המשיב מצדו מערער על חומרתו של העונש, בהצביעו בעיקר על מעורבותו יוצאת הדופן של השוטר הסמוי, שעבורו נרכשו אותם סמים מסוכנים, אשר שידל את המשיב וחזר ושידלו לעזור לו בהשגתם.

2. טענת המערערת היא שהמשיב לקח חלק פעיל באותן שתי עסקות הרבה מעבר לתיווך גרידא. למשל, נוכח הכמות המסחרית בה מדובר (30 ו-89 גרם חשיש) הייתה ההחלטה, אם למכור לשוטר הסמוי את הסם או לאו תלויה בהחלטתו של אחד בשם שרביט, וזה אכן ניאות למכור על סמך דבריו של המשיב "שזה בסדר". המשיב גם השיג מחיר זול יותר ואף הוציא מכיסו 600 ל"י להשלמת המחיר, סכום אותו החזיר לו השוטר כעבור ימים אחדים. בכל אלה יש, לטענת באת-כוח המערערת (הגברת ראובני), משום שידול המוכרים להסכים למכר וכן סיוע הן להם והן לקונה. התפקיד שמילא חורג אפוא מזימון הצדדים גרידא, תפקיד שממלא איש-ביניים (MIDDLEMAN) בתיווך המוכר לנו מהמשפט האזרחי: ע"א 294/76, בעמ' 596. לפיכך מן הדין היה שיורשע בסחר, מכוח אותו שידול או סיוע. מטרתו של סעיף 14 לפקודה היא להרחיב את היריעה ולא להצר אותה, כדי שגם מי שתיווך בלי שהעסקה התבצעה יילכד בה, כך עולה מדברי ההסבר הכלולים בהצעת החוק לתיקון פקודת הסמים המסוכניםמס' 3), תש"ל-1970.

טענה נוספת בפי באת-כוח המערערת היא שבית המשפט דן שלא לעניין במידת ההשפעה או ההדחה שהפעיל השוטר הסמוי על המשיב. ממצאיו של בית המשפט כחלק מהכרעת הדין, שהשוטר ניצל היכרות שטחית עם המשיב בעבר הרחוק כדי לטפח יחסי קרבה וכדי לגייס את עזרתו ברכישת הסמים, הם לטענתה שלא לצורך, וחשיבותם נוגעת כל כולה לגזר הדין בלבד. אפילו היה השוטר הסמוי היוזם והמשדל, אין זה משנה כהוא זה לעניין ההרשעה: ע"פ 15/78. ומכאן, שהשופט המלומד נתפס לטעות בהלך מחשבתו.

3. ייאמר מיד, שאין לטענה האחרונה על מה שתסמוך. כשם שנאשם רשאי להעמיד לדיון את אופיו הטוב בדרך-כלל, ולחשוף עצמו עקב כך לחקירת שתי וערב של התביעה כדי לסתור טענתו זו, כך זכאי הוא לטעון, וממילא להעלות על שולחן הדיונים - בין במסגרת חקירתם של עדי התביעה בין במסגרת עדותו שלו - את שאלת היוזמה וההדחה, שהופעלו עליו כדי להניעו לבצע את העבירות המיוחסות לו. ראיות אלה נוגעות למהימנותם של העדים ולרקע העובדתי עליו מושתתת ההרשעה. הנה כי כן דן השופט המלומד ברקמת יחסים זו בהקשר עם השאלה, אם אמנם פעל המשיב במקרה זה מיזמתו שלו, או שמא היה רק מתווך. באישומים, בהם עסקינן, האשימה התביעה את המשיב, שהוא מכר את החשיש לשוטר הסמוי (יחד עם שניים אחרים), כלומר שעשה יד אחת עם המוכרים באותן עסקאות, או פעל מטעמם. אין צריך לומר, שכל עובדה העשויה לסתור מסכת עובדתית זו או להפחית ממשקלה היא ממילא רלבנטית להכרעת הדין. עמדה זו אינה עומדת בסתירה להלכה שנפסקה בע"פ 15/78 הנ"ל.

4. גם לעיצומו אין לערעורה של המדינה על מה שיסמוך.

ההקבלה בין תיווך כמובנו במשפט האזרחי לבין זה, שסעיף 14 לפקודה דן בו, היא לפחות מפוקפקת. יתרה מזו, גם במשפט האזרחי יש מתווכים מסוגים שונים, בהם כאלה שתפקידם אינו מתמצה - וגם אינו מתבטא בהכרח - בזימון הצדדים, אלא מקיף גם (או אך ורק) השתתפות במשא ומתן ליצירת הסכם מחייב בנושא העסקה. ראה, בין היתר: ע"א 294/76 הנ"ל, בעמ' 597. כדי להחיל על מקרה מסוים את סעיף 14 לפקודה, די, לדעתנו, בעובדה שבשום שלב לא עבר הסם של המוכרים לבעלותו או לשליטתו של המשיב, שכן מקפלת בתוכה פעולת התיווך תמיד, או לפחות כמעט תמיד, גם סיוע מסוים לאחד הצדדים, או לשניהם גם יחד. ייתכן, כמובן, מקרה חריג, שבו סביר להאשים אדם בשידול המוכרים או בסיוע להם, אולם אז מן הראוי, שהדבר ימצא ביטוי בכתב האישום, כדי שהנאשם יידע מה האשמה שבפניה עליו להתגונן. כאמור התביעה ייחסה למשיב מכירת סם לשוטר הסמוי (יחד עם שניים אחרים), ולא שידול או סיוע למוכרים. מכל מקום, כרגיל, מוטב לייחס לנאשם תיווך בלבד כל אימת שתפקידו היה בעיקרו כזה. וזאת לזכור, המחוקק מתייחס לתיווך באותה מידת חומרה כמו למי שעוסק בסחר וכו' לפי סעיף 13 לפקודה, ובסופו של דבר נמדדת חומרת המעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות. יש לעתים סחר, שנסיבותיו קלות יחסית, ויש תיווך שחומרתו רבה, ולהפך.

משנקבע בהכרעת הדין שהמשיב שודל על-ידי השוטר הסמוי לרכוש עבורו את הסמים (ממקורות שהיו מוכרים לו), בתואנה שיעלה בידו להשיגם במחיר זול יותר, וכי תחילה סירב המשיב ורק לבסוף חזקו עליו הפצרותיו, אין לומר שאין יסוד להשקפתו של השופט המלומד שתפקידו התבטא בתיווך גרידא ולא במכר.

5. מכאן אעבור לערעורים על מידת העונש, לקולא ולחומרה.

אין ספק שהדרך בה מילא הפעם השוטר הסמוי את תפקידו מטעם המשטרה יש בה טעם לפגם. הפעלתם של שוטרים סמויים ללכידת סוחרי סמים היא בגדר אמצעי הכרחי לעקירת הנגע שפשה בנו, אך יש להציב לה גבולות סבירים.

כאשר נתקל השוטר הסמוי בסירובו של המשיב להשיג לו סמים, חרף יחסי "החברות", צריך היה להימנע מלחזור ולשדלו. יש להבדיל הבדל היטב בין התנהגות סבירה לגילוי עבריינים לבין נקיטת אמצעי פיתוי והדחה, עד שקשה לעתים לדעת, אם בהיעדר אותם אמצעים פסולים הייתה העבירה מתבצעת:

ע"פ 129/61. מורת הרוח שהובעה שם (מפי השופט זילברג) ובהזדמנויות אחרות חייבת להדריך את אנשי המשטרה המופקדים על נושא זה, ומן הראוי שיגבשו נוהלים ברוח זו למען יידע כל שוטר, כיצד לנהוג ומה הגבול אותו אין לעבור.

מכל מקום, ברור ששידוליו של השוטר הסמוי, שמצאו ביטוי בהכרעת הדין הם שיקול חשוב לקולת העונש: ע"א 28/59, בעמ' 1216.

אולם מצד אחר אין זה סביר לייחס את העזרה, שהגיש המשיב לשוטר הסמוי, כולה או במרביתה (להבדיל מחלקה) לרצונו למלא מבוקשו של ידיד רוב. עזרה כזאת ניתן היה להבין (אם גם לא לגמרי לסלוח), כאשר מדובר (דרך משל) בהשגת סם לחבר הזקוק לו לצריכה עצמית. אולם בענייננו מדובר בכמויות מסחריות, והמשיב "ידע", שהשוטר מתכוון למכור את הסמים לאחרים, עזרה כזאת, ולו גם לאחר שידולים, חורגת, כאמור, מגילויי ידידות והתחשבות בחבר הנתון בצרה.

6.   באת-כוח המערערת טענה, שמן הראוי היה להרשות לתביעה להשמיע עובר לגזירת הדין עדותו של אדם, ששמע את המשיב אומר, שהוא סוחר בסמים דרך קבע. תימוכין לטענתה, שבנסיבות מתאימות הדבר אפשרי, מוצאת פרקליטה בפסק הדין האנגלי (1969) R.V. ROBINSON. לעומתה, מסתמך סניגור על שורה של פסקי-דין באנגלייה ובארה"ב בהם שוללים הבאת ראיות נגד נאשם לצורך העונש על מעשים החורגים מן העבירה בה הואשם והורשע.

ראה: (R. V. HUCHISON (1972) R. V. JACKSON (1972 וכן פסק הדין האמריקאי (1971) .U.S.V. WESTON

אין לנו צורך להכריע בשאלה נכבדה זו במקרה שבפנינו, ודי אם נאמר, שהתרת ראיות כנטען (היינו, לפני גזר הדין) על-ידי המערערת היא עד קיצוני המחייב זהירות מרבית, אפילו נניח שבמקרה מתאים אפשר או רצוי לנקוט אותו. במקרה הנוכחי העיד המשיב שהוא אינו סוחר סמים, ובכך חשף עצמו במסגרת פרשת ההגנה לחקירת שתי וערב בשאלה זו. אולם מאום לא קרה, ואף שאלה לא הוצגה לו כדי להעמיד את הטענה בספק. בנסיבות אלה אין תימה, שהשופט המלומד קבע שכדבריו כן הוא. בפנינו אפוא ממצא וזיטיבי, אשר (כמבואר לעיל) הינו רלבנטי לדיון גופו, ולא יעלה על הדעת, שבשלב הדיון בעונש, יתירו הבאת ראיות לסתור ממצא אשר כזה. אגב, אילו נחקר נגדית, הרי כלל הוא לפי הפסיקה הקיימת שבשלב שלפני הכרעת הדין אין להשמיע עדים אחרים על אותם מעשים נוספים: ע"פ 556/74, בעמ' 392.

7. בסיכומו של דבר: נוכח פני הפיתויים שבפניהם עמד המשיב מחד גיסא, והכמויות הניכרות של הסמים שנרכשו ביודעין שנועדו למכירה מאידך גיסא, הגעתי לכלל מסקנה, שאין בעונש שהושת על המשיב כדי לבטא נכונה את חומרת מעשיו, לפיכך הייתי גוזרת עליו מאסר בפועל של שנה וחצי (במקום שנה אחת) וגם זאת בהתחשב בכלל הנקוט על-ידינו שאין הערכאה שבערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם. המאסר על-תנאי של שנתיים יעמוד בעינו.

השופט א' ברק

אני מסכים.

השופט מ' אלון

1 מסכים אני עם חברתי הנכבדה, השופטת בן-פורת, שיש לדחות ערעור המדינה בדבר מהות ההרשעה וכן ערעור הנאשם בעניין העונש. לדעתי, יש לדחות ערעורה של המדינה גם באשר לעונש.

2. כלל נקוט בפסיקתו של בית-משפט זה, שהדחתו של אדם לעבירה אין בה כדי לפטור את המודח שחטא מעצם אחריותו הפלילית (ראה לאחרונה:

ע"פ 15/78

והאסמכתאות המובאות שם); שלא כבמערכת משפטה של ארצות-הברית, דרך משל, שם נפסק, כי מעשה ההדחה, בנסיבות מסוימות, יכול שיפטור את המודח מאחריות פלילית כל עיקר ( .(SORRELLS V. U.S. (1932)

העיקרון במשפטנו הוא, במטבע לשונם של חכמינו לעניין הסתתו של "הנחש הקדמוני" את חוה: "דברי הרב (=הקב"ה) ודברי התלמיד (=הנחש המסית), דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין!" (סנהדרין, כט, א[א]; וכן מובא מטבע לשון זה לעניין אחריותו הפלילית של השליח העושה עבירה על- פי הוראות שולחו - קידושין, מב, ב[ב]). דבר החוק ודברי המדיח - דבר החוק שומעין, והמודח אינו יכול לפטור עצמו מאחריות פלילית בטענה הקדמונית: פלוני השיאני ואחטא. יחד עם זאת כבר נאמר בפסיקתו של בית- משפט זה, כי מקום יש אתנו להביא בחשבון מעשה ההדחה, בנסיבות מסוימות, בקשר למידת העונש שיש למדוד לעבריין המודח. פירושם של דברים: עם כל הרגשת איהנחת שבהדחתו של אדם לביצוע עבירה פלילית בידי שליח מוסווה של הרשות, יש שהדבר הוא בבחינת הכרח שלא יגונה במלחמתה של הרשות לגילוי עבריינים וביעור עבריינות, במיוחד לעניין אותם סוגי עבירות, שבהן הקרבן משתף פעולה מרצונו עם העבריין; דוגמה מובהקת היא העבירה שבעניין דנן, היא עבירת הסחר בסמים. בעבירה זו עצם ביצועה הוא לעתים קרובות בבחינת נעלם, שהרי אין זה מדרכו של הקונה ה"קרבן" להתלונן על מעשה עבירת מכירת הסם. כאשר מצוי מידע בידי המשטרה, שעומדת להתבצע עבירה, אין לראות "פסול בכך שבמילוי חובתה למנוע פשעים שמה המשטרה מלכודת לאיש כזה, כדי לסתום את מקור הרע" (מדברי הנשיא לנדוי בע"פ 42/66, בעמ' 194); בעזרת החדרת הסוכן המוסווה יעלה בידי המשטרה, בבוא הזמן, להוכיח את ביצוע מעשה העבירה וזהותו של העבריין.

אך במה דברים אמורים? כאשר "בעשותה כן, היא לא יזמה בצוע עבירה ולא שדלה אדם ישר או חלש-אופי לעבור עבירה, שאלמלא כן לא היה עובר אותה" (ע"פ 42/66 הנ"ל, שם). לעומת זאת -

"... כאשר ראובן כלל לא היה בדעתו לעבור מעשה עבירה זה, והמשטרה היא שיוזמת את הדבר, שולחת אליו את שמעון, הסוכן המדיח, כדי שזה יעורר אצל ראובן את היצר שבו, וראובן יבצע את העבירה היזומה על- ידה - הרי זה הוא ממש שידול לדבר עבירה, שידול אשר בלעדיו לא היתה העבירה נעשית כלל, ועלינו להביע את מורת-רוחנו מהתנהגות שכזאת" (מדברי השופט זילברג בע"פ 129/61, בעמ' 2446; ההדגשות במקור).

3. הבעת מורת הרוח היא בראש ובראשונה על עצם העיוות שבהתנהגותו של אותו סוכן מדיח. שהרי מתפקידה של המשטרה הוא למנוע את הפשיעה ולגלות את העבריינים שפשעו, ועיוות קשה ונלוז הוא, כאשר אחד משלוחיה יוזם ויוצר מעשה עבירה ומביא לידי פשיעה. בנוסף לכך, ולא פחות חשובה היא המסקנה, שיש להסיק מהתנהגות פסולה זו של הסוכן המדיח לעניין העונש, שיש להשית על העבריין המודח. הפסיקה, שבמקרה הדחה כזה יש להקל בעונשו של המודח (ראה: ע"פ 28/59, בעמ' 1216; ע"פ 15/78 הנ"ל, בעמ' 72), יסודה בכך, שאם אמנם אין בהדחה משום פיטורו של העבריין מהאחריות הפלילית, שהרי מצווה היא לשמוע בקול החוק-הרב, ולא קול התלמיד-המדיח, הרי יש בהדחה פסולה זו משום "הלבשת היצר" הפלילי על העבריין, ומידת העונש נמדדת לפי מידת היצר הפלילי ונסיבות ביצוע העבירה. הקלה זו שבעונש אינה עניין שבחסד אלא מחויבת היא מטעמים שבצדק, וככל שמפתה יותר, ככל שעזה יותר הלבשת היצר הפלילי על העבריין בידי הסוכן המדיח, כן יש להקל יותר במידת העונש המושתתת על העבריין המודח.

4. ועתה בוא וראה את אשר אירע בעניין שבפנינו. בבית המשפט המחוזי נשמעה עדותם של שניים, ושניים בלבד: השוטר המוסווה והנאשם. מתוך דברי שניהם עולה, כי השוטר המוסווה עשה את "מלאכתו" ביסודיות מרובה. במשך תקופה ארוכה התיידד עם הנאשם, היה מבקר בביתו, משחק עם ילדיו, ומתיידד עם אשתו ואחותו. ואף היה עושה שליחויות משפחתיות, ופעם אחת הביא בצק לאמו של הנאשם. כך היה לחבר ובן בית. בעדותו מספר השוטר, כי הוא אשר יזם את כל הפגישות עם הנאשם, והוא אשר ביקש ממנו להשיג עבורו את הסם בתשלומים נוחים יותר, באמתלא שהנאשם מכיר את מוכרי הסמים. מעיד הוא, כי הנאשם "מספר פעמים משך אותי. מה זה משך ותי? דחה אותי בלך ושוב, עכשיו אין, יש יובש בשוק, יש זה... הוא כל פעם נתן לי סיפור...מספר פעמים ניסיתי ונדחיתי בתירוצים שונים (עמ' 15-13 לפרוטוקול מיום 29.2.80). על כל אלה מצויים בדברי הנאשם פרטים נוספים. אומר על כך השופט המלומד בפסק-דינו:

"בקשר לרוב רובן של העובדות אין הבדלים של ממש בין עדויותיהם, ההבדלים הם בעיקר מבחינת ההדגשים ונקודת המבט השונה (באופן טבעי). למרות שההבדלים הם, כאמור, בנקודות בודדות פה ושם, בכל זאת יש צורך להכריע בשאלה איזו עדות יש להעדיף... לאחר שהתרשמתי משני העדים באופן ישיר, ולאחר שקראתי את הפרוטוקול המוקלט של העדויות, הגעתי למסקנה שעלי להעדיף דוקא את עדותו של הנאשם באותן נקודות שיש הבדלים בין שני העדים. למרבה הפלא התרשמתי כי דוקא עדותו של הנאשם היא יותר מדויקת מעדותו של נסים (=השוטר המוסווה). עדותו של נסים היא בחלקה מגמתית".

ובהמשכם של דברים מוסיף ואומר השופט המלומד:

"כבר בתחילת עדותו של נסים... עולה האינטרס של נסים להציג את העובדות בצורה מרשיעה, כשאין לכך ביסוס בחומר הראיות... מרא על גישתו הבלתי משוחררת של נסים... אפשר להבין שעיסוקו של נסים גרם לכך שכל מעייניו ננעלו על תפיסת עברייני סמים, ולכן מבלי שירגיש בכך ומבלי שהיתה לו כוונה להציג תמונה מסולפת ביודעין, התרכזו תפיסתו וזכרונו לראיה לא כל כך אוביקטיבית של העובדות. חוששני שראיתו של נסים את העובדות היתה מושפעת גם מן העובדה שהוא, ללא כל ספק, האמין שהמידע המשטרתי המודיעיני שנמסר לו, בדבר היות הנאשם סוחר סמים, הוא אמת לאמיתה, וכל מה שנותר לו לעשות הוא למצוא את הראיות לכך. במצב זה הייתי משוה את ראייתו של נסים ועדותו כראייה דרך צד אחד של משקפת".

מחמאה זו לנאשם בדבר מהימנות עדותו לעומת עדותו של שוטר, שדבריו לוקים בגישה בלתי משוחררת, אינה שכיחה כל-כך ואינה מעשה יום-יום בדיונים משפטיים שבפנינו. הרצון העז של השוטר המוסווה למצוא ראיות לתיאוריה שהאמין בה בדבר עבריינותו של הנאשם הביאו - כך מוסיף ואומר בית המשפט - להפעלת "לחץ בלתי פוסק מצדו של נסים כדי שהנאשם יעשה מה שעשה".

5. כיצד מתאר הנאשם לחץ זה, שהופעל עליו מצד השוטר המוסווה, שהנאשם חשבו לחבר ולידיד? לאחר שהוא מתאר כיצד השוטר המוסווה התחבר אליו ובא אליו לביתו, הוא ממשיך ואומר (עמ' 36 לפרוטוקול):

"והוא כל הזמן דיבר אתי על סמים. אומר לי תקנה לי סמים, תביא לי סמים. אמרתי לו אני לא מתעסק בזה, אני עובד, לכל אורך הדרך אני עובד. יש לי אשה, יש לי ילדים, אני גמרתי מהשטויות האלה. אני לא מתעסק בשטויות האלה, תעזוב אותי. בקיצור זה נמשך בתקופה כזו כל הזמן. הוא היה בא אלי הביתה. אני לא התייחסתי לזה בחשדנות, לא כלום, לקחתי אותו בתור חבר".

ולמטה מן העניין:

"הוא פנה אלי, תשיג לי חשיש, לא רוצים למכור לי. אמרתי לו אני גם לא מתעסק בזה. אומר לי אבל יש לך חברים, אני רואה שאתה מדבר עם זה, עם ההוא, הם סוחרי סמים, תקנה לי מהם, ולמרות שאני כבר ידעתי שהוא היה קונה... אמרתי לו, אם אתה קונה מהם, בשביל מה אתה פונה אלי? אומר לי אתה יכול להשיג לי יותר בזול. אותך הם מכירים, ממני הם מבקשים מחירים אסטרונומיים, לך אולי יתנו בשבילי יותר זול. אני הסכמתי, פשוט התפתיתי. אמרתי שאני מוכן לקנות לך, אבל אני מקוה שלא יצא לי מזה שום רע" (עמ' 37): "הוא פשוט פיתה אותי שאני אקנה לו. אני האמנתי בו. הוא היה חבר שלי, והגעתי לרגע של חולשה שקניתי לו" (עמ' 46, בחקירה נגדית).

ובצורה זו, בהפצרות בלתי פוסקות מתואר גם מעשה האישום האחר, שאירע שבעים יום - ובהן הפצרות מתמשכות של השוטר בנאשם - לאחר קרות האישום הקודם. ועל כך שמוכרי הסמים הסכימו למכור לשוטר המוסווה משום שהוא, הנאשם, הלך עמו, אומר הנאשם בחקירה הנגדית:

"אני אסביר לך למה אני הייתי תעודת היושר שלו במרכאות; אותי מכירים, אני הייתי עבריין. יש לי עבר, יש לי הכל. אני היום בן אדם אחר, אבל בעיניהם אני לא בן אדם אחר" (עמ' 47 ,43).

6. הארכתי בהבאת דבריו של הנאשם - שזכו לאמונו המלא של השופט המלומד - כי מהם עולה הדחה תמוהה ומתמיהה זו, שבה עסק השוטר המוסווה.

נאשם ביקש שירפה הימנו, והודיעו, שחזר לחיי עבודה ומפרנס את משפחתו, אך הסוכן המדיח בשלו: מפציר בו ומפציר בו, בתחבולות מתחבולות שונות, עד שהוא מפתהו, כידיד וכחבר, לקנות עבורו את הסמים. והדבר אינו שנוי מחלוקת, שהנאשם לא לקח עבור כך תמורה כלשהי. זוהי הדחה מעוותת פסולה בתכלית, דוגמה מובהקת של הכשלת אדם לעבור עבירה שביקש לא עשותה, הלבשת יצר העבריינות הפלילית בידי המדיח על המודח. בע"פ 15/7 הנ"ל מובא כדוגמה למעשה הדחה, שהוא פסול עד היסוד, מקרה של הכשלתו והדחתו לעבירה של אזרח תם וישר, כדי להביאו לידי עבירה לתפסו לאחר מכן בקלקלתו" (מדברי השופט שמגר, בעמ' 74-73). אכן כך הוא. אך יש והדחת אדם אשר לו הרשעות קודמות, כאשר ההדחה היא להביא אדם זה לכלל עבירה על-ידי הפעלת לחץ פסול ובלתי מוסרי כבמקרה בפנינו, שמעשה הדחה זה פסול הוא וחמור הוא אף יותר מהדחתו של אזרח תם וישר. שהרי בעל ההרשעות הקודמות נוח וקל הוא יותר להתפתות, וניצול ולשתו זו פסולה ומגונה היא בתכלית. הנאשם שבפנינו אכן בעל הרשעות ודמות הוא, אם כי בעבירות סמים הרשעתו הקודמת היחידה היא משנת 1969, עבירה של החזקת סמים מסוכנים. מאז יוני 1978 לא עבר עבירה כל שהיא, אך עדיין מכיר הוא, ומכירים אותו, עברייני השכונה בה הוא גר. תחילה עלה בדעתי אולי מן הראוי הוא לקבל את ערעורו של הנאשם ולהקל עליו דין מאסר שנה אחת בפועל שהושת עליו, שהרי הדחתו הפסולה בידי השוטר מוסווה לעבירת התיווך בסמים היא היא שהביאה ליצירת יצר עבריינות שלילית אצל הנאשם על-ידי השוטר המוסווה. אך במחשבה שנייה נראה לי, אין עונש זה חמור במידה כזו, שמן הראוי שבית הדין לערעורים יתערב בו. הנאשם הודה בעבירה הראשונה, היינו שסיפק אצבע חשיש לחמישה אנשים היו עמו בחווה ועישן יחד עמם; ואשר לשתי עבירות התיווך, על אף שהודח עבירות אלה בצורה הפסולה והמגונה המתוארת לעיל, הרי כאמור אחראי היה כל כך בפלילים ומדובר בכמות ניכרת למדי. אך ודאי הוא עמי, שאין מקום החמיר בדינו של הנאשם דנן, שעבירות תיווך הסמים שעבר הן פרי ההדחה פסולה שהורתן בדרכי הפיתוי הנלוזים של השוטר המוסווה.

7. ולשיטה אחרונה. חברתי הנכבדה מציעה, כי מן הראוי, שאנשי המטשרה יגבשו נוהלים בסוגיה זו של ההדחה למען יידע כל שוטר כיצד לנהוג ומה הגבול אותו אין לעבור. מצטרף אני בלב שלם להצעה זו, והייתי מוסיף, כי אולי מן הראוי הוא, כי החלטה בדבר שימוש באמצעי הדחה במקרה מסוים לא תתקבל אלא על דעתו של בעל תפקיד בכיר במשטרה או בפרקליטות - כפי שכך, כמדומה לי, נהוג לעניין עדותו של עד מדינה - ובעל תפקיד זה יעקוב אחר אופן ביצוע ההדחה וידאג לתקינות הליכיה.

אשר על-כן דעתי היא, כאמור, שיש לדחות את הערעורים שבפנינו, הן זה על ההרשעה, והן אלה שעל מידת העונש.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינה של השופטת בן-פורת.

ניתן היום, י"ט בחשוון תשמ"א (29.10.80).