על-סמך הודאתו בפני פקד מזור ועל-סמך עדות המומחה לטביעת אצבעות הורשע המערער.

בשתי חזיתות מתקיפה באת-כוחו של המערער את פסק-הדין ; האחת - באי- קבילותה של הודאת המערער בפני פקד מזור והשניה - באי-יכלתה של התביעה לקשור את טביעות האצבעות של המערער דוקא ליום ביצוע השוד. לפי גרסתה עמד המערער לצאת לחוץ-לארץ ובהיות הזקן-המתלונן ידוע כסוחר במטבע זר, ביקש המערער לקנות ממנו מטבע זר ומכאן טביעות אצבעותיו בדלת ביתו. גרסה זו נדחתה על-ידי בית- משפט קמא.

מסכים אני עם הפרקליטה המלומדת של המערער כי זכרון-הדברים שכתב פקד מזור וכן ההודאה המצויה בו פגומים מכיון שההודאה כאמור נגבתה מבלי שהוזהר כלל. באותו זכרון-דברים כותב פקד מזור, כי לא ראה צורך להזהיר את המערער לפני שגבה ממנו את עדותו "מפני שידעתי שבפני עומד אדם מנוסה" כדבריו. עוד יש לזכור כי בשעה שקצין משטרה זה חקר את המערער כבר ידע לבטח, על-פי טביעות האצבעות שנמצאו, שהמערער חשוד בביצוע השוד.

כידוע, האזהרה מקורה בתקנות השופטים האנגליות, אשר נוסחן המקורי משמש בסיס להלכה הנוהגת בארץ שיש להזהיר את מי שהוחלט להאשימו כי אין הוא חייב לומר מאומה, וכי כל מה שיאמר יירשם ויוכל לשמש כראיה במשפטו. אמנם נקבע (ע"פ 20/49, עבדול האדי, (ע"פ 21-20/49 עלי מוחמד חוסין עבדול האדי, ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ג 35-33 ,13 ; פ"ע ז 25.)), שלמרות שאין התקנות הללו דין המחייב את בית-המשפט, הרי הקפדה על התקנות מקילה על בית-המשפט בבואו להכריע במשקל הראיה ובקבילותה. בתי-המשפט קיבלו לא אחת הודאות אשר היו פגומות ואשר נגבו תוך הפרת התקנות, אך בסופו של דבר ההכרעה היא בידי בית-המשפט. בפסקי-הדין יאסין, ע"פ 307/60, (חסין יאסין, ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד, פ"ד יז 1556 ,1541.), בע' 1556, נאמר מפי מ"מ הנשיא השופט אגרנט (כתארו אז) : "העובדה, שההודאה נתקבלה על-ידי איש מרות בלי שנתן קודם לנאשם-העציר את האזהרה המקובלת, היא אחת הנסי- בות, שבית-המשפט רשאי להביא בחשבון, כדי לקבוע אם ההודאה ניתנה מרצון, ע"פ 21-20/49, , ע' 34-33, או אם יש לתת לה משקל, ע"פ 73-72/50, (ע"פ 78-72/50 אחמד חוסין אחמד אל הדהוד, ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה 345, 365-363 ; פ"ע ז 158.), בע' 365 -363".

עוד השמיעה לנו באת-כוח המערער כי אין לראות בדברי המערער באותה חקירה דברים אמינים מכיון שבאותה תקופה היה חולה-נפש והרבה לדבר מהזיותיו. על-פי צו של בית-המשפט המחוזי אושפז המערער להסתכלות פסיכיאטרית ובמסקנותיו מיום 25.8.1976 כותב ד"ר א' אגר : "בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו בתיק הפלילי הנ"ל ידע להבדיל בין טוב ורע במעשיו אולם במצבו הנוכחי כשנמצא בפעילות פסיכוטית, הוא אינו מסוגל לעקוב אחרי מהלך המשפט ולכן אינו מסוגל לעמוד לדין". אולם ביום 12.12.1976 לאחר בדיקה נוספת הוחלט שהמערער מסוגל לעמוד לדין והוא שוחרר מבית-החולים לחולי-נפש.

מוכן אני לקבל את ההערכה שבתקופה שלאחר שובו מגרמניה סבל המערער מהפ- רעות נפשיות. הלכה שנפסקה בפסק-דין מיזאן (ע"פ 186/53, (ויקטור מיזאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 769 ; פ"ע כח 366.)) קובעת, כי הודאתו של חולה-נפש אינה פסולה מעיקרה. אך מכיון שבביתהמשפט המחוזי לא הובאו רופאים מומחים אשר ינתחו את מצבו של המערער בעת שנחקר על-ידי פקד מזור, יקשה עלי לעשות כן עתה.

ניתן, אם כן, לומר שזכרון-הדברים היה פגום בכך שלא ניתנה אזהרה מוקדמת וכי יש ספק ביחס למצבו הנפשי של המערער באותה שעה, וראוי לציין שגם הפקד מזור ידע שהוא היה מאושפז בבית-החולים לחולי-נפש וכי הוא עשה עליו רושם של אדם מוזר. כל הדברים הללו יש בהם כדי להעניק לראיה הזו משקל מועט בלבד.

מן הראוי כאן לחזור על הדברים שנאמרו לא פעם בבית-משפט זה, כי על חוקרי המשטרה לקיים את תקנות השופטים ואין לראות בתירוץ של פקד מזור תירוץ סביר המשחרר מחובת אזהרה וגביית העדות בהתאם לתקנות. אמנם אין תקנות השופטים הור- אות מחייבות ואמנם הלכה היא בידינו שאי-מתן אזהרה אינו פוסל ההודעה מלכתחילה, אך זלזול המשטרה בכללי האזהרה המוקדמת נראה בעיני כמסוכן. על זלזול זה אפשר ללמוד במקרה שלנו מדברי הפקד מזור לשאלה למה לא הזהיר את המערער : "בהיותי אדם מנוסה, כוונתי אינה למלא טפסים אלא להגיע לאמת" (ע' 6 מהפרוטוקול). האזהרה ניתנת כדי להעמיד את המועמד לאישום בפני המצב לאשורו וכדי לאפשר לו להחליט באופן חפשי ומרצונו הוא על קו הגנתו. האזהרה גם משמשת בידי השופט כאחד האינדיקטורים לכך שהחקירה התנהלה כיאות וכי ההודאה שנתקבלה בחקירה זו אכן נתקבלה ללא לחץ או פיתוי. אם אמנם יימשך הזלזול בסדרי גביית עדות כנזכר למעלה, יתכן שמן הראוי יהיה לדון בשינוי ההלכה ולהחליט על אי-קבילותה של הודאה שנגבתה שלא כדין, ואין לי אלא לחזור על דברי השופט פרנקפורטר בפסק-דינו הידוע 318 McNabb v. U.S.,[U.S. 332. [8 ואשר ציטטתי כבר, בפסק-דין אחר (ראה ד"נ 13/75, (מפקד משטרה צבאית חוקרת, ואח' נ' פלוני, פ"ד ל (630 ,617 (3.), בע' 630) :

"The history of liberty has largely been the history of observ- ance of procedural safeguards. And the effective administration

criminal justice hardly requires disregard of fair procedure im- of by law" (p. 347). posed

אך דומה שבמקרה שלפנינו אף מבלי להיזקק לראיה זו ניתן לאשר את הרשעתו של המערער לפי טביעת האצבעות אשר הותיר הלה על דלת ביתו של המתלונן.

המערער אינו מתכחש לטביעת אצבעותיו, אשר נמצאה על דלת הבית, אך לפי גרסת באת-כוחו הוא היה במקום ימים אחדים קודם צאתו את הארץ לשם רכישת מטבע זר מהמתלונן. נטל הבאת הראיות בענין זה מוטל על המערער כדי שישכנענו בסבירות גרסתו. כאמור, בית-משפט קמא דחה את גרסת המערער על-סמך העדויות והראיות שהיו לפניו ואין לנו להתערב בענין זה, ואך לשם הזהירות הדרושה בכגון דא ארחיב מעט את הדיבור.

ב-ע"פ 461/76, (מרקו למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (727 (1.), מפי השופט ויתקון זוכה המערער כי היה ביכלתו להראות שמדי פעם ביקר בבית המתלונן ואין זה כה ברור לקשור את הגניבה, שהראיה היחידה לה היו טביעות האצבעות, דוקא לביקורו האחרון שם, שלאחריו נעלמו החפצים. טביעת האצבעות יכולה היתה להתבצע בכל ביקור אחר מביקוריו התכופים של המערער בדירת המתלונן.

שם גם צוטטה האזהרה, שהובאה כבר בפסק-דין מנצור (ע"פ 235/60, (פיצל מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 645.)) כי "מותר לבית-המשפט להרשיע נאשם גם על יסוד הוכחה כזאת, אך עליו לנהוג בכך בזהירות יתירה". להבדיל מהמקרה הזה הרי בענין שלפנינו לא יכול היה המערער להראות כי טביעות אצבעותיו על דלת ביתו של המתלונן יכלו לבוא מביקור אחר או קודם שערך במקום. לפי עדותו אין הוא זוכר כלל היכן קנה את הכסף הזר הנוסף ואם אכן היה זה בביתו של המתלונן. הוא אומר בעדותו : "יכול להיות שטביעות אצבעות היו שם, אולי קניתי אצלו דולרים, לא עשיתי שום שוד". ובמקום אחר הוא אומר : "הייתי גם בבנק וגם במקום אחר. המקום האחר היה אחד, לא זוכר". במשפטים שכאלה וללא ראיות ברורות היה בית-משפט קמא רשאי לדחות את גרסת המערער כי היה בבית המתלונן לפני קרות השוד וכי שתי טביעות האצבעות אחת מהצד החיצוני והשניה מהצד הפנימי באו ממקור זה.

המלומד קרוס מצביע על כך כי באנגליה לא פעם אושרו הרשעות שבהן זיהוי הנאש- מים היה מבוסס על טביעת אצבעות בלבד (Evidence, 4th ed., p. 46 Cross : On) . המחוקק האנגלי היה כה משוכנע בענין זה של זהות טביעות אצבעות שהכניס ל- Criminal Justice Act משנת 1948 סעיף מיוחד, סעיף 39, המאפשר להוכיח הרשעות קודמות על- ידי טביעות אצבעותיו של הנאשם הזהות לטביעות אצבעות שמסר בזמנו במשטרה. בספ- רות המדעית הדנה בחקירת פשעים נחשבת טביעת האצבעות כאחד מהאמצעים הבדוקים ביותר לזיהוי הפושע (ראה Crime and the Police, Anthony Martienssen, London . (1951, p. 30

בהערת שוליים בספרו של Kenny הוא מביא סטטיסטיקה שלפיה במדגם של מיליון טביעות אצבעות, שנעשו על-ידי משטרת לונדון, לא נמצאו יותר משתי טביעות שהיו זהות ביותר משבעה מאפיינים מתוך אחד-עשר מאפיינים שלפיהם בודקים זהות של טביעות אצבעות (Outlines of Criminal Law, 19th cd., p. 465, 509) .

ואצלנו סוכמה ההלכה על-ידי הפרופ' הרנון בספרו החדש על דיני ראיות במילים אלו :

"כאשר מומחה לדבר מחווה דעתו, כי טביעת האצבע שנמצאה במקום העבירה, זהה לזו של הנאשם, זוהי ראיה נסיבתית חזקה, הואיל ובתי המשפט מפעילים את ידיעתם השיפוטית, שאין שני בני אדם בעלי טביעת אצבעות זהה.

ראיה יחידה כזאת די בה כדי להרשיע, ובלבד שבית המשפט נהג בזהירות. על בית המשפט להשתכנע שטביעת האצבע נוצרה הן במקום המעשה והן בשעת המעשה. נתן הנאשם הסבר סביר למציאת טביעת אצבעו- תיו במקום העבירה, היינו הסבר המתיישב עם חפותו, הרי ערער בכך את גירסת התביעה ; אך לא די שהנאשם יצביע על אפשרות תיאורטית גרידא" (הרנון : דיני ראיות. חלק ב', ע' 324-323).

מסקנתי היא איפוא, שיש מקום לאשר את ההרשעה גם על-סמך ראיה יחידה זו של טביעות אצבעותיו של המערער.

ואשר לעונש - לא מצאתי כל עילה להתערב בו לאור חומרת העבירה והנסיבות שבהן נעשתה ויש לכן לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

מ"מ הנשיא (לנדוי)

אני מסכים.

השופט ויתקון

אני מסכים. גם לדעתי די היה, בנסיבות הענין, בטביעת אצבעותיו של המערער כדי לבסס עליה את הרשעתו. עם זאת ברצוני לומר שאם-כי שותף אני לבקורת החריפה שמתח חברי הנכבד השופט עציוני על גביית הודאתו של המערער ללא מתן אזהרה, לא הייתי שולל מהודאה זו את ערכה הראייתי כליל, מאחר שאין לי כל יסוד לחשוש שמא לא נמסרה מרצון חפשי.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני.

ניתן היום, ה' בטבת תשל"ח (15.12.1977).