חלק ראשון

שאלה 2 :

קביעה זו טוענת כי הרמב"ם הניח בהלכות סנהדרין , את יסודות המערכת המשפטית הרצויה לדעתו,בשאלות כמו : כיצד מערכת זו צריכה להתנהל , על מה היא מבוססת וממה היא שואבת את סמכותה, בכך למעשה הרמב"ם מביע את דעתו בויכוח עתיק יומין עד היום הדן בפילוסופיה של תורת המשפט התוהה ממה נובעת סמכות השופט , מהי דמותו האידיאלית , כיצד צריכה ואמורה להתנהל מערכת משפטית ומהי מערכת היחסים האידיאלית בין החברה למערכת זו.

כמובן שכל תפיסתו הפילוסופית הזו מקפיד הרמב"ם לבססה ולעגנה על ההלכה. א"כ לפי קביעה זו מנסה הרמב"ם לעגן גם את המציאות החברתית- משפטית האידאלית לפי ההלכה כפי שאנו רואים במספר דוגמאות: הדיין האידאלי - בלשונו של הרמב"ם "צריכין להיות מנוקין..." כלומר זהו הרצוי . בפרק זה מפרט הרמב"ם מהן מעלותיו , כשרונותיו ואופיו של הדיין המתמנה אנו רואים בציינו פ"א ה"י , את מבנה החברה, כי הרמב"ם סובר כי הדיינים עוסקים במשלח יד נוסף וכי הדיינות עצמה אינה מקצוע. המערכת - בהלכה ב' , פ"א אנו רואים כי חובת הקמת המערכת המשפטית הינה טריטוריאלית מכאן שמי שמקים אותה הינו גוף פוליטי החולש על אותו איזור, זהו מחשבה חדשנית בדורו של הרמב"ם לשיטת הרמב"ם ראש הסנהדרין הינו ממשיכו של משה ומהווה סמכות ממנה עליונה כמעמד המלך (שגם הוא אידאל בשיטת הרמב"ם), לפיכך לשיטתו גם ראש הגולה ממשיכם יהווה בעל סמכות ייחודית למינוי דיינים (הי"ד , פ"ד). היחס לחברה - כמו כן בפרק כ"ב ממשיך הרמב"ם וקובע את רשימת האיסורים המוטלים על הדיין במגעו עם החברה בכדי למנוע ממשק עתידי פסול . כמו כן מדגיש הרמב"ם כי הסנהדרין כמו גם ממשיכיהם הדיינים , הינם המשך למערכת השיפוטית שהקים משה במדבר ע"פ ה' , זוהי משמעות חשובה הן תרבותית והן חברתית בהיררארכיה החברתית, כמו כן אנו רואים בפ"ב הי"ב כי קיימת אפשרות לסעד עצמי מכאן מוכחת ראייתו של הרמב"ם את המשפט כמערכת המונחלת הכל העם ולא מע' אליטיסטית מנותקת . ואף בפכ"ב ה"ד קובע את סמכותו של ביה"ד כשומר הסדר החברתי.

שאלה 3:

שיטות ימי הביניים קובעות כי סמכות הרב נובעת ממינוי של ביה"ד הגדול (תשובות לראשונים) באין מינוי כזה קובע אלברצלוני ההסכמה החברתית של הקהילה ומסמך מינוי מטעם הציבור הוא זה אשר יעניק לרב את סמכותו ויכולתו לכפות ולהעניש את ממרי דבריו. הר"י מיגאש מדגיש בתשובה לשאלה כי ברור שחובה על החכם להיות בקי גם בפסקי שו"ת ולא רק בהלכה גרידא, אך לעניין למי ניתן לתת סמכות לדון , קובע הר"י מיגאש כי אין יראת שמיים מעלה או מורידה כל עוד שני בעלי הדין קיבלו על עצמם שפלוני ישפוט ביניהם. הריב"ש בתשובה ארוכה מפרט כי סמכות הדיין לדון נובעת או ממינוי מטעם הקהילה (ההסכמה החברתית של כל הקהילה) או מטעם המלך (הריבון המקומי או ראש הגולה הריבון היהודי) או מינוי ע"י רב אחר (היתר הוראה) . כמו כן מוסיף הריב"ש את ייחוד השושלת , אך כמובן מדובר כאן כשקיימת הסכמת אחד מהגורמים דלעיל. מכל האמור מוכח כי גישת ימי הביניים מחזיקה בדעה כי מקור הסמכות איננה מכח עליון או ממקור שמיימי אלא תלויה אך ורק ממינוי ממשי (בכתב) ע"י קהילה , מלך , או סמכות עליונה אנושית אחרת. אך ברי הדבר שנדרשת תעודה על כך. סמכות זו כוחה יפה לצורך ייעודה בלבד (מנהיגות או דין) ותו לא. בעוד גישת 'דעת תורה' הפוכה לחלוטין , גישה זו המודגמת יפה בסמכותו של ה"חזון אי"ש" ושל הרב דסלר ובמצב הנוכחי בציונות הדתית ובחברה החרדית, מוכיחה כי הסמכות שניתנת לרב , לפי גישה זו , איננה מוענקת בסרטיפיקט כזה או אחר , איננה מותנית בהסכמה חברתית או בקבלה של הציבור על עצמו. סמכות הרב נובעת אך ורק מאישיותו , מחכמתו האישית מידיעותיו ומיותר לציין שכריזמה ומנהיגותיות לא תזיק, כל אלו התכונות האישיות ו'אמונת חכמים' של הציבור בפלוני הן אלו שהופכות את פלוני לבר סמכא, המסוגל להוציא דעת תורה שתחייב ציבור רחב. סמכות זאת של דעת תורה יכולה אף לגבור על פסק הלכתי (הרב רוזן) וחופפת כל אורחות חיינו (המודיע).
חלק שני

שאלה 5 :

הנימוק של הרב אליהו חזן (שו"ת תעלומות לב, סימן כט) הרב חזן קובע כי את הזוג המדובר שחיים כבר מספר שנים לא מועט יחדיו וכי כבר יש להם מספר ילדים משותפים – לא ניתן להפריד זו המציאות ויש לקבלה, עתה השאלה העולה בפנינו כיצד יש להתמודד עם המציאות אומר הרב חזן כיוון שילדיה (שאותם מלו בלידתם ועתה הוא טבלם) של האשה כרוכים אחריה עקב "תקנת הבנים" הזו יש לגייר גם את האשה, מכאן ששיקוליו הינם פרקטיים ומציאותיים , עוד מדגיש הרב חזן כי הוא מסתמך על תשובת הרמב"ם - ריא, שהתיר גיור מפני תקנת השבים. הנימוק של הרב דוד צבי הופמן בשו"ת מלמד להועיל, הרב הופמן דן בשאלה האם להתיר גיור של גויה הנשואה לכהן בנישואין אזרחיים ועתה רוצה להתגייר ולהתחתן כדת מו"י, קובע הרב כי אע"פ שאנו יודעים כי מטרתה להתחתן עם הכהן וזהו איסור מן התורה (- כלומר היא מייד לאחר גיורה מתכוונת לעבור ביודעין על איסור תורה) , למרות זאת יש לראות את המציאות כי האיסור לחיות עם גויה גדול מהאיסור של כהן להתחתן עם גיורת וע"כ יש לגיירה אבל לא לחתנה כדמו"י.

הרב עוזיאל ב"שו"ת פסקי עוזיאל" מנמק כי שיקול הדעת והאינטרס הציבורי הוא לקרב את הגויים מנישואי התערובת ולקבלם ליהדות , אף אם לא יהיו שומרי תו"מ , עם כ"ז עדיף הדבר מלפתוח פתח לבנ"י מללכת אחר בני זוגם הגויים ולהיטמע. הרב קירשנבוים בחששו מגיור לקולא רפורמי מציע להקל בגיור מבלי לבדוק מהי הסיבה לגיור כל עוד מסכים הגר לקבל עול מצוות כל זאת עקב האינטרס הציבורי שלא ייטמעו גרים לא כשרים. הרב משאש מעלה שיקול חברתי, להתיר הגיור, שכבוד המשפחה לו יזדלזל כתוצאה מנישואי תערובת. שיקול נוסף הוא הלכתי פסיכולוגי בכדי למנוע מבן הזוג היהודי לקיים מצוות מחמת בושה מבת זוגו הגויה, לפיכך ברגע ששוכנעה להתגייר יש לקבלה ובכדי למנוע שנאה ורוגז בלב היהודי שיצרו ניכור לשורשיו. שיקול נוסף הוא כי בלאו הכי הסיטואציה הספיכולוגית של המתבולל קשה וההיפרדות מבת זוגו מסובכת היא , אז למה לא להקל עליו ולאפשר גיורה. עוד טוען הרב משאש כי נימוק העבר ליחסים בלתי ראויים (דעת רב אסי) אינו נכון להיום שהדור כה פרוץ, א"כ אין טעם לאסור. הרב שלמה הירש שיק בשו"ת רשב"ן קובע כי האיסור הקמאי לגיור לשם אהבה הונע מהחשש כי לאחר פרידתם תחזור האשה לדת האלילית, כיום כיוון שאין דבוקין בע"ז הסבירות לחשש כזה נמוכה וע"כ יש להתיר. שיקול זה הינו ריאלי ומבוסס על חשיבה מציאותית המכירה בחוקי הטבע, כפי שהתיר האל להושע להישאר עם האשה הזונה .

חלק שלישי :

1. ציטטה זו לקוחה ממכתב ושל המלמד מסיוון אל ר' שלמה קרוגר בציטטה זו מבכה המלמד את מר גורלו בכך שהחסידים פנו אל ר נחום שציווה לגרשו מהעיירה בקובעו שהוא אפיקורוס וכל זה עקב תמיכתו בשו"ב שהוכיח את החסידים עמי הארצות כי תורה נקנית אך ורק בישיבה יגיעה והשקעה. משמעות ציטטה זו היא שאנו רואים כי בין התנועה החסידית המתפתחת למלומדים

התעורר מתח בשאלת דרך קניית הקירבה לאל דרך הלימוד או דרך הדבקות ברב החסיד.

2. ציטטה זו הינה הלכה יד בפ"ד בהלכות סנהדרין במשנה תורה לרמב"ם בהלכה זו קובע הרמב"ם כי אדם אשר קיבל סמכות ורשות מראש הגולה לדון , רשאי מעתה לדון בכל מקום ואתר

, בין בארץ ובין בחו"ל ,ע"ס רשות זו , בתנאי כמובן שהוא ראוי לכך. זאת אפילו אם לא רצו בעלי דינין בכך. משמעות קביעה זו של הרמב"ם היא החשיבות והעוצמה אותה הוא מעניק לראש הגולה (כממשיך המלך) להמשיך את שרשרת הסנהדרין והמערכת השיפוטית ולהחילה על הכלל.

3. ציטטה זו לקוחה בדברי הרב יצחק שמעלקס בשו"ת בית יצחק ח"ב סימן ק' (שנת 1876) בציטטה זו פוסק הרב כי גר המעמיד פנים ומתגייר שלא לשם שמיים ושלא לשם קיום מצוות ואין בכוונתו וברצונו לקיים המצוות בעתיד, לא יהא גיורו תקף בין אם עתה אנו יודעים על כך ואף אם נדע בדיעבד על כך גיורו יהא בטל. המשמעות החשובה בדברי הרב שמעלקס היא הדרישה ההחלטית לכוונה פנימית ואמיתית של המתגייר לקבל עליו ולקיים את המצוות.

6. ציטטה זו הינה הלכה יב בפ"ב בהלכות סנהדרין במשנה תורה להרמב"ם בהלכה זו קובע הרמב"ם כלל מדהים ויוצא דופן הקובע כי רשאי אדם לתת סעד לעצמו ולפעול לשם כך (אם כמובן הוא מסוגל) בלא בקשת הסעד ו/או העזרה מביה"ד, כ"ז כמובן אם לפי ההלכה הוא עושה, במידה וירצה הצד שכנגד לערער יעשה זאת בביה"ד , במידה וצדק הראשון לא יערערו על הסעד העצמי שנקט .המשמעות הסוציולוגית היא שמדובר בחברה רבנית בה ברי כי כולם יודעים את ההלכה ולכן קיימת לגיטימציה לעשיית דין לעצמך.

7. ציטטה זו הינה הלכה יז בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג להרמב"ם בהלכה זו קובע הרמב"ם כי גם גר שלא הודיעו לו לפני גיורו את המצוות ועונשן ו/או שהודיעו ולא בדקו אחריו מהי מטרת התגיירותו (האם לשם שמים או מסיבות אחרות) , בכל אופן כל עוד עשה ברית מילה וטבל בפני 3 אפילו פשוטים המהווים כבי"ד – ייחשב כגר, המשמעות החשובה בהלכה זו היא הקלות שמעניק הרמב"ם להליך הגיור (דרישה מינימלית – מילה וטבילה )כפי שראה אצל מעשי שמשון ושלמה.

8. ציטטה זו לקוחה מזכרון לראשונים וגם לאחרונים (ח"א, מחברת רביעית, סימן ק"פ, סע' ג') (להרב אברהם אליהו הרכבי) זו תחילתה של תשובה לשאלה מה לעשות כנגד אדם שממלט עצמו מביה"ד של העיר ע"י שבועה. תשובת הגאון : כי ביה"ד הגדול (כפי שהיה בבבל) ראשי למנות דיינים לכל אזור ואזור ונותן להם רשות בכתב לכך, או אז סמכותם של הדיינים היא לכולי עלמא ואף לכפות, עתה במקרה שלהם כיוון שלא בי"ד הגדול היה הממנה , א"א לכפות את האדם לבוא לדין.

10. ציטטה זו לקוחה משו"ת הריב"ש (רבינו יצחק בר ששת) שורה 139, שאלה זו כאמור נשלחה לריב"ש על רק הדילמה בין הרב טרויס הממונה ע"י קהילת פריז לבין הרב אסטרוך שנתמנה ע"י רבי מאיר בן ברוך הלוי מפרנקפורט, בציטטה זו מסביר הריב"ש כי הסמכה מהרב להורות הלכה , הינו תנאי הכרחי להוראה , אך עדיין איננו מספיק צריך כמובן גם ידע וגם רשות ספציפית מרבך בכדי להורות הלכה בפניו (בעודו חי) .

11. ציטטה זו נאמרה בספר דברי דוד עמ' 57 להרב דוד משה מתוך קטע המספר על חסיד מחסידי א"י שנסע לעיר הולדתו בפולין, ושאלוהו שם האם יש לספרדים הגרים בארץ אמונת חכמים והשיב על כך בשלילה, א"כ עוד הוסיף כי מאמינים הם כן ברבי יצחק לוריא. חשיבותה של אמירה היא המסקנה הנלמדת כי בסוף המאה ה-19 ישנם חסידים המקיימים את המושג "אמונת חכמים" וישנם המוקיעים אותם, כמו כן כמובן כי הספרדים אינם מקייימים אותו אך מחזיקים מדמויות מסויימות.