נידאל אבו סעדה נגד מדינת ישראל בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים [23.2.99] לפני השופטים י' קדמי, ד' דורנר, מ' אילן ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.7.98 בתיק ת.פ. 588/97 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ע' ר' זועבי, והשופטים א' אמינוף וח' גלפז עו"ד אביגדור פלדמן - בשם המערער פ ס ק - ד י ן השופטת ד' דורנר בתאריך 13.1.99 החלטנו לקבל את הערעור, לזכות את המערער מכל אשמה, ולשחררו מייד מבית-הסוהר. להלן נימוקינו. 1. בתאריך 1.2.96 הוכה למוות באגף העצירים המינהליים בכלא מגידו העציר עבדול רחמן עומר זייד אלכילאני, וזאת עקב "חקירה" אלימה שבוצעה בו על -ידי עצירים אחרים חברי ארגון החמאס. החשד נפל על העציר ניזאר זקזאק (להלן: זקזאק). מן המזכר שנרשם על-ידי חוקר המשטרה בתאריך 18.3.96, עולה כי זקזאק נחקר באותו יום על מעורבותו בפרשה וידיעותיו לגביה. זקזאק סיפר, כי שמע את זעקות המנוח בוקעות מאוהל סמוך לאוהל מגוריו. לדברי זקזאק, הוא ראה את העציר ואליד חאלד עלי, שהורה לחקור את המנוח, עומד מחוץ לאוהל, אך לא יכול היה לראות בעצמו את הנעשה בתוך האוהל משום שפתחיו היו סגורים. בתאריך 19.3.96 נחקר זקזאק בשנית. מן המזכר שנרשם באותו יום עולה, כי נאמר לו על-ידי חוקרי המשטרה כי על-פי חומר החקירה שבידיהם סבורים הם כי זהות המכים ידועה לו, וכי הוא אינו מוסר להם מידע זה בשל חששו כי הללו יפגעו בו. זקזאק השיב, כי אכן נחקר בעבר על-ידי עצירים חברי ארגון החמאס בחשד כי הוא משתף פעולה עם הרשויות. לפיכך הציע זקזאק כי יוחזר לכלא, ולנוכח ציפייתו כי עם חזרתו לשם ייחקר על-ידי אותם עצירים שחקרו את המנוח, יוכל לגלות את זהות הרוצחים. החוקרים השיבו לזקזאק, כי יתייעצו עם הממונים עליהם. בתאריך 26.3.96 נחקר זקזאק בשלישית, ומן המזכר שנרשם עולה כי שב על הצעתו לחזור לכלא כדי לגלות את זהות הרוצחים. הצעתו של זקזאק התקבלה, והוא הוחזר לכלא בתאריך 27.3.96. כחצי שנה לאחר מכן - בחודש ספטמבר 1996 - מסר זקזאק הודעה רביעית למשטרה. בהודעה זו הוא סיפר, כי פתח האוהל שבו הוכה המנוח היה פתוח לרווחה, וכי דרך פתח זה ראה היטב את הנעשה בתוך האוהל. הוא הבחין במערער ובשניים נוספים כשהם מכים את המנוח. זקזאק אף היה נכון למסור עדות ברוח זו בבית-המשפט, והובטח לו כי לאחר מתן עדותו ישוחרר | |
|
המערער, שנחקר בעקבות הודעתו של זקזאק, הכחיש כל קשר להכאתו של המנוח. 2. בתאריך 14.10.97 הואשם המערער בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של רצח. בתאריך 20.11.97 העיד זקזאק במשפטו. בתאריך 9.12.97 הוצאה תעודת-חיסיון לפי סעיף במהלך הדיון במשפט עתר סניגורו של המערער להסרת החיסיון טענתו הייתה, כי יש לגלות לסניגוריה כל חומר העשוי לסייע לה להטיל ספק באשמתו של הנאשם. התביעה התנגדה לבקשה. וכך אמרה התובעת בדיון אני מזמינה את לנוכח דברים אלה החליט בית-המשפט המחוזי לעיין במסמכים החסויים שלא במעמד המערער וסניגורו. אף התובעת לא הייתה נוכחת במעמד זה. המסמכים הוצגו לשופטים על-ידי קצינת משטרה, והוחזרו לה לאחר שהשופטים עיינו בהם. בית-המשפט הגיע לכלל דעה כי יש לדחות את בקשת הסניגור. וכך נכתב בהחלטה: לאחר ששמענו טענות הצדדים בשאלת התרת החיסיון, הזמנו אלינו נציג המשטרה והופיעה סגן ניצב שלומית כורם ולאחר שעיינו המשפט נמשך איפוא. בסיכומיה עמדה התובעת על מהימנותו הרבה של זקזאק, והטעימה כי יכול היה לראות את הנעשה באוהל דרך הפתח הפתוח. בית-המשפט המחוזי נתן אמון בלתי מסויג בזקזאק, הרשיע את המערער על-יסוד עדות זאת בעבירה של רצח, וגזר את דינו למאסר-עולם. 3. בערעור שהוגש נגד פסק-דין זה לא טען הסניגור כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשתו להסרת החיסיון. זאת, מתוך אמון כי בדיון הסגור, שבו היה מנוע כאמור מלהשתתף, מצא בית-המשפט, לאחר שעיין בחומר החסוי, כי התובעת צדקה בדבריה לפיהם חומר זה אינו יכול להועיל להגנתו של המערער. ברם, לבקשתה, הסכים השר-לביטחון-פנים להסיר את החיסיון מעל הדברים שמסר זקזאק עצמו. חומר זה הועבר לסניגור. יתר החומר נותר חסוי. בהודעה שנמסרה מטעם | |
|
גרסתו של זקזאק כפי שהיא עולה מן החומר לגביו הוסר החיסיון, מכרסמת בראיות התביעה, במובן זה שממצאי המהימנות, שקבע עמדת המשיבה היא, כי בכל הכרוך בטיפול המשטרה והפרקליטות באשר להוצאת תעודת החיסיון נפלה תקלה חמורה. הושם דגש על גרסתו של זקזאק מספטמבר 96, שהיא גרסה מפורטת, ואמינה על פניה. גם נסיבות מסירתה הוסיפו לגרסה זו נופך של אמינות. לעומת זאת, סברו הנוגעים בדבר, כי הגרסאות המוקדמות, ובכללן אלה שהיו חסויות, נמסרו כולן שלא מתוך רצון מלא לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור את כל הידוע. מתוך תפיסה זו, ומתוך רצון להגן על חייו של העד, הוצאה תעודת החיסיון. התעודה הוצאה מתוך תפיסה שאין בחומר לגביו נתבקש החיסיון כדי לפגוע בהגנת המערער. אכן מסקנה זו מוטעית, אך עוד מבקשת המשיבה להוסיף, כי כראוי למערכת הבודקת את עצמה, נבחן המערער זוכה איפוא על-ידינו בתאריך 13.1.99, לאחר שריצה את עונשו בכלא מכוח פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מאז 12.7.98. 4. בנסיבות העניין לא ראינו מקום לקבל את בקשת המדינה, כי נקבע שזיכויו של המערער הינו מחמת הספק. הרשעתו של המערער התבססה על 5. בזיכויו של המערער אין כדי לתקן את הפגמים הקשים שנפלו בהרשעתו ובהליכים שקדמו לה - פגמים שעיקרם בשלילת זכותו של הנאשם להתגונן. זכות הנאשם לפרוס את הגנתו בבית-המשפט היא זכות-יסוד. מכוחה - כפי שאף מפורט בסעיף | |
|
אומנם, זכותו של נאשם לעיין אין אדם חייב למסור, ברם, בעניין זה נפסק, כי על בית-המשפט להורות על בשל תעודת-החיסיון מנוע הנאשם מלבדוק בעצמו את ערכה של הראיה החסויה להגנתו. בשל כך, נקבעה בחוק מסגרת פרוצדורלית, הכוללת ביקורת משולשת על -ידי המוציא את תעודת החיסיון, התביעה ולאחריה בית-המשפט עצמו. מנגנון זה נועד להבטיח כי זכותו של נאשם לפרוס בפני בית-המשפט את הגנתו, ובדרך זו לסייע בחשיפת האמת, לא תיפגע. על-כן, על שר, החותם על תעודת-חיסיון, מוטלת חובה לבחון אם אומנם דרוש החיסיון למען שמירת האינטרס הציבורי או 6. בענייננו, נכשלה הביקורת האמורה בכל שלוש רמותיה. ראשית, מלכתחילה לא היה כלל מקום כי השר-לבטחון-פנים יוציא תעודת-חיסיון לגבי דברי זקזאק לאחר הגשת כתב-האישום. שכן, זקזאק, שבתחילת החקירה ביקש להסתיר מפני העצירים האחרים את דבר מסירת המידע מצידו למשטרה, הסכים להפליל את המערער ושניים אחרים בדיון שנית, התביעה התנגדה להסרת החיסיון, שכאמור כלל לא היה בו צורך. חמור מזאת: התובעת אף הציגה בדיון ההסבר שניתן על-ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך-דין, שסעיף | |
|
[התביעה הכללית] התעלמה מקיומו של המומחה המשטרתי ומחוות-הדעת... וכלל לא הביאה אותם לידיעתו של בית-המשפט. למרבה החרפה הוטל תפקיד זה, שהוא תפקידה המובהק של התביעה הכללית, על בא-כוח המערער... [ע"פ 492/78 בואדסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(834 (3, בע' 838.] והוסיפה השופטת בן-פורת: תמימת דעים אני עם אב-בית-הדין הנכבד שהתביעה לא נהגה כשורה כאשר הותירה את מלאכת ההוכחה, שהקנה הנוכחי לא ירה בזמן הקובע, בידי ההגנה. לפי שורת ההגיון ובדרך המקובלת היה על התביעה לכלול את המומחה בין עדיה היא ולאחר שאלות פותחות - להעמידו לחקירת שתי-וערב של בא-כוח ההגנה. אינה דומה [שם, בע' 839.] ענייננו אף חורג מאי-הצגת מלוא הראיות בפני בית-המשפט ומפגיעה בכללי אתיקה. שכן, הוראות החיסיון בפקודת הראיות מקנות לתובע תפקיד-אמון מיוחד. מוטל עליו - מבלי שיעמדו מולו הנאשם וסניגורו - להחליט בעצמו אם החיסיון אינו פוגע בהגנת הנאשם, ולהביא את מסקנותיו ביחס לכך באופן הוגן בפני בית-המשפט. כאמור, במקרה דנן, לא היה כלל מקום להטיל חיסיון על דבריו הסותרים של זקזאק לאחר גילוי זהותו. לא-כל-שכן, שאסור היה להסתירם מעיני המערער. לו דבקה התביעה בעמדתה כי אין להסיר את החיסיון מבלי לטעון בדיון שלישית, אכן, עיון קפדני של בית-המשפט על אף כשלונה של התביעה במילוי תפקידה אין מקום למעט גם מאחריותו של בית -המשפט המחוזי, אשר החלטתו השגויה הובילה לקיפוח חמור של הגנתו של המערער ולעיוות-דין. | |
|
7. כשל זה של מערכת הביקורת על ראיות חסויות הינו קשה ומעורר דאגה רבה. מקצת נחמה אני מוצאת בתיקון העיוות על-ידי פרקליטות המדינה מיוזמתה, ובזיכויו של המערער על-פי בקשתה. השופט מ' אילן אני מסכים לכל האמור השופט י' קדמי דברי חברתי, השופטת דורנר מקובלים עלי ואנכי מצטרף אליהם. עם זאת הנני מבקש להעיר ההערות הבאות: 1. כחברתי, גם אנכי סבור, שיש לזכות את המערער זיכוי מלא ולא זיכוי-מן -הספק בלבד, כפי שביקשה התביעה. זיכויו של המערער נעוץ בכך, שהתביעה מנעה ממנו מידע חיוני להגנתו: הרשעתו של המערער מבוססת על עדותו של עד יחיד, שהעיד כי ראה את המערער לוקח חלק בהכאת המנוח למוות; כאשר עפ"י המידע שנמנע מן המערער, אותו עד יחיד מסר לחוקריו בתחילה כי לא יכול היה לראות מי מכה את המנוח משום שיריעות האוהל שבו הוכה היו מורדות והציע לחוקרים להחזירו למחנה חיוניותו של המידע האמור להגנת המערער, מתחייבת מעצמה: העובדה שהעד שינה את טעמו - מן הקצה לקצה - במהלך חקירתו, מהווה שיקול רב ערך בהערכת מהימנות גירסתו המפלילה; ואין צורך להפליג במלים, על מנת להציג את המשמעות שהיתה למידע כזה, אילו היה בידי הסניגור בעת חקירתו הנגדית של העד. אכן, אין לומר בוודאות שאילו נמסר המידע למערער מבעוד מועד, היה מזוכה בזיכוי מלא; ואף אין לשלול לחלוטין את האפשרות שהיה מורשע, אילו ניתן לביהמ"ש הסבר משכנע להתנהגותו האמורה של העד. ברם, סיכויי ההרשעה עפ"י 2. כשלונם של הגורמים הנוגעים בדבר, בהערכת חשיבותו של המידע האמור להגנה, מצדיק, לדעתי, בחינת הנהגתו של הסדר פנימי, לפיו בעתירה להסרת חסיון מכוחו של סעיף 3. החומרה היתירה הכרוכה בכשלון המערכות שהתרחש במקרה דנא, אינה צריכה לערער את האמון שהכל רוחשים למערך הפרקליטות רכשה אמון זה בפעילות ארוכת שנים, במהלכה הוכיחו המשרתים בשורותיה את אמינותם ואת יושרם האינטלקטואלי והמקצועי. המקרה הנוכחי הינו בבחינת חריג המלמד על הכלל, להבדיל מחריג המקים ספקות באשר לקיומו; שאלמלא כך היה - לא היו הדברים מסתיימים כפי שהסתיימו. ויהיו הדברים כאשר יהיו, ראוי לו למקרה דנא, שיעמוד תמיד - כתמרור אזהרה - לנגד עיניהם של העוסקים בבירורה של עתירה לגילויה של ראיה חסויה, לבל ניכשל פעם נוספת. | |
|
הוחלט כאמור ניתן היום, ז' באדר תשנ"ט (23.2.99). |