כלום ניתן להפיג חשש וסכנה אלה בדרך של תחליף למעצר, כפי שכך מצווים אנו מכוח הוראות סעיף 21א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי?

4. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ריבלין) הגיע למסקנה שאין מנוס מאשר להורות על מעצרו של העורר, שכן -

"ספק אם בנסיבות בהם בוצעה העבירה ולאור עברו של הנאשם ניתן אכן להציע דרך חילופית להבטחת שלומה של המתלוננת.

בנסיבות המקרה הזה דרך חילופית למעצר לא תהלום גם את הצורך להשיג את מטרות המעצר שביסוד העילה האחרת הנוגעת לחומרת העבירה, לאמור הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי".

נימוק אחרון זה להצדקת מעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח, בטרם משפט כשהוא בחזקת חף מפשע, כדי להבטיח "אמון הציבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי" - אינו מקובל עלי. עמדתי על כך בהרחבה בפרשת אבידן (בש"פ 5700/91, הנ"ל), והמעיין יעיין שם. מן הראוי להוסיף כאן דברים אחדים לאור מה שנתחדש לאחרונה במערכת משפטנו.

5. בפרשת אבידן (בש"פ 5700/91 הנ"ל) דנתי בהרחבה בגישה המצדיקה מעצרו ושלילת חירותו של אדם מתוך הנימוק של "הבטחת אמון הציבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי"; גישה זו שנויה היא במחלוקת בבית משפט זה (ראה בש"פ 3717/91, מדינת ישראל נ' גולדין ואח', טרם פורסם). הסברתי עמדתי בשורה ארוכה של פסקי דין, הן אלה שניתנו לפני התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי והן אלה שניתנו לאחריו.

השופט ברק תומך הוא יתדותיו בלשונו של התיקון התשיעי, סעיף 21א, ובתכלית חקיקתו (פרשת אבידן, שם, פיסקה 8). לדעתי, כל עיקרו של התיקון התשיעי לא בא אלא כדי להגביר ההגנה על חירותו של אדם ולשלול אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט בעטיה של חומרת העבירה בלבד, אלא אם צורך יש בכך כדי להגן על שלום הציבור ומניעת שבוש הליכי משפט. לדעתי, כך עולה הן מלשונו של החוק והן מתכליתו של החוק (שם, פסקאות 10 ו-11). ובידוע הוא שיש ושופטי בית משפט זה אינם רואים עין בעין תכליתו של חוק זה או אחר מהי, שהרי העמידה על תכלית החקיקה וההיסטוריה החקיקתית, סכנה של חוסר ודאות ובהירות רובצת לפתחה (ראה בג"ץ 172 ,142/89, תנועת לאו"ר נ' יושב ראש הכנסת, פד"י מד(529 (3, בעמ' 563; ע"א 294/91, חברה קדישא "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פסקה 27 שבפסק דיני, טרם פורסם).

6.  בינתיים נפל דבר בישראל, וזכתה הכנסת וזכינו אנו לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעתי, חלק רב לו לחוק זה בהכרעת חילוקי הדעות בסוגיה שבפנינו. אסביר את דברי בקצירת האומר, כראוי במסגרת ההחלטה שבפני.

שאלת מעצרו של אדם בטרם משפט נושא מהותי הוא מתחום חירות האדם. כך הוא בעינינו, וכך היה בעיני חברי הכנסת בעת הדיון בהצעת החוק שלבסוף התגבשה לכלל התיקון התשיעי של חוק סדר הדין הפלילי.

שתי אימרות חשובות מן הראוי לחזור ולצטטן:

"החוק המוגש... נובע מהדאגה למערכת החירויות של האזרח. הוא בא להגן עליו מפני נוהל משפטי מושרש, המוביל לשלילת חירותו בשם עקרון היעילות" (דברי הכנסת, כרך 108, עמ' 3455, חבר הכנסת י. ארצי).

ועוד נאמר (שם, עמ' 3453, מפי חבר הכנסת וירשובסקי), כי בתיקון התשיעי -

"אנחנו קובעים נדבך קונסטיטוציוני חשוב - לא רק הוראה בחוק סדר הדין הפלילי. יש בכך משום קביעה שהיתה חסרה עד כה, שאדם הוא בן חורין, ולא רק בן חורין, אלא חף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית המשפט. חירותו של אדם איננה רק הצהרתית, אלא גם ממשית".

משנתקבל בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מלפני כחודשיים ימים, מצוי בחוקיה של מדינת ישראל אותו "נדבך קונסטיטוציוני חשוב" לו ייחל חבר הכנסת וירשובסקי, "שאדם הוא בן חורין, ולא רק בן חורין, אלא חף מפשע עד שמוכחת אשמתו". והפעם, לא דרך אגב בהוראה בחוק סדר הדין הפלילי, אלא בגופו ובכותרתו של חוק קונסטיטוציוני, בחוק יסוד, ובסעיף 5 שבו, המגדיר את נטילת ה"חירות האישית" (ראה הכותרת שבשולי הסעיף) כהגבלת "חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".

7. דבר גדול נוסף עשה המחוקק בחקיקת חוק היסוד האמור. עמדתי על כך לאחרונה בע"א 294/91 הנ"ל (פסקה 27 שבפסק דיני):

"שלא כדרכם של חוקים אחרים, ואף של חוקי יסוד, הציב המחוקק בראשו של חוק יסוד זה, שמספר סעיפיו שנים עשר, סעיף 'מטרה' אשר זו לשונו:

'חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'...

חסד עשה עמנו המחוקק בחוק היסוד האמור וטובה מרובה נחזיק לו על כך, בקבעו בלשון ברורה - עד כמה שניתן להיעשות בדברו של חוק - תכליתן של הוראות יסוד אלה, שהיא "לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

תכלית דו ערכית זו - מדינה יהודית ודמוקרטית - חד היא, ובא זה ולימד על זה, ובא זה ומשלים את זה, והיו לאחדים בידינו. מעתה, יתפרשו המונחים-ערכים כבוד האדם וחירותו כבאים להגשים תכלית דו-ערכית זו".

בהמשכם של דברים מבוארת טיבה ומהותה של הגדרה שלובת ערכים זו - ש"נקוטה בידינו בפסיקתו של בית משפט זה, כשיסודה בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל" (שם) - על פי פסיקתו של בית משפט זה (ראה הלכת ניימן, בשתי פרשיותיה - ע"ב 3 ,2/84, פד"י לט(225 (2, וסיכום, שם, עמ' 297; ע"ב 1/88, פד"י מב(177 (4, בעמ' 189), ולאור דבריו של יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, שבהגדרה האמורה - "אנחנו רואים עצמנו מחוייבים לערכים של מורשת ישראל ולמורשת היהדות, שכן נקבעה מפורשות קביעה פוזיטיבית ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וגם דמוקרטית" (שם, שם). וכה סיכמנו ואמרנו (שם, שם):

"עם חקיקתו של סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חל, איפוא, חידוש מהותי הן באשר למקור תוקפן של זכויות היסוד האמורות והן באשר להבהרת תוכנה ומקור תוקפה של התכלית שלובת הערכים האמורה. עד לחקיקת סעיף מטרה זה, מקור התוקף והתכלית האמורים, יסודם היה, כאמור לעיל, במגילת העצמאות...

עם הכנס חוק כבוד האדם וחירותו לתקפו, ובראשו סעיף המטרה שבו, היו זכויות יסוד אלה לזכויות הכתובות עלי ספר, ותכלית חקיקתן כתובה אף היא עלי ספר, היינו שההגנה עליהן היא 'כדי לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', ערכים היונקים מערכיה של 'מורשת ישראל ומורשת היהדות' וערכי הדמוקרטיה של מדינה שוחרת חופש. העלאת מקור תקפן ותכליתן של זכויות יסוד אלה לכלל חוק כתוב וחקוק, חשיבות רבה נודעת לה בפרשנותן של זכויות יסוד אלה וביישומן להלכה ולמעשה".

תכלית ההגנה על חירות האדם היא, איפוא, "כדי לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", היינו ערכים היונקים מערכיה של מורשת ישראל ומורשת היהדות ומערכי הדמוקרטיה של מדינה שוחרת חופש. לאורה של תכלית דו-ערכית זו יש, איפוא, לפרש את איסור נטילת או הגבלת חירותו של אדם במעצר, שהוא בשר מבשרה של החירות האישית של האדם.

8. אכן, זמן רב בטרם נתקבל חוק היסוד האמור, מאז דיוני בסוגית מעצר הנאשם בטרם משפט, עמדתי על כך שמעצר זה צריך וייעשה לאור ועל פי תכלית שלובת ערכים זו, היינו ערכים היונקים מערכיה של מורשת ישראל ומערכי הדמוקרטיה של מדינה שוחרת חופש. אציין לדברים אחדים בלבד.

אמרנו בפרשת אבוקסיס (בש"פ 71/78, מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פד"י לב(2) 240, בעמ' 248):

"סוגיה גדולה זו בדבר מציאת האיזון בין שני צרכים יסודיים אלה, היינו השמירה על חירות הפרט, ואף זה החשוד בעבירה, מחד גיסא, והצורך במעצרו של החשוד בנסיבות מסויימות, מאידך גיסא, מצאה ביטוי מאלף במשפט העברי, ומן הראוי שנעיין בכך בקצרה.

זכותו של אדם לחירות אישית מאבני היסוד היא במשפט העברי, והטביעה את חותמה העמוק, עוד בשחר ימיו, אף בתחומים שונים של המשפט האזרחי, כגון ביחסים שבין לווה ומלווה, ובין עובד ומעביד ( ראה מנחם אלון, המשפט העברי, כרך ב, ע' 483 ואילך; הנ"ל, חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי, ע' 1 ואילך, ע' 111 ואילך). ועד היכן הגיעו הדברים נלמד מכך, שאף אם ויתר פלוני מרצונו החפשי על חירותו האישית, והתנה והתחייב, דרך משל, שיהא במאסר אם לא ישלם את חובו, התחייבותו בטלה ומבוטלת ותנאו אינו תנאי, שהרי התנה על מה שכתוב בתורה, והתורה אוסרת את שלילת חירותו של האדם (ראה חירות הפרט, שם, והמשפט העברי, שם, ובכרך א, ע' 163, הערה 106 = במהדורה שלישית, תשמ"ח - עמ' 113, הערה 145). בצדה של הלכת יסוד זו אנו מוצאים עוד בדברי התנאים (על פי לימוד מהאמור בשמות כא, יח-יט, ובמדבר טו, לב ואילך), כי יש לעצור את החשוד בעבירה שדינה מוות, אף אם טרם הורשע בדין: 'מגיד שכל חייבי מיתות נחבשים' (ספרי, במדבר, פסקה קיד; מכילתא משפטים, פרשה ו). ועוד כמה וכמה הלכות נשנו לענין זה, ואין כאן המקום להאריך (ראה עוד כתובות, לג, ב, סנהדרין, עח, ב, ובמפורט מנחם אלון, המאסר במשפט העברי, ספר היובל לפנחס רוזן, תשכ"ב-1962, ע' 174 ואילך)".

וראה עוד תשובתו של ר' יצחק בר' ששת ברפת (הריב"ש), מחכמי ספרד וצפון אפריקה במאה הארבע עשרה, בשו"ת הריב"ש, סימן רלו, המובאת בפרשת אבוקסיס (שם, עמ' 249. וראה נוסח התשובה כפי שהיא מובאת בבית יוסף שעל טור חושן משפט, סימן שפח, מחובר ה).

ובמקום אחר נאמר (ב"ש 15/86, מדינת ישראל נ' צור, פד"י מ(706 (1, בעמ' :(713

"ובוא וראה כמה זהירים אנו, וכמה חוששים אנו, שלא לפגוע, חס ושלום, באף אחת מהחירויות למיניהן - חירות הביטוי, חופש הדעות, חופש ההפגנה וכיוצא בהן - לא בכולן ולא במקצתן, ומחמירין אנו עם כל מי שבא לפגוע בהן, אם פגיעת ודאי ואם פגיעת ספק, ושוקלים אנו היטב היטב איזון האינטרסים שבין חירויות-ערכים אלה לבין ערכי יסוד של בטחון, של שלום הציבור וכיוצא באלה.

והרי חירות האדם בגופו -

אביהן-מולידן של כל חירויות אלה הוא הכלל הגדול שבמערכת משפטנו ובעולמה של יהדות, כי כל אדם חף מפשע עד שלא יורשע בדין, וכי כל אדם בחזקת כשרות...

זכותו של אדם לחירות אישית מאבני היסוד היא במשפט העברי, וכלל גדול בו הוא, כי כל אדם בחזקת כשרות עד שלא יוכח ההיפך ותורע חזקתו. וכן ראינו, כי לפי המשפט העברי אין לעצור נאשם אלא אם הוא חשוד בעבירות חמורות ביותר (שו"ת הריב"ש, רלו - בדינו של חשוד ברצח או חשוד שהוא מוסר ומלשין) או כאשר קיים חשש שישבש הליכי משפט (ריב"ש, שם; ב"ש 71/78 בעמ' 248 ואילך; ב"ש 1044/82, בעמ' 83; ב"ש 691/82 הנ"ל; ב"ש 22/83 הנ"ל; ב"ש 693/84)".

ובמקום אחר הוספנו ואמרנו (ב"ש 16 ,6 ,1/87, דננאשוילי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מא(281 (2, בעמ' 289-288):

"סלידתנו זו אינה מצדיקה ואינה מאפשרת לפגוע בזכות היסוד של האדם, ואף של מי שחשוד ונאשם, שלא להימצא מאחורי סורג ובריח. הנאשם, ככל האדם, בחזקת זכאי וחף מפשע הוא, וחזקה זו אינה פוקעת ובתוקפה היא עומדת, אלא אם - וכאשר - יימצא אשם ויורשע בדינו. ובוא וראה והשווה את אשר נאמר בפסיקתו של בית משפט זה לעניין כל חירות אחרת, המקובלת ומוגנת במשטרנו הדמוקרטי...

ואם כה הפלגנו לכת לעניין חירות הביטוי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך עלינו לנהוג לעניין חירות האדם, שהיא יסוד היסודות ואבי כל החירויות למיניהן... לענין מי שרק חשוד או נאשם בביצוע עבירות ולכן הוא בחזקת חף מפשע, שלא לפגוע בחירותו ולשלול את חופשו, כפי שכך מצווים אנו מקדמת דנא בעקרונות שבמורשת ישראל .... ובזמננו אנו, לפי הלכות הדמוקרטיה שבחברתנו...

חכמינו הורונו: 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות, ג, יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא הוא התשתית, לב לבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותה של חירות הביטוי וחופש ההפגנה. מתוך מכלול החרויות שאנו מצווים על שמירתן, ההגנה הראשית וראשונית היא זכותו של היחיד הבודד וה'אפור', שהרבים, לעתים קרובות, אדישים כלפיו, והוא נשכח במאבקו, שלא תישלל חירותו ושלא ייפגע חופשו; שמירת זכות זו קודמת -

ובבחינת תנאי-בל-יעבור - לזכות חירות הביטוי של היוצר והאמן ולחופש ההפגנה של בעלי דעה פוליטית והשקפת עולם, שהציבור חש בקיומם ועוקב אחר פעילותם ולא ייתן להם להישחק מהעין הרואה ולהיעלם מהיד הכותבת. חביב אדם שנברא בצלם - כל אדם, כקטן כגדול, כנעלם וכמפורסם; ועל מכלול זכויותיו מצווים אנו להגן ולשמור, ואף אם סולדים אנו ממעשים שעשה. ומכל שכן, אם מעשים אלה רק מיוחסים לו, וטרם נקבע בדין שאכן עבר אותם, כפי שכך הוא בסוגיית שמירת חירות האדם ממעצרו בטרם משפט.

מאלף הדבר, וראוי לציון, כי במערכת המשפט האמריקנית עומדת זכותו זו של נאשם שלא ייעצר עד תום ההליכים (פרט למקרים של CAPITAL CASES) ושלא ייענש בטרם משפט בראש מכלול החירויות השונות, ומעוגנת היא בהוראות הקונסטיטוציה ובפסיקה משפטית נרחבת... במקרה כגון זה שלפנינו, ברור ומובן, שאין להעלות על הדעת במערכת משפטית זו, כי הנאשמים ייעצרו עד תום ההליכים".

ועל ערכי דמוקרטיה של מדינה שוחרת חופש הוספנו ואמרנו (ב"ש 15/86 הנ"ל, בעמ' :(714

"ומהו הדין בסוגייתנו, כפי שנוהג הוא בשיטות המשפט שבארצות הברית, באנגליה וכיוצא בהן? עיקרון הוא במדינות אלה, כי לכל אדם זכות לשחרור בערובה, פרט לעבירות שעונשן מוות, והשיקולים, המצדיקים מעצר הנאשם, הם כאשר מובאות ראיות, כי קיים חשש, שהנאשם ישפיע על העדים, יאיים עליהם, יימלט ממידת הדין או ישבש את הליכי המשפט; וחומרת העבירה ונסיבותיה יכול שישמשו כשיקול עזר בהחלטה, אם קיים חשש של שיבוש הליכי המשפט. ועיקרון נוסף בחוקתה של ארצות הברית, כי אין לדרוש ערבות גבוהה ומוגזמת - EXCESSIVE BAIL SHALL NOT BE REQUIRED - שהרי דרישה מוגזמת כזו תבטל, בדלית ברירה, את זכות הנאשם, שהוא דל אמצעים, להיות משוחרר בערובה".

וראה עוד ב"ש 691/82, סורה נ' מדינת ישראל פד"י לו(10 (4, בעמ' 13; ב"ש 22/83, קראוס נ' מדינת ישראל, פד"י לז(365 (1, בעמ' 369-367; ב"ש 693/84, מדינת ישראל נ' לויתן, פד"י מ(544 (1, בעמ' 552-551.

דברים אלה, ומגמה זו, של בסוס דיני המעצר במערכת משפטנו על ערכי מורשת ישראל, היינו ערכיה של מדינתנו כמדינה יהודית, ועל ערכי מדינה דמוקרטית השוחרת חופש, היינו ערכיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית - דברים ומגמה אלה, עד ליום הכנס חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היו מחייבים מכוח חקיקה שיפוטית שבפסיקתנו; ומעתה, עם הכנס חוק היסוד האמור לתוקפו, היתה תכלית שלובת ערכים זו להוראה חוקתית - קונסטיטוציונית, הכתובה עלי ספר של חוק יסוד, ושעל פיה ולאורה יש לפרש את דיני המעצר במערכת משפטנו.

9. סיכומו של עיון. בסוגית מעצרו של נאשם בטרם משפט דנו בה בפסיקתנו בשלושה שלבים אלה:

השלב הראשון הוא השלב בטרם הוחק התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, בו נקבעו עילות המעצר, ברובן, דרך חקיקה שיפוטית.

בשלב זה קבענו, על פי העקרונות הדמוקרטיים של מערכת משפטנו ועקרונות משפטנו ההיסטורי הלאומי, הוא המשפט העברי, שאין לעצור אדם בשל חומרת העבירה בלבד - פרט למקרים של רצח וכיוצא באלה שקבועים היו בחוק - אלא אם קיימת סכנה שבהיותו משוחרר ישמש סכנה לצבור או ליחיד, או חשש של שיבוש הליכי משפט. ומשנתקבל חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 בא חיזוק נוסף לעמדתנו זו, שמעוגנת היא במורשת ישראל (ראה ב"ש 15/86 הנ"ל, עמ' 713).

השלב השני הוא השלב שבו נתקבל התיקון התשיעי לחוק סדר הדין הפלילי, ובו הוראה מפורשת בחוק שחומרת העבירה כשלעצמה אינה משמשת עילה למעצרו של נאשם בטרם משפט (סעיף 21א(ד)), אלא אם קיימת הוכחה ליסוד סביר לחשש סכנה לשלום הצבור או לשבוש הליכי משפט (סעיף 21א(א)(1)); או שמתוך עצם חומרתן של עבירות מסוימות - המפורטות בתיקון התשיעי (סעיף 21א(א)(2) - עולה סכנה כזו, ואזי על הנאשם להוכיח אי קיומה של הסכנה, או אפשרות של חלופה אחרת, כגון מעצר בית (ב"ש 335/89, מדינת ישראל נ' לבן, פד"י מג(410 ,(2). וגם אם ייתכנו שני פירושים לתיקון התשיעי בסוגיה זו, הרי כלל גדול בידינו, שחובה היא עלינו להעדיף אותה פרשנות משפטית שאינה פוגעת בזכות יסוד כגון זו של חרות האדם וחזקת חפות מפשע (פרשת אבידן הנ"ל, פסקה 18).

השלב השלישי בסוגיתנו הוא עם קבלת חוק יסוד: חרות האדם וכבודו, שכולל בתוכו - בסעיף 5 - את המעצר כפגיעה בחרות האישית, ושיש לפרשו על פי התכלית המפורשת בסעיף 1, הוא סעיף המטרה של חוק היסוד, והיא עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ערכי-על משולבים ושלובים אלה - יהודית ודמוקרטית - שוללים אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט מהטעם של "הבטחת אמון הצבור באפקטיביות מנגנון המשפט הפלילי"; גם אילו היה בכך כדי להבטיח אמון זה (ובפרשת אבידן הטלתי ספק רב בעצם עצמו של הנימוק), אין בו בנימוק זה כדי לאפשר לשלול את הזכות היסודית ביותר שיש לו לאדם באשר הוא אדם, והיא חרותו האישית. ההצדקה לשלילת זכות יסוד זו על פי ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית היא שבהתהלכו חפשי יסכן את שלום הצבור או היחיד, או ישבש הליכי המשפט, ואלה בלבד; הא ותו לא. סלידתנו מחומרת העבירה, או דאגתנו לאפקטיביות של יעילות המנגנון הפלילי, אין בהם כדי להצדיק שלילת חירות האדם ומעצרו מאחורי סורג ובריח; להשגתן של מטרות אלה, וכיוצא באלה, הועיד המחוקק חלופות, כגון מעצר בית ודרכים נוספות, כפי שעמדנו על כך במפורט במקומות אחרים (בש"פ 335/89, מדינת ישראל נ' לבן, מג(2), עמ' 410; בש"פ 3691/91, מדינת ישראל נ' וישניצקי, טרם פורסם; פרשת אבידן הנ"ל, טרם פורסם).

10. ומשבאנו לכאן, נחזור לענין שבבפנינו. כאמור, העורר מואשם בעבירות שנעשו באלימות ובאכזריות, שבענינן עולה מאליו החשש שהעורר עלול לסכן את שלום המתלוננת ובטחונה. האם ניתן להפיג חשש וסכנה אלה בדרך של חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח, היינו בדרך של מעצר בית?

מר יפתח הציע כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מוחלט בבית אחותו המתגוררת בעיר בית שמש. הוגש לי תצהירה של האחות, הגב' מרים אביכזר, בו נאמר כי היא מוכנה לקבל את העורר לביתה ושיתגורר אצלה; ועוד נאמר בתצהיר:

"אני מוכנה לקבל עלי כל תנאי שיוטל עלי על ידי בית המשפט, ומתחייבת לדווח לבית המשפט או למשטרה על כל הפרה של תנאי שחרורו של סמי.

אני מוכנה להיות ערבה לשחרורו של סמי בערבות".

בעלה של מרים אביכזר, הוא גיסו של העורר, עובד במשטרת ישראל במשמר הגבול מזה שנים מרובות, והוא בעל דרגת רס"מ, רב סמל מתקדם. בעת הדיון בפני, הציע מר יפתח כי הגיס יערוב אישית למילוי תנאי שחרורו של העורר בערבות.

מר שדמי, בא כוחה המלומד של המדינה, טען כי בנסיבות הענין אין להסתפק אף במעצר בית מוחלט, ובין היתר הצביע על עברו הפלילי של העורר.

11. שקלתי בדבר, ולא בלי לבטים, באתי למסקנה כי הרחקתו של העורר מהעיר אשקלון לעיר בית שמש, בה ישהה במעצר בית מוחלט בביתם ותחת עינם הפקוחה של אחותו וגיסו, יש בהם משום חלופה נאותה למעצרו של העורר.

12. אשר על כן, אני מחליט כי העורר ישוחרר ממעצרו באם וכאשר יתקיימו כל אלה:

א. העורר יימצא במעצר בית מוחלט, בבית אחותו וגיסו, מרים ויצחק אביכזר, בעיר בית שמש. הכתובת המדויקת תיקבע ע"י רשם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעת שחרור העורר ממעצרו.

כאשר העורר יצטרך ללכת לבירור משפטו בבית המשפט או לשם טיפול רפואי שיכול ויינתן רק מחוץ לבית, עליו לתאם את הדבר עם מפקד תחנת המשטרה בבית שמש, ולהקפיד על קיום התנאים שייקבעו על ידי מפקד המשטרה למתן רשות כאמור ליציאה מחוץ לביתו, תוך קביעה מדויקת של שעות היציאה והליווי שיהיה לעותר, כל עת היותו מחוץ לבית שבו הוא עצור, כאמור לעיל.

ב. אסור על העורר לבוא בדברים עם המתלוננת או עם האנשים העומדים להופיע כעדים במשפטו, הן באופן אישי והן טלפונית.

ג. העורר יתן ערבות אישית, וערבות צד ג', על הסכום של 30,000 (שלושים אלף) ש"ח. הערבות של צד ג' תנתן ותחתם על ידי גיסו של העורר, מר יצחק אביכזר, ועל ידי אחותו, הגב' מרים אביכזר.

ד. על העורר להפקיד בקופת בית המשפט, במזומנים או בערבות בנקאית, סכום של 10,000 (עשרת אלפים) ש"ח.

ה.   על העורר נאסרת יציאתו מן הארץ, ועליו להפקיד את דרכונו במשטרה, באם דרכון מצוי בידו

ו.    הגב' מרים אביכזר, ומר יצחק אביכזר, יתנו התחייבות בכתב - של כל אחד מהם בנפרד - בה יתחייבו להודיע למשטרת בית שמש, מיד וללא דיחוי, על כל הפרה מצד העורר של תנאי השחרור הקבועים בהחלטתי. ההתחייבויות ינוסחו להנחת דעתו של כבוד רשם בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

ז. אני פונה למשטרה שתערוך בקורי פתע בדירת משפחת אביכזר כדי לוודא שהעורר מצוי בבית המשפחה בכל עת. על משפחת אביכזר לאפשר ביקורים אלה.

והיה והעורר יפר תנאי מתנאי הערבות הנ"ל - ייעצר מידית עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ניתנה היום, יח' באייר תשנ"ב (21.5.92).