בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

[4.3.02, 25.12.01]

לפני השופטים ד' בייניש, א' א' לוי, מ' נאור

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 19.8.99 בת"פ 6/97 שניתן על כבוד השופטים: נ' עמית, ש' טימן, י' שמעוני

עו"ד א' פלדמן; עו"ד א' מרגלית; - בשם המערער
עו"ד מ' ספרד (מטעם הסנגוריה הציבורית)
עו"ד דבורה חן - בשם המשיבה

השופטת ד' ביניש

המערער הועמד לדין בעבירות של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו בישראל לפי סעיף 99 בצירוף סעיף 92 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), קשירת קשר למסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה לפי סעיף 111 וסעיף 92 לחוק, וכן חברות בארגון טרור לפי סעיף 3 לפקודה למניעת טרור, תש"ח-1948. על-פי המתואר בכתב-האישום, המערער שהינו אזרח ותושב גרמניה, התאסלם בשנת 1994 או בסמוך לכך, והחל לאמץ לעצמו השקפות עולם קיצוניות ובהן שאיפה לבצע פיגוע התאבדות בישראל. בשנת 1997 נסע המערער ללבנון, שם הצטרף לפעילות בארגון החיזבאללה. במהלך שהותו בלבנון, עבר המערער הדרכה ואימונים מעשיים בהפעלת כלי-נשק וחומרי נפץ, ועם סיום אימוניו צויד בסכום כסף, במצלמה ובסרטי צילום. ההוראה שקיבל ממפעיליו בארגון החיזבאללה, היתה להגיע לישראל כתייר ולאסוף מידע לגבי מקומות פוטנציאליים לביצוע פיגוע התאבדות, תוך העברת החומר המתועד למפעיליו באופן שסוכם עליו מראש. על-פי האמור בכתב-האישום, הגיע המערער לישראל לשם ביצוע התוכנית שנקשרה בינו לבין מפעיליו בארגון החיזבאללה, אולם בהגיעו ארצה נעצר על-ידי כוחות הביטחון.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים עמית, טימן ושמעוני) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו עשר שנות מאסר. הערעור לפנינו מכוון כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

מהלך החקירה

1. ביום 28.11.97 בשעה 22:40 הגיע המערער לישראל בטיסה מאמסטרדם דרך רומא. בעקבות מידע מודיעיני, נעצר המערער מיד לאחר נחיתתו בשדה-התעופה בן-גוריון על-ידי אנשי שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ) ומשטרת ישראל. בשלב הראשוני, מיד לאחר נחיתתו, תוחקר המערער בשדה התעופה על-ידי צוות חוקרי שב"כ, בראשו עמד המכונה סטיב. באותו תיחקור ראשוני נכח גם איש המשטרה, רפ"ק סילברמן (להלן גם: "סילברמן"), אשר אותה עת לא נטל חלק פעיל בתיחקור. סטיב וסילברמן תעדו בכתב-ידם ברישומי זיכרון דברים (להלן: זכ"ד) את תוכן חקירתו של המערער בשדה-התעופה (זכ"דים אלה הם ת/ 1 ו- ת/ 22). מן הזכ"דים ועדויות החוקרים בפני בית-המשפט קמא עולה, כי מיד לאחר שהמערער ירד מן המטוס ונעצר, הוא נשאל על מטרת בואו לארץ ותשובתו היתה כי הגיע כתייר לבקר במקומות הקדושים. זמן קצר מאד אחר-כך, עת הועבר לאחד מהחדרים בבניין מינהלת שדה-התעופה ותוחקר שם על-ידי חוקרי השב"כ, סיפר המערער כי התאסלם שלוש שנים קודם לכן, וכי הצטרף לפעילות בארגון החיזבאללה, תוך שהתנדב לבצע פעולת התאבדות בישראל ("שהאדה"). עוד מסר כי נשלח על-ידי אירגון החיזבאללה לארץ כדי לצלם מקומות הומי אדם כהכנה לביצוע פיגוע.

כעבור כשלוש שעות מעת הגעתו לשדה-התעופה בן-גוריון, הועבר המערער למיתקן חקירות של השב"כ (להלן גם: "המיתקן"). במהלך הנסיעה למיתקן, נמשך תיחקור המערער על-ידי סטיב, בנוכחותם של רפ"ק סילברמן והשוטר קרני שישבו ברכב. עם ההגעה למיתקן השב"כ, רשם סטיב זכ"ד (ת/4) המתאר את עיקרי הפרטים שמסר המערער במהלך הנסיעה. על-פי האמור בת/4 ובעדויותיהם של סטיב סילברמן וקרני בפני בית-המשפט קמא, הוסיף המערער באותה נסיעה פרטים לגבי האימונים הצבאיים שעבר בלבנון וחומרי הנשק והחבלה בהם התאמן.

חקירתו של המערער ארכה כחודש, במהלכו היה עצור לצורכי חקירה. משך השבועיים הראשונים היה המערער מנוע מלהיפגש עם עורך-דין, תחילה על-פי הוראת הממונה על החקירה, ואחר-כך על-פי צו נשיא בית-המשפט המחוזי בתל -אביב באישור היועץ-המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 35(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). מרבית הזמן, נחקר המערער על-ידי אנשי שב"כ, אשר רשמו בזכ"דים את עיקרי דבריו של המערער במהלך חקירתו. במהלך רצף החקירות על-ידי חוקרי השב"כ, נחקר המערער גם שלוש פעמים תחת אזהרה על-ידי רפ"ק סילברמן, אשר גבה מן המערער הודעות בכתב: ההודעה המשטרתית הראשונה ניגבתה מן המערער ביום 29.11.97 בשעה 15:00, פחות מיממה לאחר שנעצר (ת30/). את שתי ההודעות המשטרתיות הנוספות, גבה רפ"ק סילברמן מן המערער ביום 3.12.97 (ת33/) וביום 14.12.97 (ת37/). מההודעות המשטרתיות וכן מעדויות החוקרים בפני בית-המשפט קמא שנתמכו בזכ"דים שנרשמו במהלך החקירה, עולה כי בחקירתו במיתקן מסר המערער פרטים נוספים על מהלך חייו והשקפת עולמו, על הצטרפותו לארגון החיזבאללה בלבנון ועל שהותו שם, על האישים עימם נפגש, על התדריכים והאימונים שעבר בלבנון, וכן על המשימה אותה נשלח לבצע בארץ. יצוין כי כל חקירותיו של המערער נערכו בשפה האנגלית שהמערער שולט בה היטב. עם תום החקירה, ובהתבסס על מכלול ההודאות שמסר בחקירתו, הועמד המערער לדין בעבירות שצויינו לעיל.

משפט הזוטא והכרעת-הדין

2. בפני בית-המשפט המחוזי כפר המערער בכל המיוחס לו, למעט עובדת היותו אזרח גרמני שהתאסלם, וטען כי הגיע לישראל כתייר כדי לבקר במקומות הקדושים לאסלם וכי לא ביצע כל עבירה. באת-כוחו של המערער, עו"ד רובינסון, אשר ייצגה אותו בבית-המשפט קמא, התנגדה לקבילות ההודאות שמסר מרשה בחקירה, ונוכח התנגדותה התנהל משפט זוטא לשם הכרעה בטענות הקבילות. עיקר טענות המערער נגד הודאותיו היה כי ככל שיש בדבריו משום הודאה, הרי שהיא נתקבלה כתוצאה מאיומים ועקב כך שבמהלך חקירתו במיתקן השב"כ הופעל עליו לחץ פיזי שהתבטא בחוסר שינה. בין היתר, טען המערער כי במהלך חקירת השב"כ הושב על כסא קטן, ראשו מכוסה בשק וברקע מוסיקה רועשת. עוד טען כי בשלבים הראשונים של החקירה הושמעו באוזניו איומים, אם לא ימסור פרטים שהחוקרים רצו לשמוע מפיו.

משפט הזוטא היה ארוך ובמהלכו נחקרו החוקרים בפירוט רב, ואף המערער העיד ופירט גירסתו באשר לחקירה ולנסיבותיה. כפי שציין בית-המשפט קמא בהחלטתו, התמשך משפט הזוטא על-פני שבע ישיבות תמימות, במהלכן הוגשו עשרות מוצגים ונרשמו מאות עמודי פרטיכל. ההחלטה שנתן בית-המשפט קמא מפי השופט עמית עם סיום משפט הזוטא היתה מנומקת מאד, וכללה ניתוח של עדויות החוקרים ושל עדות המערער, תוך בחינה של טענות הפסול אחת לאחת. להנמקה זו הוסיף משלו אף שופט נוסף משופטי ההרכב, השופט טימן.

בהחלטתו במשפט הזוטא, דחה בית-המשפט קמא את טענות הפסול שהעלתה באת-כוחו של המערער כנגד קבילות ההודאות. מכל הטענות ביחס לאופן ניהול החקירה, נתקבלה רק הטענה שלא היתה שנויה במחלוקת, כי מן המערער נמנעו שעות שינה רבות במהלך החקירה הממושכת. בין היתר, קבע בית-המשפט קמא בהסתמכו על עדויות החוקרים שהיו מהימנות עליו, כי המערער מסר דברים שהם בחזקת הודיה פחות משעתיים לאחר שהגיע לשדה-התעופה. לעניין האיומים שהמערער טען כי הופנו נגדו בחקירתו בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ באם לא ישתף פעולה, קבע בית המשפט כי אף לא אחד מחוקרי השב"כ או חוקרי המשטרה העיד על קיומם, "ולא מתקבל על הדעת, שהושמעו בפניו איומים כאלה, כאשר כל הזמן היה מסביבו מספר רב של אנשים" (עמ' 43-44 להחלטה במשפט זוטא). בית המשפט הוסיף כי:

"...אינני מבטל לחלוטין את דברי הנאשם [המערער] על האווירה ששררה ואופן החקירה בנתב"ג (וגם לא לגבי החקירה לאחר מכן), כשהוא ישב באמצע הזירה, וכולם מסביב "ירו" בו בדיבורים, אך אינני סבור שבנסיבות העניין, מצב זה היווה אמצעי פסול, ואינני סבור שזה השפיע על בחור כמו הנאשם, לומר דברים שלא רצה לומר אותם ושנשללה ממנו זכות הבחירה מה לומר".

[החלטה במשפט זוטא, עמ' 44]

עוד דחה בית-המשפט קמא את גירסת המערער לפיה במהלך החקירה במיתקן השב"כ הופעלו נגדו אמצעי חקירה פיזיים שכפו עליו לומר דברים שלא מרצונו החופשי. אף בעניין זה העדיף בית-המשפט את עדותם של חוקרי השב"כ, לפיה לא הופעלו אמצעי החקירה להם טען המערער. עוד נפסק כי אף שנמנעה מן המערער שינה משך תקופה ממושכת מאז הגיעו למתקן החקירות, לא גרם לו הדבר לומר בחקירתו דברים שלא רצה באמירתם, וממילא עיקרי הדברים נמסרו מפיו סמוך מאד להגעתו לנמל התעופה בן-גוריון, קודם לשעות החקירה הרבות ללא שינה. כן נקבע כי דחיית המפגש של המערער עם עורך-דין נעשתה כחוק, ואין בה כדי לפסול קבילות הודאותיו. בית-המשפט ציין כי המערער לא הוזהר טרם חקירתו על-ידי חוקרי השב"כ בדבר זכותו לשתוק, אך הוסיף כי אין בכך כדי לפסול הודאותיו מאחר והוכח כי אלה ניתנו מרצון טוב וחופשי. נוכח מכלול הטעמים שפורטו, קבע בית-המשפט כי הודאותיו של המערער במהלך חקירתו קבילות לשמש כראיה. לאחר מתן ההחלטה במשפט הזוטא, סיימה התביעה להביא ראיותיה בהעדת ראש צוות חוקרי השב"כ פעם נוספת, לבקשת ההגנה. המערער העיד כעד הגנה יחיד, ולאחר סיום עדותו סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ובעל-פה.

3. בהכרעת-הדין שניתנה ביום 17.8.99, דן בית המשפט (השופט ש' טימן) במשקל ההודאות שנתקבלו, ודחה את טענות באת-כוח המערער כנגד אמיתות ההודאות שמסר מרשה במהלך חקירותיו. בית-המשפט דחה כבלתי אמינה את גירסת המערער במשפט לפיה תוכן הודאותיו אינו אמת, והעיר כי כלל לא ברור מגירסתו של המערער מה מן הפרטים אותם מסר לחוקריו הם לפי טענתו פרי-המצאה שלו, ומה מהווה לפי גירסתו פרי-המצאת חוקריו. כן קבע בית-המשפט קמא כי בעוד שעדויות החוקרים בפניו היו אמינות, הרי המערער "הסתבך בתשובות מתחמקות, מפולפלות, מתחכמות, וחסרות הגיון בעמדו על דוכן העדים, ולא יכולתי לתת בו אמון" (עמ' 25 להכרעת-הדין). בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי ההודאות שמסר המערער במהלך חקירותיו היו: "מפורטות, עקביות (שאינן משתנות מחקירה לחקירה), קוהרנטיות, מסודרות מאד, עם לוחות זמנים מדוייקים, ועם הגיון פנימי רב" (עמ' 20 להכרעת-הדין). בהתחשב בכך, נדחתה טענת המערער לפיה מסר בחקירתו פרטים בדויים, ונקבע כי המערער מסרם מתוך ידיעה אישית. כן נקבע כי היות הודאותיו של המערער מפורטות מאד וקוהרנטיות, משמיטה את הבסיס מתחת לטענת ההגנה לפיה החוקרים שילבו באמירות המערער מידע שהגיע לידיהם ממקורות מודיעיניים טרם הגעתו לארץ. (זאת, למעט איזכור השם ... שאחד מחוקרי השב"כ הודה בעדותו כי נכשל במסירתו למערער בעת החקירה במיתקן). נוכח מכלול הטעמים האמורים, ראה בית-המשפט לבסס את ממצאיו המרשיעים על הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ ובפני רפ"ק סילברמן. ההרשעה הושתתה, איפוא, על מכלול הודאותיו של המערער במהלך חקירת השב"כ והחקירה המשטרתית. בעיקר התבסס בית-המשפט על הדברים שמסר המערער בהודאה המשטרתית ת/ 30 מיום 29.11.97. בית המשפט ציין, בין היתר, כי חלקן הגדול של ההודאות שנמסרו בפני השב"כ ונתקבלו על-ידו לא דרוש להרשעה, והוא נאסף לצרכי הסיכול עליו מופקדים החוקרים (עמ' 6 להכרעת-הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כי קיימות תוספות ראייתיות להודאות המערער, אותן פירט בהרחבה בהכרעת-דינו. נקבע כי התוספות הראייתיות עולות כדי דבר-מה נוסף, ויש בהן כדי להפיג חשש שמא מדובר בהודאות כזב, פרי דמיונו של המערער. בית-המשפט קמא ציין כי בחומר הראיות אין בהירות לגבי השאלה האם נקשר קשר בין המערער לבין מפעיליו, לפיו יבצע המערער פיגוע במהלך שהותו הנוכחית בישראל. עם זאת, הוסיף בית-המשפט כי ממילא לא הואשם המערער אלא בקשירת קשר לאסוף מידע כהכנה לביצוע פיגוע, ולכך הובאו ראיות מספיקות. נוכח מכלול הטעמים שפורטו, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו.

הערעור על ההרשעה

4. בערעור שלפנינו ייצג את המערער עו"ד פלדמן, אשר חזר על עיקרי הטענות שהעלתה ההגנה בפני בית-המשפט קמא באשר לקבילות ההודאות שמסר המערער במהלך חקירותיו ובאשר למשקלן, וכנגד דיות הראיות להרשעת המערער. בין היתר, טען כי בחקירתו בשדה-התעופה לא הודה המערער בדבר, על-אף האיומים שהופנו נגדו. כן נטען שבמהלך חקירת המערער במיתקן השב"כ, הפעילו נגדו חוקרי השב"כ אמצעי חקירה פסולים ואף חקרו אותו משך שעות ממושכות. לפי הטענה, הפעלת האמצעים הפסולים ומניעת השינה מן המערער, שללו ממנו את רצונו החופשי וגרמו לו להודות במעשים שלא ביצע ואף להמציא פרטים דמיוניים כדי להשביע רצון חוקריו. עוד טען בא-כוח המערער כי זכות השתיקה וזכות ההיוועצות עם עורך-דין זכו למעמד חוקתי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לגישתו, העדר אזהרת המערער בדבר זכותו לשתוק עת נחקר על -ידי חוקרי השב"כ, וכן העדר ההודעה על זכותו לערור בגין ההחלטה לדחיית מפגש עם עורך-דין - עליהם המדינה אינה חולקת - היוו הפרה חמורה של זכויות חוקתיות, אשר די בה כדי להוביל לפסילת הודאותיו. לחלופין, טען בא -כוח המערער כי משקלן הראייתי של ההודאות שמסר מרשו במהלך חקירותיו הוא דל, נוכח החשש כי החוקרים שמו בפי המערער פרטים שהיו ידועים להם ממידע מודיעיני שהיה בידיהם. כן טען כי החוקרים לא הצליחו לאמת את הפרטים המופיעים בהודאות המערער באמצעות מידע חיצוני, ובכך יש כדי לערער את אמינותן. הסניגור הוסיף וטען כי אף אם בהעדר מתן הודעה למערער בדבר זכותו לערור על ההחלטה לדחיית מפגש, וכן בהעדר אזהרתו של המערער על-ידי חוקרי השב"כ בדבר זכותו לשתוק אין כדי לפסול קבילות הודאותיו, יש בכך כדי להחליש מאד את משקלן. בהתחשב בטעמים האמורים, טען הסניגור כי יש צורך בדבר-מה נוסף משמעותי להודאות המערער העולה כדי סיוע. לדעתו, תוספת ראייתית כזו לא הוכחה, ועל כן דין ההרשעה להתבטל.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה כי אין מקום להתערב בממצאים שקבע בית-המשפט קמא, לפיהם לא הופעלו אמצעי חקירה פסולים כנגד המערער. לגישתה, מניעת השינה מן המערער היתה מוצדקת עקב צרכי חקירה, ואין בה כדי לפסול את קבילות הודאותיו מאחר והוא מסרן מרצון חופשי. היא הוסיפה וטענה כי אמנם חוקרי השב"כ לא הזהירו את המערער טרם חקירתו, אולם העדר האזהרה אינה מביאה לפסילה אוטומטית של ההודאות. לדעתה, משקלן של הודאות המערער בפני חוקריו הוא רב, והן נתמכות בתוספות ראייתיות העולות כדי "דבר-מה" נוסף משמעותי. בהתחשב בכך, טענה היא כי אין להתערב בהכרעת-דינו של בית המשפט קמא.

התשתית הראייתית

5. כאמור, המערער מסר מספר רב של אמרות במהלך חקירת השב"כ ובחקירה המשטרתית. בא-כוחו טען בפנינו טענות שונות כנגד קבילותן של הודאות אלה ומשקלן. באת-כוח המדינה, אף שביקשה מאיתנו לדחות את הטענות ולקבל את כל האמרות של המערער בחקירה, ציינה בתשובתה הכתובה לערעור כי מקום שהחקירה התנהלה בידי חוקרי השב"כ ולאחר מכן מסר המערער הודאה בפני חוקר משטרה, ההודאה האחרונה היא הראיה העיקרית לחובתו.

לגישתי, אין הכרח להכריע במעמדן הראייתי של מכלול האמרות שנמסרו מפי המערער במהלך חקירתו. הטעם לכך הוא שהרשעת המערער על-ידי בית-המשפט קמא הושתתה בעיקרה על דבריו של המערער בהודאה המשטרתית הראשונה שמסר (ת/ 30-- 30א). הסקירה בהכרעת-הדין של פרטים שמסר המערער במהלך החקירה כולה, אינה מוסיפה עובדות רלוונטיות לאישומים כפי שיוחסו למערער בכתב האישום. הסניגור ביקש מאיתנו להתייחס לכל מהלכי החקירה ולאי קבילותן של אמרות שמסר המערער בחקירת השב"כ ללא אזהרה. עוד ביקש מאיתנו לקבוע, מבלי שהקים בסיס ראייתי לכך, כי נוכח חומרת החשדות שיוחסו למרשו, לא יתכן שלא הופעלו אמצעי חקירה פסולים במהלך החקירה. לא ראינו צורך לדון בהשערות אלה ובשאלות משפטיות שאינן טעונות הכרעה לגבי מכלול חומר החקירה, נוכח הבסיס המוצק להרשעה המצוי בהודעה ת30-30/א, אליה מצטרפות אמרות המערער בשלבי החקירה הראשונית בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ.

עוד יצויין, כי ההתמקדות בהודאות המערער בחקירתו הראשונית בשדה התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ וכן בהודעה המשטרתית ת-30 /30א, אין בה כדי לקפח את הגנתו של המערער. עוד בהחלטה במשפט הזוטא, ציין בית-המשפט קמא כי עם גביית ההודאה המשטרתית ת30-30/א הושגה תשתית ראייתית מספקת להוכחת כתב האישום נגד המערער, וכי המשך החקירה השלים פרטים משניים בלבד ביחס לאלה שנמסרו עד אותו שלב על-ידי המערער (עמ' 27 ,17 ,12 להחלטה). ההודאות האמורות היוו ראיות מרכזיות בהתדיינות בפני בית-המשפט קמא, וניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן מפניהן. הן נבחנו בקפידה על-ידי הערכאה הדיונית, ובית-המשפט התבסס עליהן באופן מרכזי בהחלטתו במשפט הזוטא ובהכרעת-הדין. אף בפנינו היתה לבא-כוח המערער הזדמנות להתמודד עימן. כאמור, יתייחס דיוננו לא רק להודעה המשטרתית הראשונה שנגבתה מן המערער על-ידי רפ"ק סילברמן (ת30-30/א), אלא גם להודאותיו בפני חוקרי השב"כ בשלבי התיחקור הראשוניים בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ. מבחינה זו, מדובר אך בשינוי דגש ולא בשינוי משמעותי של התשתית הראייתית שעמדה בפני הערכאה הדיונית. בהתחשב בטעמים אלה, אם אמנם יתברר כי הראיות האמורות קבילות ובעלות משקל מספיק להוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, יתייתר הצורך לדון בקבילות שאר הודאותיו של המערער. עוד אוסיף שאין מקום לומר כי נגרם למערער עיוות דין המצדיק פסילת ההרשעה לפי סעיף 56 לפקודת הראיות. זאת בשל העובדה כי לבית-המשפט קמא הוגשו האמרות שהושמעו מפי המערער במהלך חקירת השב"כ, ולא נמצאה הוכחה לאף אחת מטענות הפסול ככל שהן מושתתות על הפעלת אמצעי חקירה פסולים (ראו והשוו: ע"פ 3338/99 פקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(678-682 ,667 (5).

קבילות ההודאות ומשקלן

6. קבילות ההודאות שמסר המערער במהלך חקירתו כפופה לאמור בסעיף 12 (א) לפקודת הראיות, וזו לשונו:

12. הודיה

(א) העדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חופשית ומרצון.

השאלה מהי הודאה "חופשית ומרצון" אינה פשוטה להגדרה ופסיקתנו מראשית ימיה מתמודדת עם שאלה זו. אדם הנתון בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד, עשוי לחוות לחץ נפשי ואי נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב בו הוא שרוי. ברי, איפוא, כי אין להעניק למונח "חופשית ומרצון" משמעות מילולית. ואמנם, המשמעות שניתנה למונח האמור משך שנות פסיקתו של בית-משפט זה, היתה משפטית-טכנית; לפיה, הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני", שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור האם לעשות שימוש בחסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה. (ע"פ 69/53 סיץ' נ' היועמ"ש, פ"ד ז 808 ,801; ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(774 ,768 (3; ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(564 ,557 (2). השאלה מה הם אמצעי חקירה פסולים ומה השלכתם על היות הודאה "חופשית ומרצון", היא שאלה לעצמה. שאלה זו נידונה פעמים אין ספור בפסיקתנו, ואף הובעו בעניין זה גישות שונות (ראו: ע"פ 168 ,115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(197 (1 ), אך היא אינה טעונה הכרעה בעניין שלפנינו.

היותה של הודאת נאשם "חופשית ומרצון" מהווה, איפוא, תנאי לקבלתה כראיה. יחד עם זאת, אף אם הוכח כי הודאה שמסר נאשם קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, על בית-המשפט להוסיף ולבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תוכנה. כבר נפסק פעמים רבות כי המשקל שיינתן להודאת נאשם, ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי, ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה. המבחן השני - מבחן "הדבר-מה הנוסף" - הוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בהם כדי לאשר אמיתותה. (ראו: דברי הנשיא ברק בע"פ 715 ,774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(234 ,228 (3; ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(72 ,57 (3; דנ"פ 4530 ,4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא (763 ,736 (1).

כאמור, בעניין שלפנינו ניתן לצמצם את היקף הסוגיות הטעונות הכרעה ולבחון רק את קבילותן ומשקלן של הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ בשלבי החקירה הראשוניים, וכן בהודעה המשטרתית ת/ 30-30א שניגבתה על-ידי רפ"ק סילברמן.

ההודאות בחקירה הראשונית טרם ההגעה למיתקן השב"כ

7. בא-כוח המערער טען בפנינו כי יש לקבל את גירסת המערער בעדותו בפני בית -המשפט קמא, לפיה הוא לא הודה במיוחס לו עת נחקר בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ. הוא הוסיף וטען כי אם יש באמירותיו של המערער באותם שלבי חקירה ראשוניים משום הודאה, הרי שהיא נמסרה כתוצאה מאיומים שהפנו החוקרים נגדו כי יודה בכך שהגיע לארץ לביצוע משימה מטעם אירגון טרור, פן יבולע לו. ודוק, בכל הנוגע לשלבי החקירה הראשוניים, לא טען בא-כוח המערער כי הופעלו נגד מרשו אמצעי חקירה פיזיים; אף הטענה לגבי מניעת שינה משך שעות חקירה ארוכות, אינה רלוונטית לשלב ראשוני זה של החקירה.

גירסת המערער לפיה לא מסר הודאה בחקירתו הראשונית בשדההתעופה והיה נתון לאיומים מצד חוקרי השב"כ, נבחנה על-ידי בית-המשפט קמא ונדחתה כלא אמינה. את ממצאיו ראה בית-המשפט להשתית על עדויות החוקרים בפניו, אותן מצא אמינות ומשכנעות. לפי עדויות החוקרים, לאחר הירידה מן המטוס ענה המערער כי הגיע לארץ כתייר, אולם זמן קצר לאחר מכן, עת הועבר לחדר במינהלת שדה -התעופה ותוחקר שם, היתוודה המערער על מטרת בואו לישראל בלא שהופנה נגדו כל איום. עדויותיהם של ראש צוות החקירה סטיב ושל רפ"ק סילברמן הסתמכו על רישומיהם בדבר היתוודות המערער בשלבי החקירה הראשוניים, כפי שתועדו בשלושה זכ"דים: ת1/, ת22/ ו-ת/ 4. ת/1 שנרשם על-ידי סטיב ות22/ שנרשם על -ידי סילברמן, מתארים באופן דומה את תיחקור המערער בשדה-התעופה. לפי האמור בהם, סיפר המערער לחוקריו כי לאחר שהתאסלם נסע ללבנון, שם הצטרף לפעילות במסגרת החיזבאללה והתנדב לבצע פעולת התאבדות ("שהאדה"). עוד סיפר כי התבקש לצאת לישראל ולצלם ריכוזי חיילים ומקומות אזרחיים למטרות פיגוע. לטענתו, לא היה אמור לפגוש אנשי קשר בארץ, אלא התכוון להגיע עם המידע שיאסוף ל... ולהמתין לקבלת משימות נוספות. זכ"ד נוסף, ת4/, נרשם על-ידי סטיב מיד כשהגיע עם המערער למיתקן השב"כ. בזכ"ד האמור, תיאר סטיב את השיחה שניהל עם המערער בעת נסיעתם משדה-התעופה למיתקן. על-פי האמור בזכ"ד, במהלך אותה נסיעה מסר המערער לסטיב פרטים על שהותו בלבנון ועל האימונים שעבר שם. יצויין כי תיאור דומה מצוי במסמך שכותרתו: "דו"ח פעולה, תפיסה, סימון ומעצר" (ת24/), שנכתב על-ידי השוטר קרני. קרני נטל חלק במעצר המערער בשדה התעופה, ואף ישב ברכב בעת הסעת המערער למיתקן השב "כ. בדו"ח שרשם עם ההגעה למיתקן, נכתב: "בתחקור ראשוני הודה החשוד כי נשלח במסגרת ארגון טרור על-מנת לבצע משימות מודיעין בארץ". סטיב, סילברמן וקרני העידו בפני בית-המשפט קמא כי האווירה במהלך הנסיעה למיתקן השב"כ היתה נינוחה, וכי המערער דיבר בחופשיות (עמ' 386 ,192 ,51 לפרוטוקול).

בהסתמך על עדויות החוקרים ועל שלושת הזכ"דים האמורים, קבע בית-המשפט קמא כי המערער התוודה ביחס למשימה שנשלח לבצע בארץ עוד כשנחקר בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, וזאת בלא שהופנו נגדו איומים (עמ' 43 להחלטה במשפט הזוטא). יצויין כי כאשר נשאל סטיב על-ידי בית-המשפט המחוזי במהלך עדותו במשפט הזוטא, מה לדעתו גרם למערער להתוודות כבר בשדה-התעופה על מטרת הגעתו לארץ, ענה כדלקמן:

"לדעתי הוא פשוט הבין, עם זה שחיכו לו בארץ, הוא הבין כנראה שיודעים. אפילו בלי שאומרים לו, מספיק שהוא נוחת בשדה-התעופה, נכנס לתוך זה, מחכים לו אנשים, לוקחים אותו מיד לחדר, יושבים ומדברים איתו, הוא אומר פעם אחת שהוא תייר, אומרים לו זה לא נכון, לא מאמינים לך..."

(עמ' 47-48 לפרוטוקול)

בית-המשפט קמא קיבל הסבר זה כמשכנע. הוא הוסיף כי טרם נחיתתו של המערער בארץ, הוא נעצר ונחקר על-ידי המשטרה ההולנדית בשדה-התעופה באמסטרדם ואחר -כך גם בשדה-התעופה ברומא, ולמרות זאת התעקש להמשיך בטיסתו לישראל, אך כאמור נעצר על-ידי כוחות הביטחון מיד עם נחיתתו בארץ. בהתחשב בכך, סבר בית-המשפט כי המערער הבין שתוכניתו נחשפה ולכן ראה לשתף פעולה עם חוקריו.

כלל ידוע הוא כי בית-המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. לא שוכנענו כי קיימת הצדקה לסטות מכלל זה בעניינו של המערער. אציין עוד כי טענות ההגנה עוררו סתירה ברמה העובדתית- מחד, נטען בהודעת הערעור כי במהלך החקירה בשדה-התעופה לא הודה המערער בדבר; מאידך, נטען כי אם המערער מסר הודאה באותה חקירה ראשונית, נבע הדבר מאיומים שהופנו נגדו. כידוע, טיעונים חלופיים מוגבלים הם לרמה המשפטית, ואין להעלות טענות סותרות במישור העובדתי. בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אין בטיעוני בא -כוח המערער בפנינו, כדי להצדיק התערבות בממצאיה האמורים של הערכאה הדיונית. המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי המערער הודה בפעילותו בארגון החיזבאללה ובכוונתו לצלם יעדים פוטנציאליים בארץ למטרות פיגוע עוד בשלבים הראשוניים של החקירה, והוא עשה כן מרצונו הטוב והחופשי בלא שהופעלו נגדו אמצעי חקירה פסולים.

8. טענה נוספת של בא-כוח המערער, הרלוונטית לבחינת מעמדן הראייתי של ההודאות בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, נגעה לכך שבכל שלבי החקירה לא הוזהר המערער על-ידי חוקרי השב"כ בדבר זכותו לשתוק טרם מסירת אמרותיו, עובדה עליה אין חולק מטעם המדינה. טענת בא-כוח המערער בהקשר זה היתה כי בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכו החסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה למעמד חוקתי על-חוקי, ועל כן ראוי שפגיעה חמורה בהן תוביל לפסילת הודאה שמסר נחקר תוך הפרתן. לגישתו, אי אזהרת המערער על -ידי חוקרי השב"כ פגעה ביכולתו לעשות שימוש בזכות השתיקה, ועל כן יש לפסול הודאותיו מלשמש כראיה נגדו בהליך המשפטי. מנגד, טענה באת-כוח המדינה כי בהעדר האזהרה אין כדי להביא לפסילה אוטומטית של הודאה, וכי אין להתערב במסקנת בית-המשפט קמא כי הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ קבילות הן ונמסרו מרצון חופשי.

החסיון מפני הפללה עצמית מעוגן כיום בסעיף 2)2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1926, בסעיף 47(א) לפקודת הראיות וכן בסעיף 28(א) לחוק המעצרים. מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. אזהרת החשוד נועדה לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אמרתו (ע"פ 533/82 זכאי הנ "ל, בעמ' 69; י' קדמי על הראיות (תשנ"ט, כרך א) 21). עוד בשנותיו הראשונות, שאב בית-משפט זה את חובת האזהרה מתקנות השופטים האנגליות, לפיהן טרם גביית הודעה מחשוד יש להזהירו כי אינו חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך, וכי כל שיאמר יירשם ויוכל לשמש נגדו כראיה. נפסק כי תקנות השופטים האמורות אינן דין מחייב וכי העדר אזהרה לא יוביל בהכרח לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה, אולם הקפדה על אזהרת החשוד טרם גביית אמרתו, תקל על בית-המשפט בבואו להכריע לעניין קבילות ההודאה ומשקלה. (ע"פ 69/53 סיץ ' הנ"ל, בעמ' 805; ע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד יז 1556 ,1541; ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(329 ,326 (1; קדמי הנ"ל, בעמ' 63-64). כיום, קובע סעיף 28(א) לחוק המעצרים חובת אזהרה, אם כי הסעיף האמור אינו מתייחס לאזהרת חשוד בדבר זכותו לשתוק בחקירה, אלא עניינו מתן הזדמנות לאדם להגיב טרם החלטה לעוצרו, תוך הטלת חובה על הקצין הממונה להזהירו קודם לכן כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו. ודוק, הסעיף אינו מתייחס לתוצאות הכרוכות באי מתן אזהרה כנדרש. (ראו: ע"פ 1486 ,1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נז, 165, בפסק-דינו של השופט קדמי).

כאמור, הטענה בפנינו נוגעת לכך שהמערער לא הוזהר בחקירת השב"כ בדבר זכותו לשתוק. מעדותו של ראש צוות חוקרי השב"כ- סטיב בפני בית-המשפט קמא עולה, כי חוקרי השב"כ אינם נוהגים להזהיר חשודים בדבר זכותם לשתוק ואף אינם מזהירים חשודים כי כל שיאמרו יוכל לשמש נגדם כראיה במשפט. זאת, נוכח עמדתם כי תכליתה הבסיסית של חקירת השב"כ אינה איסוף ראיות לצורך ניהול הליך משפטי, אלא גילוי של מידע הנוגע לפעילות עויינת נגד בטחון המדינה, במטרה למונעה ולסכלה. לעניין זה אעיר רק כי כאשר מטרתה של חקירת השב"כ הינה מניעה וסיכול של פעילות טרוריסטית, הרי נוכח הסכנה הנשקפת מהחשוד והצורך המיידי לאסוף מידע, אין לעמוד על קיומה של אזהרה. במקרים כאלה, השאלה הטעונה הכרעה אינה חובת אזהרת החשוד בחקירה סיכולית של השב "כ, אלא קבילות הודאה שנגבתה ללא אזהרה במשפטו של מי שנחקר כאמור. בנסיבות העניין שלפנינו, שוכנעתי כי נוכח המידע המודיעיני בעניינו של המערער, היה לחוקרי השב"כ יסוד לחשוד כי נשקפה מן המערער סכנה מיידית, מחשש שממתינים לו אנשי קשר ואמצעי חבלה בארץ לשם ביצוע פיגוע המוני. נוכח אופיה הסיכולי המובהק של החקירה הראשונית בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, אין לומר כי הימנעותם של חוקרי השב"כ מאזהרת המערער בדבר זכותו לשתוק היתה פסולה, ואף בא-כוחו של המערער, עו"ד פלדמן, נמנע מלטעון כך בפנינו. אשר על כן, השאלה שהונחה לפיתחנו היא האם העדר אזהרת המערער על-ידי אנשי השב"כ בחקירתו הראשונית בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, פוסלת הודאותיו ומונעת הבאתן כראיה בהליך המשפטי.

ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה היתה כי בהעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי. (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו ואח', פ"ד לג(301 ,297 (1; ע"פ 450/82 אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 603 ,589; ע"פ 1486 ,1382/99 בלחניס הנ"ל, בפסק -דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא האם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אי אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא האם הסעד בגין העדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה, בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו. (השוו עמדת השופט קדמי בע"פ 1486 ,1382/99 בלחניס הנ"ל; אל מול ת"פ (ירושלים) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצרת) מדינת ישראל נ' עודה מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדיעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק היסוד, מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך, עשויות להיות נסיבות בהן יהיה בהעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים בהם תיפסל הודאה מחמת העדר אזהרה, מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו. כאמור, בעניינו של המערער שוכנעתי כי אי אזהרתו בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ נבעה מהסכנה המיידית שנשקפה ממנו עם הגעתו ארצה, ומאופיה של החקירה בה נתעורר צורך דחוף לקבל מידע מפיו. עוד סבורה אני כי העדר האזהרה לא פגע ברצונו החופשי של המערער כפי שנתגבש בנסיבות בהן היה נתון, וכי העדר אזהרתו לא היה הגורם שהשפיע על המערער למסור גירסה בשדה התעופה. בנסיבות אלה, איני רואה בהעדר האזהרה פגיעה בלתי מידתית בזכות השתיקה, שהתוצאה המתחייבת ממנה היא פסילת ההודאה. ואמנם, המערער שב וחזר על אותם הפרטים שמסר בחקירתו הראשונית, עת נחקר מאוחר יותר תחת אזהרה על-ידי רפ"ק סילברמן (השוו: ע"פ 4427/95 פלוני הנ"ל, בעמ' 569). נראה כי צדק בית-המשפט קמא, במסקנתו כי עקב חקירתו בשדות-התעופה באמסטרדם וברומא, ומעצרו מיד עם הגיעו לארץ, הבין המערער שתוכניתו נחשפה, ולפיכך בחר לשתף פעולה עם חוקריו. בית-המשפט קמא השתכנע כי המערער הבין שהוא נחקר על-ידי אנשי מרות, ומסר הודאותיו בשלבים הראשוניים של החקירה מתוך רצון חופשי, בלא שהופנו נגדו אמצעי לחץ פסולים. בהתחשב בטעמים האמורים, אינני רואה לפסול קבילות הודאותיו של המערער בחקירתו בשדההתעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ.

9. המסקנה כי הודאות המערער בשלבי החקירה הראשוניים קבילות הן, אינה פוטרת אותנו מלבחון את משקלן הראייתי.

ככלל, הדרך המקובלת להוכחת הודאה בפני איש-מרות, היא הגשת אמרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידו, בליווי עדות אודות נסיבות גביית האמרה על -ידי החוקר ששמע את ההודאה מפי הנאשם וראה אותו חותם על הכתב. בדרך זו, יכול בית-המשפט להתרשם מן הנוסח המדוייק של הדברים שנאמרו בחקירה, מאופן ניהולה ומפרטיה (ע"פ 251/63 אבו-ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (262 ,253 (1; ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (106 ,85 (4 ). הלכה למעשה, נוכח אופיה הסיכולי של חקירת השב"כ, אין נוהגים חוקרי השב "כ לגבות אמרות בכתב מנחקרים, ומלאכה זו מבוצעת על-ידי חוקרי המשטרה. עם זאת, הבטחת זכויות הנאשם וההקפדה הראויה על סדרי החקירה ותקינותה מחייבים, כי ממצאי חקירה והודאות חשודים העשויות לשמש כראיה במשפט, יתועדו במלואם. בעניין זה הנחה בית משפט זה פעמים רבות את המשטרה לעניין חקירותיה, ואמנם במשטרה סדרי רישום החקירה ותיעודה דורשים רישום קפדני על-פי נוהלים והנחיות מחייבות. באשר לחקירות השב"כ, אף שמקובל כי עיקר תכליתן וייעודן הוא בסיכול, הרי שאין עוד חולק כי מחייבות הן תיעוד ורישום. אשר על כן, מחוייבים חוקרי השב"כ על-פי סדרי הנוהל הנוהגים בחקירותיהם, להקפיד על תרשומות מדוייקות ביחס לפעולות הנעשות במהלך החקירה ועל רישום מפורט ככל האפשר של תוכן הדברים שהושמעו במסגרתה, וזאת בסמוך ככל הניתן למועד אמירתם (ראו: ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(76 ,64 (3; ע"פ 343/82 אבו-סנינה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(509-510 ,505 (4; ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(863-864 ,857 (3 ).

העובדה כי חוקרי שב"כ אינם נוהגים לגבות הודעות בכתב מנחקרים אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול מכל וכל את ערכה הראייתי של הודאת נחקר בפניהם. זאת מאחר ועל-פי סעיף 11 לפקודת הראיות, ניתן לקבל כראיה עדות בעל-פה אודות תוכן דבריו של נאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה (ראו גם: ע"פ 15/78 ביבס הנ"ל, בעמ' 75-76). עם זאת, משקלה הראייתי של עדות בעל-פה על-ידי איש-מרות אודות תוכן אמרתו של נאשם, במיוחד כאשר עדותו אינה מלווה בתרשומת שערך במהלך אמירת הדברים או בסמוך למועד אמירתם, עשוי להיות פחו ת במידה ניכרת ממשקלה של אמרה שניגבתה מן הנאשם בכתב ומוגשת כראיה לבית-המשפט בליווי עדות אודות נסיבות גבייתה. בעוד שאמרה שניגבתה בכתב מתעדת באופן מילולי את מכלול השאלות שהוצגו לנאשם בחקירה ואת פרטי תשובותיו, הרי בדרך-כלל עדות בעל-פה בפני בית-משפט נמסרת לאחר חלוף זמן, באופן המקשה על העד לזכור את פרטי האמרה, במיוחד אם היתה ארוכה וכללה פרטים רבים. יתרה מזו, אף כאשר נכתבה תרשומת במהלך חקירת השב"כ אודות התפתחות החקירה ותועדו האמרות שנמסרו במהלכה, חייב בית-המשפט בדונו במשקלן של אמרות אלה, להביא בחשבון את היקף הרישום והתיעוד.

במקרה דנן, נוכח אופיה הסיכולי והדחוף של החקירה, לא ניגבתה מן המערער הודעה בכתב בעת חקירתו הראשונית בשדה-התעופה. הן חוקרי השב"כ והן חוקרי המשטרה שנכחו בשדה-התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, מסרו עדות בעל-פה בפני בית-המשפט קמא על ההודאות שמסר המערער במהלך אותה חקירה. מבין אנשי השב "כ רק ראש צוות החקירה- סטיב, תיעד את עיקרי הדברים שמסר המערער במהלך אותה חקירה בזיכרון הדברים שרשם סמוך לאחר מכן. לעומתו, ארבעת חוקרי השב "כ האחרים שנטלו חלק בחקירת המערער בשדה-התעופה, לא כתבו במהלכה או בסמוך לאחר סיומה תרשומת אודות אמרות המערער בפניהם. בהעדר תרשומת כאמור, ונוכח חלוף הזמן, הם התקשו לזכור בעת מתן עדותם בפני בית-המשפט קמא, את פרטי אמרותיו של המערער במהלך אותה חקירה. חוקר השב"כ חביב אף ציין כי אינו זוכר אילו פרטים מסר המערער בחקירה שהתנהלה בשדה-התעופה ואילו פרטים מסר בשלבים מתקדמים יותר בחקירה. ברי כי בכך יש כדי להחליש ממשקל עדותם של החוקרים. (השוו: ע"פ 476/79, המ' 658/80 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(795 ,785 (1).

מנגד, סטיב ורפ"ק סילברמן רשמו זכ"דים לגבי הודאות המערער בחקירתו בשדה -התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ (ת1/, ת22/ ות/4 שצויינו לעיל). זכ"דים אלה שימשו לריענון זיכרונם ולתמיכה בעדותם בפני בית-המשפט קמא אודות הודאותיו האמורות של המערער. כאמור, משקלם הראייתי של זכ"דים כתמיכה לעדות בעל-פה של החוקר שרשמם, ייקבע בכל מקרה לגופו בהתאם למהימנות העד בעיני הערכאה הדיונית, ותוך התחשבות בנסיבות רישום הזכ"ד, במידת הפירוט בה נכתב ובקירבת הזמן שבין מסירת האמרה המתוארת בזכ"ד לבין מועד כתיבתו (קדמי הנ"ל, בעמ' 7-8; והשוו: ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(348 ,309 (4). בעניין שלפנינו, שלושת הזכ"דים נכתבו בפירוט רב יחסית ובסמיכות זמנים לאמירת הדברים על-ידי המערער, והם עמדו ביסוד עדויותיהם של סטיב וסילברמן אשר נתקבלו כמהימנות על-ידי בית-המשפט קמא. בהתאם לכך, מתבקשת המסקנה כי המערער הודה במיוחס לו עוד בחקירתו הראשונית בשדה -התעופה ובנסיעה למיתקן השב"כ, וכי בהודאותיו האמורות של המערער יש לשמש תשתית להרשעתו. לעניין משקל האמרות שיוחסו למערער על-ידי החוקרים בעדותם בפני בית-המשפט קמא, אציין עוד כי אין להתעלם מכך שהמערער הובל באופן בהול לחקירה בשדה-התעופה מיד לאחר נחיתתו, כשהוא בארץ זרה לו ואינו דובר שפתה, כשמסביבו מספר רב יחסית של חוקרים שהפנו אליו שאלות, וכל זאת בלא שהוזהר בדבר זכותו לשתוק. בהתחשב בנסיבות האמורות, אילו היו העדויות האמורות והזכ"דים שברקע העדות, הראיה היחידה העומדת בבסיס הרשעתו של המערער, לא ניתן היה להסתפק בכך כדי להרשיעו. אולם בנסיבות עניינו של המערער, נראה כי התשתית העיקרית להרשעה מצויה בהודעה המשטרתית ת/ 30-- 30א, שנגבתה מן המערער תחת אזהרה על-ידי רפ"ק סילברמן.

ההודעה המשטרתית ת30-30/א

10. ביום 29.11.97 בשעה 15:00, פחות מיממה לאחר נחיתת המערער בארץ, גבה רפ"ק סילברמן מן המערער הודעה משטרתית ראשונה תחת אזהרה. היה זה לאחר שהמערער הובל לפנות בוקר משדה-התעופה למיתקן השב"כ, ונחקר עד סמוך לשעה 15:00 על-ידי חוקרי השב"כ. ודוק, חקירתו של המערער על-ידי רפ"ק סילברמן נערכה בשפה האנגלית. אף-על-פי-כן, נרשמה ההודעה המשטרתית בעברית, לאחר שסילברמן תרגם בו-זמנית את הדברים שנאמרו בחקירה מאנגלית לעברית. בעדותו בפני בית-המשפט קמא, ציין רפ"ק סילברמן כי לאחר שסיים לגבות את ההודעה המשטרתית, הבין שטעה כשרשם את ההודעה בשפה שונה מזו בה ניגבתה, ולמחרת היום תירגם את ההודעה לאנגלית. המערער חתם על ההודעה שנרשמה בעברית מיד לאחר גבייתה (ת30/). כן חתם הוא למחרת היום על תרגומה לאנגלית (ת30/א).

בהודעה המשטרתית האמורה, סיפר המערער על מהלך חייו, על התאסלמותו לאחר שהשתחרר ממאסר בגרמניה, על נכונותו לבצע ג'יהאד נגד אוייבי האיסלם, על החלטתו לנסוע ללבנון ולהצטרף לאירגון החיזבאללה, וכן על האישים עימם יצר קשר בגרמניה ובלבנון. כן סיפר המערער בפירוט רב על העברתו ממקום למקום בלבנון ועל הבדיקות הביטחוניות שערכו לו פעילי החיזבאללה, על התדריכים והאימונים שעבר תוך פירוט כלי הנשק ואמצעי החבלה בהם התאמן, ... . בנוסף, סיפר כי עם סיום אימוניו הצטלם בסרט וידאו, כשהוא לבוש בגדים צבאיים ולידו מונחים נשק וקוראן, תוך שהתבקש על-ידי מפעיליו לומר כי הכין עצמו ללכת בדרך הג'יהאד. עוד מסר המערער בהודעה המשטרתית כי לאחר שהותו בלבנון חזר לגרמניה ועל-פי הוראת מפעיליו השחית את דרכונו והוציא דרכון חדש על-מנת להסתיר את עובדת ביקורו בלבנון. לפי התוכנית שנתגבשה בינו לבין מפעיליו, היתה שהותו בישראל אמורה להימשך 12 ימים במהלכם היה אמור לתעד מטרות פוטנציאליות לפיגוע המוני בתל-אביב ובחיפה, כגון- דיסקוטקים, שווקים ומקומות בידור. ... . יצויין כי במהלך גביית ההודעה, ביקש המערער להדגיש כי נשלח למשימה של איסוף מידע ולא לביצוע פיגוע. הוא הוסיף כי בדיעבד, יתכן ומפעיליו תכננו ליצור עימו קשר בארץ לשם ביצוע פיגוע כאמור, אולם בעת יציאתו למשימה לא נאמר לו דבר על-כך.

ההודעה המשטרתית ת30-30/א הוגשה כראיה לבית-המשפט המחוזי תוך שרפ"ק סילברמן העיד על נסיבות גבייתה. בית-המשפט קמא השתכנע בקבילות ההודעה ובאמיתות תוכנה, והשתית עליה באופן מרכזי (אף כי לא בלעדי) את מסקנתו המרשיעה.

11. הן בפני בית-המשפט קמא והן בפנינו, נמנעו הסניגורים מלהעלות טענות מפורשות נגד קבילותה של ההודעה המשטרתית ת30-30/א בעטים של אמצעי חקירה פסולים. עם זאת, בא-כוח המערער שב וטען בפנינו את אשר נטען בפני בית -המשפט קמא במשפט הזוטא. לדבריו, במהלך הלילה בו הובא המערער למיתקן השב "כ וטרם חקירתו על-ידי רפ"ק סילברמן, הפעילו עליו חוקרי השב"כ אמצעי חקירה פסולים. לפי הטענה, הושב המערער "בהמתנה" על כיסא קטן משך שעות ארוכות כשידיו אזוקות, שק אטום ומסריח על ראשו וברקע מוסיקה רועשת. לגישתו, אמצעי החקירה האמורים, בנוסף למניעת שינה משך שעות ממושכות לגביה אין חולק, שברו את רצונו החופשי של המערער וגרמו לו למסור לחוקרי השב"כ פרטים דמיוניים על-מנת להשביע רצונם. מטענות הסניגור עשוי היה להשתמע כי אמצעי החקירה הנטענים על-ידו, השפיעו על חופשיות רצונו של המערער אף בעת חקירתו על-ידי רפ"ק סילברמן.

בטענותיו של בא-כוח המערער אין די כדי להצדיק התערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. כזכור, בהחלטתו במשפט הזוטא דחה בית-המשפט קמא את גירסת המערער בפניו כלא אמינה, וקיבל כמהימנה את עדותם של החוקרים לפיה לא הופעלו אמצעי החקירה הנטענים, למעט איזוק ידי המערער והשמת משקפי סקי על עיניו בעת העברתו מחדר לחדר במיתקן החקירות. בין היתר, ביסס בית-המשפט את קביעתו האמורה על כך שהמערער הובא פעמיים בפני שופט מעצרים במהלך חקירתו, אך לא התלונן באותן הזדמנויות על הפעלת אמצעי החקירה להם הוא טוען, ואף מסר לשופט שדן בבקשה להארכת מעצרו כי הוא משתף פעולה עם חוקריו. כמו כן, התרשם בית-המשפט קמא מכך שהמערער חייך לשלום עת נכנסו חוקרי השב"כ לאולם בית-המשפט לשם מסירת עדות, באופן ידידותי העשוי להצביע על כך שלא הופעלו על-ידם אמצעי החקירה להם הוא טוען. קביעות אלה של בית-המשפט קמא מבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים והראיות שהובאו בפניו. טענת בא-כוח המערער בפנינו לפיה הגיוני שחוקרי השב"כ הפעילו על המערער אמצעי חקירה פיזיים בהיותו "פצצה מתקתקת ", אין בכוחה, כשלעצמה, כדי להצדיק התערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת ועוד; עיון בחומר הראיות הביאני למסקנה כי אין בסיס לטענה לפיה לאחר הגעת המערער למיתקן השב"כ וטרם גביית ההודעה המשטרתית ת30-30/א על-ידי רפ"ק סילברמן, הוא הושם זמן ממושך "בהמתנה" במהלכה הופעלו נגדו אמצעי החקירה להם טען. מן החומר הראייתי עולה כי לאחר הגעתו משדה-התעופה למיתקן החקירות, נחקר המערער משעה 01:30 בלילה עד 08:30 בבוקר על-ידי חוקר השב"כ עמי שתיעד את החקירה בזכ"ד בכתב-ידו (ת51/). בין השעות 09:00 עד 14:30 נחקר המערער על-ידי סטיב שתיעד אף הוא את החקירה בזכ"ד (ת/7), ובשעה 15:00 נחקר המערער על-ידי רפ"ק סילברמן שגבה ממנו את ההודעה המשטרתית האמורה. על-פי עדויות החוקרים שבית-המשפט קמא מצאן מהימנות, לא הושם המערער "בהמתנה" במהלך חקירתו עובר לגביית ת30-30/א, אלא נחקר באופן ממושך תוך הפסקות קצרות בין חקירה לחקירה, וזאת עקב הסכנה שנשקפה ממנו והצורך לקבל מפיו מידע באופן מיידי. בהתחשב בכך, ונוכח קביעתו של בית-המשפט קמא כי לא הופעלו אמצעי החקירה להם טען המערער, לא מצאנו כי נפל פסול בחקירתו האמורה.