הרשעה בהעלמת הכנסה.

לתקציר - מאגר סביר

ע"פ 21/72

מרדכי צייגר

נגד

מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[4.2.73, 2.1.73]



לפני השופטים א' ויתקון, ח' כהן, א' מ' מני


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, באר-שבע (השופט ה' אשכנזי), מיום 30.11.71, ב-תי"פ 549/70, לפיו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), וסעיף 57 (ב) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961, ונידון לארבעה חדשי מאסר ולתשלום קנס בסך 20,000 ל"י או שנת מאסר תמורתו.


פסק-דין


השופט ח' כהן

ערעור על הרשעת המערער בארבע עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, ולפי סעיף 57 (ב) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961.

1. באישומים מס' 1 ומס' 2 שבכתב-האישום הואשם המערער בהשמטת הכנסה בכוונה להתחמק במזיד מתשלום המס, אישום אחד לשנת המס 1967 ואישום אחד לשנת המס .1968

המערער הוא בעל מכבסה בבאר-שבע, וההכנסה שהוא דיווח עליה ירדה בהרבה מן הסביר על-פי התחשיבים. הגנתו של המערער היתה שהוא לקח מחירים נמוכים מאד כדי להיכנס לשוק ; והוא הוכיח לכאורה שלקוח גדול אחד, שהוא בית-חולים, שילם לו בעד כמויות גדולות של כביסה 38 אגורות לק"ג במקום המחיר הממוצע אשר נע אותה שנה בין 65 ובין 68 אגורות לק"ג.

לאחר שהשופט המלומד בבית-המשפט המחוזי שמע את ראיות הקטיגוריה והסני- גוריה ואת סיכומי טענות הפרקליטים משני הצדדים, ואף קיבל מידיהם סיכומי טענות בכתב, רשם בפרוטוקול את הדברים האלה :

"הכרעת-הדין תינתן לאחר הפגרה של בתי-המשפט ביום ג' 26.10.71 בשעה 9.00. ייתכן ואזמין אותם לישיבת ביניים לפני תאריך זה בספטמבר. אקבע ישיבה כזו מתוך תיאום אתכם כמובן."

ביום 29.10.71 התייצבו הפרקליטים והמערער לשמיעת הכרעת-הדין ; הם לא הוזמנו לפני כן לכל ישיבת ביניים. במקום להודיע את הכרעת-הדין, הודיע בית-המשפט על ספקות שהתעוררו אצלו לאחר בדיקת הראיות - הודעה המשתרעת על שלושה עמודי פרוטוקול. בסוף ההודעה אמר בית-המשפט וזו לשונו :

" . . . . . נראה לי לכן לנכון, לצורך בירור השאלות שהתעוררו במשפט, לשמוע את הנציג המתאים של בית-החולים, ולשם כך הזמנתי לישיבה של היום את נציג בית-החולים כדי שיענה על שלוש שאלות בהופיעו כעד מטעם בית-המשפט, ואלה הן :

א. מה היה היקף הכביסה שנתכבסה במכבסה ,עירית' בשנים 1966- ? 1967

ב. איזה פריטים כללה כביסה זו (סדינים, פיג'מות, תחבושות וכדומה) ?

ג.   איזה חלק מפריטים אלו היה עובר כביסה וגיהוץ, או כביסה למעגלה,

או כביסה בלבד ? אני ער לכך שהחלטתי זו נעשתה בשלב שאלחר סיכומי שני הצדדים, ומשום כך לפני שאפסוק סופית בעניין השמעת העד אני מזמין את שני הצדדים לטעון את טענותיהם בקשר להזמנת העד אם רצונם בכך."

נציג היועץ המשפטי נענה ראשון ואמר שאין הוא מתנגד לשמיעת העד, ושהוא "סבור שהפרוצידורה מאפשרת" שמיעת עד מטעם בית-המשפט אף לאחר גמר הסיכומים. אחריו קם הסניגור ואמר את הדברים האלה :

"אני משאיר את ההחלטה לבית-המשפט. אמנם אני סבור שאם היה ספק לבית-המשפט, חייב היה בית-המשפט לפתור את הספק לטובת הנאשם."

עתה טוען עוזר ראשי לפרקליט המדינה שאין הסניגור יכול להישמע בטענה שבשמי- עת עדות זאת בשלב זה נפגעו הזכויות הדיוניות של המערער, לאחר שהסניגור עצמו השאיר את ההחלטה לשמעה לשיקול-דעת בית-המשפט ; והוא מביא ראיה מן ההלכה הפסוקה שאין נזקקים לטענה על קבלת ראיה פסולה, אם הסניגור לא התנגד לקבלתה שעה שהוגשה לבית-המשפט. לטענת העוזר הראשי לפרקליט המדינה חייב היה הסניגור להתנגד לשמיעת העדות הנוספת, על-מנת שיהא לו פתחון פה בבית-משפט זה ; ואולם אפילו היה מתנגד, מוסיף העוזר הראשי לפרקליט המדינה וטוען, יכול היה השופט המלו- מד לשמוע את העדות אף בשלב ההוא, בלא שתצמח מכך למערער עילת ערעור.

אין אני גורס שהסניגור צריך היה לעשות יותר מאשר עשה. הוא טען לפני בית- המשפט שאם קיימים ספקות המצריכים שמיעת עדות נוספת, דין הוא שהספקות יפעלו לטובת הנאשם ויביאו לזיכויו, שהרי המשפט נגמר ; יחד עם זאת ראה להשאיר את ההחלטה לבית-המשפט - לפי דבריו לפנינו, מתוך הנימוסין שהוא חייב לבית-המשפט. לי נראה שאין כאן עניין של נימוסין (והנימוסין בלבד לא היו צריכים למנוע בעד הסני- גור מלהתנגד), אלא עורך-דין המלמד סניגוריה על נאשם בפלילים מצווה לפעול ולהגיב באופן העשוי מירבית להועיל לנאשם ; כשאין הוא יכול לדעת אם על-פי חומר הראיות המונח בפניו לא היה השופט מרשיע, ושמא עשויה העדות הנוספת להביא לידי זיכוי, פשיטא שהוא יוצא ידי חובתו אם הוא טוען שהספקות שהתעוררו צריכים לפעול לטובת הנאשם, ולחלופין לא יתנגד לשמיעת העדות הנוספת.

השאלה העומדת לפנינו היא אם רשאי היה בית-המשפט לקרוא לעד מטעמו בשלב זה של המשפט ; ואם תהא התשובה שלילית, עדיין ייתכן ולא נגרם על-ידי גביית עדות נוספת זו כל עיוות-דין, ונוכל לדחות את הערעור כאמור בסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק).

סמכות בית-המשפט להביא ראיות מיזמתו, קבועה בסעיף 150 לחוק. סעיף זה בא אחרי הסעיפים הדנים בהבאת ראיות נוספות מטעם התובע לאחר סיום פרשת הסניגוריה (סעיף 148),ובראיות מטעם הסניגוריה לסתור אותן (סעיף 149). סעיף 151 מסמיך את בית-המשפט להרשות לבעלי-הדין להביא ראיות לסתור, אם בית-המשפט קרא עד מיזמתו על-פי סעיף 150. לבסוף בא סעיף 152 וקובע סדר הסיכומים "בתום הבאת הראיות".


לטענת העוזר הראשי לפרקליט המדינה אין מוקדם ומאוחר בתורה הזאת : מה שהשופט רשאי לעשות לאחר סיום פרשת הסניגוריה, רשאי הוא לעשותו אף לאחר שמיעת הסיכו- מים. הוא תומך יתדותיו בפסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה בתקופת המנדט, על-פי סעיף 41 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב-אישום) ; ואולם מה שפסק בית-משפט זה אז פסק על-פי הכתוב באותו הסעיף, שהסמכות לקרוא לעד מטעמו נתונה בידי בית- המשפט "at any time during the trial" והם פסקו שהזמן הזה נמשך עד למתן פסק- הדין (ע"פ 68/29, ; ע"פ 71/31, ; ועוד). כיוצא בזה פסקו שופטי הרוב (: Muhammad Salem v. The Attorney-General Cr. A . 71/31 - Ahmad,Vol. 2 (קפ"ד), .P.L.R. Vol. 1, p. 594 ; (1919-1933), C.O.J (p. 619. (1920-1933), Cr. A. 68/29 - Bakri Osman Zanat v. The Attorney-General : (1920-).Vol. 2, p. 610 ,(קפ"ד) .Vol. 1. p. 418 ; (1919-1933), C.O.J .1933), P.L.R) מה שפסקו ב-ע"פ 153/60, (- תיאודור שפר נ ג ד היועץ המשפטי לממשלה : פד"י, כרך טו, ע' 273 ,276 ,277 ,266 ,263 ; פי"ם, כרך נא, ע' 360.), על-פי מה שכתוב בתקנה 271 לתקנות הפרוצידורה בבתי-משפט השלום, 1940, שבית-משפט יכול לצוות שיובא לפניו אדם כדי להעיד "בכל שלב שהוא" (שם, בע' .(266


השמטת המילים "בכל שלב של המשפט", או מילים כיוצא באלה, מנוסח סעיף 150 לחוק, אינה יכולה להיות מקרית : דוקא המילים ההן שבפקודה הארצישראלית הביאו בית- משפט זה בתקופת המנדט לידי פסיקתו שהדין האנגלי הנוגע לעניין זה אינו נוהג בארץ (ראה : ע"פ 126/41, ) ; ולפי הדין האנגלי אין לו לשופט לקרוא עד מיזמתו Cr. A. 126/41 - Haig Garabed Melikian v. The Attorney-General :).Vol. 2, p. 492 ,(אס"ק) .P.L.R. Vol. 8, p. 478 ; (1941), S.C.J ,(1941)) לאחר גמר פרשת הסניגוריה, אלא-אם-כן דרושה העדות להבהיר דבר שהתעורר במפתיע, ובלי שאפשר היה לצפותו, מראש, מתוך הראיות שהביאה הסניגוריה ; R. v. Harris,1927), 2 K.B. 587) או, בלשונו של לורד גודארד (Goddard) : R. v. Dora Harris : (1927), 2 K.B. 587, 594 ; 20 Cr.App.R. 86 ; 96) L.J.K.B. 1096 ; 137 L.T. 535 ; 91 J.P. 152 ; 43 T.L.R. 774 ; 28 Cox, (C.C. 432, C.C.A.


"תורת המשפט שלנו היא שעל הטוען הרtיה, ועל-כן על הקטיגור להוכיח את האישום ; ואם יש דבר אשר הקטיגוריה היתה יכולה להוכיח ולא הוכיחה, מאוחר מדי הוא, לאחר הסיכומים, להרשות הבאת ראיות נוספות" ( . (R. v. Owen ; (1952), 1 All E.R. 1040, 1043, John Owen : (1952), 1 All E.R. 1040, 1043 ; (1952), 2 Q.B. 362 ,).R. v (1952), 1 T.L.R. 1220 , 96 Sol. Jo. 281 , 36 Cr. App. 116 J.P. 244 , (R. 16, C.C.A.

סעיף 150 דנן מצוי בסימן ה' של פרק ה' שלחוק : פרק ה' דן בהליכי המשפט, וסימן ה' בבירור האשמה. הליכי בירור האשמה מסודרים בסימן זה כסדרם : "פרשת התביעה" תחילה ; אחר כך "סיום פרשת התביעה" ; לאחר-מכן הטיעון שהאשמה לא הוכחה אפילו לכאורה ; אחר כך "פרשת הסניגוריה", על "סדר הפתיחה", "דבר הנאשם" וחקירתו, ועד לסיום פרשת הסניגוריה - ולאחר-מכן הסעיפים 148עד 152 שכבר הזכרתים לעיל. ברור בעליל שיש גם יש מוקדם ומאוחר בתורה הזאת : כשם שאין להק- דים את . פרשת הסניגוריה לפרשת התביעה' כן אין להקדים את ראיות התובע הבאות לסתור לראיות הסניגוריה - ולא בכדי מצוי הסעיף המסמיך את בית-המשפט לגבות ראיות מיזמתו, במקום שלאחר סיום הבאת ראיותיהם של בעלי-הדין ולפני השמעת סיכומיהם. ללמדך שהתכוון המחוקק להגביל סמכות בית-המשפט בשניים אלה : ראשית, אין בית-המשפט רשאי לקרוא לעד מיזמתו כל עוד לא סיימו בעלי-הדין הבאת ראיותיהם (וכך נאמר מפורשות ברישא של הסעיף) ; ושנית, שאין בית-המשפט רשאי לקרוא לעד מיזמתו לאחר ששמע סיכומים ודחה למתן פסק-דין.

ברם, אף מבלי להיזקק לסדר הסעיפים שבחוק ולהשמטת ההסמכה "לכל שלב של המשפט", הייתי מגיע לאותה מסקנה עצמה, לגופה של השאלה הדיונית העומדת לפנינו. על-אף ההוראה האמורה שבסעיף 41לפקודה המנדטורית, פסק השופט מנינג עוד בשנת 1936 כדברים האלה :


" . ' . . . הכוח הנתון בידי בית-המשפט בסעיף זה הוא רחב עד מאד, אבל עם כל רחבו צריך ויהיו לו גבולות מסויימים ; לשון אחר, יש להש- תמש בו מתוך שיקול-הדעת. בעניין הנוכחי נסתיימה הבאת הראיות משני הצדדים, עורכי-הדין סיימו את סיכומיהם, ובית-המשפט פנה לשקול את ההכרעה. מפעולתו הבאה של בית-המשפט ניתן להסיק באורח סביר שבית- המשפט לא היה מוכן להרשיע את המערער על-פי הראיות שכבר היו מונ- חות לפניו, ושלכן לא השכילה הקטיגוריה להניח דעתו של בית-המשפט, למעלה מכל ספק סביר, בדבר אשמתו של המערער. לא יכול להיות ספק בכך, שאילו נחה דעתו של בית-המשפט שהמערער אשם, לא היה צורך בקריאת עדות נוספת. במצב זה של היסוס החליט בית-המשפט, מיזמתו שלו, לגבות ראיה נוספת, והראיה הזאת הכריעה לרעת המערער. אמרתי שצריך להיות קו-גבול באיזה מקום שהוא להגביל את השימוש בכוח זה, והעניין הנוכחי הוא מעבר לקו ההוא. שיקול הדעת כאן לא היה הוגן, והוא הביא לידי עיוות-דין" (עיין פשע חמור 5/36, , בע' Qandil v. Attorney-General :) .(227 Assize Appeal 5/36 - Yusef Hassan.Vol. 1, p. 239 ,(אס"ק) .3, p. 224, 227 ; (1937). S.C.J ((1936), P.L.R. Vol.

גם לבית-משפט זה כבר נזדמן לעמוד על מדוכה זו, אם כי לפני תחילתו של החוק ; וכפי שכבר אמרתי, שונה החוק מן התקנות אשר לפיהן פסק בית-המשפט מה שפסק שם (ע"פ 153/60, , הנ"ל). לא נשאר לי עתה אלא לחתום בשתי ידיים על דבריו של חברי הנכבד, השופט ויתקון, שהיה בדעת מיעוט (ושהשופט זילברג, כתארו אז, העיד עליהם כי דברי אלהים חיים הם : שם, בע' 277), ואלה הם :

"הכלל הוא, לפי המושכל הראשון, שאם אין השופט מוכן להרשיע את הנאשם על-סמך הראיות, יוצא הנאשם זכאי. "In dubio pro reo" אומר הפתגם, ואין אני מוצא נחמה במחשבה, שמא היה השופט חוכך להקל בנאשם, ולאו דוקא להחמיר, כאילו הגיע לספק שקול ועוד לא היה ברור כיצד יפול הדבר. על כגון דא רשאי הנאשם לומר : לא מדובשך ולא מעוק- צך. בתום פרשת הראיות רשאי אני לקבל את הדין, לשבט או לחסד. ואיש לא יפקפק שבמקרה של ספק שקול ייצא הדין לחובת הצד הנושא בנטל הראיה . . . . . " (שם, בע' 276).

וכן מסכים אני, עם כל הכבוד, לדעה שהובעה שם מפי השופט ויתקון, שהסמכות להחזיר או לקרוא עדים מיזמתו נתונה לבית-המשפט בעיקר על-מנת שיוכל לתקן שגיאות ומחדלים שלא יהא מן הצדק ומן ההגינות לנצלם, ושניצולם לטובת אחד הצדדים יביא לידי עיוות-דין. בנוסף על הדוגמה שהביא שם השופט ויתקון ממשפטי תאונות דרכים, ברצוני להזכיר מעשה שהיה באחד מבתי-המשפט שלנו, שנאשם בהוצאת דיבה, ששמו כעורך העתון אשר בו נתפרסמה הדיבה מתנוסס לעין כל על כל גליון וגליון של עתון זה עידן ועידנים, יצא זכאי בדינו מפני שלא הוכיחו שהוא העורך. אלה הם דברים טכניים ביסודם, והסמכות נתונה בידי בית-המשפט למנוע ניצול לרעה של מחדלים טכניים.

מר יאראק הפנה תשומת לבנו לספרים ולמאמרים שנתפרסמו באנגליה ובארצות- הברית, ואשר בהם מטיפים המחברים להרחבת השימוש בסמכות השופט לקרוא עדים מיזמתו. קראתים בעיון, ולא שוכנעתי שהטובה העשויה לצמוח מעצמאותו של השופט בקריאת עדים ובבחירת דרכי ההוכחה למען גילוי האמת והשגת הצדק, שקולה כנגד הרעה שבטשטוש השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו ודלדולה בהליכים אינקוויזיטוריים מובהקים - לא מפני שאני נרתע מן השם "אינקוויזיציה", ולא מפני שהפרוצידורה האד- ברסרית מקובלת עלינו ושגורה בפינו, אלא מפני שאין כשיטה האדברסרית לביצועו, הלכה למעשה, של הכלל הגדול המעמיד אדם בחזקת כשרות כל עוד לא הוכחה אשמתו נגדו בראיות כשרות. גישתו של השופט צריכה להיות שונה בתכלית, אם עליו להכריע בין הראיות והטענות שהובאו לפניו משני הצדדים, או אם עליו (או אם הוא רשאי) לחפש בעצמו ראיות להוכחת "האמת". חירותו של האזרח מופקדת ביתר בטחון בידיו של שופט אשר אין לו עניין משלו בהרשעתו ; ואמונתו של האזרח בשפיטת צדק תלויה בכך שהשו- פט לא ינהג כאילו היה לו עניין שכזה משלו. הוא שאמרו קדמונינו, אל תעש עצמך כעור- כי הדיינין (אבות, א', ח').


ברם, יכולני לתאר לעצמי ששופט ישתמש בסמכותו לקרוא עדים מיזמתו על-מנת להציל עשוק מידי עושקו : נאשם (או בעל-דין במשפט אזרחי) שאינו מיוצג על-ידי עורך- דין ואינו יודע לכלכל ענייניו הדיוניים, והשופט חושד שמעלימים מעיניו ראיות העשויות להועיל לנאשם, כי אז יש גורסים שלא רק רשות אלא חובה היא בידי השופט לקרוא לעדים ולהביא לידי גילוי האמת לאמיתה (ראה, למשל, את פסק-הדין החולק של השופט פרנק- פורטר (Frankfurter) בפרשת, ,1947), 333 U.S. 46, at 54) ; . (Johnson v. U.S. v. United States : (1947). 333 U.S. 46, 54 ; 68 S.Ct. 391.) Johnson) לא אבוא לחלוק גם על כך ; ומוכן אני לומר עם השופט זילברג, "הנח להן לשופטי ישראל - אם אין נביאים הן, בני נביאים הן, ואפשר לסמוך על יושר לבם ויושר שכלם . . . . . " (ע"פ 153/60, , שם, בע' 277).

בעניין שלפנינו אין כל ספק בלבי ששגה השופט המלומד בגבותו, בשלב שלאחר הסיכומים, את העדות הנוספת. שאלנו את עצמנו, כאמור. אם אמנם "נגרם עיוות-דין" ככתוב בסעיף 195 לחוק, על-ידי גביית עדות נוספת זו, או שמא לא היה בה לא כדי להעלות ולא כדי להוריד. בקראנו את פסק-דינו של השופט המלומד, נוכחנו לדעת שהוא לא היה מרשיע את המערער אף אלולא עדות נוספת זו. על טענת ההגנה שהמכבסה עבדה במחירי הפסד, עונה השופט כי "נוכח עדותה של נציגת בית-החולים המרכזי (היא העדה הנוספת) כי רוב הכביסה של בית-החולים לא קיבל גיהוץ . . . . . אין אני סבור שאפשר להסיק מסקנה מן המחירים הנמוכים שהמכבסה עבדה בהם" (ע' 25-24 לפסק- הדין). משמע שאלולא העדות הנוספת עשויה היתה טענת ההגנה להתקבל על דעת בית- המשפט.

אשר-על-כן אין לנו אלא לזכות את המערער משני האישומים הראשונים.

2. האישום השלישי מתחלק לשניים : האחד, כי מסר ביודעין הצהרה כוזבת כי בשנת המס 1967 היה בעל ציוד בשווי של 65,000 ל"י, והשני שלשנת המס 1968 לא מסר כל הצהרה על ערך ציודו. שתי אלה הן, לפי כתב-האישום, עבירות לפי סעיף 57 (ב) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 ; והמערער הורשע בשתיהן.

אשר להצהרה הכוזבת לשנת המס 1967, הודה העוזר הראשי לפרקליט המדינה, בגילוי לב הראוי לשבח, שאין הוא יכול לתמוך בהרשעת המערער ; ועל-כן מזכים אנו את המערער מאישום זה.

לשנת המס 1968 הגיש המערער דין-וחשבון למס הכנסה, אך המקום המיועד בטופס הדו"ח להצהרה על מלאי וציוד נשאר ריק. המערער העיד שהוא סמך על רואה-החשבון שלו שימלא את הטופס כדבעי, ורואה-החשבון העיד שהוא לא רשם את המלאי והציוד מתוך טעות. בנסיבות אלה נראה לנו שאין לומר על המערער שהוא מסר הצהרה כוזבת ביודעין, כאמור בסעיף 57 (ב), אלא ניתן לומר עליו שהוא לא מסר הצהרה שהוא חייב במסירתה לפי החוק, בלי סיבה מספקת, כאמור בסעיף 57 (א). אין ממש בטענת הסניגור שטעותו של רואה-החשבון היא "סיבה מספקת" לאי-מסירת ההצהרה, ואין צורך להשחית מילים על כך.

אשר-על-כן מחליפים אנו את הרשעת המערער באישום זה, ובמקום הרשעה על-פי סעיף 57 (ב) תבוא הרשעה על-פי סעיף 57 (א).

3. באישום הרביעי הואשם המערער במתן שלוש ידיעות כוזבות בהצהרת הונו ליום 31.12,66, ונאמר שם שהוא עשה כן בכוונה להתחמק ממס במזיד ותוך שימוש במרמה, ערמה או תחבולה, ככל הכתוב בסעיף 220 רישא וסעיף 5) 220) לפקודת מס הכנסה.

(א) הטענה "הטרומית" של הסניגור המלומד, כאילו הצהרת-הון אינה בגדר "דו"ח שנערך על-פי הפקודה" כמשמעות מונח זה בסעיף 220 הנ"ל, לא היתה ראויה להישמע : הצהרת-הון דו"ח על-פי סעיף 135 לפקודה הוא, והוא אף נקרא שם בשם המפורש של "דו"ח".

(ב) לעניין ההשמטה מהצהרת-ההון של החובות המגיעים למערער בסכום כולל של 7,000 ל"י בערך, טענת הסניגור היא שחובות אלה טרם בשלו לפרעון, באשר עוד לא נשלחו עליהם חשבונות ללקוחות. בצדק דחה השופט המלומד טענה זו : פשיטא שהלקו- חות חייבים בשכר העבודה עם סיום העבודה ומסירת המוגמר לידיהם, בין אם נשלחו להם חשבונות ובין אם לאו.

(ג) בהצהרתו הצהיר המערער על חוב שהוא חייב לאחד טולידאנו בסכום של 12,000 ל"י. טולידאנו זה העיד בבית-המשפט שהוא אמנם הלווה למערער סכום זה, אלא לפי עדותו היה זה בשנת 1967 ולא בשנת 1966. הוא הוכרז לעד עויין, לאחר שאמר בעדותו שאינו זוכר תאריכים ושאינו זוכר מה מסר לחוקר מס הכנסה. הוצג לו אישור בכתב שנתן למערער, על שנתן לו הלוואה בשנת 1966. השופט המלומד קבע שאת האי- שור נתן למערער בכדי לעזור לו, והוא אישור כוזב ; ועל-פי עדותו של טולידאנו מצא שההלוואה ניתנה בשנת 1967. וביום 31.12.66 לא היה חייב המערער לטולידאנו ולא כלום.

שתי טענות (שהן אחת) בפי הסניגור המלומד לעניין זה : ראשית, אין להשתית הרשעת המערער על עדותו של שקרן - שלא רק הוכרז כעד עויין לתביעה, אלא סתר את עצמו על ימין ועל שמאל ; או שנית, אם כבר סומכים על עדותו, הרי הוא שותף לעבירתו של המערער, ועדותו טעונה סיוע.

אענה אחרון ראשון. בקביעת השופט שהאישור שנתן טולידאנו למערער היה כוזב, אין עוד ממצא שהוא נתנו למערער כדי לסייע לו בעבירה. בעצם לא היה כל צורך בקבי- עה זו : מה שהשופט רצה להביע הוא שהאמין לטולידאנו במה שהעיד לפניו ולא האמין לו במה שאישר למערער. וחוץ מאישור זה אין בכל חומר הראיות לא זכר ולא רמז לכך שטולידאנו זה היה שותף לעבירתו הנוכחית של המערער או מעורב בה או אף ידע עליה.

ובאשר לאמון אשר ראה השופט המלומד לשים בעדותו של טולידאנו, הרי בו בזמן שאין אנו מהרהרים, כידוע, אחר מידת השופט שראה ושמע את העד ונתרשם ממנו, חוששים אנו שנתעלמה מעיניו של השופט המלומד העובדה שההצהרה הנדונה נעשתה על-ידי המערער כבר ביום 10.3.67. בעדותו אמר טולידאנו פעם שהוא נתן את ההלוואה בפברואר-מרץ 1967, פעם שהוא נתן אותה במרץ 1967, ופעם שזה היה אחרי 1967. אין השופט המלומד קובע מה מן התאריכים האלה הוא מקבל ; הוא קובע רק שההלוואה ניתנה למערער אחרי יום 31.12.66. אם נניח לטובת המערער - ועדיין במשפט פלילי קא עסקינן - שיש לקבל את הגירסה של מרץ 1967 או אחרי 1967, נמצא שייתכן ועשה הצהרתו ברוח הנבואה, שאת ההלוואה יכול וקיבל בסוף מרץ, ואילו את ההצהרה עשה בתחילת מרץ !

משהוכח להנחת דעתו של השופט המלומד שאמנם קיבל המערער הלוואה מאת טולידאנו בסכום הנקוב בהצהרתו, ומשהתברר שכבר בתחילת מרץ 1967 עשה המערער את ההצהרה הנדונה - אין לסמוך, לצורך הרשעה בפלילים, על עדות טולידאנו שרק במרץ 1967 נתן לו את ההלוואה ; ומה גם שהעיד וחזר והעיד שאינו זוכר תאריכים.

לדעתנו לא היה בעדותו של טולידאנו, אף שהשופט האמין לו, כדי ראיה מספקת לקבוע שהמערער מסר הצהרה כוזבת בהצהירו שההלוואה שניתנה לו ניתנה לו לפני יום .31.12.66

(ד) לבסוף מואשם המערער באישום זה במתן הצהרה כוזבת לעניין שלוש מכונות המצויות ברשותו. הוא רשם בהצהרתו שמכונות אלה ניתנו לו במתנה, וטענת התביעה היתה שבכך שיקר.

אין חולקין על כך שהמכונות הללו מצויות ברשותו של המערער ; כיון שכך, פסק השופט המלומד שעל התובע הראיה שהוא קיבלן במתנה. ולא היא : המערער הואשם במסירת הצהרה כוזבת ; פשיטא שעל התביעה הכללית הראיה שהצהרתו כוזבת היא. המערער הצהיר שהוא קיבל מכונו, אלה במתנה ; ועד שהתביעה הכללית לא תוכיח מצדה להנחת דעתו של בית-המשפט שהוא רכש מכונות אלה בדרך אחרת, עומדת הצהרתו של המערער בחזקת הצהרת אמת.

כפי שאנו קוראים את פסק-דינו של השופט המלומד, הרשיע את המערער בפרט זה רק משום שלא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת כאילו עליו - ולא היה מרשיעו אילו נטל ההוכחה היה על התביעה הכללית. אך יהא דבר זה כאשר יהא, נחה דעתנו שלא היה בראיות שבאו לפני בית-המשפט כדי להוכיח שהצהרת המערער היתה כוזבת לעניין זה.

לפנינו לא חלק עוד העוזר הראשי לפרקליט המדינה ברצינות על כך שאמנם הביא העד מנדלבאום, חותנו של המערער, שלוש מכונות עמו מחוץ-לארץ ונתנן מתנה למערער. הוא טוען שהמכונות ההן אינן יכולות להיות זהות עם המכונות המצויות ברשות המערער, ואינן יכולות להיות אף חלופיהן, באשר מומחה פלוני העריך את ערכן של המכונות המצויות בידי המערער בסכומים העולים פי עשר ויותר על ערך המכונות כפי שהצהיר עליו העד מנדלבאום בשעת ייבואן ארצה. אין בכך כל ראיה, אפילו לכאורה, לחוסר זהות בין המכו- נות : יכול והמומחה הפריז בהערכתו, ויכול והעד מנדלבאום, מסיבה זו או אחרת, ראה להצהיר על ערך בהרבה למטה מן הערך האמיתי. על-כל-פנים בולט הוא לעין שהמכונות המתוארות בהערכת המומחה והמכונות המתוארות בתעודת-העולה של העד מנדלבאום - לא רק בעלות אותם השמות הן, אלא גם בעלות אותם המקורות הן, שכאלה כן אלה נבנו באותם בתי-החרושת שבערי פרזות של גרמניה ; ואין זה יכול להיות מקרה בעלמא שיש זהות מלאה בין תיאוריהן.

לדעתנו מצביעות הראיות שבאו לפני בית-המשפט על כך שהצהרת המערער הצהרת אמת היתה ; אבל אין צורך בקביעה כזאת : די בקביעה שלא הוכח שהצהרתו היתה כוזבת.

(ה) נמצא שמן ההצהרות הכוזבות שבהן הואשם המערער באישום זה נשארה רק השמטת ההצהרה על החובות המגיעים למערער.

ואולם לא מצינו בכל חומר ראיות כל אחיזה לכך שהשמטה זו נעשתה במזיד. נהפוך הוא : כל הסימנים מרמזים על האפשרות שהמערער לא רשם את החובות המגיעים לו מתוך הטעות, שעד שלא ישלח חשבונות אין הוא חייב לרשמם.

בנסיבות אלה נראה לנו שיש לבטל את הרשעת המערער לפי סעיף 220 ולהרשיעו בעבירה של עריכת דו"ח לא נכון ללא הצדק סביר, לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה.

4. העונש שהוטל על המערער הוא מאסר ארבעה חדשים וקנס 20,000 ל"י.

מאחר וזיכינו את המערער מרוב רובן של העבירות שהואשם בהן והרשענוהו אך בעבירה אחת לפי סעיף 57 (א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים ובעבירה אחת לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, דין הוא שנבטל את גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי. אנחנו מטילים על המערער קנס בסך 2.000 ל"י.

יתרת הסכום ששולם על-ידי המערער על חשבון הקנס שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי (אם שולם) יוחזר לו.

ניתן היום, ב' באדר א' תשל"ג (4.2.1973).