2.    כתבי האישום נגד העוררים ונגד טארק הוגשו ביום 30.9.03, ועל פי האמור בהם קשרו העוררים וטארק קשר לחטוף חייל צה"ל על מנת ליטול ממנו את נשקו ולמכרו תמורת כסף. עוד נטען בכתבי האישום כי ביום 21.7.03 בין השעות 17:30 ו-18:00 נסעו השלושה ברכבו של העורר 1, כשהעורר 1 נוהג ברכב, טארק יושב לצידו, והעורר 2 יושב מאחור. השלושה הגיעו לצומת בית רימון, שם עמד המנוח והמתין ל"טרמפ". משהבחינו השלושה במנוח, עצרו והציעו לו לנסוע עמם. תחילה נענה המנוח להצעה אך משהבחין כי ברכב ישובים שלושה אנשים, התחרט וסירב להיכנס אליו. או אז דחף טארק את המנוח בכוח אל תוך הרכב, והעורר 2 סייע לו באמצעות משיכתו של המנוח אל המושב האחורי, ולפיתתו שם. השלושה הסיעו את המנוח אל מטע זיתים, הורידו אותו בכוח מן הרכב, ולאחר שנטלו ממנו את נשקו ירה העורר 2 בראשו של המנוח והרגו. השלושה טמנו את גופת המנוח בבור שאותו כרו בקרבת מקום, אך לפני כן הסירו מן הגופה חפצים אישיים שונים על מנת להקשות על זיהויה. את החפצים שנטלו- משקפיו של המנוח, ארנקו, דיסקית הזיהוי שלו, הטלפון הסלולארי השייך לו ונעליו הצבאיות- הטמינו השלושה במקום אחר, סמוך לבאר מים, ואת הנשק לקח העורר 2. מאוחר יותר שבו העוררים או מי מטעמם למקום בו הוטמנו החפצים ושרפו אותם. בגין מעשים אלה יוחסו לעוררים עבירות של רצח, חטיפה לשם רצח, נשיאה והובלה של נשק, שוד בנסיבות מחמירות, השמדת ראיה וקשירת קשר לביצוע פשע.

3.    בד בבד עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות למעצר העוררים וטארק עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובהחלטתו מיום 17.12.03 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אפל-דנון) על מעצרם, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת השלושה בעבירות המיוחסות להם, ובמרכזן חמש ההודאות המפורטות שמסר טארק, וכן ראשית הודיה שמסר העורר 1, סמוך לאחר שעומת פנים אל פנים עם טארק. בהודעתו האמורה אישר העורר 1 כי נהג ברכב לאחר שקברו את המנוח, פירט את סדר ישיבת השלושה ברכב, ואף ציין כי לדעתו העורר 2 הוא זה שנטל את נשקו של המנוח. כמו כן, הפנה בית המשפט המחוזי להודעות נוספות שנגבו מאת עומר חמדאן, חאלד עבאס, עו"ד סעיד חדאד ואחיו ויסאם, התומכות בגרסה שאותה מסר טארק בהודאותיו. עומר חמדאן סיפר כי ביום הרצח בין השעות 18:30 ל-19:30, הבחין ברכב סובארו בצבע כחול, הדומה בתיאורו לרכבו של העורר 1, כשהוא נוסע במהירות בדרך עפר העוברת בסמוך למקום מציאת גופתו של המנוח. חאלד עבאס העיד כי ביום הרצח, לאחר השעה 19:00, הבחין ברכב סובארו בצבע כחול בסמוך לבאר (שם נמצאו שרידי חפציו של המנוח). עבאס הוסיף וסיפר כי הנהג והנוסע הנוסף שהיו ברכב נראו מבוהלים מכך שהבחין בהם, ובמסדר זיהוי תמונות אף זיהה עבאס את העורר 1 כמי שנהג ברכב ואת טארק כנוסע הנוסף. אשר לטענות שהעלו העוררים בדבר סתירות הקיימות בהודעותיו של טארק או בדבר פירכות העולות מהודעות אלה לעומת הראיות החיצוניות, קבע בית משפט קמא כי "הסתירות נוגעות לעניינים שוליים", וכי אין בהן כדי לכרסם בגרסת המשיבה. בית משפט קמא אף דחה את טענת העוררים לפיה יש להביא בחשבון את העובדה שטארק נמצא דובר אמת בבדיקת פוליגרף אשר נערכה לו על ידי חוקרי שב"כ, לאחר שחזר בו מהודאותיו. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כי בדיקת פוליגרף איננה מהווה ראייה קבילה לצורך המשפט, ועל כן אין מקום להביאה בחשבון גם בשלב המעצר עד תום ההליכים, בו נבחנת שאלת קיומן של ראיות לכאורה. בית משפט קמא הוסיף ושלל טענות נוספות שהועלו בפניו, ולפיהן לא ניתנו הודאותיו של טארק באופן חופשי ומרצון, והוא הדין באשר לראשית ההודיה מפי העורר 1. לבסוף קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעוררים מצביעים על מסוכנותם הרבה, ולפיכך הורה על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

4.    על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי, בגדרו חוזרים העוררים וטוענים כי הודאותיו של טארק רוויות פירכות וסתירות היורדות לשורש העניין. לטענת העוררים הגרסה שמסר טארק איננה הגיונית, עומדת בסתירה לראיות האחרות בתיק, אינה מתאימה לממצאים בזירה, ולדבריהם "זועקים ממנה סממנים ברורים של קליטת אינפורמציה הן מהחוקרים והן מהתקשורת ובני הכפר". לתמיכה בגישתם זו מוסיפים העוררים וטוענים כי לגבי פרטים מוכמנים כגון חפצי המנוח שנלקחו ממנו והוצתו, רצופה גרסתו של טארק שגיאות ועוד הם טוענים כי אין זה סביר כלל שהעוררים ישהו יחד, נוכח סכסוך הקיים בין משפחותיהם. טענה נוספת בפי העוררים היא הטענה כי כומתת המנוח נמצאה כקילומטר ממקום החטיפה הנטען, ולדבריהם, האפשרות כי המנוח הצליח להשליך את הכומתה מתוך הרכב לאחר שנחטף אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שרכבו של העורר 1 הינו בעל שתי דלתות בלבד, או עם הטענה שבכתב האישום לפיה הוכנס המנוח למושב האחורי של הרכב. אשר לראשית ההודיה מפי העורר 1 טוענים העוררים, כי עורר זה נחקר על ידי שב"כ במשך 3 ימים ולאורך 64 שעות, ונמנעה ממנו האפשרות לישון וכן האפשרות להיפגש עם עורך דין. בנסיבות אלה, כך לטענת העוררים, אין לייחס משקל ממשי לכך שהעורר 1 אישר דברים שהוטחו בפניו. העוררים טוענים עוד כי בית משפט קמא שגה בכך שלא ייחס משקל לממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה לטארק, לפיהם אמר אמת בעת שהכחיש את מעורבותו במעשה. לבסוף מעלים העוררים טענות שונות נגד התמיכה הראייתית שמצא בית המשפט בעדויותיהם של עבאס, סעיד חדאד ועומר חמדאן.

5.    ביום 4.1.04 החלה שמיעת העדויות במשפט הזוטא שמנהל טארק בכל הנוגע לקבילותן של ההודאות שנגבו מפיו. באותו שלב, העיד גם ראש צוות החקירה המשטרתי, רב פקד שמעון בן סבו, ובעדותו סיפר על דבר חילוקי הדעות שנתגלעו, כאמור, בין חוקרי שב"כ ובין חוקרי המשטרה ואנשי התביעה הכללית באשר לדיות הראיות המרשיעות כנגד העוררים וטארק. דברים אלה נתבררו לבא-כוח העוררים סמוך לפני שמיעת הערר שבפניי, ועל כן הוסכם במהלך הדיון בערר, שהתקיים ביום 3.2.04, כי הפרוטוקול הרלוונטי, וכן פרוטוקול העדות של רב פקד בן סבו אשר צפוי היה להעיד במשפטם של העוררים למחרת היום, יוגשו אף הם מטעם העוררים כתמיכה וכחיזוק לטענתם בדבר קלישותן של הראיות לכאורה במקרה הנדון. כמו כן, הוסכם במהלך הדיון בערר כי המשיבה תרכז ותגיש עד יום 10.2.04 את חומר הראיות התומך בטענותיה, וכן תגיש תמצית תגובה ובה דגשים והפניות לחומר שיוגש.

6.    לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים בפניי, וכן את מכלול חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

בדונו בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אין בית המשפט נדרש ל"כירורגיה עדינה" של חומר הראיות המצוי בתיק, ואם לשאול מושג נוסף מעולם הרפואה, כל שבית המשפט יכול וצריך לבצע באותו שלב אינו אלא פרוגנוזה ראשונית-לכאורית של סיכויי ההרשעה בתיק, בהתבסס על חומר הראיות הקיים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 146). אמנם, מקום שבו קיימות בחומר הראיות פירכות מהותיות וגלויות לעין, וכן מקום שבו מתברר, על פני הדברים, כי הראיות אינן משתלבות, לכאורה, לכדי מארג שלם שיש בו כדי להציב תמונה מרשיעה, על בית המשפט להסיק את המסקנות המתבקשות מכך, אולם כפי שחזר בית משפט זה והדגיש לא אחת, בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, ובטרם נשמעו העדויות בפני בית משפט שלדיון, אין בית המשפט נזקק לשאלות של מהימנות העדים וכן אין הוא נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות (ראו: בש"פ 8087/95 הנ"ל; ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6; בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה שלפניי, מבוססים האישומים נגד העוררים בראש ובראשונה על הודאות מפורטות של טארק- השותף למעשה החטיפה והרצח המיוחס לעוררים- שנמסרו הן בפני חוקרי שב"כ והן בפני חוקרי המשטרה. בשלב כלשהו במהלך החקירה חזר בו אמנם טארק מן ההודאות וטען כי האמור בהן איננו אמת, וכי ההודאות הוצאו ממנו תחת לחץ ושלא באופן חופשי ומרצון. העוררים נסמכים על חזרתו של טארק מן ההודיה וטוענים, כאמור, כי מדובר בעדות בעייתית ביותר בעלת משקל הוכחתי נמוך נוכח סתירות מהותיות הקיימות בה ובשל כך שעל פי טענת העוררים היא אינה תואמת את המציאות. אלא שסקירת הראיות שהוצגו מעלה כי אין בנמצא ראיה גלויה וברורה התומכת בטענותיהם אלה של העוררים. אדרבא, עיון בהודאות שמסר טארק, ובייחוד בהודאה שמסר בחקירתו במשטרה ביום 6.8.03 יש בו, לכאורה, כדי ללמד כי טארק הציג בפני החוקרים גרסה מפורטת וסדורה, בה הפליל את עצמו ואת העוררים. הגרסה שמסר טארק בהודאה מיום 6.8.03 תואמת, בעיקרו של דבר, את האמור בהודאותיו הקודמות, וכן היא תואמת את הדברים שאמר במהלך השחזור שנערך באותו יום. זאת ועוד, הודאותיו של טארק כוללות פרטים המתיישבים עם ראיות חיצוניות שנמצאו בזירה, ולכאורה, קשה להניח כי פרטים אלה נודעו לו מבלי שהיה במקום בעצמו בעת האירוע. כך, למשל, תיאר טארק את ההבדלים הבולטים בגוני האדמה במקום שבו נכרה הבור ונטמנה הגופה, וכן סיפר כי לאחר שהמנוח נורה השכיבו את גופתו מתחת לעץ, וגלגלו אותה אל הבור שכרו בסמוך לעץ, אותו כיסו באדמה ובענפי זית. תיאור זה מתיישב עם ממצאים מוכמנים מן הזירה, ובהם כתמי הדם שנמצאו בסמוך לעץ שם הונחה הגופה וכן התנוחה החריגה בה נמצאה הגופה בתוך הבור, המעידה על פעולת הגלגול שתיאר טארק.

להודאותיו המפורטות של טארק, ובכללן שחזור המעשה, מצטרפות אמרותיו המפלילות של העורר 1, הן בעת חקירתו על ידי חוקרי השב"כ והן בפני מדובבים, במועדים שונים. אמרות אלה מהוות, לכאורה, "ראשית הודיה". כפי שכבר צוין, אישר העורר 1 בחקירתו כי נהג ברכב לאחר שקברו את המנוח, וכן ציין כי העורר 2 ישב מאחור ולדעתו אף לקח את הנשק. משנשאל העורר 1 בשיחתו עם מדובב מדוע אינו מודה השיב כי "אם לא יודה יקבל פחות שנים בכלא מחבריו שהודו" (דו"ח מיום 5.8.03 בעריכת "מימון"). בהזדמנות אחרת אמר העורר 1 למדובב כי "אינו יודע כיצד השב"כ עלה על הסיפור היות והם לא דיברו על העניין בטלפון או לפני אנשים אחרים" (דו"ח מיום 7.8.03 בעריכת "עמוס"). בהזדמנות נוספת כשנשאל העורר 1 על ידי מדובב לאיזה נשק התכוון כאשר שוחחו לגבי נשקו של המנוח הצביע על תמונה בעיתון שהיה בידו ובה נראה רובה מסוג M16 קצר קנה (דו"ח מיום 24.9.03 בעריכת "ינאי"). בשיחה אחרת שקיים העורר 1 עם מדובב סיפר העורר 1 כיצד ניסה לשבש את תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לו, על ידי כך שלחץ את אצבעות רגלו כדי להתרכז בלחץ ולהתעלם מן הבדיקה (דו"ח מיום 19.9.03 בעריכת "דורי"). להודאות טארק, ולאמירות המפלילות מפי העורר 1, מצטרפות העדויות שמסרו עומר חמדאן, חאלד עבאס, עו"ד סעיד חדאד ואחיו ויסאם, אותן הזכיר בית משפט קמא בהחלטתו. על פי עדותו של חמדאן, נראה רכב הדומה בתיאורו לרכבו של העורר 1, ביום ובשעה הרלוונטיים לאירועים נשוא כתב האישום, באזור מציאת הגופה, ועל פי יתר העדויות נראה רכב כאמור זמן מה לאחר מכן בסמוך למקום מציאת חפציו של המנוח. אם לא די בכך, אף זוהו העורר 1 וטארק בידי חאלד עבאס כמי שהיו במקום, באותו רכב.

7.    התשתית הראייתית המתוארת לעיל מקימה, לכאורה, בסיס מוצק להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם. אשר לקשיים העולים מחומר הראיות, עליהם הצביעו העוררים בטיעוניהם. לגבי חלק מקשיים אלה, יש בפי המשיבה תשובות המניחות את הדעת לצורך שלב זה של הדיון. כך, למשל טענו העוררים כי בין משפחותיהם קיים סכסוך שבגינו מקפיד גם מעבידם של העוררים כי לא ישובצו באותו צוות עבודה. על כן, כך הוסיפו העוררים וטענו, הגרסה ששניהם חברו יחד לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת. ואולם, מן החומר שהציגה המשיבה עולה, לכאורה, כי הטענה בדבר קיומו של סכסוך בין משפחות העוררים במועדים הרלוונטיים לכתב האישום רחוקה מלהיות מדויקת, שכן כשנה וחצי קודם לאירוע נשוא כתב האישום נערכה "סולחה" בין המשפחות, והסכם ה"סולחה" אף הוצג במסגרת טיעונים לעונש בהליך פלילי אחר שבו היה העורר 1 מעורב. זאת ועוד, משנשאל העורר 1 בחקירתו לגבי יחסיו עם העורר 2 השיב תחילה כי הם אינם חברים, אך לשאלה נוספת שנשאל והיא- כיצד ידע שכוונת החוקרים לעורר 2, על אף שהוזכר שמו הפרטי בלבד- השיב "שזהו שריף היחיד שהוא חברו" (זכ"ד מיום 4.8.03 מאת "אהוד").       מנגד, אכן נותרו בעינם מספר קשיים שעליהם הצביעו העוררים, מבלי שהיה בידי המשיבה ליישבם בשלב זה באופן מניח את הדעת. כך הדבר למשל באשר לפרטים כאלה ואחרים בהודאותיו של טארק שאינם תואמים את הראיות החיצוניות, וביניהם דבריו של טארק בעניין פציעתו של העורר 2 ממכת אבן שהכה בו המנוח, וניגוב דמו של העורר 2 בנייר או בבד. בזירה אכן נמצא נייר או בד ועליו כתמי דם, אך לאחר בדיקת מעבדה התברר כי אין זה דמו של מי מהשלושה וכן התברר כי לא נמצאו סימני חבלה כלשהם אצל העורר 2. טארק אף העיד כי בטרם קברו את הגופה הסירו ממנה את החולצה, וכן מנה שעון וצמיד בין החפצים שנלקחו מגופתו של המנוח. דא עקא, שעל פי הממצאים בזירה לא הוסרה חולצתו של המנוח, וכן לא נמצאו בין החפצים שנשרפו שרידים של שעון או צמיד ואף מן העדויות שנאספו עולה כי חפצים כאלה לא היו ברשותו של המנוח. עניין נוסף המעורר קושי הוא חזרתו של טארק מן ההודאות שמסר. קשיים אלה לא נעלמו מעיני, אך דומני כי נוכח ההודאות המפורטות שמסר טארק בחמש הזדמנויות שונות ובפני גורמים שונים, וכן נוכח ראשית ההודיה והאמרות המפלילות מפיו של העורר 1, אין בקשיים אלה, אף לא בחזרתו של טארק מהודאותיו, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית הדרושה לצורך שלב המעצר עד תום ההליכים (השוו: בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ודוק - צדק בית-משפט קמא בקובעו כי ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה לטארק לאחר שחזר בו מהודאותיו אינם נושאים משקל בעת שבית המשפט בוחן את התשתית הראייתית הלכאורית לצורך שלב המעצר. תשתית זו כוללת ראיות קבילות, ולכל היותר יכול שתכלול ראיות העשויות להיות קבילות, אך ככלל, אין מקום להביא בחשבון בהקשר זה ממצאים שאין להם כל פוטנציאל ראייתי לצורך המשפט, משום שאינם קבילים להצגה על פי דיני הראיות (בש"פ 7895/01 בורקאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7063/01 מלמד נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 289; בש"פ 3982/02 מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, במקרים מסוימים הובעה הדעה כי ייתכן וראוי לאפשר לבית המשפט להתייחס לממצאי בדיקת פוליגרף בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, בייחוד במקרים שבהם מכלול חומר הראיות טעון עיבוד וליבון, אך גם באותם מקרים, נותרה סוגיה זו בצריך עיון (בש"פ 7063/01 הנ"ל; בש"פ 7895/01 הנ"ל). לצורך המקרה שבפניי אף אני איני נזקקת להכריע בסוגיה זו, שכן אפילו היה ניתן משקל מסוים לממצאי בדיקת הפוליגרף של טארק, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים. זאת נוכח הודאותיו המפורטות של טארק, נוכח האמירות המפלילות של העורר 1, נוכח הראיות הנוספות נגד העוררים, ונוכח ממצאים נוגדים בבדיקת פוליגרף קודמת שנערכה לטארק ובבדיקת פוליגרף שנערכה לעורר 1, אשר אף אותן היה מקום להביא בחשבון אילו נזקקתי לממצאי בדיקת פוליגרף בעת בחינת חומר הראיות.

8.    עמדתם של חוקרי שב"כ אשר סברו בתום החקירה שערכו כי אין להעמיד את העוררים לדין פלילי אף היא לא נעלמה מעיניי. אלא שעמדה זו, נשקלה ונבחנה על ידי התביעה הכללית, אשר העדיפה על פניה את העמדה הנוגדת שהוצגה על ידי חוקרי המשטרה. גישתה זו של התביעה הכללית נתמכת בתשתית הראייתית שהוצגה המבססת, לכאורה, סיכוי להרשעת השלושה בעבירות המיוחסות להם.

סוף דבר, לא מצאתי מקום לסטות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים. אין חולק כי המעשים המיוחסים לעוררים מקימים עילת מעצר של מסוכנות, וכי אין מקום ובנסיבות המקרה להורות על שחרורם לחלופת מעצר.

הערר נדחה.

ניתנה היום, י"ט בשבט, התשס"ד (11.2.2004)