעמ' 124: "מרצה אשר רוצה לשמור על זכויותיו בהרצאתו בטרם השמעתה, יתעדה ואז תהיה הרצאתו מוגנת...". אין היא מציינת, כאילו התיעוד אמור להיות בנגישות לשומע ההרצאה. די אם תתועד אצל המרצה. כאמור, אין אנו סוברים כי נושא שלכאורה "טכני" אמור לקבוע אם אכן היצירה דהיינו ההרצאות יהיו מוגנות.

            דווקא דרישה שכזו יכול ותעורר מחלוקת בדבר אופן התיעוד, תוכנו ומועדו. מאידך, אם לא נדרוש את האמור, וכפי שציינה פרזנטי, ניתן יהיה למצוא תיעוד לאשר נאמר בהרצאה. לדוגמא, מחברות של סטודנטים וכדומה.

            במיוחד יפים הדברים בהרצאות בקורס אוניברסיטאי זה או אחר. בדרך כלל מרצה ראוי בקורס שכזה, אינו נוהג להרצות את אשר שמע ממרצה אחר או בהעתקה של קורס שהועבר על ידי אחר. בכל מקרה מצופה כי מרצה ראוי, יביא את המקוריות שלו בכל הקשור להעברת הרצאותיו. האמור כולל הן את מבנה הקורס, הן את המקורות להם הוא נזקק והן את ניתוח אותם מקורות אף שהם נחלת הכלל.

            אם אכן לא נזקק מרצה זה או אחר לתיעוד הרצאותיו אולם ממלא הוא אחר כל הנדרש ומפורט לעיל, כלום ראוי הוא ליישם את אשר צויין בעניין ברים לעיל, דהיינו כי עתה זכויות היוצרים תהיינה כביכול שייכות לאותו סטודנט. האם הנתבע סובר כי האמור אף יאפשר לאותו סטודנט לשכפל את ההרצאות ולהפיק רווח מכך.

            אם לאו, מדוע חזר הנתבע והדגיש כי לא פעל בדרך האמורה.

 

26.        כאמור, לאור המפורט בהמשך, אין אנו נזקקים להכרעה במקרה דנן, בשאלה דלעיל.

            מכל מקום, וכאמור לעיל, ככל שנדרשים אנו לאותו רציונאל שציין הנתבע, הרי כוחו של רציונאל זה יפה הוא אף למקרה ובו ההרצאה תעוגן ועל כן, אין משמעות לרציונאל זה לשאלה דנן.

            מאידך, בחינת ההגיון והתכלית, לכאורה היה מקום לקבוע שאכן גם הרצאה בע"פ, ללא תיעוד, תהא מוגנת.

            עם זאת, אין להתעלם מדעת המלומדים וכן אשר עולה מהפסיקה, אף שלא בהקשר לשאלה דנן, בדבר ביטוי מוחשי של אותה יצירה ספרותית.

 

27.        אולם, גם לשיטת הגורסים כי בהעדר ביטוי מוחשי אין הגנה, הרי תיעוד מוחשי, אף אם אינו בעל נגישות לאחרים, די יהיה בו על מנת שמי שיעתיק את תוכן ההרצאה ימצא מפר את זכויות היוצרים באותו תיעוד וכפי שמצויין בספרם של

  COPINGER   E.P. SKONE JAMES "ON COPYRIGHT' [1991]

בהמשך בפיסקה 85 בעמ' 35. גם פרזנטי בחבורה בעמודים 124-123 מתייחסת לכך שגם בהנחה שקיימת דרישה של תיעוד, הרי ברור כי תיעוד יגן על ההרצאה, וכשאין זה משנה מועד התיעוד. וכלשונה "לסיכום המצב המשפטי בארץ, ניתן לאמר, שהרצאה או נאום, כל עוד אינם מתועדים בדרך כל שהיא לא יהיו מוגנים, ההגנה תחל מרגע תיעוד היצירה ללא חשיבות לגורם הזמן של התיעוד. מרצה אשר רוצה לשמור על זכויותיו בהרצאתו בטרם השמעתה יתעדה, ואז תהא הרצאתו מוגנת" (124).

טרם לכן, מביאה המחברת את אשר נקבע בחוק האנגלי, וכשמועד תחילת הקיום של זכות יוצרים ביצירה בזמן תיעוד "לכן, על פי חוק זה אין חשיבות לשאלה אם תועדה ההרצאה בזמן השמעתה או קודם לכן, על יד היוצר או ע"י אחרים, העובדה שהיצירה תועדה הופכת אותה ליצירה מוגנת".

הנה כי כן, אם היינו נזקקים ליישום האמור, הרי לכאורה עצם התיעוד, גם ע"י סטודנט, הוא זה שמביא לידי ביטוי מוחשי את ההרצאה. דהיינו, גם אם המרצה לא תעד אותה מראש, יתכן ובגין האמור נדרש הנתבע לציין מפורשות כי הוא לא פעל כסטודנט הרושם ומפרסם את ההרצאות.

 

28.        פרזנטי אינה מתייחסת לשאלה של אופן התיעוד על מנת שההרצאה תהא מוגנת. עם זאת, לכאורה מדברי בלום שהובאו לעיל עולה שגם ביטוי מוחשי באחת האפשרויות יביא להגנה על היצירה, דהיינו ההרצאה, אף אם לכאורה, אין תיעוד "מילה במילה". מכל מקום גם לדברי פרזנטי לכאורה ככל שקיים תיעוד אזי ההרצאה תהא מוגנת.

יתר על כן, לכאורה, אם ההגנה הינה לתיעוד בלבד, הרי תיעוד לכשעצמו מהווה את היצירה הספרותית וללא זיקה להרצאה. אולם, לאור התייחסות החוק לנושא ההרצאה דומה כי המסקנה המתבקשת - גם לשיטת הגורסים כי חייב להיות ביטוי ממשי - כי מעת שקיים ביטוי שכזה, בתיעוד זה או אחר, אזי ההגנה תהא להרצאה עצמה.

 

קובץ ההרצאות והמצגות

 

29.        הצדדים הרחיבו בשאלת קובץ ההרצאות והמצגות ומידת האותנטיות של מסמכים אלו. לענין זה יש להבדיל בין המצגות לבין קובץ ההרצאות. הגם שהנתבע הסכים כי אכן בידו מצגות שחולקו בזמנו, הוא טען כי המצגות שבידו אינן זהות לאשר צרף התובע. אולם, הנתבע לא טרח לצרף את אותן מצגות ואשר צרף, לכאורה זהה לאשר הוצג על ידי התובע וכדוגמת המצגת בנושא הפיצויים.

            בכל הקשור לקובץ ההרצאות, נזקקים אנו לשאלה האמורה, לאור הדרך שננקטה על ידי התובע. התובע צרף הן לכתב התביעה והן לבקשה לסעדים זמניים קובץ הרצאות אשר נטען כי הוא זהה לקובץ ההרצאות שהועבר בזמנו במסגרת הקורס בו למד הנתבע, אולם חומר זה עודכן מעת לעת. רק בתשובה לתגובה במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, טען התובע כי גילה שני פרקים מקוריים למועדים הרלוונטיים תוך שהוא מצרפם לתשובתו. כאמור, לא בכדי נזעק הנתבע להוספה זאת. אולם, בסופו של יום הוסכם בין הצדדים כי כל המצוי בבקשות השונות יהווה חלק מחומר הראיות.

            משכך, אין אנו נזקקים לטיעון של הנתבע כאילו אין לקבל ראיה שכבר התקבלה. יחד עם זאת, יהיה עלינו לבחון אם ניתן להסתמך על ראיה זאת.

            מאידך, הנתבע עצמו לא טרח לצרף את אותן רשימות שערך, גם אם מדובר בנקודות אלו או אחרת.

            הקושי בקביעת מסמרות בשאלות האמורות, נעוץ בהסכמת הצדדים כי לא ייערכו חקירות ולא יובאו עדים, הגם שאין בכך משום הסכמה לנטען על ידי הצד שכנגד.

 

30.        ראשית, נבחן את הטענה לפיה יתכן והתובע תיעד את קובץ ההרצאות המכונה קובץ ההרצאות המעודכן רק לקראת המשפט. שנית, כי ביחס לאותם פרקים שאותרו מדובר בבידוי ראיות הואיל ועל נקלה ניתן "לשכתב" מועדים ושחזורים על מנת להציג את אשר הוצג. למעשה טענות אלו הינן בגדר טענות של ביצוע תרמית ולדידי אף כעין שיבוש הליכי משפט. בפנינו תצהיריו של התובע, אשר מתאר את אופן ביצוע עריכת קובץ ההרצאות ועדכונו, וזאת, עוד טרם העברת ההרצאה. התובע לא נחקר ובצדק גם הנתבע נזהר בלשונו וטוען האמור בגדר אפשרות, אף אם לדידו אפשרות סבירה היא ונתמכת לדידו באותן השגות שמעלה הוא. כך גם ביחס לקובץ ההרצאות המקורי. בניגוד לנטען על ידי הנתבע, וכפי שפורט לעיל בפרק הראשון, התובע הסביר מדוע וכיצד גילה את אותם קבצים רק לקראת הגשת התשובה. ודוק, גם אם היה נעתר בית המשפט לבקשתו של הנתבע וזאת בהתייחס לסעדים הזמניים, עדיין רשאי היה התובע להוכיח את תביעתו כולל בהצגת הקבצים המקוריים, תוך שכמובן היתה נבחנת גירסתו.

 

            מכל מקום, אם נזקק לקובץ ההרצאות המעודכן, הרי ביחס אליו טוען התובע כי קובץ זה הינו הביטוי של הרצאותיו אם כי, בעדכון זה או אחר.

            גם אם נסבור כי התיעוד חייב להיות זהה להרצאה כפי שנשאה, אין אני סובר כי עדכון יצירה משמיט את הקרקע מראיית החומר המעודכן ככולל בחובו את חומר ההרצאה כפי שנתנה בזמנו. יתכן, ואותם עדכונים יזכו להגנה אף הם מעבר לחומר המרכזי.

            על אחת כמה וכמה בדוננו באשר הוצג כפרקים א' ו-ג' כתיעוד ההרצאות שניתנו בזמנו.

            כאמור, מעת שהוסכם על קבלת קבצים אלו כראיה אין אני סובר שלא ניתן להסתמך עליהם.

            במיוחד יפים הדברים משנזקקים אנו לשאלת תיעוד וכשבפנינו לכאורה אותו תיעוד נדרש. גם אם ניתן לערוך עריכה זו או אחרת באופן רטרואקטיבי, אין אני סובר שדי בכך על מנת לקבוע שמדובר בבידוי ראיות. ודוק, מעת שהנתבע הסכים כי לא ינוהלו חקירות שוב לא ניתן להסתמך על השערות וחשדות. אכן, יתכן ויש מקום להדרש לשאלה מדוע לא בחן התובע מלכתחילה את אשר בחן לאחר מכן בביתו. אולם עדיין אין אנו סוברים כי בגין כך ניתן לקבוע כי אין להסתמך על אותה ראיה שהתקבלה.

 

31.        הנתבע טוען לשינוי חזית זה או אחר של התובע וזאת בהקשר ליצירה המוגנת הנטענת על ידו.

            בכתב התביעה טוען התובע להגנה על זכויות היוצרים בהרצאות.

            הקבצים והמצגות הינן בגדר העיגון הנדרש להיות ההרצאות מוגנות.

            לשיטת היות הרצאה בע"פ מוגנת אף ללא תיעוד, הרי נושא של תיעוד זה או אחר, הינו בהקשר לצרכי הוכחה בלבד.

            מאידך, לשיטה השניה הרי התיעוד הינו דרך הביטוי שבאמצעותו ההרצאה מוגנת.

            אין אני רואה הבדל, בחינת שינוי חזית כביכול, אם בתחילה הפנה התובע לעיגון המעודכן, או לאחר מכן למקורי שהרי לכאורה היצירה המוגנת הינה ההרצאה המעוגנת.

            דומה הדבר, בהשלכה, למהדורות של ספר זה או אחר וכשלכאורה עדכון לא ישלול הגנה של המהדורה הקודמת.

            יתר על כן, מעת שקבענו כי הקובץ המעודכן כולל בחובו, לכאורה, את הקובץ המקורי וכשקבצים אלו הם תיעוד ההרצאות הרי ככל שנווכח שהנתבע הפר את זכויות התובע בהרצאות הבאות לידי ביטוי בתיעוד, אין ענייננו בשינוי חזית זה או אחר.

 

32.        העולה מהאמור ולכאורה, מעת שהתובע הציג את המצגות, את קובץ ההרצאות המעודכן ואת קובץ ההרצאות המקורי וכשמצאנו לנכון להסתמך עליהם, הרי בכפוף לתנאים האחרים הנדרשים להגנה על יצירה, עמד התובע בנטל הנדרש ממנו להיות הרצאתו מוגנת וכאמור לעיל "מרצה אשר רוצה לשמור על זכויותיו בהרצאתו בטרם השמעתה יתעדה ואז תהא הרצאתו מוגנת" (פרזנטי 124).

 

 

 

 

יצירה מוגנת - ההרצאות

 

33.        ההרצאות כפי שבאות לידי ביטוי במצגות וקובץ ההרצאות מסתמכות על פסקי דין, מאמרים וספרות משפטית זאת או אחרת, אשר הינם נחלת הכלל. עלינו לבחון, איפוא, את דרישת המקוריות ביצירה. כפי שנקבע בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ ואח' נ. גלידת ויטמן בע"מ ואח', פ"ד מ(3) 340, הגם שדרישת המקוריות נשמטה מהתרגום הרשמי של החוק לעברית, הרי "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של הרעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי" (346). אולם לאו דווקא חידוש אלא "כל שנדרש שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה" וכן "אם למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת". בעמ' 347 צויין כי "גם בארצות הברית המאמץ והכישרון הכרוכים בליקוט, בסידור ובעריכה של נושא קיים יכולים להספיק".

            כך גם בע"א 23/81 הרשקו ואח' נ. אורבך ואח', פ"ד מב(3) 749.

            כן ראה בע"א 513/89 ואח'IN LINES BROS S.A   נ' INTERLEGO A/S פ"ד

מח(4) 133, לא די בעבודה אלא ביצירתיות.

            כן ראה לאחרונה בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ. טרנסבטון בע"מ ואח' (טרם פורסם), מיום 22.7.03: "יש הסוברים כי ההגנה על זכות היוצרים היא חלק מן ההגנה על קניינו הרוחני של היוצר... אחרים גורסים כי זכות היוצרים שונה מזכות הקנין במובנה המשפטי המקובל ולפיכך גם ההגנה עליה מחייבת התייחסות שונה... כך או כך, תכלית ההגנה על קניינו הרוחני של היוצר היא לשמור על יצירתו לבל יפגעו בה ולבל ינשלו אותו ממנה על דרך העתקה או גזילה בכל צורה אחרת ולבל יפגעו באינטרסים הכלכליים שלו...".

            עם זאת "בהענקת הגנה לביטוי הרעיוני של יוצר ביצירתו, יש כדי להקטין את מרחב התמרון של יוצרים עתידיים, מהם נשללת היכולת להשתמש בביטוי של רעיונות מוגנים... דיני זכויות יוצרים מחייבים איפוא יצירת איזון בין עידוד פעילותו הרוחנית של היוצר והגנה על קניינו הרוחני, לבין המגבלה שהגנה כזו מטילה על יצירות מקוריות בעתיד".

            בת.א. (ת"א) 1296/99 פרופ' ריקרדו בן-אוליאל נ. אברהם זר, עו"ד ואח', דינים מחוזי

לג(1), 267, שאף עניינו טענה להפרת זכויות יוצרים בטקסט משפטי, צויין כי "מדובר בספרות משפטית. מטבע הדברים כולל הטקסט, ככל טקסט משפטי מובהק, אסופה של הלכות אשר התפתחו בחקיקה ובפסיקה ענפה. חומרים אלה, הם נכסי צאן ברזל העומדים לרשות כלל ציבור המשפטנים. אין זה ראוי לשלול או להגביל השימוש בהם בקונטקסט המתאים. זאת ועוד, פסקי הדין הבולטים בכל נושא, מקובלים על הקהילה המשפטית, וממילא, נזכרים ומצוטטים בספרות העוסקת בתחום. נחלת הכלל הם". אולם מעשה הבחירה והצירוף, הוא המאפיין את סגנון המחבר, כפי שנקבע שם. "דווקא בתנאים המייחדים ספרות משפטית, מהווה סגנונו של המחבר רכיב חשוב בחותם המקוריות".

            כן ראה ת"א (ת"א) 2014/99 פרופ' זרודי נ' פרופ' שנקמן (ט.פ.).

 

34.        הנתבע טוען, כאמור, כי יצירתו דהיינו הספר, הינו בגדר יצירה מוגנת תוך שהוא מדגיש את יישום התיאוריות השונות והלכה למעשה.

            כך גם ציין כב' הנשיא השופט גורן, בדברי המבוא לספר כי "מחיבור לא נפקד אף מקומו של דיון מעמיק במטרות דיני הנזיקין ואופן יישומם בפועל, וטוב עשה המחבר שבחר לדון גם בהשפעת חוקי היסוד על פקודת הנזיקין...".

            מעיון בחומר ההרצאות, דומה כי מדובר ביצירה עצמאית לכאורה, להבדיל מהעתקה.

            "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת, אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי..." ראה בענין גבע דלעיל, בעמ' 258.

            אם אכן, הספר הינו יצירה מוגנת - ככל שנתעלם מנשוא הדיון דנן - הרי אף ההרצאות מוגנות וכמקיימות את הנדרש למקוריות וכמפורט לעיל.

            למעשה, ניתן להווכח כי ההרצאות נסובו בעיקרן על נושא התיאוריה הכלכלית והשלכותיה בכל הקשור לדיני הנזיקין.

            אכן יהיה עלינו להדרש לטענת הנתבע בענין המקורות להם נזקקו הצדדים. אולם, כבר עתה ניתן לקבוע כי כמכלול, ההרצאות מקיימות אחר הדרישות של מקוריות, הן בבחירת המקורות השונים, הן סדר הבאת הדברים, הן הדוגמאות המקוריות והן היישום ובחינת התיאוריות השונות.

 

ההשוואה

 

35.        כפי שנקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT  

ESTABLISHMENT CO.         ואח' פ"ד נד(1) 577, בכל הקשור לאופן ההשוואה: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיבהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת" (590).

            ההכרעה בשאלת ההעתקה אם הועתק "חלק ניכר" לא כמותית אלא איכותית.

            כך גם בפרשת הרשקו צויין כי ניתן להוכיח את נושא ההעתקה גם בראיות נסיבתיות וכשלנתבע גישה לחומר "וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר..." שמדובר בפרי מקרה בלבד. גם כאן לא השוואה מכנית אלא התרשמות השופט מהיצירות בכללותן. לעיתים אף יועבר נטל הראיה לנתבע (756). בעמ' 759 נזקק בית המשפט שם לקושי ביישום, תוך הזקקות אם בפועל הוסף על ידי הטוען להגנה. וביחס להפרה, הרי זו יכול ותתייחס למבנה הכללי, צורת ההגשה, שיטות הלימוד, דירוג, חומר ודוגמאות (760).

 

36.        כפי שצויין לעיל, אכן הידע המשפטי והחומר המשפטי הינו נחלת הכלל. אולם עצם סידורו של חומר זה, הבחירה במקור משפטי זה או אחר, התייחסות לחומר זה או אחר, יש בהם משום מקוריות ויצירתיות הנדרשים על מנת לראות בחבור כיצירה הראויה להגנה. לא בכדי הנתבע עצמו טוען להגנת יצירתו הוא, קרי הספר שחיבר.

 

37.        אין אנו בוחנים מהו המיקום ומה המשקל שיש לנושא זה או אחר בספר, שנטען כי הועתק מההרצאות. אנו בוחנים את מהותו של אותו חומר שנטען שהועתק מהחיבור המקורי ובחינת איכותו.

 

38.        עוד נוסיף ונציין כי בחלק מהפרקים בספר מובאים מקורות אלו או אחרים ובמיוחד פסקי דין ואילו באחרים הפניה ישירה לחומר זה או אחר, דלה היא.

            גם אופן הרצאת הדברים בדרך זו טעונה השוואה. במיוחד יפים הדברים בבחירת אותם מקורות שהובאו.

            כמובן שיהיה עלינו לבחון גם את סדר הרצאת הדברים וכן דוגמאות אשר מצויות הן בספר והן בהרצאות.

            הבחינה, בשלב הראשון, בהשוואת האמור בחומר ההרצאות מול הספר.

 

39.        אם נפתח בפרק הראשון ככינויו בקובץ ההרצאות תוך התייחסות לנושאים השונים ולאמור לעיל, מול האמור בספר, אף זאת בחלקו הראשון, נווכח כדלקמן:

 

א.         סדר הנושאים ותתי הנושאים בספר:

            דיני הנזיקין - תיאוריות עיקריות, צדק מתקן תיאוריה לא אינסטרומנטלית, הניתוח הכלכלי תיאוריות אינסטרומנטליות.

            מטרות דיני הנזיקין - פיזור הנזק, ביטוח, הטלת אחריות על הצד שיכול לבטח בצורה הזולה והטובה ביותר (אינפורמציה, מחיר הביטוח, כיסוי הביטוח, אדישות, הצדדים), ביטוח חובה, הטלת האחריות על בעל הכיס העמוק, ההרתעה, מימוש מטרת ההרתעה (הרתעה ספציפית, הרתעה כללית - שלבי בחירת מונע הנזק, קווים מנחים לבחירה, החצנה, תיקון טעות על ידי מנגנוני שוק), החסרונות והיתרונות של ההרתעה הכללית והספציפית, יישום מטרות הנזיקין (הבחירה בין הרתעה לבין פיזור הנזק).

            משטרי האחריות השונים בדיני נזיקין - הגנת אשם תורם, רשלנות, רשלנות תורמת עם הגנת אשם תורם, החסרון במשטר של רשלנות, משטר של רשלנות לעומת אחריות מוחלטת, הכוונת התנהגות באמצעות משטרי האחריות השונים (משטר של העדר אחריות, אחריות מוחלטת, אחריות מוחלטת לעומת העדר אחריות, רשלנות, רשלנות עם אשם תורם, אחריות מוחלטת עם הגנת אשם תורם).

 

ב.         אם נבחן את האמור בקובץ ההרצאות, הגם שאינו ערוך במובן של כותרות כספר, נווכח כי סדר העלאת הנושאים השונים דומה ביותר, אם להתבטא בלשון המעטה.

 

ג.          אולם לא רק בצד הטכני של סדר הבאת הדברים קיים למעלה מדמיון אלא אף באופן הרצאת הדברים.

            כך ביחס להסבר ולהבחנה בין שתי התיאוריות האמורות, קושי בהחזרת מצב לקדמותו בנזקי גוף, הפניה לפלטשר - הגם שבספר קיימת הרחבה של נתוח גישתו, עקרון התועלת השולית הפוחתת של הכסף, שימוש בדוגמא של פיצוי של מי שנפגע ונגרם לו נזק של 100 ₪ על שלושת האפשרויות, דהיינו מזיק ישלם, לא ישלם, כלל הנהגים. שנאת הסיכון תוך הבאת דוגמא של בחירה בין קבלת 100,000 דולר בהסתברות של 100% לבין קבלת 0 בהסתברות של 75% או לקבל 400,000 בהסתברות של 25%. יחסי עובד ומעביד בכל הקשור לביטוח ודוגמא בכל הקשור לנושא תוחלת הנזק, בטוח משנה, נושא של הוצאות עיסקה, דוגמא של רעידת אדמה, מפעל העוסק בחומרים מסוכנים, השוואת ערך כספי מול חיי אדם, הפניה לגישת פרופ' קלברזי, דוגמת הולכי רגל ונהגים, דוגמת בעלי תחנות דלק, נהגים מעל גיל 70, ההיבט המוסרי ודוגמת הזנות, דוגמת חגורות בטיחות, נהיגה בשכרות, דוגמא של מפעל המייצר תרופות או מוצר חיוני. הפניה לנוסחת   HAND התייחסות של המשפט המקובל למסיגי גבול, דוגמת כסא מפלט לכל נוסע, נושא תורת המשחקים.

 

ד.         אם נבחן את ההפניות השונות למקורות אלו או אחרים, נווכח כי בספר קיימת הפניה לפלטשר, לפסה"ד בש בעניין הערעור והדיון הנוסף, הפניה למאמרו של פרופ' קלברזי על עלות התאונות תוך ציון היותו דיקן אוניברסיטת ייל ושופט עליון פדרלי והפניה למאמר נוסף שלו, הפניה לפרופ' פוזנר וכן ללנדס, הפניה לפסה"ד בעניין סידאר נ. קו צינור אילת אשקלון, הנוסחה בעניין הרשלנות כדלעיל, כל זאת בכ-90 העמודים הראשונים של הספר.

            בקובץ ההרצאות הפניה למאמרו של פלטשר, הפניה למלומד פרופ' קלברזי תוך ציון היותו לשעבר דיקאן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל וכיום שופט בבית המשפט לערעורים, הפניה לנוסחת הרשלנות דלעיל, הפניה לפוזנר ולנדס.

            עצם ההערה, הגם שלא הובאה במדוייק ביחס פרופ' קלברזי, אומרת דרשני.

 

ה.         בנוסף, וכעולה גם מטבלת ההשוואה שערך התובע, קיימת אף זהות מילולית בקטעים רבים בחלק זה של ההשוואה, אשר מקוצר היריעה אין מקום לפרוט האמור.

 

ו.          גם הסגנון הינו בשטף תוך בחינת ההשקפות והשאלות השונות ותמצות הנדרש והעזרות בדוגמאות להמחשה, בשני החיבורים.

 

40.        פרק ב' לקובץ ההרצאות עניינו פרשנות הפקודה. אף כאן אנו רואים זהות למופיע בספר. במיוחד בכל הקשור למבנה נושא זה: מקור קפריסאי, חוקים אחרים תוך הפניה כמעט זהה לאותם חיקוקים, עוולות מסגרות מול פרטיקולריות, העדר חפיפה, חפיפה חלקית תוך הפניה לפס"ד גורדון, חפיפה מלאה תוך הפניה לפס"ד כרמלי, מקורות מחוץ לפקודה פס"ד סידר, נתוח דרכי הפרשנות.

 

41.        בפרק הרשלנות פרק ג' בקובץ ההרצאות אכן הדמיון הרב לספר אינו כפי שציינו לעיל ביחס לפרקים הקודמים בקובץ ההרצאות. יחד עם זאת, הן הדוגמאות והן תתי הפרקים, לכאורה דומים ביותר בספר, לאמור בקובץ ההרצאות.

            נפנה לאותם פרקים כדלקמן:

 

א.         הדיון ברשלנות באופן כללי, החוק לעומת הבעיות, חזקת החבות, ניתוח כלכלי, תוחלת נזק ומניעה תוך דוגמא זהה של עלות מניעה של שקל, נזק מזערי, דוגמא של יצירת תרופות עם תופעות לוואי, דוגמא של הקצאת משאבים לפיזור אמצעי הפגנה מול משאבים בנושא סמים, נזק סביבתי ורעלים.

 

ב.         פרק ההתרשלות בעל קווי דמיון רבים.

 

ג.          הפרק הדן בנזק כלכלי תוך הזקקות לאותם פסקי דין כפריצקר, ועקנין ואגרביה ואף נושא הפניה לפסיקה הזרה.

 

ד.         אחריות מושגית והפניה וניתוח של פסה"ד בעניין סבג, מרצלי, אלסוחה.

 

ה.         חובת ההצלה פס"ד לורנס וניתוח שיקולים.

 

ו.          הטלת אחריות על רשות ציבורית - כולל שיקולי הטלת אחריות, רמה מוסדית, עובד הרשות, אחריות נורמטיבית, הטלת אחריות בחקיקה וכן אחריות המדינה.

            הפניה לפס"ד שחאדה וועקנין.

 

ז.          השפעת חוקי היסוד על חיובה של הרשות בנזיקין - כמעט זהות מוחלטת.

 

42.        מהראוי להדגיש כי הניתוח של נזק כלכלי הן בכל הקשור לסדר הרצאת הדברים, הן הדוגמאות והן הפסיקה, ובמיוחד הפניה לפסיקה זרה, אף הם בעלי דמיון רב בין שני החיבורים.

 

43.        פרק המטרדים בחלקו זהה.

 

44.        פרק הפרת חובה חקוקה כולל כותרות, פסקי דין וניתוח דומה.

 

45.        קיים דמיון בין המפורט במצגת בעניין פיצויים לבין אשר מופיע בספר, הגם שלא כמפורט לעיל.

            מנגד, בעניין פיצויים בתאונות דרכים, חלקים מרכזיים אף הם דומים, כולל סדר הרצאת הדברים.

 

46.        התובע הפנה לטבלת ההשוואה (נספח ד') תוך השוואת האמור בספר לעומת קובץ ההרצאות והמצגות. אכן מעיון ראשוני בהשוואה זאת, ניתן לראות אפילו העתקה מילולית וכן השוואה לדוגמאות השונות. ודוק, מדובר בעשרות דוגמאות זהות - ובאותם הקשרים.

            אולם, אנו לא הסתפקנו בכך, אלא ביקשנו להתרשם באופן בלתי אמצעי. לשם כך בחרנו בשלב הראשון, לקרוא באופן מלא פרק או תת פרק בקובץ ההרצאות מול אשר מצוי בספר. 

            דווקא בגין כך, יכולים היינו להשתאות לעיתים, האם אנו לא קוראים את אותו טקסט, הגם בעיבוד המתאים יותר לספר מאשר לקובץ הרצאות.

           

אם נבחן את הדברים בעיון בטבלת ההשוואה וכן באשר צויין על ידי התובע לרבות בהתייחס למבנה הכללי וכן בנושא הדוגמאות הרבות, מתחזק רושם זה.

ודוק, אשר לכאורה הועתק מהווה חלק מהותי מחומר ההרצאות. במיוחד דומה, כי אכן נושא הנתוח הכללי בהתייחס לנושאים השונים, הינו אכן משום מייחד את שתי היצירות. עצם הגישה הזו היא לכאורה בסיס לפרקים ונתוחים רבים.

בנוסף קיים דמיון דווקא באותם פרקים שבהם הפסיקה דלה, יחסית, שאזי סדר הרצאת הדברים והפניה דווקא לאותן הלכות אומרת דרשני. על אחת וכמה ההפניות לפסיקה זרה.

 

50.        כאמור, הבחינה הינה בהשוואה בין הטקסטים השונים ומבלי להזקק - בשלב זה - למקורות השונים.

            כמובן שהספר עוסק בנושאים אשר אינם מצויים בחומר ההרצאות ואף כולל פסיקה נוספת, אולם בשלב דנן, מסקנתינו, כי לכאורה מדובר ב"העתקה" של ההרצאות, במובן הרחב של המילה אף שקיימת גם העתקה מילולית.

 

טיעוני הנתבע

 

51.        טיעוני הנתבע אינם אחידים והם מתפתחים מהאמור בתגובה הראשונית של הנתבע, עבור לתגובה לסעד הזמני והמשך בסכומים. אולם, גם אם נקבל טיעון זה או אחר של הנתבע אין בכך לשלול את ההתרשמות דלעיל.

            כך, גם אם נזקקו הן התובע והן הנתבע לאותם מקורות, הבחירה באותם מקורות, הבחירה בציטוטים מאותם מקורות אומרת דרשני.

            הנתבע, הקל בכל הקשור לטענת התובע כי בספר אין הפניה לאותם מקורות וטוען כי התובע לא יכתיב לו כיצד לערוך את ספרו. אכן, הטענה האחרונה ראויה בפן העקרוני, אולם אין בה תשובה לשאלה המרכזית הטמונה בטיעון התובע.

            דהיינו, שאלת "הביצה והתרנגולת". לכאורה, אם אכן עמדו כל אותם מקורות בפני הנתבע ובאופן עצמאי וללא זיקה להרצאות, הכיצד אין בפנינו ולו הפניה למאמר זה או אחר או למקור זה או אחר.

            אכן, בהעברת הרצאות, יכול והמרצה הסתפק בהפניה בסילובוס למקורות השונים וכשבהרצאתו לא יזקק להפניה ספציפית. אך, דומה כי שונה הדבר בספר אשר מצופה כי אכן יפנה לאותם מקורות ולו להגדיל אשר נזקק לו על כל המשתמע מכך.

            עצם ההזקקות של התובע לפסק דין והבאת מסקנותיו או חלק מתוכנו, אין בו להסביר הכיצד נוקט הנתבע באותה דרך ובאותם פסקי דין.

            סדר הרצאת הדברים אינו מתיר כר נרחב לדמיון, הכיצד סדר הרצאת הדברים זהה או דומה, בחלק גדול מאשר תואר לעיל.

 

 

 

52.        בתגובתו לבקשה לסעדים זמניים מתייחס הנתבע לאותה השוואה שערך התובע, השוואה שכוללת בחובה, כאמור, גם דמיון מילולי וכשהוא מדגיש ומבליט קטעים שונים שביחס אליהם הוא מפנה למקורות אלו או אחרים וכשלטענתו נזקקו הן הנתבע והן התובע לאותם מקורות ועל כן גם הביטוי זהה. בהתייחס לטענה זו ניתן לציין כדלקמן:

 

א.         לכאורה, אין הסבר לזהות של הדמיון המילולי ודוגמאות שונות באותם חלקים שלא הודגשו.

 

ב.         גם אם אכן נזקקו כביכול שני המחברים לאותם מקורות, עדיין קשה לקבל שצורת הביטוי והזקקות לאותם מקורות תהא כמעט זהה.

 

ג.          כדוגמא לאמור, ההפניה בעמוד 35 לטבלת ההשוואה של התובע, וההפניה לפסק דין ועקנין.

            אכן, בפסק הדין ישנה התייחסות לסיכונים היומיומיים והטבעיים, ונושא הטלת חובת זהירות קונקרטית.

            אולם, אם נעיין בקטע המודגש ע"י הנתבע, נווכח כי אינו נזקק לאשר מצויין בפסק הדין אלא, לשונו "תוחלת הנזק נמוכה" "הוצאות למניעת הנזק" "שקולי יעילות כלכלית. לא שווה לבדוק מקרים מסוג זה" "סיכון סביר הכרחי או אינהרנטי..." "הויתור על הפעילות" "בית המשפט יקבע כי מדובר בפעילות שהסיכון בה אינו סביר".

            לא בכדי התייחסנו למונחים. אולם, אף מעבר לכך, למעשה, הסגנון, הנסוח והנגזר - במיוחד ושוב בנושא הכלכלי במיוחד, זהה למעשה בין האמור בקובץ ההרצאות, לבין האמור בספר ושלא כמופיע בפסק הדין עצמו.

            לא למותר לציין כי בפסק הדין, קיימות דוגמאות לסכון סביר זה או אחר, אולם, הנתבע בוחר להשתמש דווקא בדוגמא הנעדרת מפסק הדין ואשר מופיעה דווקא בקובץ ההרצאות בנושא תרופות חיוניות עם תופעות לוואי ובניתוח זהה למעשה (ראה בעמוד 36 לטבלת ההשוואה).

 

ד.         כך גם בעמוד 34 לטבלת ההשוואה וההפניה בענין פסק דין גורדון אכן, צויין שם "אם הנזק הוא צפוי (במישור הטכני) כי אז צריך לצפותו (במישור הנורמטיבי)".

            בקובץ ההרצאות צויין "חזקת החובה אומרת כי במקום שהנזק צפוי מבחינה פיסית יש לצפותו מבחינה נורמטיבית" ובספר "חזקת החובה" שמשמעותה, שכאשר נזק מסויים צפוי פיסית, ברוב המקרים חלה גם חזקה שהנזק צפוי נורמטיבית".

            לא למותר להוסיף, כי שני המחברים משתמשים במונח חפיפה חלקית בין עוולות, בעוד שבפסק הדין צויין חפיפה קרובה אך לא מושלמת וכן, בפסק דין כרמלי הזקקות למונח חפיפה מלאה.

 

ה.         אף אם נתייחס למאמרים שונים שהנתבע מפנה אליהם, וגם אם ימצא איזכור זה או אחר, במאמר זה או אחר, עדיין אופן הליקוט וסדר העריכה מצויים בהם קוי דמיון ואפיונים דומים, בין הספר לבין קובץ ההרצאות.

 

53.        בהמשך טען הנתבע, כי למעשה התובע הוא זה שהעתיק מאחרים תוך שהוא מצרף את המקורות שנטען כי שימשו להעתקה זו. אם נעיין בטיעוני הנתבע בנקודה זו נוכל לציין כדלקמן:

 

א.         לדוגמא, אם נתייחס למאמרו של גלעד בנושא גבולות ההרתעה היעילה בדיני הנזיקין אליו מפנה הנתבע, אין אני מקבל כאילו המופיע בקובץ ההרצאות, באותם קטעים שהנתבע מפנה אליהם, הינם בגדר ההעתקה כביכול של התובע דווקא.

            אכן, התובע משתמש ונזקק למושגים דומים, ידועים ומקובלים. וכן נזקק בקטע זה או אחר למבנה דומה. אולם, מרחיב הוא תוך הוספת דוגמאות וישום במסגרת הכוללת של ההרצאות.

            כך גם ביחס למובא מקרצ'מר ולדוגמא נוספת בענין פס"ד לורנס שם הוסיף התובע את הנתוח הכלכלי.

 

ב.         דומה כי אין צורך כי נזקק לכל מקור ומקור שנטען כאילו התובע העתיק ממנו ודי אם נפנה להתייחסות התובע לטיעונים אלו.

 

ג.          יתר על כן, אין לבחון טיעון זה בלקיחת קטע בודד והפניה למקור זה או אחר, אלא יש לבחון את מכלול האמור באותו נושא בקובץ ההרצאות ולבחון אם מדובר בהעתקה של התובע או ביצירה שמקיימת את יסוד המקוריות הנדרש וכמפורט לעיל.

 

ד.         גם לאחר שעיינו בטיעונים של הנתבע, אכן, ניתן להווכח כי התובע נזקק בקטע זה או אחר למקור זה או אחר. אולם, בבחינה כוללת לא נראה כי התובע העתיק בלבד נושא זה או אחר, ממקור זה או אחר.

            יתר על כן, דווקא לאור המקורות שצורפו ע"י הנתבע עצמו, עולה שקיימים מספר מקורות אשר מתייחסים לאותם נושאים, תוך הזקקות למונחים דומים. היחוד בהרצאות איסוף וליקוט, דוגמאות מקוריות ושילוב כולל של התאוריה הכלכלית בנושאים אלו, עם מוטיב כולל.

 

שיקולים נוספים

 

54.        בבואנו לבחון את הסוגיה שבנדון יש להזקק כמובן לשאלת הנגישות של הנתבע לחומר ההרצאות. כפי שצויין לעיל, דומה כי סטודנט המשתתף בקורס זה או אחר יש לו גישה לחומר ההרצאות בין בגישה ישירה כשהוא כותב את הדברים, ובין מאשר כתבו סטודנטים אחרים.

כמובן, שקיימת גישה למצגות ודפים מחולקים. במקרה דנן, קשה לקבל את טענת הנתבע, כי כביכול לא היתה לו כל גישה לחומר ההרצאות. הזהות והדמיון, כפי שפורטו לעיל סותרים טענה זו.

אין ליישב את הדמיון דלעיל בדרך מקרה בלבד.

ברור לי, כי קיימת העתקה וסביר יותר כי התלמיד העתיק מרבו ולא הפוך מכך. ובמיוחד לאחר שקבלנו את הנוסח המקורי לעת העברת ההרצאות.

 

55.        יתר על כן, ההרצאות נשאו בע"פ, אמנם כשהטקסט מונח בפני המרצה, ועצם הדמיון מחייב את המסקנה שאכן, היה מי שרשם את אשר נאמר ויתכן, ואכן כטענת התובע, לאו דווקא בשנה בה למד הנתבע בקורס.

            קשה להניח שיד המקרה, הביאה לתוצאה כה  זהה. גם אם קיים נסיון לתירוץ זה או אחר, עצם הקושיה אומרת דרשני.

 

56.        אין אנו מבקשים להטיל דופי בכשורים אלו או אחרים של הנתבע וביכולתו הלימודית - משפטית.

            עם זאת, דומה כי קיימת תהיה, הכיצד מי שסיים לימודי משפט בסמוך לפרסום הספר, ואשר אין חולק כי לא עסק בפועל בתחום, מוציא ספר בעל שני כרכים בעל היקף נרחב יחסית וחדשני, וכשלטענתו הוא זה שנזקק לכל אותם מקורות רבים וכשבדרך מקרה התוצאה, הינה כמפורט לעיל. מול האמור, דומה כי הטיעונים דלעיל אינם יפים בהתייחס לתובע כשלכאורה עיסוקו עיסוק אקדמי וככל הנראה, לא בכדי נבחר להעביר קורס יסודי כדיני הנזיקין.

 

57.        על מנת הסר ספק, יתכן שאכן הנתבע עבר על מקורות ממקורות שונים ואף ברור כי הוסיף משלו כולל פסקי דין. אולם, לפחות בחלקו של החומר שבספר, אין אנו רואים משום יצירה המקיימת את דרישת המקוריות מול האמור בקובץ ההרצאות.

יודגש, כי הבחינה לשאלה דנן אינה מסתכמת בשאלה בדבר מספר פסקי הדין שהוספו, אלא, בשאלה האם ניתן לראות באותם פרקים בספר להם התייחסנו, משום מקוריות של הנתבע וכאמור, לא מצאנו שכזאת.

 

58.        עוד נוסיף ונציין כי גם באופן ההשוואה, אין להזקק לספירת מילים או ספירת משפטים. הבחינה הינה איכותית, ולאו דווקא כמותית.

 

תוצאות המבחנים השונים

 

59.        כפי שהפנה הנתבע לת.א. 952/88 מ.כ.מ. מידע כללי ממוחשב בע"מ נ' ש.ש. מידע עסקי בע"מ, דינים מחוזי כו (3) 295, יש אכן לבחון את סיכום ההלכות כדלקמן:

 

א.      ההרצאות ובמיוחד לאחר עגונן הינן בגדר יצירה אשר זכאית להגנה, מהפן העקרוני.

ספציפית, ובניגוד לטענת הנתבע, חומר ההרצאות איננו העתקה של מאמר זה או אחר או פסק דין זה או אחר, אלא מתקיים בחומר זה הנדרש לדרישת המקוריות.

 

ב.      אין חולק, כי אם אכן קיימת זכות יוצרים, הינה לתובע.

 

ג.        לנתבע היתה גישה ישירה ואף עקיפה לחומר ההרצאות ודומה, כי אף ניתן לקבוע באופן מקיף יותר, כי דרך כלל ניתן יהיה לראות בסטודנט כבעל גישה לחומר הרצאות בהן השתתף.

 

ד.      קיום דמיון בין שני החיבורים, וזאת בהתייחס לאותם חלקים שפירטנו.

 

ה.      הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות.

 

60.        לא התעלמנו מהחומר הרב שפרט הנתבע בשורת הנספחים מטעמו.

אולם, מסקנתנו כאמור, כי דומה שהפניה למקורות השונים יסודה לאחר הגשת התביעה, ולא בכדי קיימת "התפתחות" הן בטיעונים והן בנספחים שצורפו. כוונתנו, כי גם אם קרא הנתבע מקור זה או אחר בעת הכנת ספרו, הרי דרך הביטוי, כולל הליקוט, לא נבעה מאותם מקורות אלא בראש ובראשונה מחומר ההרצאות, כך גם בכל הקשור לאופן הרצאת הדברים, ולמעשה, אופן שילוב התאוריות הכלכליות השונות בספר.

 

61.        נוכח המסקנות האמורות, אף לא נזקקנו לנושא הפגיעה בזכות המוסרית, וכשלכאורה, עולה שאכן קיימת פגיעה בזכותו המוסרית של התובע.

 

62.        לא למותר לציין, שהתובע אינו נזקק להוכיח נזק זה או אחר שנגרם לו בשאלות שהוצבו להכרעה, לאור הסכמת הצדדים, וכן אין צורך להזקק לשאלת עשיית עושר ולא במשפט.

די לנו בזכותו להגנה על זכויותיו הקנייניות וכפי שנקבע ברע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צה"ל (ט.פ.).

 

הסעדים

 

63.        בסיכומי הנתבע הוא מתייחס לסעדים הקשורים לצדדים שלישיים אשר אינם צד לדיון, ולנושא זה בלבד.

במסגרת סעד זה חלוקים הצדדים בשאלת קיומה של תקנת השוק, על נכסים מפרי זכויות יוצרים, תוך הפניה לדעתו של כב' השופט שטרוזמן בת.א. (ת"א) 1497/96 המ' 11766/94  POLYGRAM INTENATIONAL MUSIC B.V. ואח' נ' דרורי, דינים מחוזי לב (1) 453, מול האמור בעמוד 377 לחיבורה של של פרזנטי.

בכל הקשור למחלוקת זו, דומה כי אין מקום להכריע בזכויות המוקנות או לא מוקנות למי שלא היה צד לדיון.  לא בכדי התובע מבקש לצמצם נושא איסוף הספרים מצדדים שלישיים ממי שקיבלם ללא תמורה. אולם, אין אני רואה הבדל, גם ביכולת לפגוע בקנין ואף אם הספר התקבל ללא תמורה, מבלי שתנתן האפשרות לבעל זכות הקנין להזקק לכך.

לא בכדי, בענין שנדון בפני כב' השופט שטרוזמן המחזיק הוא זה שאכן טען טענותיו. גם בכל הקשור לחיוב הנתבע "להשתדל" לקבל את הספרים בחזרה, אין אני רואה מקום להעתר לסעד שכזה. חיוב שכזה הינו ערטילאי לרבות קושי בחינת אותה השתדלות ובמיוחד שניתן להזקק בעתיד לנושא הספרים שאינם מצויים בחזקתו של הנתבע או של כרמל בצורה ישירה.

 

64.        בכל הקשור לנושא התביעה כנגד כרמל יש לציין, כי כרמל לא היתה לכאורה צד להסדר הדיוני. אולם, כפי שציינה תכבד כל החלטה של ביהמ"ש.

 

65.        הנתבע מציין כי יש לחייב את התובע בהוצאות בגין פגיעה בפרטיותו, כמו גם הוצאות לשון הרע ובמיוחד בפרסום ציונו בקורס.

אין אני סובר כי במסגרת הדיון דנן יש להזקק בהקשר לנושא ההוצאות לטיעון זה, הגם שאין להתעלם מעצם הטענה.

כן נזקקו הצדדים לטענת אופן הייצוג ע"י התובע בענין ההוצאות, אולם משזכה התובע בתביעתו זכאי הוא להוצאות.

 

66.        לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

 

א.         אני מחייב את הנתבע ואת כרמל (להלן: הנתבעים) להמנע ולחדול בעצמם או באמצעות אחרים מטעמם, במישרין או בעקיפין, להדפיס, להוציא לאור, למכור, להציע למכירה, להפיץ (בין בתמורה ובין שלא בתמורה), לשווק ולפרסם את הספר נשוא התביעה (להלן: הספר), או להשתמש בו בכל צורה שהיא, או להפר, בכל דרך אחרת, את זכויות היוצרים של התובע בחומר ההרצאות.

 

ב.         אני מחייב את הנתבעים לאסוף ו/או למשוך בחזרה ותוך 7 ימים את כל הספרים המצויים בחזקתם של משווקים, מפיצים, סוכנים של ספרים, המחזיקים עותקים מהספר ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.

 

ג.          אני מחייב את הנתבעים למסור לתובע תוך 15 ימים, רשימה מפורטת של כל הגורמים כהגדרתם בסעיף 43(ב) לכתב התביעה, אשר רכשו או קיבלו עותק או עותקים של הספר.

 

ד.         אני ממנה את ב"כ התובע עו"ד אורדו ככונס נכסים של עותקי הספר, להבטחת השמדתם של הספרים וכן לביצוע האמור בסק' ב' לעיל, ככל שיידרש, וכשהנתבע ישא בהוצאותיו.

 

ה.         אני מחייב את הנתבעים למסור לתובע, תוך 30 יום, דו"ח מאומת על ידי רו"ח ביחס לכמות הכוללת של העותקים של הספר שנמכרו או שווקו על ידם או מי מהם ולתמורה שנתקבלה או שעתידה להתקבל בגין המכירות כאמור, לרבות כל ההכנסות והרווחים שנצברו להם מהדפסה, הוצאה לאור, מכירה, הפצה ושווק של הספר.

 

67.        אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד יום התשלום בפועל.

            אין צו להוצאות בעניין כרמל.

 

ניתנה היום ד' באלול, תשס"ג (1 בספטמבר 2003) בנוכחות ב"כ התובע וב"כ הנתבע.

                         

                                                     

י. שנלר, שופט