עברו של המתלונן לא היה ידוע למבקש שעה שביצע, על פי טענת המשיבה, את עבירות התקיפה.

באשר לשני העדים הנוספים הקטינים, אשר כל פשעם מסתכם בכך שהיו עדי ראיה לאירוע, אין כל הצדקה לפגוע בפרטיותם על ידי חשיפת הרישום הפלילי.

עוד מבקשת באת כח המשיבה לאבחן את הלכת יחזקאלי, בכך שהיא מפנה לחוק זכויות נפגעי עבירה בהליך פלילי, אשר נכנס לתוקף באחרונה. חוק זה קובע, בין השאר, מתן זכות לנפגע עבירה תוך התחשבות בצרכיו ושמירה על כבודו והגנה על פרטיותו. לטענת המשיבה יש לפרש את זכותו של הנאשם לקבל מידע מהמרשם הפלילי לגבי נפגע עבירה ברוח חוק זה, באופן שלא יפגע בפרטיותו ובשמו הטוב ולא יסכן את בטחונו של המתלונן מעל לנדרש. המשיבה הסכימה כי יש מקום למסור למבקש את המרשם הפלילי ביחס לכל העדים, אם קיים כזה, והמתייחס להרשעות בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, או שיש להן השלכה על מהימנות העדים.

ג. דיון:

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שתי שאלות, האחת היא הבקשה לעיון במרשם הפלילי של שני עדי הראיה הקטינים, והשניה היא עיון ברישום הפלילי של המתלונן.

תחילה נדון בשאלה הראשונה, קבלת רישום פלילי של הקטינים המשמשים כעדי תביעה. המאשימה טוענת כי אין כל קשר לעברם הפלילי של עדי הראיה למהימנות עדותם במשפט. אין בידי לקבל טענה זו. שיקול דעתו של הסניגור לענין זה די בו כדי לבסס בקשה מעין זו. בשיטתינו האדברסרית הסינגור הוא המנהל את הגנת הנאשם והוא אשר יקבע ויחליט איזה שימוש יעשה בחומר שיובא לעיונו, כדי שלא תקופח הגנת הנאשם. זכותו של נאשם למשפט הוגן הינה זכות יסוד ומשקלה הסגולי עולה על משקל הזכות לפרטיות, בנסיבות בהן הפגיעה בזכות למשפט הוגן היא ממשית.

ראה דברי כב' השופטת דורנר, בפרשת יחזקאלי, בבש"פ 4481/01, בסעיף 10 להחלטתה:

"בעניננו הגבלת העיון בגליונות הרישום הפלילי של עדים לעבירות מסויימות שבוצעו בתקופות אלה ואחרות, ועוד כיוצא באלה הגובלים, פוגעים בזכויותיו של בעל-הדין, שכן ככלל, עבר פלילי של עד עשוי להשפיע על ממצאי מהימנות הנקבעים לגביו, וההחלטה כיצד לעשות שימוש במידע בדבר העבר הפלילי חייבת להיות בידי בעל-הדין, בשיטתינו האדברסרית בעל הדין הוא שקובע את קווי טיעוניו בבית המשפט, וזאת על יסוד חומר הראיות לרבות - לגבי נאשם בפלילים - ראיות הגנה שהוא בקי בהן".

ולסיכום דבריה הוסיפה ואמרה, כי:

"לנוכח תכליתו של חוק המרשם הפלילי, ולנוכח משקלם הסגולי של הזכויות והאינטרסים המתנגשים, אין מקום לפירוש מצמצם של הוראות חוק המרשם הפלילי הקובעת כי לבתי דין ולבית המשפט תינתן גישה לרישומים הפלילים על פי בקשת בעל-דין ולצורך מהימנות עדים". (שם פסקה 11).

על דברים ברורים אלה אין עוד להוסיף, ומכאן שאין מקום למנוע מן המבקש לעיין ברישום הפלילי של שני עדי הראיה.

באשר לשאלה השניה האם יש להתיר למבקש לעיין ברישום הפלילי המתייחס למתלונן שהינו עד מרכזי בפרשת התביעה, וזאת לאור טענת המשיבה, כי יש לראות באור אחר ושונה את זכותו של המתלונן להגנה על פרטיותו על פי ובהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירות בהליך פלילי תשס"א 2001 (להלן: "החוק" ). המאשימה טוענת שיש לפרש את זכותו של נאשם לעיין ברישום הפלילי של המתלונן לאור וברוח סעיף 2 לחוק, באופן שלא יפגע בפרטיותו ובשמו הטוב של נפגע עבירה ולא יסכן את בטחונו מעבר לנדרש.

מטרתו של חוק זה, על פי הנאמר בהצעת החוק הוא להגדיר את זכויותיהם של מי שנפגעו מעבירת פלילים, במהלך התקיימותו של ההליך הפלילי כולו. הוא בא להסדיר את מעמדם וזכויותיהם של נפגעי העבירות בהליך הפלילי כנגד הפוגע, כמו גם זכותם לסיוע ופיצוי מטעם המדינה. החוק לא בא אלא להשיג שיתוף פעולה של נפגעי העבירה עם הרשויות, שיתוף זה מותנה בהבנה ובהתייחסות לבעיותיהם של הקורבנות בהתחשב במצוקותיהם, צורכיהם ובמחויבות המערכת לעזור להם.

כך בלשון דברי ההסבר למטרת החוק:

"הצעת חוק זו היא תוצר עבודתה של וועדה בין משרדית ... והוראותיה מבטאת איזון בין זכויות נפגעים לזכויות חשודים ונאשמים, כמו גם איזון בין הרצון להיטיב עם הנפגעים לבין המציאות הארגונים והתקציבים המוגבלת של רשויות אכיפת החוק" (רשומות, הצעות חוק 2978 בע"מ 506).

מטרתו זו של החוק באה לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק הקובע:

"חוק זה מטרתו לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים".

פרשנותו של החוק תהיה על פי התכלית שלשמה הוא נועד.

חוק זה בא להגדיר את זכויותיו של נפגע עבירה במהלך ההליך הפלילי (ראה פרק ב' לחוק): זכויות הנפגע לקבל מידע על ההליך הפלילי, לרבות כל שלב בו מצויה שמיעת התיק הפלילי, זכותו לעיין בכתב האישום ולקבל עותק הימנו, זכותו לקבל מידע אודות מאסרו של נידון, מידע באשר לניהול ההליך בזמן סביר, זכותו שלא ייחקר על עברו המיני, זכותו לנוכחות מלווה בחקירה זכותו לנוכחות בדיון שנערך בדלתיים סגורות. כמו כן זכותו של נפגע להביע עמדה בענינים של הפסקת ההליך הפלילי נגד נידון, בין אם זה בהליך עיכוב ההליכים, הסדר טיעון, או בדיון בפני וועדת שחרורים, חנינה ואף זכותו למסור לבית המשפט תצהיר אודות הנזקים שנגרמו לו בעקבות העבירה במהלך הדיון בגזירת הדין.

באשר למטרות החוק ואופן הענקת הזכויות קובע סעיף 3, לחוק ולפיו:

"מתן הזכויות לנפגע עבירה ייעשה תוך התחשבות בו ובצרכיו, שמירה על כבודו והגנה על פרטיותו ובתוך זמן סביר".

ובהצעת החוק נאמר:

"מוצע לתת לנפגע עבירה או הזכות להיות מיודע לגבי זכויותיו, כדי שיוכל לממשן. כמו כן, מוצע לקבוע זכות לקבל מידע על אפשרות סיוע קיימות, בין אם הסיוע ניתן על ידי גופים ציבוריים ובין אם הוא ניתן על ידי גופים לא ממשלתיים, מוצע כי דרך מסירת המידע תיקבע בתקנות". (ראה דברי הסבר להצעת החוק, הצעת חוק 2978, כח' בשבט תשס"א 21/2/2001, שם בעמ' 507).

מדברים אלה אנו למדים כי אין בחוק זה כדי לשנות או לגרוע מזכותו היסודית ובעלת המשקל הסגולי הכבד של נאשם להליך הוגן. אין בחוק זה כדי לשנות מזכויותיו של נאשם להגנה הטובה ביותר. אין בחוק זה כדי לשנות מן האיזון שבין זכויות הנפגעים לאלה של נאשמים או חשודים. מטרתו של החוק הוא להגדיר זכויותיהם של נפגעים בכל שלב של ההליך הפלילי, לקבלת מידע, קבלת סיוע מהרשויות, פיצוי מהמדינה, אולם אין בכך כדי להפר את האיזון או לשנות את המשקל במשקולות האיזונים שבין הזכויות השונות בזירת ההתמודדות.

כפי שנאמר בדנ"פ 2316/95 עימאד ג'וימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (589 ,(4:

"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נושא עימו בשורה חוקתית לכל פרט בחברה, אולם בשורה זו נועדה לכל החברה ולא רק לעבריינים שבה ... הקניית זכויות מכח חוק היסוד דינה שתחול על הכל, האזרח והגר, התושב והמבקר, הנאשם והקורבן".

מכאן, שהחוק לא בא לשנות מן האיזון שנקבע בפסיקה, בין זכותו החוקתית של הנאשם להליך הוגן לבין הזכות של הקורבן שלא לגלות מידע החיוני להגנת הנאשם. כפי שקבעה כב' השופטת דורנר בפרשת יחזקאלי.

הנאשם זכאי לתקוף במסגרת החקירה הנגדית את העד המרכזי במשפטו שהוא ברוב המקרים המתלונן. אם קיים רישום פלילי, בעניינו של המתלונן, זכאי הנאשם לעיין בחומר זה כדי לאפשר לו משפט הוגן, תוך הגנה והוכחת גרסתו.

אין בקבוע בסעיף 3 לחוק, בדבר מתן הזכויות לנפגע העבירה, תוך הגנה על פרטיותו, כדי לשנות ולפגוע באותו מעמד בכורה שניתן על ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפסיקה שבעקבותיו לזכותו הבסיסית והיסודית של נאשם למשפט הוגן.

שמירת זכותו של נאשם למשפט הוגן מושרשת ומעוגנת בדין בהלכות של בית המשפט העליון. כך נאמר בע"פ 889/96 מזאריב מוחמד נ' מדינת ישראל, פד"י נא (1), 433. באשר לגילויה של ראיה חסויה והאיזון שיש לערוך בין האינטרסים הציבורי בדבר מניעת הפגיעה בבטחון המדינה:

"...מן הדין כי לנאשם תישמר בכל מקרה, הזכות למשפט הוגן, שבגידרו תינתן לו האפשרות לפרוס את מלוא הגנתו ולברר כראוי את העובדות. ראה ע"פ 1682/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מט(547,529 (5. חסימת הדרך בפני נאשם להביא עדות העשויה להתברר כחיונית להגנתו, למיצער כאשר זו העדות היחידה האפשרית באותו ענין, אינה מאפשרת משפט הוגן מקום שבו נמנע מן הנאשם על ידי חסיון להביא ראיה העשויה, לבסס ספק סביר בענינו, אין להרשיעו. תנאי להמשך הבין במקרה כזה הוא הסרת החסיון".

לצורך עשיית משפט צדק עם הנאשם יש לתת דין בכורה, גם במקרה בו עלול, כפי שטוענת המשיבה, להגרם נזק כלשהוא מעצם גילוי עברו של המתלונן.

אין בסעיף 3 לחוק כדי למנוע גילוי של רישום פלילי של המתלונן, ולא לכך נתכוון החוק על פי תכליתו, כפי שמובא בדברי ההסבר.

בשולי הדברים ראוי להוסיף כי דומני כי הפיכתה של הנאשמת 3, לעדת תביעה מקהה מעט מבקשת המבקש לגילוי הרישום הפלילי של העדים, אולם אין בכך כדי לשנות התוצאה אליה הגעתי.

סוף דבר יש להעתר לבקשה במלואה. המשיבה תמסור למבקש את גיליון הרישום הפלילי של העדים.

ניתנה היום י"ד בכסלו, תשס"ב (29 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.