ת"פ (ירושלים) 108/98

מדינת ישראל

נגד

אביגדור בן ולרי אסקין (נגד הנאשם)

בבית המשפט המחוזי בירושלים

[5.10.99]



לפני השופט יהודית צור


ע"י עו"ד דרורה נחמני-רוט - בשם המאשימה
נפתלי ורצברגר - בשם הנאשם

ה כ ר ע ת ד י ן


השופט יהודית צור

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום ובו שלושה אישומים בפרשות שונות. על פי החלק הכללי של כתב האישום, הנאשם ודמיאן פקוביץ (להלן - פקוביץ), הם פעילי ימין קיצוניים שפעלו, בין היתר, ברוח תורתו של מאיר כהנא ועל-פי דרכה של תנועת "כך" שהוצאה אל מחוץ לחוק.

על פי כתב האישום, מטרתם של הנאשם ופקוביץ היתה להביא להתנגשויות בין יהודים וערבים ולצורך כך הם קשרו קשר לבצע פעולות פרובוקטיביות שונות שיביאו לפגיעה חמורה ביחסים שבין ערבים ומוסלמים לבין יהודים.

על פי כתב האישום, במהלך פעילותם המשותפת, התפתחה בין פקוביץ לבין הנאשם מערכת יחסי כפיפות, כשהנאשם הוא המנהיג של קבוצת אנשים הפועלים לקידום המטרות המתוארות לעיל, ופקוביץ סר למרותו ופועל על-פי הנחיותיו.

2. על פי האישום הראשון, בחודש ספטמבר 1997, הנאשם קשר עם פקוביץ להניח ראש של חזיר על קבר בבית הקברות המוסלמי בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם ולבזות את דתו וכן שידל את פקוביץ להכנס ללא רשות למקום קבורה ולהניח על קבר ראש של חזיר. על פי אותו אישום, ביום 10.9.97, השתתף הנאשם בהתקהלות בלתי חוקית במטרה להפר את שלום הציבור. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הן:

א. קשירת קשר לביצוע עוון (עבירה לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל "ז-1977 (להלן - החוק);

ב. שידול למעשה של כניסה ללא רשות למקום פולחן ו/או קבורה (עבירה לפי סעיף 172 לחוק, בשילוב עם סעיף 30 לחוק);

ג. התקהלות אסורה (עבירה לפי סעיף 151 לחוק).

3. על פי האישום השני, בחודש אוקטובר 1997, הנאשם קשר עם פקוביץ להצית את סניף "דור שלם" וכן סייע בידי פקוביץ בביצוע ההצתה, בכך שנתן לו עצה והנחיה. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הן:

א. קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק);

ב. שידול לביצוע עבירת ההצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק יחד עם סעיף 30 לחוק).

4. על פי האישום השלישי, הנאשם ופקוביץ קשרו עם הראל משה הרשטיק (להלן - הרשטיק) לבצע תכנית לשיגור ראש של חזיר ובפיו קוראן לעבר הר הבית באחד מימי חג הרמאדן או בסמוך לכך, בעת תפילת המוני מאמינים מוסלמים בהר.

מטרת התכנית היתה לפגוע ביחסי היהודים והמוסלמים ולעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסיה בישראל. בכך קשרו הנאשם ופקוביץ קשר עם הרשטיק לבצע פשע שהוא "המרדה". על פי אישום זה, בהיות הר הבית מקום קדוש, בין היתר למוסלמים, קשרו הנאשם ופקוביץ קשר עם הרשטיק לחלל את הר הבית וכן לפגוע ברגשותיהם של בני הדת המוסלמים כלפי אותו מקום. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הן:

א. המרדה (עבירה לפי סעיף 133 לחוק);

ב. ניסיון לשידול למעשה המרדה (עבירה לפי סעיף 133 יחד עם סעיף 33 לחוק);

ג. קשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגוע ברגשות כלפי אותו מקום (עבירה על סעיף 499 (א) (1) לחוק בהתייחסות לסעיף 2(א) ו-(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967).

הנאשם כפר בכל האישומים המיוחסים לו.

בפתח הדברים אני מבקשת לציין לשבח את תרומתם של באי-כח שני הצדדים לניהול הדיון בהגינות, ביעילות ובענייניות.

5. החקירה בתיק זה החלה על ידי שירות הביטחון הכללי (להלן - שב"כ) וחלק מהראיות שהתביעה ביקשה להגיש כללו "זכרונות דברים" של חוקרי השב"כ (להלן - הזכ"דים). התביעה טענה כי ברישומי השב"כ ניתן למצוא "ראשית הודייה" מצד הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכן התבטאויות שונות של הנאשם שיש בהן כדי להפלילו, כגון בקשות לעסקת טיעון ועוד. בעניין זה הודיע ב"כ הנאשם:

"ההודיות שניגבו מהנאשם, תחת אזהרה, לגביהם ויתרתי על כל טענותי בזוטא.

חברתי רוצה להגיש זכ"דים שמדברים על אימרות של הנאשם. זכ"דים כאלה או דברים שנשמעו במהלך חקירה, להבדיל מדברים שאדם שמע במהלך חקירה, הטענה שלנו שזכ"דים אלה ועדויות מהסוג הזה אינן קבילות בגלל העדר האזהרה. יש פס"ד שניתן במחוזי נצרת, שקבע שהעדר אזהרה לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו משנה את המצב הקודם".

(עמ' 9 לפרוטוקול).

ב"כ התביעה אישרה כי לא היתה אזהרה במקרה זה והוסיפה: "בחקירות שב"כ אין אזהרות". עם זאת, ולמרות "העדר אזהרה" ביקשה התביעה לקבל את הזכ"דים כראיות קבילות לביסוס האישומים נגד הנאשם. החלק הראשון של פסק הדין יעסוק בשאלה של "העדר אזהרה" ואי שמירה על זכות החסיון מפני הפללה עצמית בחקירות השב"כ, הן במישור העקרוני והן בנוגע לתיק זה.


חקירות שב"כ - הצד המשפטי

6. סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש]להלן - פקודת הראיות) קובע:

"עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חופשית ומרצון".

הפסיקה הבחינה בין אימרה של נאשם המבטאת במישרין הודאה בקיומה של עובדה מפלילה לבין התבטאות ממנה משתמעת הודאה כזו בעקיפין. הראשונה היא "הודייה" והשניה "ראשית הודייה". לעניין הקבילות, דין אחד לשתיהן ולהבחנה ביניהן השלכה לעניין המשקל הראייתי של כל אחת מהן.

התנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות בדבר היותה של ההודייה "חופשית ומרצון" מכוון להבטיח כי הנחקר יהנה משתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית והזכות להיועץ עם עורך דין.

7. הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית מעוגנת בסעיף 2)2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927, בסעיף 47(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971 - וכן בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ "ו-1996. מהזכות לחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של החשוד וממנה חובת החוקר להבהיר לחשוד, בטרם ימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. הפסיקה אימצה גם את תקנות השופטים שמקורן בחקיקה שיפוטית באנגליה בהן נקבע כי חובה להזהיר חשוד בטרם יגבה ממנו החוקר הודעה (ע"פ 307/60 יאסין נ' היועץ המשפטי, פ"ד י"ז 1541, .(1556

8. במהלך השנים התאפיינה פסיקת בית המשפט העליון בשתי גישות, האחת שדוברה היה כב' הנשיא לנדוי והשניה, בה דגל כב' המשנה, הנשיא ח. כהן. בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל הסביר כב' השופט גולדברג את ה"תפיסה הרעיונית" העומדת ביסוד כל אחת מגישות אלה:

"המחלוקת שבין שתי הגישות חרגה ברבות הימים מעבר למבחן טיבה של ההודאה, והיא נטושה גם על תפישה רעיונית שונה בדבר הדרך בה ראוי ללכת כדי להגן על זכויותיו של הנחקר. דהיינו, האם אחד הרעיונות הלגיסלאטיביים, המונחים ביסוד הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש] הוא "משפטי - חינוכי", והוא: להניא את המשטרה מלנקוט אמצעים בלתי כשרים, "לסחיטת" הודאות מפי הנאשם", ... ולפיכך, הודאה, שהושגה באמצעים פסולים, פסולה היא מעיקרה, ואילו לפי הגישה האחרת, ההגנה על שלום הציבור אינה מצדיקה הימלטותו של עבריין מן הדין, ויש לבדוק בכל מקרה, אם האמצעי הפסול הביא את הנחקר להודות הודאת שווא" (פ"ד לח'(197 (1 בעמ' 222).

הגישה שהתקבלה בפסיקה היתה - מציאת איזון בין הצורך לחנך את המשטרה שלא לנקוט אמצעים פסולים, לבין האינטרס של הגנה על שלום הציבור. נקבע כי הודאה שהתקבלה באמצעים פסולים קיצוניים אינה קבילה. ואולם מקום שננקטו אמצעים פסולים בדרגת חומרה פחותה, ניתן לבחון את השפעתם של אלה על רצונו של הנחקר ובהתאם לכך לקבוע את קבילות ההודאה שנגבתה.


המצב המשפטי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

9. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע בין השאר כי אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם. רשימת הזכויות הקבועות בחוק היסוד אינה ממצה ולמרות שהחוק אינו מפרט במפורש את זכויותיו של האדם בהליך הפלילי, נראה כי זכויות אלה נלמדות במשתמע מן ההוראות הכלליות בדבר "כבודו" של האדם ו "חירותו". אך טבעי הוא שלחוקי היסוד תהיה השפעה מרחיקת לכת דווקא במישור המשפט הפלילי הקשור ישירות לחירותו ולכבודו האישי של האזרח.

בבש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על ההשפעות של חוקי היסוד על ההליך הפלילי:

"עיקר ההשפעה - כך מלמד המשפט המשווה - יש לזכויות אדם חוקתיות על ההליך הפלילי. הליך זה קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט לכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי" (פ"ד מט(421 ,355 (3).

כב' הנשיא ברק, במאמרו: "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" סבור כי יהיה צורך לפתח תורה כללית של דיון פלילי חוקתי:

"תחול איפוא קונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי. כמובן היה רצוי שקונסטיטוציונליזציה תבוא מכוחן של הוראות חוקתיות מיוחדות לסדר הדין הפלילי אשר תיקבענה בחוקה...

הצעת חוק-יסוד: זכויות במשפט כוללת רשימה חשובה של זכויות אדם הקשורות לניהול המשפט, ובמרכזן הוראות באשר לניהול ההליך הפלילי. הצעה זו טרם עברה את כל שלבי החקיקה.עם זאת אין בכך כדי למנוע את הקונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי עוד בטרם הפכו הוראות אלה לחלק מחוקת המדינה. אכן, הקונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי מעוגנת בחוק -יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-יסוד זה מגן על חייו, גופו וכבודו של אדם.

כמו-כן אוסר חוק-היסוד כל שלילת חירות במאסר או במעצר. כנגד איסורים אלה עומד ההיתר לפגוע בחירות על-ידי הוראת חוק המקיימת ערכיה של מדינת ישראל, שנועדה לתכלית ראויה ואשר פגיעתה בזכות האדם אינה מעבר לנדרש.

במתח שבין האיסורים הכלליים ובין היתר הפגיעה בפסקת ההגבלה ניתן לעגן את מרבית ההסדרים החוקתיים באשר להליך הפלילי. כמובן אין בכך כדי לייתר הסדר חוקתי מפורט... עם זאת, כל עוד לא נתקבלה חקיקת יסוד זו, לא יהא מנוס מגזירת ההסדרים החוקתיים בהליך הפלילי מתוך ההוראות הכלליות הקיימות. הסדרים אלה של סדר-דיןפלילי-חוקתי הם רבים ומגוונים. אצביע אך על דוגמאות מספר:

[...]

נראה לי כי זכות השתיקה היא חוקתית. פגיעה בה יכולה להיעשות רק בהתקיים דרישותיה של פיסקת ההגבלה" (מחקרי משפט יג, תשנ"ו-5 1996 בעמ' 22-21).

זכויותיו של נאשם בהליך הפלילי נגזרות מזכותו הבסיסית לחירות, זכות המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מכאן שעם חקיקת חוק היסוד עלה מעמדן ומשקלן של זכויות הפרט בכלל והזכויות של חשוד או נאשם בהליך הפלילי בפרט. זכויות אלה הפכו לחלק מרכזי מזכויות היסוד החוקתיות, על כל המשתמע מההכרה במעמד חשוב זה. כיום, נקודת האיזון שינתה את מיקומה וקירבה עצמה אל זכויות הנאשם מקום שאלה מתנגשות עם האינטרס של הרשות השלטונית.


מן הכלל אל הפרט

10. השאלה העומדת להכרעה בענייננו נוגעת לחקירות השב"כ ולמאפיינים המיוחדים לחקירות אלה. בתוך אלה, מתמקדת השאלה מה דינן של הודעות שניגבו בלא אזהרה ובלא שמירה על הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית. יודגש כי ב"כ הנאשם טען זאת כעילה עיקרית לפסילת ה"זכ"דים". אמנם בתחילה טען הנאשם גם להפעלת אמצעי לחץ, כגון המתנה על כסא קטן, ישיבה ב"תא מחשבה" ומניעת שינה, אך בהמשך בחר ב"כ הנאשם להתמקד בטענה בדבר העדר "אזהרה". בצדק, כך מסתבר, ויתר הנאשם על הטענות האחרות שכן מהראיות והנתונים שהיו בפני עלה בבירור שלא ננקטו במקרה זה על ידי השב"כ אמצעי לחץ חריגים שהצדיקו, הם כשלעצמם, את פסילת הזכ"דים. בהמשך אתייחס לשימוש ב"תחבולות" על ידי השב "כ שהיה לגיטימי לחלוטין, התבקש מחומרת המעשים שיוחסו לנאשם ולא מצאתי כי נפל בו כל פסול.

11. חקירות השב"כ שונות במהותן מאלה המתנהלות בידי המשטרה. בעוד המשטרה מנהלת חקירה במטרה לאסוף ראיות נגד חשודים על מנת להעמידם לדין ולהביא את הראיות בפני בית המשפט, המטרות העומדות ביסוד חקירות השב"כ שונות במהותן ובמטרתן. חקירות השב"כ מיועדות בראש וראשונה לאסוף מידע נגד אלה המבקשים לבצע מעשי חבלה נגד המדינה במגמה לסכל ולמנוע את המעשים הפליליים בעודם באיבם. עמד על כך בעדותו איש השב"כ המכונה "רוני" שהיה ממונה על החקירה בתיק זה:

"החקירה היא בראש ובראשונה מניעתית, נועדה למנוע פעולות בעתיד. גם במקרים שאנחנו מפענחים אני מניח שמי שפעל פעם אחת, מתכוון גם לפעול שוב, יש בזה גם מניעה. אך מטבע הדברים שיש גם פענוח. המטרה הראשונית היא מניעה וסיכול" (עמ' 334 לפרוטוקול).

שוני זה במטרות החקירה הביא לכך שחקירות השב"כ מתנהלות על פי נוהלים והנחיות שונים, חלקם ידועים יותר וחלקם פחות. ראוי להדגיש, כי במקרה שבפני אין לי צורך להתייחס לשאלת הצורך והצידוק להפעלתם של אמצעי "לחץ" כאלה או אחרים. נושא זה עלה בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק (בג"צ 5100/94 ואח'), שם נדונה שאלת החוקיות של שימוש באמצעים פיזיים על ידי השב"כ ונפסק כי לשב"כ אין סמכות להשתמש באותם אמצעים פיזיים שפורטו בפסק הדין. השאלה העומדת לדיון והכרעה בפני נוגעת אך ורק למאפיינים המיוחדים הנוגעים לעבודת השב"כ ועיקרם - העדר אזהרת החשוד וחיובו למסור את גירסתו. מהנתונים והראיות שנשמעו בפני לא היה חולק כי בחקירות השב"כ אין מזהירים חשוד והכלל בדבר החסיון מפני הפללה עצמית אינו חל על חקירות אלה. יתירה מכך, בחקירות השב"כ - הלכה למעשה - מחייבים את החשוד, בבירור או במשתמע, למסור את גירסתו. כלל זה הוא פועל יוצא של מטרות החקירה של השב"כ להגיע לגילוי מהיר ומידי של האמת, במטרה לסכל את פעולות החבלה והאיבה. יש לזכור כי בחקירות מעין אלה עומד החשש של סיכון חיי רבים ולכן המטרה של הסיכול והמניעה "מקדשת" את האמצעי של חקירה בדרך אשר ביודעין אינה משמרת את הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית.

וכאן ההבדל המשמעותי בין המשטרה והשב"כ: במשטרה אם חוקר נמנע, בשל טעות או רשלנות, מלהזהיר חשוד, הרי זה מעשה חריג בניגוד לחוק ולנוהל. לעומת זאת, בשב"כ דבר זה נעשה ביודעין, על פי הכללים הנהוגים והכל למען המטרות של גילוי מהיר של האמת כדי לסכל את הסכנה המרחפת, לפני התרחשותה. ההבדל הוא בכך שלא רק שמדובר בהימנעות מודעת מאזהרה אלא, בפועל, מדובר באמירה מפורשת לחשוד - בדרך של התנהגות או ביצירת אווירה - כי מדובר בחקירה מסוג אחר וככזו מוטלת עליו החובה לדבר! המכונה "רוני" עמד בבית המשפט על המאפיינים של חקירות השב"כ ואישר בהגינותו כי בחקירת השב"כ - שהיא, כלשונו, "חקירה מודיעינית" - לא מסבירים לחשוד כי עומדת לו "זכות השתיקה":

"לא סביר שתבצע חקירה לסיכון מודיעיני, מוענקות סמכויות חקירה בהחלטת ממשלה, על פיהם יש סתירה בין הסמכויות לזכות השתיקה. אנחנו גם לא מזהירים אותו. זה לא שלב של גביית עדות או איזה שהוא צעד לקראת משפט, למרות שבסופו של דבר זה מוביל לזה".

ובהמשך הסביר העד כי בהמשך החקירה, המשטרה נכנסת לפעולה:

"יש בזה חלק שהוא ראייתי לבית המשפט. המשטרה מבצעת את כל החלק הזה כולל האזהרה. בשלב השחזור הוזהר כי זה מצד המשטרה. למרות שזה סתר את האינטרסים שלנו" (עמ' 338 לפרוטוקול).

מהנתונים בפני עולה כי בחקירות השב"כ, לא זו בלבד שהנאשם לא הוזהר, אלא שבפועל הוא חוייב לדבר והחוקרים חזרו והודיעו לו כי בחקירה מעין זו "מצפים" ממנו לומר את גירסתו. כך העיד רוני בבית המשפט כי "היתה אווירה של אני הממונה על החקירה ואני זה שאומר לו שאני מצפה לגירסת אמת מלאה על כל פעילותו הפלילית" (עמ' 17 לפרוטוקול). גם כשהנאשם חזר והודיע כי הוא מבקש למסור גירסה לאחר שיתייעץ עם עורך דין נאמר לו, בדרך של "יעוץ", כי עורך דין לא יסייע לו (זכ"ד מיום 22.12.97; ת/24).

מהנתונים בפני עולה כי החקירה בשב"כ התנהלה בדרך שהנאשם יכול היה להבין כי לא מדובר בגביית הודעה שתוגש לבית המשפט כראיה מפלילה נגדו. בחקירה שניהל המכונה "רוני" (חקירה שהוקלטה) עולה הדבר בבירור מדברי "רוני" לנאשם:

"למה אתה אומר אם, אתה רואה שאני לא גובה ממך עדות. אני לא מזעיק את אשר לוי. תראה אני עוד רבע שעה משחרר אותך מפה ונוסע לילדים שלי...".

ובהמשך:

"תראה ידידי, תוריד את המילה הזו, אני מבחינתי יש עוד יום שלישי, אם ביום שלישי בעשר בבוקר תבוא ותגיד לי - רוני החלטתי לתת עדות משטרתית נשלח אותך לאשר לוי או לחנוך כהן ואם לא אין לי שום בעיה עם החומר הנוכחי, איך אמרת קודם, לא יצא לנו לדבר... תוריד את המילה אם" (עמ' 2-1 לתמליל השיחה, מוצג ת/7).

מהנתונים בפני עולה כי בשלב הראשון החקירה נועדה לקבל את המידע במטרה לסכל את האירוע. בשלב זה נאמר לנאשם כי חובה עליו למסור את גירסתו ולמעשה היתה מקופלת בכך הבנה כי לא יעשה שימוש בדברי הנאשם לחוקר השב"כ באותו שלב וכי החקירה ה"פורמלית" תחל רק משעה שיוזמן החוקר המשטרתי והנאשם יסכים למסור בפניו הודעה מסודרת.

בחקירה הנגדית, לשאלות ב"כ הנאשם, אישר המכונה "רוני":

"נכון הוא שהרמתי עליו את קולי ואמרתי לו: 'בחקירה הזאת אתה תמסור גירסת אמת על כל פעילותך הפלילית'. אמת ויציב".

ובהמשך:

"אני הבהרתי לנאשם שמטרת חקירות השב"כ היא הגעה לחקר האמת ומיצוי מודיעיני של פעילות העלולה לפגוע בבטחון המדינה. ציינתי בפניו כי הפעם יש לנו מידע מוצק על פעילות בלתי חוקית שלו. ציינתי בפניו כי הפעם, הוא ייצא עם גירסת אמת, על כל פעילותו הבלתי חוקית" (עמ' 32 לפרוטוקול).

בקשר לכך ראוי להוסיף עניינים נוספים בהם חורגת חקירת השב"כ מהנוהלים המקובלים במשטרה. כך, עם תחילת החקירה, אין מסבירים לנאשם בצורה מסודרת וברורה - מה החשדות המיוחסים לו. מעיון בזכ"ד שנערך בחקירה הראשונה עולה כי אין זכר להסבר כזה (מוצג ת/14 מיום 21.12.97). זאת ועוד, מדובר בחקירות שנמשכו שעות ארוכות ואין חולק כי מה שנרשם בזכ"דים הינו רק "תמצית" קצרה ביותר של הדברים שנרשמו, לעיתים גם לא בזמן אמת (עמ' 56 ועמ ' 65 לפרוטוקול). העיד בעניין זה איש שב"כ המכונה "גדעון":

"זה תמצית הדברים זה לא גביית עדות מילה במילה".

ובהמשך: "אני כותב את הדברים שיש להם חשיבות מבחינת גירסת הנחקר בחקירה" (עמ' 67 לפרוטוקול).

גם רוני העיד בעניין זה:

"יש פה תיעוד, לטעמי, סביר המשקף את שעלה בחקירה. אין תמליל השיחה של שאלה תשובה. בהחלט התיעוד משקף את שנאמר בחקירה. בשיחות הכלליות שמדברים הרבה, מאחר והחקירות של השב"כ מתארכות שעות, זה לא נשמע לי סביר לתעד את כל מה שנאמר. אף אחד לא היה מתגבר על זה וגם לא בתי המשפט. לתעד 6 שעות זה מעל 100 עמודים" (עמ' 333 לפרוטוקול).

כאשר מדובר בשאלה הנוגעת ל"ראשית הודיה" קיימת חשיבות עליונה לא רק לנוסח המדויק של דברי הנאשם, אלא גם לשאלות שנשאל ולרקע הדברים ואין לקבל דרך המבקשת מבית המשפט ללמוד על כוונת נאשם להודות כאשר מביאים בפניו רק קטעי דברים הנבחרים על ידי החוקר, כשהם מנותקים מההקשר הכולל. במיוחד נכון הדבר כאשר עניין לנו בפרשנות של דברים שנאמרו וחשוב במיוחד לבחון כל מילה ומילה וההקשר בו נאמרה.


מסקנות

12. חקירות השב"כ נועדו לאיתור מידי ולסיכול מפגעים בטחוניים בעודם באיבם. לחקירות אלה כללים משלהם החורגים מהוראות הדין בהליך פלילי בכל הנוגע לזכויות הנאשם, לזכות השתיקה ולחסיון מפני הפללה עצמית. דרכי חקירה אלה באו על רקע האופי המיוחד של השב"כ ומטרתו לאסוף מידע, לסכל ולמנוע מעשי חבלה בעודם באיבם. לפיכך, ככלל, משעה שחוקרי השב"כ מסיימים את החקירה, עובר הנחקר לידי המשטרה שהיא המופקדת על חקירות פליליות ועל איסוף ראיות והבאתן בפני בית המשפט. אם המשטרה מצליחה לאסוף ראיות מהימנות, הן יובאו בפני בית המשפט, על פי הכללים הנוהגים בהליך הפלילי.

סמכות החקירה של חוקרי השב"כ מעוגנת היום בסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) והיא אותה סמכות חקירה המוקנית על פי החוק לחוקר המשטרה (בג"צ 5100/94 הנ"ל בעמ' 23). לפיכך וככל שהדבר נוגע לאיסוף ראיות והבאתן בפני בית המשפט, אין לאפשר הפרה והתעלמות מהכללים והסייגים הקבועים בדין. על פי הנתונים שהיו בפני לא זו בלבד שהחוקרים לא הציגו בפני הנאשם בצורה מסודרת את זכויותיו לחסיון ולשתיקה, אלא שניתן לו להבין בצורה פוזיטיבית כי מדובר בסוג חקירה שונה בה נאסר עליו לשתוק, חובתו לדבר והכל באווירה ובדרך ממנה ניתן היה להסיק כי לא יעשה שימוש בדברים שיאמר באותה חקירה. בהתחבטות שהיתה משך שנים רבות בשאלה אם יש לפסול הודאות שנגבו מחשודים באמצעים פסולים או שמא יש לבחון את אמיתותה של הודאה שנגבתה באמצעים פסולים, עמד בית המשפט העליון על החשיבות של העיקרון המשפטי-חינוכי - להניא את המשטרה מלפעול באמצעים בלתי כשרים. השאלה היתה תמיד, מציאת האיזון בין שני אינטרסים ציבוריים חשובים: מתן אפשרות למשטרה להגיע לחקר האמת ומניעת שימוש על ידי המשטרה באמצעים פסולים בדרכה למטרה זו. בשונה מהמשטרה, בענייננו, לא ניתן לומר כי מדובר בנקיטת אמצעים פסולים על ידי השב"כ ולא מדובר ב"חינוך" חוקרי השב"כ שהפרו את כללי החקירה. אדרבא, עניין לנו בחקירה שנהגה על פי הכללים המקובלים באותו גוף (השב"כ), חקירה שנועדה למטרות שונות. כללים אלה, ככל שהם נועדו למטרות של סיכול ומניעה, אין בהם, כשלעצמם, כל פגם; ואולם, אם מבוקש לעשות שימוש בחומר חקירה זה כראיה קבילה נגד הנאשם בהליך פלילי בבית המשפט, כי אז חובה על הגוף החוקר לנהוג על פי הוראות הדין. לפיכך, הצגת "הודעות" שנגבו בדרך זו וקבלתן על ידי בית המשפט תיתן לגיטימציה להפרת זכויות היסוד של הנאשם בהליך פלילי. כאשר מדובר בחקירות המתנהלות במשטרה - גם לשיטת אלה הסוברים כי הפרת זכויות הנאשם מצדיקה קבלת הודאה מקום שעברה את מבחן האמינות - בית המשפט יקבל את ההודאה רק לאחר שיקבע שהחוקר פעל שלא כדין, תוך הפרת הכללים ובמקרים המתאימים הוא אף יעמוד לדין. שונה המצב בחקירות השב"כ, שהרי זוהי הנורמה המקובלת בחקירות שמנהל גוף זה והיא משרתת, כאמור, מטרה שונה מזו של חקירה משטרתית. לאור זאת, בית המשפט לא יקבל כראיה קבילה הודאה שנגבתה בחקירת שב"כ תוך הפרה של זכות השתיקה והחסיון מפני הפללה עצמית. יש לזכור כי תפקידיו וסמכויותיו של השב"כ לא נקבעו עד כה בחוק. לעומת זאת, זכויות נאשמים בחקירות פליליות בכלל וזכות השתיקה והחסיון מפני הפללה עצמית בפרט, עלו מדרגה והפכו לזכויות יסוד. הנוהלים המיוחדים הנוהגים בחקירות השב"כ כמפורט לעיל באו במטרה לאפשר לשב"כ לפעול ביעילות במטרה לסכל ולמנוע פעולות חבלה ופגיעה בנפש ולא לצורך הכנת חומר חקירה שנועד להוכיח בבית המשפט את המעשים הפליליים המיוחסים לנאשמים. הבאת חומר החקירה לבית המשפט, כחלק מהראיות הקבילות, מחייב שמירה על זכויות הנאשמים, זכויות שקיבלו עיגון וחיזוק בזכויות יסוד. קשה לקבל מצב בו הפרת זכויות חשובות אלה נעשית מבלי שיש לכך עיגון בחוק שיסדיר את סמכויות החקירה של השב"כ והשימוש בהודעות שניגבו במהלכן במסגרת ההליך הפלילי. ככלל, במצב הקיים, לא ניתן יהיה לקבל הודעות שניגבו בשב"כ תוך הפרת זכויות יסוד של נאשמים לשתיקה ולחסיון מפני הפללה עצמית בדרכים שהתבררו בפני בתיק זה ופורטו לעיל. עם זאת, במקרים קיצוניים, ניתן יהיה לעשות שימוש בפיסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי לבחון אם הפרת הזכויות עומדת במבחנים שבחוק היסוד בדבר תכלית ראויה ומבחן המידתיות.

במקרה שבפני הגעתי למסקנה כי אין לקבל את הזכ"דים והאימרות שנגבו מהנאשם במהלך חקירת השב"כ אשר לגבי חלקם ביקשה התביעה לראות "ראשית הודיה" של הנאשם במעשים המיוחסים לו. לא זו בלבד שבחקירת השב"כ לא הוסברו לנאשם זכויותיו בדבר "שתיקה" וחסיון מפני הפללה עצמית, אלא שפוזיטיבית נאמר לו שחובה עליו להציג את גירסתו ואף ניתן לו להבין כי מדובר בחקירה מסוג אחר שאינה מיועדת להצגה בפני בית משפט כחומר ראיות. על כל אלה יש לציין כי בחלק מהתקופה נמנע מן הנאשם לקבל ייצוג על ידי עורך דין ובמצב דברים זה יש משמעות רבה יותר להעדר ההסבר על זכויותיו או ה"הסבר" הפוזיטיבי כמתואר לעיל. גם אם במקרה זה עלה חשד מבוסס כי עומדים לבצע עבירה חמורה, הרי לפחות שניים מהאישומים נגד הנאשם - אלה הנוגעים לביצוע עבירות של הצתה או לחילול בית הקברות - הינם עניינים הנחקרים בדרך כלל על ידי המשטרה. גבול הסמכויות בין שני גופי החקירה אינו ברור וקשה לקבל מצב דברים לפיו השמירה על זכויות הנאשמים תהיה תלויה בזהות הגוף החוקר.

לפיכך הגעתי למסקנה כי נוכח הפגיעה החמורה בזכויות היסוד של הנאשם אין לאפשר את קבלת הזכ"דים כראיות קבילות נגד הנאשם וכי תוצאה זו הכרחית וראויה על מנת להגן על הערכים החוקתיים המוגנים של זכויות היסוד של הנאשם. כבר עתה ראוי לציין כי "פסילת" הזכ"דים במקרה זה לא הביאה לשינוי התוצאה בתיק זה. עם זאת, ראיתי חובה להתייחס לעניין זה גם במישור העקרוני נוכח ההיקף הנרחב של הנתונים והראיות שהובאו בפני בכל הנוגע לחקירות השב"כ ובקשותיה הנמרצות של התביעה לעשות שימוש ב"זכ"דים" ולקבלם כראיות קבילות המעידות, לטענתה, על "ראשית הודיה" מצד הנאשם.


האישום הראשון

13. על פי האישום, ביום 4.9.97, לאחר הפיגוע החבלני שבוצע במידרחוב בירושלים, קשר הנאשם קשר עם פקוביץ להניח ראש של חזיר על קברו של עז -אדין-אלקסאם בבית הקברות המוסלמי הישן בנשר שליד חיפה (להלן - בית הקברות) והוסכם כי פקוביץ יבצע את המעשה. ביום 7.9.97, נסע פקוביץ לשוק הכרמל בתל-אביב, קנה ראש של חזיר, נסע לבית הקברות בחיפה והניח אותו על קבר שסבר שהוא קברו של עז-אדין-אלקסאם. על פי האישום, הנאשם מימן את נסיעתו של פקוביץ לבית הקברות וכן מימן את קניית ראש החזיר ובכך סייע בידו לבצע את העבירה במסגרת הקשר שנקשר ביניהם, הנאשם סיכם עם פקוביץ כי האחרון יתקשר לעיתונאים ויספר להם על המעשה ולצורך כך מסר לו ספר טלפונים.

על פי האישום, מיד לאחר הנחת ראש החזיר על הקבר, טילפן פקוביץ למספר עיתונאים והודיע להם שאלמונים הניחו ראש חזיר על קברו של עז-אדין -אלקסאם. פקוביץ הודיע על כך גם לרשת ב' של קול ישראל ולעיתונאי צבי זינגר מעתון "ידיעות אחרונות" והוסיף כי ארגון בשם "חגי" הוא שביצע את המעשה.

על פי האישום, ביום 10.9.97, סמוך לשעה 13:00 הנאשם, פקוביץ ואחרים התקהלו מול בית הקברות כשהם נושאים שלטים בנוסח "לפרק אנדרטאות על קברי רוצחים" במטרה להמשיך ולפגוע באמונתם וברגשותיהם הדתיים של בני העדה המוסלמית.

הנאשם כפר בכל העובדות המיוחסות לו בפרשת הנחת ראש החזיר בבית הקברות.

לחילופין טען כי המעשה עצמו אינו מהווה עבירה פלילית. בקשר להתקהלות, הנאשם הודה בהשתתפות ובארגון משמרת המחאה, אך לטענתו מדובר בפעילות חוקית שאינה מהווה עבירה פלילית.


ראיות התביעה

14. הראיה המרכזית עליה מבססת התביעה אישום זה היא עדותו של פקוביץ, שותפו של הנאשם למעשה. פקוביץ הואשם בכתב אישום נפרד באותם אישומים בהם הואשם הנאשם בתיק זה. לאחר ניהול הוכחות הורשע פקוביץ בכל העבירות שיוחסו לו ונדון בבית משפט זה על ידי כב' השופט משה רביד לשלוש וחצי שנות מאסר (ת.פ. 109/98). בחלק הכללי של כתב האישום מפרטת התביעה את מסגרת היחסים שנוצרה בין הנאשם לבין פקוביץ ולטענתה היו בין השניים יחסי כפיפות כאשר הנאשם היה המנהיג ופקוביץ סר למרותו ופעל על-פי הנחיותיו.

הנאשם הכחיש תיאור זה וטען כי יחסיו עם פקוביץ התמצו ביחסי חברות בלבד.

כדי להבין נכונה את דרכי פעולתם של הנאשם ופקוביץ יש לבחון את מסגרת היחסים האמיתית שנוצרה והתפתחה ביניהם.


עדותו של פקוביץ

15. בפתח עדותו תיאר פקוביץ את מסגרת הפעילות והיחסים ששררו בינו לבין הנאשם: "יחסי עם אסקין היו יחסי כפיפות, ראיתי בו מנהיג. הוא הנהיג תנועה פוליטית ומצאתי שהדעות שלו זהות לדרך שלי" (עמ' 252 לפרוטוקול).

על פרשת הנחת ראש החזיר העיד כי הוא ואסקין תכננו לעשות הפגנה ולהניף ראש חזיר בהפגנה עצמה. לדבריו:

"אחר כך אני לא זוכר בדיוק, אני לא הנחתי ולא יודע מי הניח. אני לא זוכר בפרטי פרטים מה קרה עם ראש החזיר. אני זוכר שאז קניתי את ראש החזיר. לא זוכר מי הניח. אני לא הנחתי אותו. אני חושב שנתתי את ראש החזיר לאסקין, אני לא בטוח" (עמ' 252 לפרוטוקול).

פקוביץ הוכרז עד עויין, לאחר שנמצא כי עדותו סתרה את העדות שמסר במשטרה.

התביעה ביקשה לקבל את הודעותיו של פקוביץ, על פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (עמ' 253 לפרוטוקול).

פקוביץ הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו בפני חוקרי השב"כ וכן בפני חוקרי המשטרה. פקוביץ טען במשפטו טענות רבות וקשות על דרכי החקירה של חוקרי השב"כ. לטענתו, בחקירת השב"כ היו עינויים פיזיים ונפשיים, מניפולציות בלתי כשרות, תנאי מעצר בלתי אנושיים והכל, כך לטענתו, במטרה לשבור את רוחו עד שיודה בכל מה שיוחס לו. בית המשפט (כב' השופט רביד) שמע ראיות לעניין זה ובהחלטה מפורטת ומנומקת היטב דחה את כל הטענות וקבע כי ההודאות שמסר פקוביץ ניתנו מרצונו הטוב והחופשי.

16. במשפט בפני השכיל ב"כ הנאשם למקד את טיעוניו בעניין חקירת פקוביץ בשב "כ בהעדר האזהרה והעדר יצוג על ידי עורך דין בשלבים הראשונים של החקירה.

כפי שקבעתי בפרק הראשון של הכרעת הדין, קיבלתי את הטענות של ב"כ הנאשם בעניין זה ולכן, על יסוד הנימוקים שבפרק הראשון לפסק דין זה (עמ' 13-3), אין בדעתי להסתמך על הודאותיו של פקוביץ אשר ניתנו במהלך חקירתו בשב"כ.

עם זאת ובשונה מהנאשם, פקוביץ הודה במעשים שיוחסו לו גם בחקירתו במשטרה, לאחר שהוזהר כדין. פקוביץ גם הודה בבית המשפט במהלך הדיון בבקשה להארכת מעצרו לאחר שהיה מיוצג על ידי סניגור והוא גם הודה במהלך מה שמכונה "תרגיל שוטר", עניין שיפורט בהמשך.

ראוי להדגיש כי בתיק זה לא היו בפי הנאשם שבפני טענות המתייחסות למעשי עינויים, אלימות ברוטאלית וכיוצאות באלה טענות חמורות במיוחד כמו אלה שטען פקוביץ במשפטו שלו. מהנתונים והראיות שנשמעו בפני התברר כי בצדק בחר ב"כ הנאשם שלא לטעון טענות מופרכות אלה, שלא נמצא להן כל בסיס. כל חוקרי השב"כ שהיו מעורבים בחקירה העידו בפני ארוכות ונחקרו בחקירה נגדית. חלקם חזר לדוכן העדים לבקשת ב"כ הנאשם במיוחד לעניין החקירה של פקוביץ. במהלך חקירתם לא נטען כי ננקטו נגד פקוביץ אמצעים של עינויים ואלימות ועלה בבירור כי היה מדובר בחקירה נמרצת וקשה שגרמה אי נוחות לנחקר אך לא היו בה מעשים בוטים ועינויים כטענת פקוביץ במשפטו. בקשר לכך ראוי לציין כי ב"כ הנאשם מיקד את טענותיו בעניין ה"זוטא" אך ורק נגד חוקר השב"כ המכונה "רוני". בהודעה משותפת של ב"כ הנאשם והתביעה נאמר בעניין זה:

"ב"כ הנאשם הבהיר כי לא נטענות ולא תטענה כל טענות לעניין משפט הזוטא נגד מי מבין החוקרים שחקרו את הנאשם ופקוביץ ו/או שנטלו חלק בחקירתם, זולת המכונה רוני".

לעומת זאת, במשפטו שלו, טען פקוביץ את טענות ה"זוטא" שלו דווקא כלפי חוקרים אחרים ובעיקר כלפי החוקר המכונה "עמי" (ראה עמ' 11 להחלטת בית המשפט המחוזי). כבר בכך יש להעיד על חוסר הרצינות והאמינות של טענותיו.

על פי האמור בפרק הראשון של פסק-דין זה, לא אייחס כל משקל להודאות שנגבו מפקוביץ על ידי חוקרי השב"כ, מהנימוקים שפורטו שם. בכל הנוגע לעניין שבפני אייחס משקל אך ורק להודעות שנגבו מפקוביץ במהלך חקירתו במשטרה, לאחר שהוזהר כדין. להלן אבחן את אמינות גירסתו של פקוביץ ואת השאלה האם יש להעדיף את הגירסה שמסר במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, על פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות.

17. בהודעה מפורטת במשטרה, לאחר שהוזהר כדין, פרט פקוביץ את גירסתו לגבי מעורבותו באירוע. באותו שלב פקוביץ לא קשר את הנאשם כשותף למעשה. פקוביץ סיפר כי החליט להניח ראש של חזיר על קברו של עז-אדיןאלקסאם ולמטרה זו קנה ראש חזיר בשוק הכרמל בתל-אביב. לדבריו, ביום 7.9.97 נסע לחיפה, שם הניח את ראש החזיר על קבר שסבר שהוא קברו של עז-אדין-אלקסאם. לאחר מכן התקשר מטלפון ציבורי למספר עיתונאים והודיע להם על המעשה. בנוסף העיד כי כשבועיים לאחר האירוע נתן לחברו, אליעזר פאפו, להבין כי הוא זה שביצע את המעשה (מוצג ת/68).

18. בלילה שבין ה-29 ל-30 לדצמבר 97' ביצע פקוביץ שחזור בו פרט את פעילותו בהנחת ראש החזיר בבית הקברות. לאחר שסיים לשחזר ביקש להוסיף דברים ולאחר שהוזהר פעם נוספת, מסר על דבר מעורבותו של הנאשם במעשה. פקוביץ סיפר כי את הנחת ראש החזיר בבית הקברות: "יזמנו אני ואביגדור אסקין ביחד ואני התנדבתי לעשות את זה ולאחר שעשיתי את זה סיפרתי לאסקין אביגדור שעשיתי את זה" (מוצג ת/71, עמ' 5). פקוביץ הוסיף ופרט כי, לאחר הפיגוע במדרחוב, הוא והנאשם תכננו את המעשה וסיכמו כי הוא יהיה המבצע. לדבריו, הנאשם נתן לו סכום של 150 ש"ח עבור ביצוע הפעולה שסוכמה ולאחר שנסע לבית הקברות והניח את ראש החזיר מסר על כך לנאשם. בנוסף סיפר כיצד התקשר מטלפון ציבורי לעיתונאים והודיע להם על המעשה שבוצע. בסופה של ההודאה חזר פקוביץ ואמר כי תכנן את המעשה יחד עם הנאשם:

"תיכננתי איתו ביחד והוא ידע על כל התוכנית ואסקין אמר לי לא להתקשר אליו באותו לילה אחרי ביצוע הפעולה" (עמ' 7 למוצג ת/71).

כמפורט לעיל, בעדותו בפני, כמו גם בעדותו במשפטו שלו, חזר בו פקוביץ מההודאה שמסר במשטרה וגירסתו היתה כי סיכם עם הנאשם על "הנחת" ראש חזיר בהפגנה. פקוביץ הודה אמנם כי קנה את ראש החזיר, אך טען כי "אינו זוכר" מי הניח אותו ומכל מקום לא היה זה הוא שהניח את ראש החזיר בבית הקברות (עמ' 252 לפרוטוקול).

השאלה הדרושה הכרעה האם יש להעדיף את אימרותיו של פקוביץ במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט.

19. בהתאם לסעיף 10 א' לפקודה, אימרה של עד תהא קבילה במשפט בהתקיים מספר תנאים הנקובים באותו סעיף ובענייננו התמלאו כל התנאים לקבילות אימרותיו של פקוביץ: מתן האימרה הוכח במשפט, נותן האימרה (פקוביץ) הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקור אותו ואין חולק כי עדותו של פקוביץ שונה לחלוטין מההודעות שמסר במשטרה והוא הוכרז כעד עויין, בהסכמת ב"כ הנאשם (עמ' 253 לפרוטוקול).

20. לאחר ששמעתי את עדותו של פקוביץ ועיינתי בהודעותיו ובעדותו במשפטו (ת.פ. 109/98) ולאחר ששמעתי את העדויות האחרות ובשים לב לנסיבות שיפורטו להלן, החלטתי להעדיף את הודעותיו של פקוביץ במשטרה על פני עדותו בבית המשפט ואלה נימוקי:

(א) פקוביץ מסר במשטרה הודעות שכללו פרטים מלאים ומפורטים על הרקע להנחת ראש החזיר בבית הקברות (הפיגוע החבלני במידרחוב בירושלים), על התוכנית שרקם עם הנאשם, על הביצוע של התוכנית ועל ההודעות שמסר בעניין זה לעיתונאים. פקוביץ לא שש תחילה להפליל את שותפו הנאשם, אותו העריץ וראה בו "מנהיג דגול" ורק בהמשך התרצה וסיפר גם על מעורבותו של הנאשם בפרשה.

תמיכה ליחסים המיוחדים ששררו בינו לבין הנאשם ניתן למצוא בעדות חברו פאפו אליעזר (להלן - פאפו). עדותו של פאפו היתה אמינה ומשכנעת והוא סיפר על ההערצה הגדולה שחש פקוביץ כלפי הנאשם עד כדי כך שהאמין כי "הנאשם יכול להיות מלך בישראל" ובהמשך:

"אי אפשר היה לדבר איתו (הכוונה לפקוביץ -י.צ.) בהגיון. דיבר בהערצה, התלהבות, הערצה לאסקין והתלהבות לרעיון שאני לא יודע בדיוק מה טיבו...

ניתוק מהמציאות התלהבות ופנאטיות והערצה וההשתדלות זה מה שאפיין אותו באותה תקופה בצורה כזאת שאי אפשר לדבר איתו על נושא אחר. זה היה עניין מפלגתי והוא האמין שיצא מזה משהו גדול" (עמ' 173-172 לפרוטוקול).

פקוביץ ערך שחזור מפורט בו תיאר את מעשיו, כולל החנות בו קנה את ראש החזיר ואף הוביל את חוקר המשטרה אייל לוי (להלן: לוי) אל הקבר הספציפי בו הונח ראש החזיר (מוצג ת/71). החוקר לוי העיד כי פקוביץ הוזהר כדין לפני השחזור, יצא לשחזור מרצונו הטוב והחופשי וחתם מרצונו על פרוטוקול השחזור (עמ' 142 לפרוטוקול).

אין חולק כי ביום 7.9.97 נמצא על אותו קבר בנשר ראש של חזיר נטול אוזניים (הודעה על עובדות מוסכמות שהוגשה על ידי הצדדים, וכן מוצגים ת/49 ות/51, ראה גם עדותו של השוטר שלווה זדאשווילי שסילק את ראש החזיר באותו לילה מהקבר עליו הונח, עמ' 170 לפרוטוקול).

(ב) פקוביץ התוודה בפני מספר שופטים בבית המשפט על העבירות שיוחסו לו.

בבית משפט השלום אישר פקוביץ בפני כב' השופט יואל צור - במסגרת דיון בבקשת מעצר לצורך חקירה - כי הודה בהנחת ראש חזיר בקבר עז-אדין-אלקסאם.

פקוביץ הוסיף כי הוא סבור שלא מדובר במעשה בלתי חוקי והסביר כי הודה במעשה רק עתה, כי בהיותו במעצר חשש לפגיעה בחייו מצד החמאס. פקוביץ הוסיף ואישר כי לאחר שביצע את המעשה פנה למספר עיתונאים:

"אפילו עיתונאים יכולים להגיד איך התקשרתי אליהם, למי התקשרתי וכו' ולכן מסרתי בעניין הזה גירסה נכונה שתואמת את כל הפרטים ולכן פה אין אפילו עבירה על החוק כי לא פגעתי ברגשות המוסלמים אלא בחבלנים. אם הייתי רוצה לפגוע במוסלמים, יש בית קברות מוסלמי ליד הבית שלי ולא הייתי צריך לנסוע לשם. עז-אדין-אלקסאם אינו איש דת אלא היה ראש כנופיה והיום הוא סמל מחבלים ולחיזוק דברי אומר שגם שופט בבית משפט שלום בחיפה דחה טענות המשטרה בנושא שעז-אדיןאלקסאם היה איש קדוש, שפגענו ברגשות דת. ועוד לחזק את דברי, לא קרה שום מהומה, אף אחד לא התלונן על כך שהונח ראש חזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם" (עמ' 2 לפרוטוקול, מוצג ת/72).

הצהרה זו שניתנה כאמור בפני בית המשפט משמשת חיזוק ותומכת חד משמעית בהודאות שמסר פקוביץ במשטרה.

(ג) ראיות עצמאיות התומכות בהודאות שמסר פקוביץ במשטרה קיימות גם בפתקים שכתב פקוביץ לנאשם (בכתב ידו) והעבירם באמצעות השוטר יצחק הללי (להלן - הללי). הללי העיד על האמון שרכש לו פקוביץ אשר סבר באמת ובתמים כי הללי מבקש לעזור לו והעביר באמצעותו מסרים לנאשם (עמ' 180-177 לפרוטוקול).

אכן, בפתקאות שכתב פקוביץ לנאשם, הוא מאשר, בנימה של הצטדקות, כי הודה בהנחת ראש החזיר (מוצגים ת/16 בנספח ג'). עיון באותם פתקים שנכתבו בכתב ידו של פקוביץ ובתרשומות שערך השוטר הללי מעלה כי מדובר בהודאות אמת של מי ששרוי במצוקה ומבקש את סליחת הנאשם על שהתוודה על הכל. למעשה מדובר בהודאות לכל דבר ועניין, העומדות בזכות עצמן התומכות אל-נכון בהודאות שמסר פקוביץ במשטרה. במשפטו טען פקוביץ כי ידע שמדובר ב"תרגיל" ולכן העמיד פנים. גירסה זו אינה אמינה ועיון בפתקים שכתב פקוביץ ובתרשומות של השוטר הללי מלמדים על האוטנתיות של הדברים שכתב פקוביץ אשר חשש מכעסו של הנאשם על כך שהודה במעשים ושמח כאשר השוטר הללי מסר לו שהנאשם, כביכול, אינו כועס עליו על שהפליל אותו וכי גם הוא הודה. מהעדות שמסר פקוביץ במשפט הזוטא שניהל עולה כי גירסתו בדבר "העמדת פנים" היתה המצאה מאוחרת שכן פקוביץ סיים להעיד על כך בלא לומר דבר בעניין זה והגירסה הזו נולדה רק לאחר שהתביעה במשפטו הגישה את התרשומות של הללי והפתקים שנרשמו בכתב ידו של פקוביץ (עמ' 298 ועמ' 300 ואילך לפרוטוקול בת"פ 109/98).

(ד) הגירסה שמסר פקוביץ במשפטו, כמו גם עדותו בפני, לא היתה אמינה ומשכנעת. לגירסתו הוא והנאשם תכננו "להניף" ראש חזיר במהלך ההפגנה בבית הקברות. פקוביץ סיפר כי הוא והנאשם נסעו ביום ששי (5.9.97, למחרת הפיגוע במדרחוב) לסייר באזור בית הקברות המוסלמי בנשר כדי לבדוק את המקום.

בדרכם חזרה הוא נסע לתל-אביב כדי לקנות את ראש החזיר ואילו הנאשם המשיך בדרכו לירושלים. לדבריו, לאחר שהגיע לירושלים, מסר את ראש החזיר לנאשם. מדובר בגירסה מאוחרת שפקוביץ "המציא" רק בשלב מאוחר, לאחר שהחליף את בא כוחו במשפטו. הגירסה עצמה היתה מלאה סתירות וחסרת סבירות והגיון. כך מסר פקוביץ מספר גירסאות בשאלה מתי אמר לנאשם שהוא מתחרט ולא יניף ראש חזיר בהפגנה שתוכננה. גירסתו הצטיינה באמירות כגון: "איני זוכר"; "נדמה לי", בעניינים שקשה לקבל כי לא ידע להשיב עליהם בביטחה אלמלא היה מדובר בהמצאה לצרכי המשפט. בהעידו בפני בלטה עוד יותר אי האמינות של העדות.

פקוביץ אישר כי קנה את ראש החזיר, אך לא הוא הניח את ראש החזיר ו"אינו זוכר" מי הניחו. אמירה זו תמוהה שכן אם, לגירסתו, לא הוא זה שהניח את ראש החזיר ואינו יודע מי הניחו, מדוע טען כי "אינו זוכר"? אין זאת כי אם גירסה מתחמקת שנוצרה מאוחר יותר. בעדותו של פקוביץ ניכר היה כי הוא מסרב לשתף פעולה ואין לתת כל אמון בתשובותיו החוזרות ונישנות כי אינו זוכר פרטים כה מהותיים. כך, למשל, טען כי אינו זוכר אם מסר את ראש החזיר לנאשם, כי אינו זוכר מתי היה האירוע, אינו זוכר אם הנאשם היה יחד עימו כשקנה את ראש החזיר, האם תכנן לשמור עליו עד להפגנה ולשאלה אם היה עם הנאשם במקום לפני האירוע, השיב: "נדמה לי עם אסקין". (עמ' 260-252 ועמ' 280-267 לפרוטוקול).

פקוביץ אישר כי סייר בבית הקברות כמה ימים לפני ההפגנה, אך טען כי הם "לא נכנסו לבית הקברות" והסיור היה לצורך תכנית ההפגנה בלבד. טיעון זה אינו מתיישב עם העובדה שפקוביץ הכיר את הקבר עליו נמצא ראש החזיר ואשר אין חולק שלא היה קברו של עז-אדין-אלקסאם. גם בדו"ח ההובלה וההצבעה הצביע פקוביץ על אותו קבר, הוא הקבר עליו נמצא ראש החזיר. אם אכן התוכנית של פקוביץ והנאשם היתה להפגין בלבד, מדוע היה עליו לסייר מספר ימים קודם לכן בבית הקברות והעיקר - כיצד הכיר את הקבר הספציפי הזה, אלמלא היה שם והניח עליו את ראש החזיר כפי שמסר בגירסתו המקורית והאמינה.

(ה) הסבריו של פקוביץ כי הודאותיו במשטרה היו שקריות וכי הוא פחד שאם יכחיש ימשיכו חוקרי השב"כ בחקירה, לא היו אמינים ומשכנעים. בעוד שההודעות שמסר במשטרה היו מסודרות ומלאות פרטים עובדתיים, חשובים ושוליים כאחד וכך גם השחזור המפורט המלא שערך עם חוקר המשטרה, בו תיאר במדויק את כל מהלכיו עובר לאירוע, כולל האירוע עצמו וההצבעה על המיקום המדויק של הקבר, הרי שבבית המשפט התשובות של פקוביץ היו מתחמקות ומעורפלות והוא הירבה להשתמש בביטויים: "איני זוכר", "בערך", "מן הסתם", כל זאת על מנת ליצור מסך של ערפל והכחשה כללית וגורפת של כל מה שמסר בעדותו במשטרה.

(ו) חברו של פקוביץ, אליעזר פאפו, העיד על תשובתו "המשונה" של פקוביץ כאשר הועלה הנושא של הנחת ראש החזיר וגם בכך ניתן למצוא תמיכה מסויימת למעורבותו של פקוביץ במעשה (עמ' 173 לפרוטוקול).

(ז) הודאותיו של פקוביץ במשטרה נתמכות גם בנתונים האובייקטיביים שנמצאו.

פקוביץ אישר כי היה בבית הקברות, הוא גם אישר כי קנה ראש חזיר כרות אוזניים ואכן נמצא ראש חזיר כרות אוזניים על קבר מקורה ומפואר בבית הקברות בנשר כשעה וחצי לאחר מכן ולאחר שהתקבלה הודעה שנמסרה בעניין זה לעיתונאים. יצויין כי גם עובדה זו תואמת את גירסתו של פקוביץ במשטרה, שם אישר כי הודיע לתקשורת על הנחת ראש החזיר וכי עשה זאת מיד לאחר המעשה.

אין ספק שפקוביץ התכוון להניח את ראש החזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם, אך למעשה הוא טעה והניח את ראש החזיר על קבר מפואר אחר שנמצא בבית הקברות. בשחזור, פקוביץ אכן הוביל את החוקר המשטרתי לאותו קבר בו נמצא למעשה ראש החזיר כרות האזניים (מוצגים ת/49 ות/51, עמ' 172-169 לפרוטוקול).

לסיכום - ההודעות שמסר פקוביץ במשטרה יחד עם כל שאר הראיות והנתונים האחרים, כולל דו"ח השחזור המפורט, הודאתו בבית המשפט, הפתקים שכתב לנאשם והמימצאים האובייקטיביים מול הכחשותיו הגורפות של פקוביץ, גירסתו הכבושה, התחמקויותיו ותשובותיו הסותרות במשפטו שלו כמו גם במשפט זה, תומכות במסקנה כי יש לתת את מלוא האמון והמשקל להודעות אלה ולהעדיפן על פני עדותו במשפט זה.


התנהגות הנאשם ועדותו

21. גירסת הנאשם בקשר לאישום זה הועלתה לראשונה בעדותו בשלב פרשת ההגנה.

הנאשם סיפר כי בעקבות הפיגוע במדרחוב בירושלים תכנן עם פקוביץ הפגנה בבית הקברות, שם נמצא קברו של עז-אדין-אלקסאם "במהלכה יונף ראש חזיר".

לדבריו היה זה רעיון שלו והוא סיכם עם פקוביץ לקנות ראש חזיר כדי להניפו במהלך ההפגנה המתוכננת. לגירסתו, לאחר האירוע הופתע לשמוע כי ראש חזיר הונח על קבר באותו בית קברות וכי היה זה בסמוך לפני המועד בו נערכה ההפגנה (עמ' .(361-359

גירסת הנאשם לא היתה אמינה ומסתברת ואין לקבלה. מדובר בהמצאה מאוחרת שאין לה זכר כלשהו בשלבים המוקדמים. לא זו בלבד שהנאשם לא סיפר על כך בחקירתו במשטרה הוא גם לא טען זאת במהלך תגובתו לאישום. זאת ועוד, במהלך עדותו של פקוביץ במשפט הנאשם לא הציג בפניו גירסה זו ולשאלה מדוע לא עשה כן לא היה בפיו הסבר סביר (עמ' 383 לפרוטוקול). הרושם המתקבל כי גירסת הנאשם הומצאה והותאמה לצרכיו, רק לאחר שפקוביץ סיים להעיד במשפט. גם לגופם של דברים, לא היה כל הגיון וסבירות בגירסה שהמציא הנאשם. הנאשם אישר כי היה קשר הדוק בין רכישת ראש החזיר וההפגנה. למעשה "זרק" הנאשם את כל האשמה בעניין זה לפיתחו של פקוביץ והסיר מעצמו כל אחריות למעשה:

"ברור שאחרי שזה קרה אני חשבתי שלפקוביץ היה קשר לזה. ברור גם כן לי ולמכונה איתן שהיה פה, שפקוביץ לא היה שם לבד, כמו שגם היה לא לבד בוודאי בהצתה, אם הוא היה שם. לא רציתי לשמוע לא רציתי לדעת. ולגבי תנועות הפרצוף של פקוביץ והחיוכים אני לא פסיכולוג ולא הפרשן שלו, למה להיתמם, בוודאי שחשבתי שזה פקוביץ. זה נכון שלא הלכתי לדווח למשטרה.

נכון שהייתי מודע שזה שאני לא הולך לדווח אני עובר עבירה של אי מניעת פשע" (עמ' 361 לפרוטוקול).

מסתבר כי הנאשם לא נרתע מלהפליל את פקוביץ בביצוע המעשה, אך בעשותו כן הוא תמך, בלא משים, במסכת הראיות נגדו בכך שאישר כי היתה לו, לפחות, ידיעה מראש על ביצוע המעשה ולא רק ידיעה בדיעבד, כפי שטען.

טענת הנאשם כי לאחר שנודע לו על הנחת ראש החזיר חשב לבטל את ההפגנה לא היתה אמינה, לא היה בה כל הגיון והיא באה מצד הנאשם במטרה לנסות ולהרחיק עצמו ככל הניתן מכל קשר למעשה. אך ברור הוא שהנחת ראש של חזיר על קבר מוסלמי תאמה את מטרותיו ודיעותיו של הנאשם אשר כל שעניין אותו הוא שדבר זה לא יתגלה ויסבך אותו עצמו. בהמשך עדותו טען הנאשם כי לאחר ששמע על המעשה חשד אמנם שפקוביץ מעורב בכך, אך לא היתה לו ידיעה של ממש על כך (עמ' 381-380 לפרוטוקול). גם עדות זו לא היתה אמינה. אין כל סיבה כי פקוביץ לא יידע את הנאשם ויספר לו על המעשה ובכל מקרה היה ברור לנאשם כי לא מדובר בהתפארות סתם אלא במעשה שנעשה שהרי גם לגירסתו של הנאשם הוא סיכם עם פקוביץ על קניית ראש של חזיר שיעשה בו שימוש בקשר לקבר של עז -אדין-אלקסאם בהפגנה שתערך בהקשר של "פירוק אנדרטאות מקברי רוצחים".

היחסים בין פקוביץ לנאשם היו יחסים הדוקים וקרובים במיוחד וברור כי הם פעלו בשיתוף פעולה מלא ולמען אותן מטרות. גם הנאשם הודה בעדותו כי ביחסיו עם פקוביץ הוא היה "המוביל" (עמ' 356 לפרוטוקול). טענתו כי דווקא החל מספטמבר 97' יחסיו עם פקוביץ החלו להתרופף (עמ' 357-356 לפרוטוקול) הינה המצאה חדשה שנועדה לצרכי המשפט ומטרתה להרחיק עצמו מהאירועים נשוא כתב האישום שהחלו בחודש ספטמבר 97.' גם הטענה כי "אם פקוביץ היה בא אלי עם רעיון כזה הסיבה היחידה להתנגדות שלי היתה נובעת מהחוק" (עמ' 384 לפרוטוקול), היא טענה מתחמקת ומתחכמת. אדרבא, הנאשם סבר כפי שהוא סובר גם היום, כי הנחת ראש של חזיר על קבר מוסלמי אינה מהווה עבירה פלילית והיא מצויה במסגרת מעשים המותרים על פי החוק מאחר שמדובר בקברו של מי שהיה ידוע כרוצח ומקור השראה לטרור של החמאס. כפי שאפרט בהמשך, הנאשם ביקש ליצור לעצמו - באופן מלאכותי וכלפי חוץ - תדמית של מי שפועל בצורה פרובוקטיבית אך לגיטימית, מבלי לגלוש למעשים פליליים. בפועל התברר כי הנאשם תמך בפעילות שתתאים למטרותיו הקיצוניות, תוך שהוא מנסה ליצור כיסוי לעצמו בכך שלא הוא המבצע בפועל את המעשים שתוכננו על ידו. בחקירה הנגדית הודה הנאשם כי עמד בראשה של התנועה וכי פקוביץ היה "המרכזי, הקשר היה הדוק" (עמ' 368 לפרוטוקול). עם זאת, לדבריו, היו דברים שנעשו גם בלעדי פקוביץ שכן מי שהיה "יד ימינו" והשתתף בכל הפעילויות היה דווקא שורבינט ולא פקוביץ (עמ' 369 לפרוטוקול). גם אם כך הוא ופקוביץ לא השתתף בכל הפעילויות, אין בכך להעיד על פעילות יזומה של פקוביץ, לבדו, והעיקר - ללא תכנון מוקדם עם הנאשם. אדרבא, הנאשם היה ראש ומנהיג התנועה ובעל הרעיונות וכלשון הנאשם: "את צודקת שפקוביץ אהב את דרך הפעילות. פקוביץ חשב שבדרך שהצעתי אפשר להתקדם. זה נכון שפקוביץ העריך את הכישורים שלי" (עמ' 370 לפרוטוקול). כפי שהנאשם העיד על עצמו הרעיונות והתכנון היו תמיד שלו עצמו (עמ' 364 לפרוטוקול). פקוביץ שהעריך ותמך ברעיונות אלה, היה מוכן לקחת על עצמו את הביצוע, ואולם אין כל סבירות והגיון כי במצב היחסים ששרר בין הנאשם ופקוביץ, וביחסי הכפיפות שהיו נוהגים ביניהם, פקוביץ יזום ויבצע, על דעת עצמו, מעשה מסוג זה ולמצער לא יידע וידווח לנאשם על ביצוע המעשה לאחר מכן.


ראיות "חיזוק"

22. עדותו של פקוביץ היא עדות של שותף ולכן נדרשת לה ראיית חיזוק. ב"כ הנאשם טוען כי הוא "מוכן להניח" כי פקוביץ היה מי שהניח את ראש החזיר על הקבר. ואולם, לטענתו, פקוביץ הפליל את הנאשם על רקע מערכת מניפולטיבית שניהל השב"כ כלפיו. ב"כ הנאשם טוען כי עדותו של פקוביץ, ככל שהיא מפלילה את הנאשם במעשה, נעדרת "דבר מה" נוסף. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו.

חומר הראיות שהציגה התביעה כולל "ראשית הודיה" מצד הנאשם בשיחה שניהל עם השוטר אייל גורן במהלך נסיעתם המשותפת מהשחזור של פקוביץ בהנחת ראש החזיר בבית הקברות.

מדובר בשיחה ספונטאנית שניהל הנאשם עם השוטר גורן ואשר הוקלטה (מוצגים ת/30 והתמליל ת/31). יש לדחות את טענת ב"כ הנאשם כי אין להסתמך על שיחה זו שכן הנאשם לא הוזהר. מדובר בפנייה יזומה של הנאשם שביקש לשוחח בצורה לא פורמאלית עם השוטר ולא בגביית הודעה כדין על ידי איש מרות. אותה שיחה הוקלטה ועיון בתמליל השיחה מעלה שהמאפיין אותה הוא הספונטאניות והיוזמה מצד הנאשם ובכך מתחזקת אמינותה ואמיתותה. הנאשם שואל את השוטר על סיטואציות שונות, כביכול תיאורטיות, בדבר מעורבות בביצוע עבירה בדרך של סיוע. וכך אומר בעניין זה הנאשם:

"יש אדם שהלך והניח... הלך וחילל קבר. הוא מועמד למשפט. ואדם אחר שסייע לו נתן לו רעיון סייע לו באיזה שהיא דרך".

ובהמשך: "נניח הוא עזר לו הוא קנה לו פטיש, אני קונה פטיש לפלוני והוא הולך ומנפץ מצבה מה מגיע לי?"

ובהמשך:

"עכשיו אם אני לא קניתי לו פטיש אלא רק אמרתי לו תשמע יש דבר כזה וצריך לעשות".

ובהמשך:

"אני פונה ל... (מילה לא ברורה) אומר לו תשמע יש קבר תלך תנפץ אותו (...

) לא ברור... אומר איזה רעיון טוב הולך ומנפץ איפוא אני נמצא?".

(עמ' 1-2 לתמליל ההקלטה, מוצג ת/31).

ובהמשך:

"נניח שאני אמרתי לחיים פקוביץ תיסע לחיפה תעשה את הדבר".

ובהמשך:

"כן. אמרתי לו סע תניח ראש חזיר והוא בסוף התפתה והניח ראש חזיר, סיוע שידול לא משנה אז זה דבר כל כך קטן" (עמ' 5-6 לתמליל).

ובהמשך: "הנחת היסוד שלי נניח שחיים פקוביץ טוען שהוא לפני שעשה את זה התייעץ איתי ושאני נתתי לו ברכת הדרך".

בהמשך, הכחיש הנאשם כי בפועל נתן לפקוביץ את "ברכת הדרך":

"בפועל בפועל בטח שאני (...) בפועל אני לא נתתי לו את ברכת הדרך לא היה מצב כזה שאני אמרתי לו חיים תשמע יש רעיון כזה וכזה. לנחש אח"כ שמישהו עשה את זה אח"כ (...) מספר משפטים לא ברור. אחרי שעשה את זה הוא כן בא אלי וסיפר לי שעשיתי כך וכך ואני לא הלכתי למשטרה - יש פה עבירה?" (עמ' 8-7 לתמליל).

מהקלטת כולה ומקטעים אלה בפרט, עולה כי הנאשם ביקש לדעת עד כמה חמורה מעורבותו במעשה הנחת החזיר בבית הקברות. הרושם המתקבל הוא שהסיטואציה אשר הנאשם חזר והציג בפני השוטר לא היתה כלל ועיקר עניין תיאורטי עבורו, אלא הוא דיבר על מעורבותו שלו במעשה. הנאשם היה היוזם של הרעיון, והיה גם מי שהביאו בפני פקוביץ. ואולם הנאשם סבר בטעות כי אם היה רק הוגה הרעיון ומשדל את האחר, אך בפועל אותו אחר הוציאו לפועל לבד, אין לו אחריות פלילית לביצוע העבירה או שלמצער אחריותו פחותה ביותר עד כדי כך שחלקו הוא "דבר כל כך קטן", כלשון הנאשם. ניכר היה בנאשם שדבר זה היה חשוב לו והטריד אותו מאוד. הוא חזר והציג בפני השוטר את הסיטואציה של מעורבות חלקית כביכול במעשה וביקש לשמוע את דעתו המקצועית של השוטר, האם מדובר בעבירה פלילית ואם כן, מהי דרגת חומרתה.

תמיכה וחיזוק נוסף ניתן למצוא בפנייתו היזומה של הנאשם אל השוטר, לאחר שהלה סיים לגבות את עדותו, בה הביע הנאשם את רצונו לעשות "עיסקה" עם המשטרה והפרקליטות. הצעת הנאשם היתה לעיסקה שבמסגרתה יקבל עונש מאסר "לא ארוך" ובנוסף מאסר על תנאי משמעותי אשר יגרום לו להתרחק מעיסוקיו הפוליטיים ובנוסף התחייבות מצידו להתרחק מכל פעילות קיצונית (מזכר מיום 31.12.97 שערך השוטר גורן, מוצג ת/32). גם ב"אמירה" זו ניתן למצוא חיזוק למעורבותו של הנאשם במעשה העבירה המיוחס לו.

על כל אלה יש להוסיף את המימצאים העובדתיים והראיות העצמאיות הנוספות התומכות ומחזקות את גירסתו של פקוביץ כגירסת אמת, כמפורט בסעיף 20 להכרעת הדין.

מסקנות 23. מהראיות שנשמעו והוצגו בפני ופורטו לעיל עולה כי ביום 4.9.97, בעקבות הפיגוע במדרחוב בירושלים סיכם הנאשם עם פקוביץ להניח ראש חזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם בבית הקברות בנשר. זאת כמעשה מתסיס ופרובוקטיבי הקשור להפגנה שתערך באותו מקום. הנאשם סיכם כי פקוביץ יהיה זה שיבצע את המעשה ופקוביץ אכן רכש את ראש החזיר וביום 7.9.97 סמוך לשעה 18:40 נסע לבית הקברות והניח את ראש החזיר על קבר שסבר בטעות כי הוא קברו של עז-אדין -אלקסאם.

24. ב"כ הנאשם טוען כי הנחת ראש חזיר על קברו של עז-אדין-אלקסאם, גם אם היא מעשה פרובוקטיבי, אינה מהווה עבירה וכי לא התקיימו במקרה זה יסודות העבירה הנדרשים בסעיף 172 לחוק העונשין. טיעון זה יש לדחות.

סעיף 172 לפקודת העונשין קובע לאמור:

"הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה... או נוהג במת שלא בכבוד...

והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו...".

בענייננו, הנאשם, אשר כפר במעשה, לא טען כמובן כי ניתנה לו רשות מפורשת או מכללא להכנס לבית הקברות. גם החלופה של "נוהג שלא בכבוד" התקיימה. גם אם פקוביץ סבר בטעות שמדובר בקברו של עז-אדין-אלקסאם אין בכך לשנות. אין ספק שהנחת ראש חזיר על קבר ויהיה זה קברו של מי שיהיה, היה בה פוטנציאל לפגיעה קשה ברגשות בני העדה המוסלמית. החזיר הוא סמל הטומאה באיסלאם, כמו ביהדות, והנחת ראש של חזיר על קבר מוסלמי יש בה פגיעה ברגשות של מוסלמים. הנחת ראש של חזיר על קבר אינה שימוש ב"גימיק שחוק" כטענת ב"כ הנאשם ואין ספק שפקוביץ והנאשם ידעו היטב כי במעשה שכזה הם פוגעים ברגשות הציבור המוסלמי וזאת גם אם כוונתם המקורית היתה לעשות זאת על קברו של עז-אדין-אלקסאם ורק בטעות הונח ראש החזיר על קבר אחר.

לאור כל האמור לעיל, הוכח במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם עבר עבירה של שידול למעשה עבירה של כניסה ללא רשות למקום קבורה ואני מרשיעה בעבירה זו (סעיף 172 בשילוב עם סעיף 30 לחוק) וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע עוון (סעיף 499(א)(2) לחוק).


ההפגנה בנשר

25. על פי האישום, ביום 10.9.97, שלושה ימים לאחר הנחת ראש החזיר בבית הקברות, סמוך לשעה 13:00 התקהלו הנאשם, פקוביץ ומספר אנשים נוספים מול בית הקברות ונשאו שלטים נגד עז-אדין-אלקסאם בנוסח "לפרק אנדרטאות על קברי רוצחים". התביעה מייחסת לנאשם באישום זה מעשה של "התקהלות אסורה" (עבירה על סעיף 151 לחוק). הנאשם לא חלק על העובדות הנ"ל, אך טען כי מדובר במשמרת מחאה חוקית, לפירוק אנדרטאות על קברי רוצחים. לטענתו, ההפגנה אורגנה כדי למחות על הצעת החוק של ח"כ רן כהן בנושא הסרת האנדרטאות מקברים של רוצחים ומדובר בפעולת מחאה לגיטימית במסגרת חופש הביטוי וההתקהלות.

26. מטעם התביעה העידו בעניין זה שניים: מפקד משטרת זבולון, יצחק גיסיס (להלן - גיסיס) והקצין אלכס גולדשטיין (להלן - גולדשטיין).

גיסיס העיד כי הנאשם הגיע עם 5-4 אוהדים שהניפו שלטים. לדבריו, מדובר במקום רגיש, האירוע ארע ברחבה מחוץ לבית הקברות, לאחר שמספר ימים קודם לכן היה האירוע של הנחת ראש החזיר בבית הקברות ולכן: "לפי מיטב שיפוטי בשטח, בכל ההופעה שלו, היה חשש לגרירה של מהומות בשטח". גיסיס הוסיף כי היה חשש להפרעה בתנועה, שכן מכוניות שנסעו בכביש הראשי התחילו להעצר והנהגים הסתכלו על ההתקהלות - והחלו להיווצר במקום פקקים (עמ' 162 לפרוטוקול).

גולדשטיין העיד כי במקום נוצר "מצב של התלהטות יצרים" (עמ' 167 לפרוטוקול). עם זאת, הוא לא אישר כי התנועה במקום נעצרה ולדבריו התנועה המשיכה לזרום (עמ' 168 לפרוטוקול).

27. סעיף 151 לחוק קובע לאמור:

"שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר השלום, הרי זו התקהלות אסורה...".

מהראיות שנשמעו והוצגו בפני בפני לא הוכח כי הנאשם עבר עבירה של "התקהלות אסורה". הנאשם, יחד עם קומץ קטן של אנשים - ארבעה עד חמישה - הגיע לחניה הסמוכה לבית הקברות כשהם נושאים שלטים הקוראים "לפרק את האנדרטאות מקברי הרוצחים". כפי שהעיד גיסיס, המשטרה קיבלה מידע מוקדם על האירוע, התמקמה במקום וחיכתה לאנשים. נוכח רגישותו של המקום והאירוע הקודם של הנחת ראש החזיר בבית הקברות, חששה המשטרה כי ייווצרו במקום מהומות ולכן הורתה לנאשם ולאנשיו להתפזר ואף עצרה אותם. הנאשם ואנשיו נעתרו לבקשת המשטרה, הובלו בניידת לתחנת זבולון, ואין חולק כי בכך תם האירוע. אין ספק שהכרזות שנשא הנאשם ואנשיו היו מקוממות, אך לא הוכח כי מטרת ההפגנה היתה לביצוע עבירה מצד הנאשם והאחרים. לא הוכח גם כי היתה וודאות קרובה וחשש ממשי ומידי של התפרעות והפרת הסדר, בין מצד המתקהלים עצמם ובין של אחרים. היה מדובר בקומץ קטן של אנשים, מספר קטן של עיתונאים וגם אנשי המשטרה מאשרים כי לא היה אף אדם מוסלמי במקום. אמירתו של גיסיס כי אם האירוע היה מתמשך היה מקום לצפות לאירוע יותר חמור, אינה מספקת את האלמנט הנדרש בחוק של חשש ממשי ומידי להתפרעות. הטיעון בדבר אפשרות ממשית של פגיעה בציבור אינו מספיק. המציאות בשטח צריכה להצביע על סכנה ממשית ומסתברת. סכנה כזו לא הוכחה. נראה כי גם המשטרה היתה ערה לכך שחשש זה אין בו די ולכן נטען כי היה חשש של "הפרעה לתנועה". גם חשש מסוג זה לא הוכח. במזכר שכתב גיסיס ביום האירוע אין זכר לחשש מסוג זה (מוצג נ/10). גיסיס העיד למעלה מחצי שנה לאחר האירוע וקשה לקבל פרטים אלה מזכרונו כשאין להם תמיכה בתיעוד מזמן אמת של האירוע. זאת ועוד, השוטר גולדשטיין העיד כי תנועת המכונית בכביש הראשי כלל לא נעצרה ולשאלת ב"כ הנאשם בעניין זה, השיב: "לא, לא נעצרה, המשיכה לזרום" (עמ' 169 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כמימצא וודאי כי מעשי הנאשם גרמו להפרעת התנועה באזור. לפיכך יש לזכות את הנאשם מעבירה של "התקהלות בלתי חוקית".


אישום מס' 2 - ההצתה בסניף דור-שלם

28. על פי האישום, באוקטובר 1997, על רקע ההצתה שבוצעה בבית הוריו של יגאל עמיר, קשר הנאשם קשר עם פקוביץ להצית את אחד הסניפים של תנועת "דור שלם" וזאת כדי לפגוע במי שהם ראו כ"שמאלנים האלימים, שיבינו שצריכים להרפות ממשפחת עמיר". על-פי הסיכום, פקוביץ קיבל על עצמו את ביצוע ההצתה וכדי להסיר כל חשד מהנאשם, הוסכם כי פקוביץ יבצע את ההצתה בעת שהנאשם ישהה ברוסיה. פקוביץ ביצע את ההצתה בסמוך לחצות הלילה שבין 29.10.97 ל-30.10.97.

הנאשם כפר בכל המיוחס לו באישום זה. לטענתו, לא עשה דבר - בדיבור או במעשה - כדי להניע את פקוביץ לעשות את המעשה.

29. ראיות התביעה המרכזיות הן עדותו של פקוביץ במשטרה, אמירותיו בשב"כ ובנוסף - הודאתו והפללתו את הנאשם באמצעות "תרגיל שוטר". בנוסף, עדותו של רוזנצוויג וכן אמירותיו של הנאשם עצמו, התנהגותו במהלך החקירה, כולל פניותיו העקביות לעיסקת טיעון. גם באישום זה אין בדעתי להסתמך על ההודאות או האימרות של הנאשם או של פקוביץ בשב"כ ואולם כבר עתה אציין כי בכך אין כדי לשנות שכן קיימת תשתית ראייתית מבוססת הקושרת את הנאשם לביצוע המעשה גם ללא הסתמכות על הראיות הנובעות מחקירת השב"כ.


עדותו של פקוביץ

30. התביעה מבקשת להסתמך על עדותו של פקוביץ במשטרה וטוענת כי יש להעדיפה על פני עדותו במשפט שהתנהל נגדו או בתיק זה. ב"כ הנאשם מוכן לצאת מ"הנחה " כי פקוביץ היה זה שהצית את סניף "דור שלם" בדרך ובשיטה שעלו מהמימצאים של בדיקות המומחים במקום האירוע. ואולם, לטענתו, אין קשר בין מעשהו של פקוביץ ובין הנאשם ועדותו של פקוביץ נותרה ללא "סיוע" של ממש בראיות.

בטיעונו של ב"כ הנאשם מקופל למעשה אישור כי הודאותיו של פקוביץ בכל הנוגע לחלקו במעשה נכונות ואמינות וכי החלק שאין להאמין לו, הוא זה הקושר את הנאשם לביצוע המעשה. טיעון זה אין לקבל. אין חולק כי הודעותיו של פקוביץ במשטרה קבילות וכי התקיימו שלושת התנאים הנקובים בסעיף 10 לפקודת הראיות.

31. לאחר ששמעתי את עדותו של פקוביץ ועיינתי בהודעותיו במשטרה ובשים לב לכל שאר העדויות והנסיבות שאפרט להלן, החלטתי להעדיף את הודעתו של פקוביץ במשטרה על פני עדותו בבית המשפט:

(א) פקוביץ העיד כי לאחר ההצתה בבית משפחת יגאל עמיר, תכננו הוא והנאשם לשמור על משפחת עמיר מפני מקרים דומים בעתיד וכן "לפגוע בשמאלנים". זה היה הרקע לתכנית של הצתת סניף "דור שלם" בתלפיות בירושלים. עוד סוכם כי פקוביץ יבצע את ההצתה כשהנאשם ישהה ברוסיה וזאת כדי שהחשד לא יפול עליו.

פקוביץ העיד כי טרם נסיעתו של הנאשם הוא ערך סיור מוקדם באזור, אחר-כך קנה מספר בקבוקים של בנזין וביום 29.10.97, סמוך לשעת חצות, הגיע לסניף "דור שלם" והציתו כאשר הוא שופך את החומר הדליק "על הרצפה לפני הדלת" (מוצג י"א, קלסר "ב", הודאת פקוביץ מיום 30.12.97).

(ב) ביום 6.1.98, לאחר שפקוביץ נפגש עם עורך דינו, הוא הסכים לצאת לשחזור. במהלך השחזור הוליך פקוביץ את החוקרים בביטחה אל מקום האירוע והצביע כיצד ביצע את ההצתה. הוא גם הצביע על הדלת ממנה טען כי נמלט מהמקום וגם בכך יש לחזק את אמינות השחזור (מוצג י"ג בקלסר ב').

ב"כ הנאשם לא חלק על אמינות השחזור. בקשר לכך יצויין כי החוקר המשטרתי אשר לוי וכן החוקר קוטוזוב אשר נכחו בעת השחזור שערך פקוביץ, הופיעו כעדים בתיק זה, אך לא נחקרו על אמינות השחזור. הם לא נחקרו על כך בשלב הראשון של המשפט ואף לא התבקשה העדתם פעם נוספת, כאשר הוגש כראיה דו"ח השחזור שערכו.

(ג) בפתקים שכתב פקוביץ לנאשם, במהלך מה שמכונה "תרגיל השוטר", הודה פקוביץ בכתב ידו כי ביצע את מעשה ההצתה ב"דור שלם". כפי שפרטתי באישום הראשון, אין כל ספק כי פקוביץ האמין כי פתקים אלה ימסרו לנאשם ולא חשד כלל ועיקר כי מדובר במעשה חקירה מבוים (מוצג ת/16, בקלסר נספח "ג"). ראיות אלה הן הודיות עצמאיות שיש בהן תמיכה וסיוע לגירסה המקורית של פקוביץ בדבר ביצוע מעשה ההצתה.

(ד) מימצאים אובייקטיביים בהודעה משותפת של ב"כ הצדדים בדבר "עובדות מוסכמות" נאמר:

"אין מחלוקת על כך שסמוך לאחר חצות בלילה שבין 29.10.97 ל-30.10.97 הוצת סניף "דור שלם" שברחוב רבקה 29 שבשכונת תלפיות בירושלים, כאשר שיטת ההצתה היא שפיכת חומר דליק במרווח שבין דלת הכניסה הראשית של הסניף לבין משטח הרצפה, וכאשר זכוכיות דלת הכניסה התנפצו בסמוך לאחר פרוץ הדליקה".

(הודעה מיום 12.5.99).

עדותו של פקוביץ במשטרה המפרטת את מועד ההצתה ושיטתה תואמת להפליא את אופן ההצתה ומועדה כפי שארעו בשטח וראיות אובייקטיביות אלה מסייעות ומחזקות את אמינות הגירסה הראשונה של פקוביץ, כפי שמסר במשטרה.

(ה) עדות פקוביץ בבית המשפט עדותו של פקוביץ בבית המשפט לא היתה אמינה ומשכנעת ונתגלו בה סתירות ותמיהות. פקוביץ אישר כי הוא והנאשם אכן תכננו לשרוף את סניף "דור שלם", הוא גם אישר כי קנה בנזין ממספר חנויות בתחנה המרכזית בתל-אביב והכין את הבקבוק עם הבנזין, אך לטענתו אחרי ש"הלכו לשטח" הוא עצמו התחרט ואמר לנאשם כי החליט לא לבצע את ההצתה. פקוביץ אף אישר כי תוכנית ההצתה באה כתגובה להצתת דלת דירת משפחת עמיר (עמ' 297 לפרוטוקול). הגירסה שמסר פקוביץ בבית המשפט לא היה בה כל הגיון. פקוביץ סיפר כי הוא והנאשם תכננו לבצע את ההצתה במשרדי "דור שלם", הוא גם אישר כי ערך "סיור מוקדם" במקום. טענתו כי כך סתם לפתע וללא כל הסבר התחרט מלבצע את המעשה אינו משכנע והעיקר - שריפה כזו אכן ארעה ועוד במקום ובשיטה עליה הצביע פקוביץ במדויק בשחזור שערך. לשאלת ב"כ התביעה כיצד הוא מסביר כי בתיאור שמסר בשב"כ, במשטרה וגם בהצבעה הצביע על הדרך בה ביצע את מעשה ההצתה שהיתה זהה למה שתוכנן ובוצע בפועל, השיב פקוביץ תשובה מתחכמת: "הייתי במקום לפני זה. פחות או יותר עשיתי לפי הגיון מה שצריך לעשות". רק בהמשך "נזכר " לטעון כי השוטר שהיה נוכח בשחזור אמר לו להתכופף ולהצביע למקום עליו הצביע (עמ' 299 לפרוטוקול). גם טענתו של פקוביץ כי שמע על דבר ההצתה מהעיתון, אך לא שאל את הנאשם אם הוא היה זה שביצע זאת, אינה אמינה.

פקוביץ והנאשם הלכו "יד ביד", היחסים ביניהם היו קרובים והדוקים ולא מתקבל על הדעת שהם יתכננו יחד את מעשה ההצתה, הנאשם יבצעו לבדו ופקוביץ לא ידע על כך, למצער לאחר מעשה (עמ' 298 לפרוטוקול). גם בהמשך, בתשובה לשאלות ב"כ הנאשם, אישר פקוביץ כי בעקבות ההצתה אצל משפחת יגאל עמיר הוא העלה שתי אפשרויות: שריפת סניף "דור שלם" וניפוץ זכוכיות הסניף. לדבריו הם עשו סיור משותף, הוא רכש את הבנזין, "אחרי שמסרתי לאסקין - חזרתי, הנושא ירד מהפרק" וכן: "אמרתי שזה לא הדרך, ופחדתי שלא להיתפס".

במהלך החקירה הנגדית חזר ב"כ הנאשם וטען בפני פקוביץ כי הוא זה שביצע את ההצתה וכי עתה הוא מנסה "לגלגל" זאת על הנאשם. פקוביץ השיב על כך בשלילה. פקוביץ גם אישר כי לפני שביצע את השחזור נפגש עם עורך דינו שיעץ לו לא לשחזר, אך הוא בכל זאת החליט לשחזר ולדבריו עשה זאת שכן חוקר השב "כ הבטיח לו כי אם יבצע את השחזור יואשם "רק" בניסיון להצתה (עמ' 321-320 לפרוטוקול). תמיכה לכך שהשחזור היה אמיתי ותואם למציאות ניתן למצוא בתשובתו של פקוביץ לשאלת ב"כ הנאשם:

"ש. השחזור הזה היה על סמך מה? על סמך הסיור המוקדם שעשיתם?

ת. נכון" (עמ' 323 לפרוטוקול).

הגירסה שמסר פקוביץ בדבר התכנון המשותף וקשירת הקשר עם הנאשם וביצוע מעשה ההצתה על ידו, בעוד הנאשם עצמו נמצא ברוסיה נראית אמינה ומסתברת ויש להעדיפה על פני התפתלויותיו של פקוביץ בחקירה הנגדית. אדרבא, גם בחקירה הנגדית אישר פקוביץ את דבר התכנון המוקדם עם הנאשם לבצע את המעשה. הוא גם אישר כי קיבל את דעתו של הנאשם בכל הנוגע לפעילותם המשותפת ועל רקע זה אין להאמין לגירסתו החדשה כי ברגע האחרון נתן אמנם את הבקבוק עם החומר הדליק לידי הנאשם, אך הוא עצמו חזר בו מהסכמתו לבצעו.

הגירסה שמסר פקוביץ במשטרה נראית אמינה ומשכנעת יותר, לא רק בנוגע לחלקו שלו למעשה אלא גם בכל הנוגע לחלקו של הנאשם. אדרבא, בעדותו בבית המשפט ניכר היה בפקוביץ שגם עתה אין הוא שש להפליל את הנאשם. כך, לשאלת ב"כ הנאשם מדוע במשפטו הפליל את הנאשם, השיב פקוביץ תשובה הנראית כנה "אין לי סיבה יותר לחפות עליו". נראה בהמשך כי גם בפרשת הר הבית פקוביץ לא שש להפליל את הנאשם, כאשר אישר שהנאשם לא היה בתמונה פרט למפגש אחד, בו הודה גם הנאשם (עמ' 316 לפרוטוקול). הרושם המצטבר הוא שפקוביץ התקשה עד מאוד להפליל חברים בכלל ואת הנאשם בפרט (עמ' 266 לפרוטוקול) וגם היום, למרות שכלשונו יש לו "חששות" מהנאשם ונוצר ביניהם "סכסוך" על רקע האישומים שהוגשו נגד שניהם, ניכר עדיין שאין הוא שש להפליל את הנאשם והקושי הפנימי עדיין נותר בתוכו ובמהלך חקירתו הנגדית הוא נזהר שלא להפליל אותו. עם זאת וגם מעדותו עולה כי הנאשם קשר עימו קשר לביצוע ההצתה, לנאשם היה מניע ממשי לבצע את המעשה והיה ביניהם תכנון וסיוע מוקדם.


עדותו של יורי רוזנצוייג

32. תמיכה לעדות פקוביץ ניתן למצוא בעדותו של יורי רוזנצוייג (להלן - רוזנצוייג). רוזנצוייג, חברו של פקוביץ והנאשם, היה חבר בחוג הרמבמיסטים, שם העביר הנאשם שיעורים אותם הקליט רוזנצוייג. ההודעות של רוזנצוייג במשטרה הוגשו בהסכמה ובבית המשפט אישר רוזנצוייג כי השיב על כל השאלות שנשאל, כולל בנושא הצתת "דור שלם": "נכון ועניתי מה אמר לי פקוביץ בנושא זה" (עמ' 185 לפרוטוקול).

בהודעה שמסר רוזנצוייג במשטרה לשאלה מה ידוע לו בעניין ההצתה הוא השיב:

"לא ידעתי, זה נודע לאחר שזה קרה באחת הפעמים שראיתי את חיים פקוביץ היו מספר אנשים מסביב ובסימנים של ידיים ופנים הבנתי שחיים פקוביץ ביצע את ההצתה הזו וזה מאחר שלפני כן היו דיבורים בינו לבין חיים ואביגדור לבצע דברים שיכנסו פחד לאנשים שביצעו פעולות כמו שריפת דלת הבית של משפחת עמיר והדבקת סטיקר על הדלת של אביגדור אסקין ואני הבנתי מחיים פקוביץ שהוא ביצע את ההצתה של סניף דור שלום".

ובהמשך:

"דיברתי עם חיים בנושא הזה לפני כחודש וחיים אמר לי במפורש והסביר לי מה הוא עשה בסניף דור שלם בתלפיות" (עמ' 3-4, הודעת רוזנצוייג במשטרה, מוצג ת/54).

תמיכה מסוימת בעניין זה ניתן למצוא בעדותו של פקוביץ עצמו שתחילה הכחיש כי התוודה בפני רוזנצוייג על ביצוע ההצתה. עם זאת, בהמשך אומר פקוביץ:

"... הוא (הכוונה לרוזנצוייג -י.צ.) אמר לי כשהייתי באמצע התפילה ישר כח, אז חייכתי ולא ידעתי למה הוא מתכוון" (עמ' 299 לפרוטוקול).

קשה לקבל כי ביחסי החברות הטובים ששררו בין פקוביץ לרוזנצוייג הם ישוחחו ביניהם בדרך של סימנים ואם פקוביץ לא הבין, כגירסתו, למה מתכוון רוזנצוייג בדבריו, לא היתה כל בעיה שישאל אותו ישירות.

תמיכה נוספת ניתן למצוא בעדותו של רוזנצוייג במשטרה שם סיפר כי נפגש עם הנאשם סמוך לאחר ההצתה בבית משפחת עמיר וכי הנאשם פנה אליו ושאל אותו אם הוא יודע להכין בקבוקי תבערה (עמ' 4 להודעה, מוצג ת/54). גם בעדותו בבית המשפט אישר רוזנצוייג כי לאחר שריפת דלת דירת משפחת עמיר עלו בינו לבין הנאשם רעיונות של זריקת בקבוקי תבערה (עמ' 182 לפרוטוקול). הנאשם הכחיש זאת (עמ' 364 לפרוטוקול) ואולם יש לזכור כי רוזנצוייג היה חברו של הנאשם ופקוביץ ולא היה לו כל עניין להעליל על הנאשם. אדרבא, בעדותו בבית המשפט, ניכר היה שרוזנצוויג מנסה דווקא להמעיט מחלקו של הנאשם ולעזור לו. בחקירה הנגדית אישר פקוביץ כי רוזנצוייג הדריך אותו איך להכין בקבוקי תבערה, כי היתה פגישה יחד עם הנאשם וכי רוזנצוייג הגיע לאותה פגישה "לפי הזמנתו של אסקין" (עמ' 316 ו- 325 לפרוטוקול).

עדותו של רוזנצוייג סותרת גם את גירסתו של הנאשם, אשר חזר וטען כי התנגד לכל פעילות אלימה או בניגוד לחוק. רוזנצוויג סיפר על הרעיונות האלימים שהעלו, כולל זריקת בקבוקי תבערה והכאת "שמאלנים קיצונים". גם רוזנצוויג הבין היטב את הקשר בין ההצתה ושיחות ההתייעצות שהיו לו עם הנאשם איך לבצע מעשי תגמול: "שיכניסו פחד לאנשים שביצעו פעולות כגון שריפת דלת הבית של משפחת עמיר וגם הדבקת סטיקר על הדלת של אביגדור אסקין" (עמ' 3 מוצג ת/54).

גירסת הנאשם

33. הנאשם העיד כי הפעילות שלו "הרתיחה", כלשונו, את תנועת "דור שלם", והם הפגינו ליד ביתו. ואולם לדבריו הוא הגיע עימם להסכמה כי הוא ואנשיו לא יפגעו בקברו של רבין ז"ל. הנאשם אישר כי לאחר ההצתה בבית משפחת עמיר הוא ביקר אצל משפחת עמיר: "דיברנו על כמה דברים. אני העליתי רעיונות ולא כמו שפקוביץ אומר שהוא העלה רעיונות. אני בד"כ מעלה רעיונות ולא נגרר אחרי רעיונות של אחרים". ואולם לדבריו הרעיונות שהעלה הסתכמו בתכניות כגון שמירה על דירת משפחת עמיר והשמעת חרפות וגידופים כלפי המבצעים (עמ' 364-363 לפרוטוקול). הנאשם סיפר כי נודע לו על דבר ההצתה מאשתו עימה התקשר כשהיה ברוסיה וכי פקוביץ לא סיפר לו על כך במפורש, אלא "בתנועות פרצוף מסויימות, בגיחוכים מסויימים, רצה איכשהו להתרברב אולי" (עמ' 365 לפרוטוקול). הנאשם הכחיש כי הוא תמך בדרכו של יגאל עמיר. לדבריו הוא תמך באיש, אך לא במעשה ובכל מקרה תמיד היה לו חשוב להדגיש את "הקו האדום" כלשונו, "זה החוק הפלילי של המדינה שזה היה ברור, נחרץ ללא סייג ופשרה" (עמ' 372 לפרוטוקול).

עדותו של הנאשם לא היתה אמינה ומשכנעת. הנאשם תאר עצמו כאדם היודע לשמור על הגבול שבין פעולות מותרות המתיישבות עם החוק ובין אלה שהחוק אוסר.

לנאשם היה חשוב להדגיש כי גם אם היו לו דעות קיצוניות ומקוממות, הרי אלה נשארו בגדר דעות בלבד ולא הפכו למעשים. מהנתונים והראיות בפני עולה כי תאור תמים זה רחוק מהמציאות.

לעניין זה חשוב לבחון את קלטות השיעורים שנתן הנאשם. מדברי הנאשם בשיעורים שנתן עולה בבירור ההערצה וההערכה שהוא חש ליגאל עמיר עד כדי כך שראה בו "מנהיגה לעתיד של מדינת ישראל". הסבר הנאשם כי מדובר בדעות שנאמרו בחדר "סגור" בלבד, אין לקבל. להלן אביא חלקים מדברי הנאשם באותם שיעורים ונוגעים לענייננו:

"יגאל עמיר הוא מנהיג, הוא ראוי להיות מנהיג - שלי לפחות... "הוא יגאל אותנו" נחלק בבתי הספר.

ובהמשך:

"שחגי כותב על מסירות נפש, זה לא אחד שבא להציל משהו אחר, הוא עשה את זה בעצמו, זה ההבדל, אנחנו בדר"כ מדברים על מסירות נפש ששולחים אנשים אחרים לעשות דברים, אבל אלו אנשים שעשו בעצמם לחגי יש זכות באמת לדבר על מסירות נפש כמו שאין לאף אחד אחר, זה ההבדל".

ובהמשך:

"כאשר מקבלים מכתב מהאנשים הללו זה אושר, אתה מרגיש אחרת זה חגיגה, זה עושה את החיים... שאת הערבים צריכים להעיף מפה או שיהודים כמו יגאל עמיר, שקולניק ואחרים צריכים להיות משוחררים מבתי הסוהר...".

ובהמשך:

"יש דברים שאנחנו יודעים שצריך לעשות אבל אין לנו מספיק מסירות נפש, אני מדבר על עצמי לפחות, כשמגיע יום כיפור אני מרגיש שלא עשיתי מספיק השנה, יש דברים שברור לכל אחד מאיתנו שחובה לעשות וצריך לעשות..." (מוצג ת/27 ב').

בעדותו בבית המשפט נאלץ הנאשם לאשר כי אמר את כל הדברים שנשמעים בקלטת, למעט "להעיף את הערבים". בעניין זה דיבר, כך לטענתו, על גירוש של מחבלים בלבד (עמ' 371 לפרוטוקול). הנאשם הכחיש כי תמך במעשהו של יגאל עמיר ולטענתו תמיכתו היתה רק באנשים "אנחנו תמכנו באנשים, דהיינו ביגאל עמיר וחגי עמיר" וכן: "אנחנו מגנים ומסתייגים מכל פעולה בלתי חוקית". דברים אלה נאמרו על ידי הנאשם מהפה לחוץ, לצורך המשפט ואין הם מתיישבים כלל ועיקר עם דברים חד משמעיים וברורים שאמר "בשיעור" שנתן לאנשיו. הנאשם הביע הערצה ליגאל עמיר ולאחיו בשל "מסירות הנפש" וכדבריו - "אלה אנשים שעשו בעצמם" להם יש הזכות לדבר על "מסירות נפש!". הנאשם תאר את ה"אושר" שאחז בו למקרא מכתביו של יגאל עמיר, הוא ראה בו מנהיג לעתיד של המדינה, קיווה לראותו משוחרר מבית הסוהר וראה בו דוגמא ומסירות נפש לאחרים. האם באמת ובתמים מבקש הנאשם מבית המשפט להאמין לגירסתו לפיה הערצה והערכה ליגאל עמיר היתה ללא קשר למעשה הרצח שביצע? הנאשם ראה ביגאל עמיר מי שעשה מעשה של "מסירות נפש", תיאור זה בא לתאר מעשה שנעשה "למטרה נעלה" וכך יש להבין את תפיסת עולמו ומטרותיו של הנאשם. לדברים אלה יש חשיבות מיוחדת לאישום בפני שכן אין ספק שהיה קשר הדוק בין ההצתה של משרדי "דור שלם" ובין ההצתה בדירת משפחת עמיר ומדובר במעשה נקמה. לנאשם היה מניע ברור לעשות זאת, הוא היה קשור למשפחת עמיר והעיקר - הוא העריץ את בנם יגאל והיה לו מניע ברור לפגוע באותם "שמאלנים" שהתנכלו, לדעתו, למשפחת עמיר. ואכן, בהמשך החקירה הנגדית נאלץ הנאשם והודות: "ראינו ביגאל עמיר את האיש, ללא קשר למי שירה, אלא כאיש שמסר את עצמו" והדברים מדברים בעד עצמם.

בהמשך עדותו חזר בו הנאשם למעשה מגירסתו הקודמת בדבר תמיכה ב"איש" בלבד, בהבדל מתמיכה במעשה:

"גם מי שתומך במעשה עצמו צריך לדעת שאסור לנו להביע את התמיכה הזאת שמא תתפרש כהזמנה למעשים דומים בעתיד. העמדה שלי היתה, ואת צודקת שאנשים לא מעטים בחבורה ראו בהתנקשות ביצחק רבין דבר מבורך מבחינתם, והעמדה שלי היתה שגם מי שסבור כך, אסור לו להשמיע את הדעה הזאת מעבר לשמורה הפרטית שלו כי אסור שמישהו ימצא דרכינו הכשר למעשים כאלה בעתיד. לכן את רואה פה באותם קלטות התבטאויות גם כן בסגנון בוטה, שחייבים לשמור על החוק, לא ימין ולא שמאל" (עמ' 372 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו התקשה הנאשם ליישב את הדברים שאמר לאנשיו - ב"שיעור" - עם טענתו שלא תמך במעשיו של עמיר ודומיו והעלה הסבר חדש כי מדובר בדברים שנאמרו: "בקבוצה סגורה (בחדר מיטות), הקלטות האלה מעולם לא נועדו להפצה" אלא "לצרכים אישיים". אין לקבל טיעון זה. עובדה היא כי בידי רוזנצוייג היו קלטות של השיעורים והעיקר - גם אם הדברים נאמרו בחדר סגור אין בכך לשנות. ראשית - הנאשם לא עומד לדין על עבירות של הסתה בגין הדברים שהשמיע. שנית - לא מדובר ב"חדר סגור" ממש, שכן מדובר בשיעור שניתן לקבוצת האוהדים של הנאשם ושלישית - וזה העיקר - השיעורים מעידים כי בניגוד לתדמית התמימה שהנאשם ניסה ליצור לעצמו, הוא תמך ביגאל עמיר, תמך בפעילות אלימה והיה לו מניע "לנקום" כתגובה להצתה בבית משפחת עמיר.

בהמשך עדותו ביקש הנאשם להדגיש כי ידע שהצלחת תנועתו או כישלונה:

"מותנית בשמירה על קפדנות על החוק, כי ידעתי שהתנועה יכולה להיפסל כתנועה גזענית ואנטי דמוקרטית או מעשים בלתי חוקיים" (עמ' 373 לפרוטוקול). זו אכן הסיבה לכך שהנאשם חזר והדגיש כי הדברים שאמר נאמרו ב"חדר סגור" כשהמוטו שלו לאנשיו היה "להיזהר". באמרו לאנשיו "לשמור על החוק" כוונתו האמיתית של הנאשם היתה כי עליהם לעשות הכל בהסתר והעיקר - לא להיתפס.

דברים אלה תואמים את דרכו ושיטתו של הנאשם. זו גם הסיבה מדוע הנאשם סיכם עם פקוביץ כי הוא יהיה מי שיבצע את ההצתה בעוד לו עצמו הסדיר כביכול אליבי - נסיעה לרוסיה.

כשנשאל הנאשם בקשר למדבקה שהופצה על ידו בה נאמר: ו"הוא יגאל אותנו" ולהסברו בקשר לדבריו ב"שיעור" בדבר התמיכה והמגבית לטובת יגאל עמיר, שינה את גירסתו וטען:

"כל השיעורים האלה ניתנו לפני שהתגבש אצלנו רעיון לרוץ לכנסת. נאמרו בבית פרטי, אווירה פרטית, כאשר לא היה ריח של איזה שהיא התארגנות. ברגע שהחלטנו להתארגן כתנועה פוליטית היה ברור לי למשל שנצטרך לוותר גם כן על השיעורים האלה" (עמ' 374 לפרוטוקול).

בטיעון חדש זה יש למעשה הודאה של הנאשם כי הדברים שנאמרו על ידו בשיעור אינם כה תמימים וניטראליים כפי שניסה להציג, אלא יש בהם תמיכה ברורה וחד משמעית למעשים כגון אלה שעשה יגאל עמיר.

הנאשם גם אישר שפקוביץ האמין בתורתו של הרב אלבה:

"ש. האם ידוע לך שפקוביץ שהיה מאוד צמוד אליך תמך בשיעורי הרמבמיסטים בדעות מאוד מקבילות ודומות לרב אלבה.

ת. ידעתי.

ש. בראשי פרקים, שהאיסורים שלא תרצח אינם שייכים ליהודי שהורג את מי שאינו יהודי. מצטטת... יש גם משומדים שנחשבים לגויים ולכן גם ניתן את המשומדים האלה להרוג. כל הדברים האלה ידעת שפקוביץ מאמין בהם.

ת. כן. בוודאי ששמעתי את פקוביץ על כך".

(עמ' 374 לפרוטוקול).

פקוביץ, יש לזכור, היה יד ימינו ומקורב מאוד לנאשם ולדברי הנאשם:

"פקוביץ אהב את דרך הפעילות. פקוביץ חשב שבדרך שהצעתי אפשר להתקדם" (עמ' 370 לפרוטוקול). העובדה שיד ימינו של הנאשם היה אדם בעל מטרות מהסוג המתואר לעיל משליכה גם על דרכו של הנאשם. ואכן, בהמשך העדות, מנסה הנאשם להרחיק עצמו מפקוביץ ומדרכו ומודה כי היתה זו "טעות" לקחת את פקוביץ "כאיש מספר שנים" אצלו. הנאשם גם מודה לפתע שיש לו אחריות כראש התנועה:

"שהיה פה מחדל והיה עלי לחשוב ולדעת מראש והיה עלי לאזן דברים בצורה אחרת. זה גם נגע לשיעורים. בעצם יש אמת בטענה שלך". הנאשם טוען כי הודאתו באחריות היא במישור המוסרי כביכול. אין לקבל טענה זו. הנאשם ניסה להרחיק עצמו בלא הצלחה מכל קשר למעשים קיצוניים ובניגוד לחוק, אולם משהבין כי האמור מפיו בשיעורים ברור וחד משמעי, הסכים לקחת על עצמו אחריות מוסרית, כביכול, על המעשים שלדבריו לא נעשו על ידו. כך גם ניסה הנאשם, ללא הצלחה, להסתיר או להמעיט מקשריו והערצתו לברוך גולדשטיין. הנאשם אישר כי האיש "היה יקר בעיני מאד", אך טען כי הערכתו אליו נבעה מהיכרות קודמת בהיותו רופא. אלא שבהמשך התברר כי הנאשם קרא את בנו על שמו של ברוך גולדשטיין (עמ' 394 לפרוטוקול) וטענתו על ההפרדה בין הערצתו את גולדשטיין כאדם לבין מעשיו לא שכנעה כאן, כמו שלא היתה משכנעת ואמינה כשטען שהערכתו והערצתו ליגאל עמיר ואחיו אינה נובעת מהמעשים שעשו.

עדותו של הנאשם בכל הנוגע לאישום ההצתה לא היתה אמינה ומשכנעת. הנאשם אישר למעשה כי היה "סכסוך" קשה בינו ובין תנועת "דור שלם", כלשונו:

"הפעילות שלי הרתיחה אותם לא מעט". ואולם אין לקבל את דבריו כי "לעולם" לא היה נותן הסכמה שלו להצתה או לכל פעולה אלימה אחרת כי "אני פשוט לא חושב שמותר לעשות דברים כאלה". נסיונו של הנאשם ליצור לעצמו או ל"תנועתו " תדמית הגונה, היה מהפה לחוץ ולא צלח. הנאשם אישר כי הוא ופקוביץ "תכננו " פעולה בעקבות ההצתה בבית משפחת עמיר, אך לדבריו: "אני העליתי רעיונות ולא כמו שפקוביץ אומר שהוא העלה רעיונות. אני בד"כ מעלה רעיונות ולא נגרר אחרי רעיונות של אחרים" (עמ' 364 לפרוטוקול). לא סביר כי במערכת יחסים הדוקה מעין זו, כשהנאשם היה המנהיג, בעל הרעיונות והיוזם, פקוביץ יזום לבדו מעשה הצתה חמור ולמצער לא יתייעץ עם הנאשם ויקבל את אישורו וברכת הדרך למעשה מעין זה. גירסת הנאשם כי גם לאחר מעשה לא ידע מפקוביץ דבר מלבד "תנועת פרצוף מסוימת וגיחוכים" אינה מסתברת ואין כל סיבה שבשיחה פנים אל פנים ימנע פקוביץ מלשוחח עם הנאשם גלויות על כל שארע.

בהמשך עדותו, הנאשם אינו שולל כי העלה עם פקוביץ "רעיונות", "איך להשיב מלחמה שערה" בתגובה להצתה בבית משפחת עמיר. טענותיו כי "אינו זוכר" או כי "יש דברים שאפשר לחלום עליהם בשבת, אבל לא אסע בשבת ולא אשדל את פקוביץ לנסוע בשבת" לא היו אמינות. הנאשם אישר למעשה כי "חלם" על מעשים מסוג זה בניגוד לטענותיו במקומות אחרים כי כלל לא העלה על דעתו מעשים מסוג זה וגם ההשוואה עם נסיעה בשבת, לאו השוואה היא (עמ' 379 לפרוטוקול ).


בקשת הנאשם לעיסקה עם התביעה

34. ממזכר שכתב החוקר אייל גורן מיום 31.12.97 עולה כי, לאחר שסיים לגבות הודעה מהנאשם, פנה אליו הנאשם, מיוזמתו, והודיעו כי הוא מוכן לעשות עיסקה עם התביעה:

"פתח איתי אביגדור אסקין בשיחה ואמר לי שהוא מודע למצב הקשה שהוא נמצא בו עכשיו ומודע לחשדות שיש נגדו ואז אביגדור אסקין אמר לי שהוא מוכן לעשות עסקה עם המשטרה ועם הפרקליטות... הוא אמר לי שהוא מוכן להודות ולספר את האמת, אבל בשלב זה הוא לא מוכן להודות ובתמורה לכך שהוא יורשע וימסור את האמת הפרקליטות תחתום על עונש מאסר בפועל לא ארוך וכן בנוסף עונש על תנאי קשה מאוד אשר יגרום לו להתרחק מעיסוקיו בנושא הפוליטי" (מוצג ת/32).

יש לדחות את טענות ב"כ הנאשם כי התבטאות זו באה על רקע מצוקתו של הנאשם שסבר שהשב"כ מתנכל לו פוליטית. נראה שהנאשם הבין כי קיים חומר ראייתי המפליל אותו ובמיוחד ההודאה המקיפה שמסר שותפו פקוביץ ועל רקע זה באה יוזמתו ובקשתו לעשות עסקה עם התביעה והמשטרה. קשה לקבל כי הנאשם יסכים לרצות עונש מאסר בפועל ולו גם "מאסר בפועל לא ארוך", כלשונו, אם לא היתה לו באמת ובתמים מעורבות כלשהי במעשה המיוחס לו.


מסקנות

35. מהראיות שנשמעו והוצגו בפני עולה כי הנאשם סיכם עם פקוביץ להצית את סניף "דור שלם" וסיכום זה בא כתגובה להצתה בדירת משפחת יגאל עמיר.

הסיכום היה כי פקוביץ יהיה מי שיבצע את ההצתה וכי יעשה זאת בעת שהנאשם שהה ברוסיה, כדי להרחיק את הנאשם מכל חשד לביצועו. כהכנה לביצוע ההצתה, התקיימה שיחה והתייעצות בנוכחות הנאשם, עם רוזנצוייג, על אופן הכנת בקבוק התבערה שישמש להצתת המקום. פקוביץ ביצע את ההצתה בלילה שבין 29.10.97 ל- 30.10.97, לאחר שקודם לכן ערך סיור מוקדם במקום. הנאשם התקשר מרוסיה לפקוביץ שדיווח לו על ביצוע המעשה. טענתו כי אשתו דיווחה לו על כך כשהיה ברוסיה לא היתה אמינה והיא סותרת גירסה שונה שמסר הנאשם במשטרה, שם טען כי נודע לו על דבר ההצתה כשקרא על כך בעתון (עמ' 3, מוצג ת/29). אני מקבלת את הודעותיו המפורטות של פקוביץ במשטרה כאמינות והן נתמכות בשחזור המפורט שערך, הפתקים שכתב בכתב ידו ובמימצאים האובייקטיביים של שיטת ומועד ביצוע ההצתה במשרדי "דור שלם". הגירסה שמסר פקוביץ בבית המשפט היה בה למעשה תמיכה נוספת להודאות שמסר במשטרה, שכן פקוביץ קשר את עצמו והנאשם לקשירת הקשר לביצוע ההצתה וכל שטען הוא שלפתע פתאום התחרט ועשה זאת, כך לגירסתו החדשה, לאחר שכבר ערך סיור מוקדם במקום, התייעץ בעניין הכנת בקבוק התבערה ואף רכש בנזין והכין את בקבוק התבערה למטרה זו. יש להוסיף כי סניגורו של פקוביץ אישר בבית המשפט, ללא כל הסתייגות (בשלב הבקשה להארכת מעצר לצרכי חקירה), כי פקוביץ הודה בפרשת ההצתה תוך שהוא מוסיף פרשנות משלו לגבי חלקו של הנאשם במעשה שלדעתו היה לכל היותר "אי מניעת פשע" (מוצג ת/73).

חיזוק ותמיכה נוספים לגירסתו של פקוביץ ניתן למצוא בעדותו של רוזנצוייג על הרעיונות האלימים שהעלה הנאשם נגד "שמאלנים" קיצוניים כתגובה להצתת דלת ביתו של יגאל עמיר, כולל רעיונות של זריקת בקבוקי תבערה. הנאשם ניסה להציג עצמו כמי שפועל בחסות ובמסגרת החוק והתנגד לכל מעשה המהווה הפרת החוק, ואולם "הצגה" זו לא צלחה. מהשיעורים שנתן הנאשם והוקלטו, עולה בבירור שדברי הנאשם כי הוא מגנה ומסתייג מכל פעילות בלתי חוקית נאמרו רק כמסווה חיצוני וכי למעשה המוטו המוביל של הנאשם היה להיזהר ולא להיתפס וכי אין כל ספק שהיתה לו הערצה והערכה לכהנא, ליגאל עמיר, לברוך גולדשטיין ולדומיהם, בשל המעשים שעשו, אותם חזר וכינה "מסירות נפש".

הנאשם היה המנהיג של פקוביץ וחבורתו, פקוביץ היה כפוף לו ואין כל ספק שהם תכננו את ההצתה במשותף ולא, כפי שניסה הנאשם לטעון, כביכול, בעקיפין, כי פקוביץ אחראי לכך לבדו. הנאשם הבין כי הראיות נגדו מפלילות ופנייתו היזומה לעסקה תוך הבעת הסכמה ונכונות לרצות "מאסר לא ארוך" ומאסר על תנאי, שימנע ממנו המשך פעילותו הפוליטית, יש בה כדי לסייע ולחזק את הראיות האחרות.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התביעה הוכיחה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם קשר עם פקוביץ קשר לביצוע פשע ושידל אותו לבצע את עבירת ההצתה ואני מרשיעה אותו בעבירות אלה, המיוחסות לו באישום השני.


אישום מס' 3 - הר הבית

35. על פי אישום זה, קשרו הנאשם ופקוביץ קשר עם הראל הרשטיק לביצוע תכנית לשיגור ראש של חזיר ובפיו קוראן אל עבר הר-הבית באחד מימי חג הרמאדן או בסמוך לכך, בעת תפילת המוני מאמינים בהר. מטרתם היתה לפגוע ביחסי היהודים והמוסלמים ולעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסיה בישראל. בכך קשרו הנאשם ופקוביץ קשר עם הרשטיק, לבצע פשע שהוא המרדה. על פי האישום, בהיות הר הבית מקום קדוש, קשרו הנאשם ופקוביץ קשר עם הרשטיק לחלל את הר הבית ולפגוע ברגשותיהם של בני הדת המוסלמית כלפי אותו מקום.

הנאשם כפר בכל המיוחס לו באישום זה. לטענתו, מדובר ברעיון של הרשטיק, אסיר עימו נפגש באקראי, בעת שהיה תקופה קצרה במעצר. לטענתו מעולם לא דיבר עם הרשטיק על הרעיון להשליך ראש של חזיר על הר הבית, לא ישירות ולא באמצעות שליחים.

36. הראיות המרכזיות עליהן מבקשת התביעה לבסס אישום זה הן העדויות של הרשטיק, יוזם הרעיון, ושל פקוביץ. על פי כתב האישום, חלקו של הנאשם בקשירת הקשר החל בשיחה שהתקיימה ביום 17.12.97 כאשר הנאשם חזר ארצה. באותו מועד, כך לפי כתב האישום, עידכן פקוביץ את הנאשם בפרטי התכנית והנאשם נתן הסכמתו העקרונית ואמר לפקוביץ כי על המבצעים להיזהר שלא ייתפסו (סעיף י"א לפרק העובדות בעמ' 6 בכתב האישום).

בסיכומים אישרה התביעה, בהגינותה, כי ביום 30.11.97, עת נפגש הרשטיק לראשונה עם אנשי השב"כ, נפסק תהליך הקשר מבחינתו של הרשטיק ולפיכך הסכמתו של הנאשם ביום 17.12.97 אינה רלבנטית ואינה תופסת בכל הנוגע לקשירת הקשר עם הרשטיק. ואולם התביעה טוענת כי הקשר ביניהם התגבש עוד קודם לכן וכי המפגש של פקוביץ עם הנאשם (ביום 17.12.97), היה פועל יוצא מקשר זה.

לפיכך השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפני באישום זה הינה מתי התגבש הקשר בין הרשטיק לבין הנאשם ובמילים אחרות - מתי ידע הנאשם על התכנית של הרשטיק ונתן לה את הסכמתו.

כבר עתה אקדים ואציין כי מחומר הראיות שבפני עולה מימצא ודאי כי התכנית הובאה לידיעתו ולאישורו של הנאשם רק ביום 17.12.97. אין חולק כי במועד זה הרשטיק כבר יצא מתמונת הקשר שכן, באותו מועד, הוא חזר בו מביצוע התכנית ושיתף פעולה עם השב"כ. לכן, משפטית, במועד זה לא נוצרה עבירת הקשר בין הרשטיק לבין הנאשם ולא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה זו.

להלן אבחן את המסמכים והראיות שנשמעו והוצגו בפני.

37. לצורך הניתוח והבנה נכונה של הראיות, יש לפרוש את הרקע שהביא לפתיחת החקירה בחשד לביצוע אישום זה ואת הפעולות שנקט השב"כ כאשר המידע בעניין זה הגיע לידיעתו. מדובר בפעולות לא שגרתיות, אשר חלקן נחשפו בבית המשפט.

השב"כ פעל בתחכום ובנחרצות ראויה לשבח שהיתה פועל יוצא של חומרת המעשה שהחל לקרום עור וגידים, ולמותר לציין את ההשלכות הרות האסון, אם חלילה היה מבוצע ולו רק חלק קטן מהתכנית.

המידע הראשוני הגיע לשב"כ בנובמבר 97' מאסיר בשם פולק ועיקרו היה שיחות שניהל אותו פולק עם האסיר הרשטיק. לפי המידע, הנאשם, פקוביץ והרשטיק מתכננים תוכנית להשלכת ראש של חזיר על הר הבית. באמצע נובמבר 97' יצרה אמו של הרשטיק קשר עם השב"כ וביקשה כי יפגשו עם בנה ואכן ביום 30.11.97 נפגש איש השב"כ עם הרשטיק. לאחר שנערכו בדיקות ראשוניות שאימתו את המידע, החליט השב"כ לבחון אותו בצורה מעמיקה יותר באמצעות הרשטיק ופולק.

הרשטיק כתב מכתב, בהדרכת אנשי השב"כ, המופנה אל פקוביץ והמכתב הועבר לפקוביץ על ידי פולק (מוצג ת/2). המפגש בין פולק לפקוביץ ביום 15.12.97 הוקלט. באותה פגישה כתב פקוביץ מכתב תשובה להרשטיק (מוצג ת/1), אותו מסר לפולק כדי שיעבירו להרשטיק. במכתב זה התייחס פקוביץ למועד ביצועה של התוכנית:

"לגבי הר הבית יום ששי אחרון של רמדאן כן מתאים, אבל יש עוד יום אחד שמתאים. גם בסביבות רמדאן או בתוכו. כאשר לפי דתם כל דבר שקורה יש לו משקל גדול פי 10000. פשוט כרגע אינני יכול למצוא איזה יום זה בדיוק, אבל אבדוק מתי היום זה, אז נתראה כבר מחר בעליון".

קלטת השיחה שהתנהלה בין פקוביץ לפולק, כמו גם מכתב התשובה שפקוביץ כתב להרשטיק, שיכנעו את חוקרי השב"כ, בצדק, כי מדובר בחשדות מבוססים וחמורים במיוחד, המצדיקים פתיחה בחקירה, כפי שאכן נעשה.


עדות הרשטיק

38. הרשטיק, אסיר שהורשע ברצח, היה "הוגה" הרעיון להטלת ראש של חזיר על הר הבית. הרשטיק מסר מספר גירסאות בשב"כ, במשטרה ובבית המשפט. עדותו "הצטיינה" בריבוי גירסאות שונות וסותרות, חלק מהן מקורן בדמיונו העשיר והפורה. עם זאת התרשמתי כי מעדותו ניתן לבסס גרעין של אמת. גם חוקרי השב "כ הבינו נכונה את הבעייתיות הקשה העומדת בפניהם מהעדות שמסר הרשטיק.

הטיב לתאר זאת החוקר "גדעון": "אכן, התרשמתי שהאיש מערבב הרבה מאד שקרים על גרעין של אמת" (עמ' 74 לפרוטוקול). זו היתה גם התרשמותי מהרשטיק.

מדובר באדם מסוכן, מוכשר, מוניפולטיבי, בעל בטחון עצמי רב, זכרון מעולה ובעל דמיון פורה בצורה קיצונית. בצדק לא קיבל השב"כ את דבריו כלשונם וערך בדיקות וחקירות משלו במטרה לבחון אם יש תימוכין לגירסתו בראיות נוספות. גם ב"כ התביעה טענה, בצדק, כי היא מבקשת לאמץ את עדותו של הרשטיק רק ככל שיש לה תימוכין חיצוניים לאמיתותה (עמ' 60 לסיכומים).

39. לאחר ששמעתי את עדותו של הרשטיק ועיינתי בהודעות שמסר בשב"כ ובמשטרה וכן בעדותו בפני כב' השופט רביד במשפטו של פקוביץ, הגעתי למסקנה כי הרשטיק אכן יזם את התוכנית לזריקת ראש חזיר על הר הבית. ואולם הרשטיק הספיק להביא את התכנית ולסכמה עם פקוביץ בלבד ולא הספיק לשוחח על כך עם הנאשם. אין חולק כי הנאשם פגש לראשונה את הרשטיק כאשר היה בבית המעצר "קישון", יחד עם פקוביץ, לאחר שהם נעצרו בגין ההפגנה נשוא האישום הראשון (10.9.97). במפגש ראשוני זה נוצר קשר טוב בין השלושה, הם שוחחו על התפיסה האידיאולוגית של הנאשם, הרשטיק מתח ביקורת על דרך הפעילות של הנאשם ואנשיו והביע בפני שניהם את רצונו לסייע להם בפעילותם הפוליטיות, כלשון הרשטיק: "איך לקדם את העניינים של הימין הקיצוני" (עמ' 215 לפרוטוקול).

אין חולק כי באותה פגישה לא העלה הרשטיק בפני הנאשם ופקוביץ את רעיון השלכת ראש של חזיר על הר הבית. מהראיות עולה בבירור כי המועד הראשון בו העלה הרשטיק את הרעיון של זריקת ראש חזיר להר הבית היה בשיחתו עם פקוביץ בעת שהלה נפגש עימו בבית הכלא, ביום 10.11.97.

40. בסיכומים טענה ב"כ התביעה כי הרשטיק שוחח טלפונית עם הנאשם סמוך להעלאת התכנית בפני פקוביץ. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. בהודעות הראשונות שמסר הרשטיק בפני חוקרי השב"כ הוא טען כי לאחר המפגש עם הנאשם ופקוביץ היו לו מפגשים נוספים ושיחות עם הנאשם ובעיקר מפגשים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שם - לטענתו - הם שוחחו על התכנית להשליך ראש של חזיר על הר-הבית. מגירסאות אלה חזר בו הרשטיק בהמשך ואין כל ספק כי היו אלה גירסאות מוגזמות ושיקריות. די לעיין בעניין זה בשיחות הארוכות שניהל חוקר השב"כ המכונה "גידי" עם הרשטיק ביום 18.12.97, בהן חזר הרשטיק וטען כי הוא נמצא תחת השפעה חזקה של כדורים וניכר שדמיונו מפליג למרחקים. גם אם ננסה למצוא את "תמצית" האמת באותן גירסאות נראה כי "המפגשים" בהם - לטענת הרשטיק - שוחח כביכול עם הנאשם, היו לפני הפגישה בכלא בינו לבין פקוביץ. ואולם, בשלב מאוחר יותר, חזר בו הרשטיק מטענתו זו ואין חולק כי לא היו לו מפגשים עם הנאשם בבית המשפט המחוזי בחיפה או בכלל, לאחר המפגש הראשוני ביניהם בבית המעצר (מוצג נ/1). העיד על כך המכונה "רוני":

"הבדיקה העלתה כי לא היה כל מועד אשר בו השניים נפגשו, למעט המפגש הראשוני אותו ציינתי" (עמ' 50 לפרוטוקול).

אין גם לקבל את טענת התביעה כי הרשטיק שוחח עם הנאשם טלפונית על התכנית סמוך לפגישתו עם פקוביץ. אין זה מתקבל על הדעת - וכך גם עולה בבירור מהראיות - שהנאשם ישוחח עם הרשטיק על עניין רגיש ומסוכן מסוג זה בטלפון.

גם לשאלה מפורשת בעניין זה של חוקר השב"כ, השיב הרשטיק: "לא, מה פתאום.

בשום שלב לא פירטנו את הרעיון בטלפון" (עמ' 48 לתמליל השיחה עם "גידי" מיום .(18.12.97

גם בעדותו בבית המשפט הסביר הרשטיק מדוע אף אחד מהם לא העלה על דעתו לשוחח בטלפון על עניינים מסוג זה:

"השיחות התנהלו וסבבו סביב שלא מדברים בטלפון. סבבו סביב בעיקר. גם אני מדבר מתוך הכלא ואין ספק שהיתה האזנה לקו הטלפון של אסקין ופקוביץ והיה ידוע לנו שהיתה האזנה לטלפון שלנו בבית ופרטיות לא היתה" (עמ' 217 לפרוטוקול).

עד כמה פחדו הנאשם ופקוביץ לשוחח מחשש לציתות ניתן לראות גם מהתנהגותו של פקוביץ שאפילו בביתו שלו חשש לשוחח וכאשר ביקר אותו פולק בביתו ורצה לשוחח עימו על התכנית הוא אמר שיש האזנה וביקש כי יצאו מביתו והשיחה התנהלה ביניהם כשהם מהלכים מחוץ לבית (מוצג ת/56).

41. מעדותו של הרשטיק בבית המשפט, לה נמצא תימוכין וסיוע בעדותו של פקוביץ, עולה כי הרשטיק אכן ביקש להיפגש עם הנאשם וביקשו לבוא ולבקרו בכלא. ואולם הנאשם שלח אליו את פקוביץ ובאותה פגישה העלה הרשטיק בפני פקוביץ את התכנית להשליך ראש של חזיר על הר הבית ובנוסף "השתמש" בפקוביץ, לצרכיו, כשליח להעברת מכתב המיועד לעד מטעמו. פקוביץ אכן "קנה" את התכנית שהעלה בפניו הרשטיק וכפי שהעיד בעניין זה הרשטיק:

"באופן עקרוני סוכם שהמידע הרלבנטי יעבור הלאה, שתהיה החלטה מצידם אם לבצע או לא, אם כן אעביר את הפרטים היותר קטנים בדרכים אלה או אחרות.

ההתרשמות היתה שפקוביץ באמת מסוגל לבצע את זה. הדבר היחידי שנראה היה זה שמתיישב עם האידיאולוגיה שלו, אוקי ראש חזיר אז ראש חזיר. הקרקע של מדינת ישראל יותר חשובה" (עמ' 223 לפרוטוקול).

לעובדה כי הרשטיק אכן העלה בפני פקוביץ את הרעיון הנורא של זריקת ראש של חזיר על הר הבית וכי פקוביץ קיבל זאת ברצינות ובהתלהבות ואף היה נכון להמשיך הלאה ולקדם את התכנית, יש תמיכות בראיות נוספות וביניהן הודעתו של פקוביץ וחיזוקים נוספים עליהם אעמוד בהמשך. מה שאין לו חיזוק או תימוכין כלשהו בראיות, הוא הטענה כי הרשטיק שוחח ישירות עם הנאשם על אותה תכנית לפני שהביאה בפני פקוביץ או במועד כלשהו אחריה. בחקירה הנגדית השיב הרשטיק בשלילה לשאלה אם שוחח עם הנאשם על התכנית לפני שנפגש עם פקוביץ ולשאלה אם שוחח עימו עליה לאחר מכן השיב תשובה לאקונית ומתחכמת:

"ש. שוחחת לאחר מכן עם אסקין על הנושא הזה בטלפון?

ת. דובר על הנושא במרכאות. לא נאמר המילה ראש חזיר כי היו הקלטות.

ש. מה אסקין ידע בעניין זה.

ת. מה דעתך על הרעיון שדיברתי עם פקוביץ. שלוש תשובות היו: בסדר, נשמע בסדר נשמע נחמד. הדיבור היה בקנה מידה גדול. מה שכן דובר וזה פרטי פרטים, דובר לגבי המפלגה עצמה ולגבי מה עתידה ומה היא צריכה להיות ומה היא צריכה לייצג ולהביע ומה האנשים שצריכים להיות בה. דובר על יגאל עמיר באיזה שהם כמה נקודות. באופן עקרוני, מעבר לזה, הכל נאמר בתווי מתאר כלליים כאשר היה ברור על מה מדובר" (עמ' 224 לפרוטוקול).

אין ספק שלהרשטיק התערבבו בעניין זה הערכות עם ידע ישיר. הרשטיק העריך כי הנאשם ידע על התכנית מפקוביץ, זאת על רקע הערכתו הנכונה כי היו יחסים של כפיפות בין הנאשם ופקוביץ וכי פקוביץ היה למעשה המבצע של הוראות שנתן לו הנאשם בכל הנוגע ל"משימות הפוליטיות" שסוכמו ביניהם. ב"כ התביעה מבקשת להסתמך בעניין זה על תשובתו של הרשטיק לשאלה אם היתה שיחה שבה שוחח עם הנאשם "על הנושא של חזיר על הר הבית במרכאות". תשובתו של הרשטיק היתה: "שאלתי את אסקין אם שמע מה שאמרתי לפקוביץ אמר שכן. שאלתי אותו מה. אמר נחמד. זה רעיון טוב. זה לגבי זה" (עמ' 242 לפרוטוקול).

אין לקבל טיעון זה. ראשית, לא היתה כל תמיכה בראיות לשיחה או שיחות מעין אלה בין הרשטיק לנאשם. גם לשיטת ב"כ התביעה אין לקבל כאמינים דברים שמסר הרשטיק, אלא אם יש להם תמיכה ראייתית אחרת. בכך די כדי לדחות גירסה זו.

ואולם, גם מהמשך החקירה הנגדית ניתן לראות כי הרשטיק הסתבך בעניין זה בסתירות. כך, לשאלת ב"כ הנאשם מדוע לא סיפר על שיחה מעין זו לחוקר השב "כ, הפנה הרשטיק לעמודים שונים בשיחות שניהל עם חוקר השב"כ וככל שהמשיך הלכה גירסתו והתמוטטה. די לעניין זה לציין את טענתו של הרשטיק כי "הצהרתי מראש שיש 20 שיחות" (עם הנאשם -י.צ.) ובהמשך הודה כי כאשר העיד במשפט של פקוביץ כי שוחח עם הנאשם בטלפון על התכנית שיקר שכן באותו משפט מטרתו היתה "להפחית כמה שיותר את מעורבותו של פקוביץ בתיק. זה היה אחד מהדברים שהייתי צריך להסביר, אז איך הוא ידע, אז המצאתי משהו" (עמ' 243-- 245 לפרוטוקול).

גם המכונה "גדעון" העיד כי הרשטיק חזר בו מהודעות הקודמות וכי הרשטיק אישר בפניו "שהנאשם ידע על התכנון רק ביום רביעי, לפני שבוע וחצי. זאת אומרת שבוע וחצי ממועד החקירה, שהוא ישב במסעדה עם פקוביץ, וציין שזה היום שבו חזר אסקין מחו"ל" (עמ' 61 לפרוטוקול).

42. לסיכום האמור עד כה - גרעין האמת מעדותו של הרשטיק היה קשירת הקשר עם פקוביץ לבצע רעיון שטני של השלכת ראש של חזיר אל עבר הר הבית. אין כל ספק שהכוונה היתה שתכנית זו תבוצע בסופו של דבר על ידי הנאשם יחד עם פקוביץ ואולם הרשטיק עצמו לא הספיק להעביר הלאה את התכנית לידיעת הנאשם, בין משום שסבר שהדבר יעשה על ידי פקוביץ ובין משום שבאותה עת הנאשם היה בחו"ל ולא ניתן היה להשיגו בטלפון. בסופו של דבר, מדובר בלוח זמנים קצר שכן כבר בסוף נובמבר הרשטיק התעשת, נבהל מהתוכנית שהוא עצמו רקם, בין השאר על רקע השפעת הכמות הגדולה של התרופות שלקח באותה עת, והוא החליט לדווח על כך לשלטונות ועשה זאת לראשונה באמצעות אמו שהתקשרה בסוף נובמבר 97' עם חוקרי השב"כ.


עדותו של פקוביץ

43. בעדותו בבית המשפט סיפר פקוביץ על המפגש הראשון עם הרשטיק בבית המעצר ואישר כי באותו מפגש הם דיברו "באופן כללי איך הימין צריך לפעול", החליפו ביניהם מספרי טלפון והמשיכו לשמור על קשר. פקוביץ גם סיפר כי נסע לבקר את הרשטיק בכלא לבקשתו של הנאשם. פקוביץ סיפר כי בפגישה עם הרשטיק עלו שני נושאים: מכתב שהרשטיק ביקש שיעביר לעד מטעמו של הרשטיק (שרון) וכן הנושא של הר הבית. לדבריו, אמר לו הרשטיק שיש לו חישובים של בניית קטפולטה שהוציא מהאינטרנט (עמ' 286-283 לפרוטוקול). פקוביץ גם אישר כי שוחח עם הנאשם בעניין התכנית בהר הבית ואולם, לדבריו, הוא התייחס לכך כאל "בדיחה" וכך גם היתה ההתייחסות של הנאשם:

"כי יומיים לפני כן פולק היה אצלי ודיבר איתי בנושא הזה ואמרתי לאסקין שהרשטיק שלח לי בן אדם בשם פולק והוא עם כמה אנשים משוגעים מתכונן לזרוק ראש חזיר להר הבית ואסקין השיב לי: טוב שיזהרו שלא יתפסו".

ובהמשך:

"הוא הבין שזה בדיחה. וודאי שזה צחוק גדול" (עמ' 290 לפרוטוקול).

44. מהראיות בפני אין כל ספק שפקוביץ ובהמשך נראה שגם הנאשם, לא התייחסו לתכנית בזלזול או כבדיחה כפי שטען פקוביץ לראשונה במשפטו, כמו גם במשפט שבפני. ראיות בעניין רצינות כוונותיו של פקוביץ ויתירה מכך, התפעלותו והתלהבותו מהתכנית של הרשטיק - ניתן למצוא גם מהתנהגותו של פקוביץ לאחר שהקשר בינו לבין הרשטיק נוצר. ביום 15.12.97 הגיע אליו פולק אשר הביא עמו מכתב שכתב הרשטיק על פי הנחיות השב"כ (מוצג ת/2). באותו מכתב שאל הרשטיק את פקוביץ באיזה יום עדיף להטיל את ראש החזיר, בו יהיו בהר הבית אנשים רבים יותר. במכתב שכתב בכתב ידו, השיב פקוביץ להרשטיק כי יום ששי האחרון של הרמדאן מתאים, אך יש עוד יום שמתאים בסביבות הרמדאן, בו כל דבר שקורה יש לו משקל גדול "פי 10,000" וכי יבדוק איזה יום זה. גם השיחה (שהוקלטה) בין פקוביץ לפולק מעידה על רצינות כוונותיו של פקוביץ בכל הנוגע לתכנית הר הבית. פקוביץ סרב לדבר בביתו מחשש להאזנה וביקש מפולק כי יצאו וישוחחו מחוץ לביתו. באותה שיחה אישר פקוביץ את המועד לביצוע התכנית ואמר:

"אם זה יקרה ילכו 10 אלפים זה פי כמה זה לא סתם דבר אחד זה 10 אלפים".

ובהמשך:

"יש לנו תשתית צריך לנסות ולבדוק את המקום בדיוק איפה זה יפול".

בהמשך אותה שיחה פולק שאל את פקוביץ: "האם יש כוונה לעשות את זה"?

ופקוביץ השיב בחיוב (מוצגים ת/55 ות/56). התנהגותו של פקוביץ ושיחתו עם פולק מעידים על רצינות כוונותיו ועל קשירת הקשר עם הרשטיק במועד שקדם לאותה פגישה. ואולם, השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפני היא באיזה מועד הביא פקוביץ לידיעת הנאשם את התוכנית עליה סיכם עם הרשטיק. בעניין זה גירסתו של פקוביץ היתה עיקשת ועיקבית כל העת, כי יידע את הנאשם בעניין התכנית בהר הבית בפגישה שהיתה לו עם הנאשם ביום 17.12.97, עם שובו של הנאשם מחו"ל. מדובר בפגישה במסעדה בה נפגש פקוביץ עם הנאשם, יחד עם חברם שורבינט. לגירסתו, באותה פגישה סיפר לנאשם על התכנית והנאשם אמר לו כי על המבצעים להיזהר שלא להיתפס:

"ש. שאסקין אמר שיזהרו לא להתפס.

ת. זה נכון. אמרתי לו שיש כמה אנשים שמתכוונים לעשות כך וכך.

אמרתי לו שהם מתכוונים לזרוק ראש חזיר להר הבית והוא אומר טוב, שרק יזהרו שלא יתפסו. בזה הסתיימה השיחה" (עמ' 292 לפרוטוקול).

גם בחקירה הנגדית חזר פקוביץ ואישר את לוח זמנים הנ"ל וסיפר כי כאשר ביקר את הרשטיק בכלא העלה הרשטיק בפניו את התכנית בעניין הר הבית וכי לראשונה סיפר עליה לנאשם בפגישה עימו ביום 17.12.97:

"ש. מתי סיפרת לאסקין על התכנית הזאת בפעם הראשונה.

ת. בפעם הראשונה והיחידה בפגישה שדובר עליה כאן.

עידכנתי אותו שהרשטיק ופולק ועוד כמה משוגעים, ימניים קיצוניים שיושבים איתו, מתכננים לזרוק ראש חזיר על הר הבית, באמצעות קטפולטה, וכך הסתיימה מעורבות אסקין בפרשה זאת" (עמ' 314 לפרוטוקול).

עד כמה היה פקוביץ עקבי בנקודה זו ניתן לראות גם מההודעה שהוא מסר במשטרה עוד ביום 21.12.97. כבר אז סיפר פקוביץ על אותה הפגישה עם הנאשם בה סיפר לו לראשונה על התכנית של הרשטיק בדבר זריקת ראשי חזיר להר הבית (עמ' 4-3 להודעה נספח ו' בקלסר ב').

45. יש לקבל בעניין זה את גירסתו העקבית של פקוביץ כי ה- 17.12.97 היה המועד הראשון בו סיפר לנאשם על התכנית בהר הבית. יש לזכור כי החשיבות המדויקת של המועד בו הודע לנאשם על התכנית בהר הבית הועלתה לראשונה על ידי ב"כ התביעה רק בסיכומים ואין להניח כי פקוביץ ידע על ההשלכה המשפטית של המועד אם היה זה דווקא ב- 17.12, כגירסתו, או ימים ספורים לפני כן.

מדובר בעניין משפטי מורכב שאין זה סביר שפקוביץ היה מודע לו. אדרבא, מעדותו ניתן להתרשם כי מה שנראה לו חשוב הוא לאו דוקא המועד המדויק של אותה שיחה אלא תוכנה והמשמעות שהוא ייחס לה. לכן חזר פקוביץ וטרח לתת לאותה שיחה משמעות של מעין בדיחה והעלאת נושא לא רציני הן מבחינת ההתייחסות שלו עצמו לתכנית כמו גם התייחסותו של הנאשם.


גירסת הנאשם

46. הנאשם העיד כי לראשונה הכיר את הרשטיק בבית המעצר בחיפה. לדבריו הרשטיק עשה עליו רושם של בחור "שדיבר לעניין" והיה לו עניין בהרשטיק בתחום העיסקי. הנאשם סיפר כי בהמשך היתה לו שיחה אחת בלבד עם הרשטיק בה ביקש הרשטיק כי יגיע אליו לכלא ויסייע לו בדבר דחוף של "פיקוח נפש". מאחר ובאותו יום היה לנאשם משפט בבאר שבע, הוא ביקש מפקוביץ כי ייסע להפגש עם הרשטיק. הנאשם שלל מכל וכל כי נודע לו על התכנית לגבי הר הבית לפני שנפגש עם פקוביץ ביום 17.12.97. לדבריו הרשטיק ניסה ליצור עמו קשר טלפוני בביתו, אך לא הצליח לאתרו (עמ' 367 לפרוטוקול). הנאשם סיפר בפירוט על נסיבות הפגישה ביום 17.12.97 עם שורבינט ופקוביץ, בה לטענתו סיפר לו פקוביץ לראשונה על התכנית בנוגע להר הבית:

"פקוביץ ביקש לשוחח איתי ביחידות. אנחנו התרחקנו, כאשר שרווין עומד במרחק לא גדול ומדבר בטלפון עם חברתו ואז פקוביץ סיפר לי שהגיע אליו אדם שלא ציין את שמו, מהרשטיק, וסיפר לו שהרשטיק עם חבורתו מתכננים לעשות דבר שיכול להצית אש במזרח התיכון. פקוביץ דיבר על קטפולטה. השיחה היתה קצרה מאוד, דקה וחצי שתי דקות. סיפר על קטפולטה, ראש חזיר, הר הבית. שאלתי אותו, מיד, מה זה קטפולטה, אתה בתור מהנדס בונה קטפולטה. אמר לי: לא, לא, אני לא בעסק, אני לא משתתף. שאלתי מי מתכוון, אמר לי במפורש שמי שעומד לבצע, מי שמבצע את זה, זה הרשטיק ופולק. העניין נשמע לי כל כך מגוחך ששני אסירים בבית סוהר, עומדים מתוך בית סוהר לארגן. פקוביץ הדגיש שגם פולק וגם הרשטיק עומדים להשתחרר ואז הם יעשו את זה. שאלתי על מה מדברים בכלל, במצב רוח עליז, זה באמת נשמע לי מגוחך. פקוביץ דיבר על זה בצורה כזאת, שזה משהו שמצא חן בעיניו כרעיון, אבל מבחינה ביצועית, הרשטיק ופולק הם שיבצעו. אמרתי, נו, אם זה הם?! מיוחס לי פה משפט שיזהרו לא להתפס. אני לא זוכר בוודאות שאמרתי או לא אמרתי, יכול להיות שאת המשפט הזה גם כן אמרתי, בהחלט יכול להיות, תוך כדי גיחוך על המעשה. אבל ששני אסירים בכלא עומדים להעיף איזה שהוא ראש חזיר עם קטפולטה. היות ואני לא לגמרי נטול הבנה בדברים שקשורים לטכנולוגיה, לא יודע איך זה נשמע לאדם אחר, אך לי זה נשמע מגוחך, מכמה קילומטרים, להעיף חזיר להר הבית. זה לא נושא להתייחסות. למחרת הייתי אצל עו"ד ורצברגר, כאשר שמעתי את זה רציתי להעלות את זה בתור צחוק" (עמ' 368-367 לפרוטוקול).

גירסת הנאשם כי התייחס לתכנית הר הבית בביטול או - כלשונו - כ"בדיחה", לא היתה אמינה ומסתברת ואינה מתיישבת עם הראיות שבפני. אם פקוביץ ביקש לספר לנאשם "בדיחה", מדוע ביקש לשוחח עמו ביחידות ומדוע השיחה בנוגע לתכנית הר הבית החלה רק כאשר הם התרחקו מחברם שורבינט במטרה שלא יוכל לשמוע את דבריהם (עמ' 366 לפרוטוקול). אם היה מדובר ב"בדיחה", מדוע היה על פקוביץ "ללחוש" לאזנו של הנאשם כדי ש"שבכניקים" המסתובבים בככר ציון לא ישמעו את הדברים: "היינו במעקב כבד ביותר", לגירסת הנאשם (עמ' 390 לפרוטוקול). טענת הנאשם כי העניין נשמע לו "כל כך מגוחך ששני אסירים בבית הסוהר עומדים מתוך בית הסוהר לארגן" אינה מתיישבת עם עדותו כי סבר שהרשטיק עומד להשתחרר מהכלא, וכי התרשם מהרשטיק כאדם רציני ויצירתי והרי גם לגירסתו היה לו עניין בהרשטיק לעסקיו (עמ' 386 לפרוטוקול).

ואולם, יש לקבל את גירסת הנאשם כי שמע על התכנית בנוגע להר הבית לראשונה מפי פקוביץ ביום 17.12.97. עדות זו מתיישבת עם שאר הראיות ומכל מקום אין ראיה חד משמעית וברורה כי הקשר בנוגע לתכנית זו נוצר בין הנאשם להרשטיק לפני מועד זה. פקוביץ חזר והעיד כי רק במועד זה סיפר לראשונה לנאשם על כך ולא ניתן ללמוד מגירסתו המוקדמת והמוגזמת של הרשטיק - זאת בלשון המעטה - כי היה בינו לבין הנאשם קשר ברור בעניין זה לפני אותו מועד.

תמיכה נוספת לכך שרק ביום 17.12.97 סיפר פקוביץ לנאשם לראשונה על התכנית, ניתן למצוא גם בעדותו של פולק שהיתה אמינה עלי ולפיה פקוביץ אכן סיפר לו על דבר אותה פגישה עם הנאשם (ביום 17.12.97) וכן סיפר לו על תגובת הנאשם לתכנית: "לגבי הפעולה המתוכננת פקוביץ אמר שהנאשם השיב לו, בסדר גמור, או מאה אחוז, רק שיזהרו לא להתפס" (עמ' 203-202 לפרוטוקול).

ללמדך עד כמה פקוביץ ראה חשיבות דווקא לאותה פגישה ועובדה היא שהכל זוכרים במדויק פגישה זו דווקא, כולל המועד, הנסיבות והדברים שנאמרו בה עד כדי ציטוטם כמעט במדוייק. הרושם המצטבר הוא כי גם הנאשם לא היה ער לחשיבות ולהשלכה המשפטית שיש למועד המדויק של הפגישה ולכן כל מעייניו היו בנסיון, שלא צלח, לשכנע את בית המשפט עד כמה הוא לא התייחס לתכנית ברצינות והכחיש כי נתן לה את ברכתו.

למעלה מן הצורך אציין כי גם מעדותו של המכונה "רוני", הממונה על החקירה, עולה כי גם הוא לא סבר כי היתה שיחת טלפון נוספת בין הרשטיק לנאשם בה הועלתה התכנית של הר הבית (עמ' 342 לפרוטוקול).

מעיון בכתב האישום עולה כי גם התביעה סברה כי מועד קשירת הקשר מצד הנאשם הוא אותה פגישה שהתקיימה ב-17.12.97. התביעה טרחה, בצדק, לפרט בצורה מדוייקת בכתב האישום את השיחות הטלפוניות והפגישות שהיו בין שלושת הגורמים המעורבים בקשירת הקשר - הרשטיק, הנאשם ופקוביץ. ואכן, בכתב האישום צויינו, בין השאר, שיחת הטלפון בין הרשטיק לנאשם, בה הוא ביקש מהנאשם לבוא לפגוש אותו בכלא, המפגש בין הרשטיק לפקוביץ שנערך בעקבות אותה שיחה והפגישה בין הנאשם לפקוביץ מיום 17.12.97. אין זכר לשיחת טלפון או מפגש קודם בין הנאשם למי מן המעורבים האחרים (הרשטיק או פקוביץ ). נראה שגם התביעה סברה כי אלה הן הראיות שיש בידה בנוגע לקשירת הקשר בין הנאשם להרשטיק. רק בסיכומים ביקשה התביעה, לראשונה, למצוא אחיזה בראיות לקשירת הקשר עם הנאשם בשלב מוקדם יותר שהרי אין חולק כי במועד זה (17.12.97) ואף לפני כן (ביום 30.11.97), הרשטיק כבר חזר בו מביצוע התכנית ופעל בעיצה אחת עם השב"כ. היסוד העובדתי של עבירת הקשר דורש כי מספר המשתתפים יהיה לפחות שניים. הואיל ואין אדם יכול לעשות הסכם עם עצמו, לא אזרחי ולא פלילי, לא ניתן להרשיע אדם בעבירה זו אם לא היה לו שותף עימו נוצר הקשר. הפליליות של קשירת קשר בין שניים או יותר לבצע עבירה נובעת מן הסכנה המיוחדת בעיני החברה הטמונה בברית שנכרתה בין שניים לבצע את מעשה העבירה:

"בכך ניצבת קשירת קשר, בין שניים או יותר, לביצוע עבירה בקטיגוריה של 'עבירות מנע' ביחס לערך החברתי המוגן על ידי איסור העבירה מטרת הקשר, כאשר משקל הסכנה האמורה לעיל, כשלעצמו מהווה גורם שעשוי להצריך איסור וענישה, למרות שהם מתקרבים, במידה ניכרת לאיסור וענישה של גיבוש מחשבה פלילית בלבד, אלא שהמחשבה הפלילית האופיינית לקשירת קשר, היא קולקטיבית, של חברים מספר לאותו קשר, ואופיה הקולקטיבי מותנה גם בהתנהגות חיצונית, המתבטאת בהסכמת הקושרים לפעול לשם קידום מטרת הקשר" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר (כרך ב') תשמ"ז-1987 בעמ' 353).

לאור זאת, אין חולק כי ביום 17.12.97 לא היה יכול להיווצר מפגש רצונות וקביעת תכנית פלילית משותפת בין הרשטיק לנאשם, שכן באותו מועד הרשטיק כבר שיתף פעולה עם השב"כ כך שנעדר היסוד הנפשי מצידו של הרשטיק הנדרש לצורך קיומה של עבירת הקשר מצד הנאשם. התביעה טוענת כי ניתן ללמוד מראיות נסיבתיות על כך שהקשר בין הנאשם להרשטיק נוצר לפני כן וזאת לאור צמידות היחסים בין הנאשם ופקוביץ וההסכמה העקרונית שנוצרה בין הנאשם, פקוביץ והרשטיק בעת שנפגשו בבית המעצר על כך שהרשטיק יצייד אותם ברעיונות "טובים יותר ויעילים". טיעון זה יש לדחות. עוסקים אנו במשפט פלילי שבו הראיות צריכות להיות ברורות וחד משמעיות ועניין לנו בעבירת קשר אשר נשלמת ברגע שנוצרה הסכמה הדדית של הקושרים לביצוע התכנית הבלתי חוקית. עבירת הקשר היא בבחינת יוצא דופן במשפט הפלילי שככלל אינו עוסק בשלב ה"מחשבות הפליליות" בטרם החל העבריין לבצע זממו. חריג לכך קיים בעבירת הקשר שהסיכון הטמון בה הוא בהסכמה שבין שניים לבצע עבירה פלילית.

סיכון זה הוא האינטרס אשר להגנתו נקבעה עבירה עצמאית של קשר לביצוע עבירה פלילית. לשאלה אם התקיים הסכם הקשר הפלילי אין צורך בקפדנות הנדרשת במשפט אזרחי באשר לספציפיות של החוזה ואולם גם במשפט הפלילי חשוב לשמור על רף של מסוימות בהסכם (ראה ע"פ 461/92 שמואל זכאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(580 (2, מפי כב' השופט חשין). בענייננו, אין חולק כי בפגישה הראשונה של הנאשם עם הרשטיק בבית המעצר, התכנית לשיגור ראש של חזיר אל עבר הר הבית טרם באה לעולם ולכן לא ניתן לייחס את הקשר הפלילי בנוגע לתכנית זו לאותה פגישה ואין היא עולה ולו לרף המינימלי של המסוימות הנדרש בהסכם הקשר הפלילי. הרגע הקובע מבחינת הנאשם הוא הרגע בו נודע לו על דבר התכנית הקונקרטית והוא נתן לה את ברכתו והסכמתו. יוצא כי הנאשם נמצא "זוכה" למרות כוונתו הפלילית, שכן במועד הקובע הרשטיק כבר חדל להיות שותף לקשר ולכן גם התביעה מסכימה כי לא ניתן לייחס לנאשם קשירת קשר במועד זה.

כאמור לעיל, בעבירה של קשירת קשר יסוד ההתחברות בין הקושרים לביצוע התכנית הבלתי חוקית ממלא תפקיד מרכזי שכן התחברות זו היא הנותנת למעשה את אופיו המסוכן, גם אם הקושרים לא החלו לפעול להגשמת אותה תכנית.

בענייננו, עם היוודע לשב"כ המידע הראשוני בדבר אותה תכנית ולאחר שערך מספר בדיקות לוודא שיש ממש באותו מידע, ראה השב"כ לנגד עיניו - בצדק - צורך ראשוני ומיידי - לסכל את ביצועה של אותה תכנית הרת אסון. זה היה הרקע לתכנית המתוחכמת שהכין השב"כ כאשר הרשטיק ופולק פעלו בהדרכתו.

"מחירה" של תכנית זו, בראייה שלאחר מעשה, הוא זיכויו של הנאשם מעבירה זו שהרי בצדק היה ברור לחוקרי השב"כ שלא ניתן לקחת כל סיכון ויש לפעול בנחישות ובדחיפות, בשים לב לרמת הסיכון חסרת התקדים של תכנית הרת-אסון מעין זו. יש לדחות את טענתו של ב"כ הנאשם כי חקירת הנאשם בשב"כ החלה כחקירה "פוליטית" תוך שימוש בתחבולות שלא כדין. בפני השב"כ הובאו חשדות, שנמצא להן בסיס, על כך שנרקמת תכנית זדונית ונוראה שאם היתה יוצאת אל הפועל תוצאותיה היו מחרידות והרות אסון. השב"כ פעל, כמתחייב מתפקידו, לאימות החשדות ולסיכול התכנית ובעשותו כך הוא נקט בתחבולות חקירה לגיטימיות שלא מצאתי בהן כל פגם. בקשר לכך לא למותר לציין כי הכללים החלים על חקירה בכלל ועל חקירת שב"כ בפרט לא נועדו "לקשור" את ידי החוקרים אחרת לא ניתן יהיה לבצע חקירה נמרצת ויעילה כמתבקש מחומרת העניינים העומדים לחקירה. אדרבא, שימוש בתחבולות ובפעולות מתוחכמות הוא לב ליבה של החקירה ופעולות מסוג זה מביאות בדרך כלל לא רק לתוצאות של גילוי וסיכול, אלא גם מאפשרות לבחון את אמינות ואמיתות החשדות והמידע.

לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שיש לזכות את הנאשם מהאישום השלישי.


סיכום

47. החלטתי לזכות את הנאשם מעבירות של התקהלות אסורה באישום הראשון ומעבירות של קשירת קשר לחילול מקום קדוש, המרדה ונסיון לשידול למעשה המרדה באישום השלישי.

החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות של - קשירת קשר לביצוע עוון (עבירה לפי סעיף 499 (א)(2) לחוק) ושידול למעשה של כניסה ללא רשות למקום קבורה (עבירה לפי סעיף 172 לחוק בשילוב עם סעיף 30 לחוק) שבאישום הראשון. כמו כן החלטתי להרשיע את הנאשם בקשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק) ושידול לבצע עבירת הצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק + סעיף 30 לחוק) שבאישום השני.

ניתנה בפומבי היום 5.10.99 בנוכחות ב"כ התביעה, עו"ד דרורה נחמני-רוט, ב "כ הנאשם, עו"ד נפתלי ורצברגר והנאשם.