האישום הראשון בוטל איפוא, והדיון נמשך באשר לאישום השני.

על החלטתו של בית משפט קמא, לבטל את האישום הראשון, בשל הגנה מן הצדק - הוגש הערעור שבפנינו.

ג. לפני שאגש לדיון המהותי, וכדי לסלק מכשלה מן הדרך, אתייחס קודם, בקליפת אגוז, למחלוקת בין הצדדים בשאלה, אם העובדה שלכתב האישום הנוכחי קדם כתב אישום אחר שנמחק בשל אי איתורו של המשיב היא בבחינת ראיה חדשה, שעל כן, כדי להכשיר הגשתה היה על התביעה להגיש בקשה לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ); וגם אז, לגישת הסנגוריה - לא היה מקום לקבלה.

לשיטתי - "גלגוליו" של תיק בבית המשפט - אינם ראיה חדשה.

ראיה חדשה, היא ראיה, שלא היוותה חלק בהליך המשפט הנדון בשום צורה שהיא, שעל כן גם אומר סעיף 211 הנ"ל, כי בית המשפט בערכאת הערעור רשאי להורות לערכאה הקודמת "לגבות ראיות שיורה".

"ההיסטוריה" של התיק בתוך מזכירות בית המשפט, ספק אם היתה יכולה להתאים למשבצת זו.

בעבר, היה נהוג, במקרים שבהם נמחק כתב אישום, לציין בשולי כתב האישום החדש, כי מדובר בכתב אישום המוגש פעם נוספת.

אינני יודעת, אם הנוהג הופסק (בכתב האישום בתיק זה הדבר לא נכתב). מכל מקום, יש בכך משום ביטוי להשקפה, כי עובדה זו היא חלק מהרצף האינהרנטי של ההליך בבית המשפט, אשר אמור להיות בידיעתו של בית המשפט.

ספציפית לענייננו, הרי הפן העקרוני שבטענת השיהוי נשמר גם בהנחה שהתאריך הרלוונטי הוא התאריך שבו הוגש כתב האישום המקורי.

לפיכך, איני סבורה שיש מקום לדיון מעמיק. כדי להפיס את דעתה של הסניגוריה אצא מנקודת הנחה, כי מדובר בכתב אישום שהוגש בתאריך הנקוב בו כרגע, 30.12.99.

ד. האם הגשת כתב אישום, תקופה ארוכה לאחר ביצוע העבירה מקימה לנאשם הגנה מן הצדק.

כפי שציין גם כב' השופט קמא בהחלטתו, קיימים מספר פסקי דין בהם הובעה השקפה הפוכה, ונקבע כי הגנה מן הצדק, לא נועדה ליצור תקופת התיישנות קצרה יותר, מזו שקצב המחוקק לעבירות שונות.

הזדמן גם לנו לומר את דברנו בנושא זה בע"פ 71031/99 מ"י נ' שטיפנהולץ, בו התעוררה הסוגיה (אם כי באותו ענין התקבל הערעור בהסכמה שעל כן לא הרחבנו את הדיון בנושא).

מכל מקום, לא אצא ידי חובתי בהפניה לפסק הדין בלבד, ולהלן אתייחס לטעונים שהועלו על-ידי הצדדים, ואולי גם לאלה שלא הועלו.

כדי לצמצם את היקף המחלוקת - להלן מספר עקרונות רלוונטיים, שעליהם אין, למעשה, מחלוקת:

הגנה מן הצדק פילסה דרכה למשפט הישראלי, וכיום אין מחלוקת על כך שההגנה אכן מוכרת ותנתן במקרים המתאימים. פסק הדין המנחה והמצוטט ביותר בענין זה, הוא ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(221 (2 (להלן: פרשת יפת); חרף ההכרה בהגנה מן הצדק, השימוש בה צריך להעשות במשורה, ו"אין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם" (שם); כללית, "יזכה נאשם להגנה מן הצדק מקום שמדובר בהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" (שם); נאשם זכאי למשפט הוגן. שוכנע בית המשפט כי אין באפשרותו להעניק לנאשם משפט כזה, מלכתחילה או שבמהלך ניהול ההליך בבית המשפט התברר כי יש פגיעה מהותית בנאשם המקוממת את חוש הצדק וההגנה, כי אז יש מקום להגנה מן הצדק.

רק דרך אגב - פגיעה בזכות למשפט הוגן, כבסיס לזיכוי או ביטול ההליך, היתה מאז ומעולם חלק אינהרנטי מסמכות בית המשפט, הרבה לפני שהמינוח "הגנה מן הצדק" תפס מקום של כבוד בפסיקה, וראה לענין זה ע"פ 173/88 אסרף נ' מ"י, פ"ד מ"ד(785 (1, שם דובר על עיוות דין (וכן סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי); התביעה צריכה לעשות כל מאמץ כדי שכתבי אישום יוגשו סמוך ככל האפשר למועד סיום החקירה. איני רואה להרחיב בנושא זה, משום שהדברים ברורים מאליהם; המציאות, המוכתבת בין השאר מבעיות של כוח אדם, עומס וכיו"ב, מביאה לכך שהרצוי, בדרך כלל, אינו המצוי, וטחנות הצדק הכוללות לענין זה את כל שלושת "הקודקודים" מהם מורכב ההליך הפלילי - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, טוחנות לאט:

יש כתבי אישום המוגשים זמן רב לאחר סיום החקירה; ההליך בבית המשפט מתמשך על פני זמן רב, בין ישיבה לישיבה חולפים לעתים חודשים ארוכים, מטעמים שאינם קשורים בתיק הספציפי; פסקי דין ניתנים לעתים בחלוף זמן רב, הרבה מעבר ל-30 הימים שנקבעו, הרבה מעבר לרצוי.

ה. בעיקרון - ניתן לבחון את ההגנה מן הצדק (בהקשר הנוכחי) בשני מסלולים:

המסלול התיאורטי שאינו מתייחס לנתונים ספציפיים, ולמעשה הופך את ההגנה מן הצדק לחזקה משפטית, לפיה, כל אימת שחל שיהוי ארוך בהגשת כתב האישום - תעמיד לנאשם הגנה מן הצדק; המסלול הקונקרטי, הבוחן בכל מקרה ספציפי, את עיוות הדין ויכולת ההגנה.

אין צורך לומר, כי חלק מן הנתונים המוסכמים שפורטו לעיל, אינם רלוונטיים לענין המסלול התיאורטי, למשל: כל האמור בפיסקה 6)3) בדבר המציאות בשטח.

שהרי, מה לי עומס בבתי המשפט, ומה לי עומס בפרקליטות או כל נימוק אחר, אם הפגיעה, מקימה הגנה בשל עצם השיהוי ללא התחשבות בנסיבות.

הדרך שנקט בה כב' השופט קמא בתיק הנוכחי, מהווה דוגמא קלאסית לאימוץ המסלול התיאורטי.

החלטתו של בית משפט קמא היא קצרה, אין בה כל התייחסות לנתונים הספציפיים לתיק זה. ניתן להעתיקה "AS IS" לכל תיק אחר, בעל נתונים דומים.

היא מהוה, למעשה, מעין משוואה מתמטית, שבה הכנסת נתונים מסוימים תביא לתוצאה אחת, ואחת בלבד, ותייתר הגשתו של כל כתב אישום לאחר תקופה "נזילה ", שאורכה יהיה סובייקטיבי מאוד, לפי גישתו של השופט.

ו. במילים אחרות, אימוץ המסלול התיאורטי, והליכה בדרך שבה הלך כב' השופט קמא בתיק זה, יוצרת למעשה תקופת התיישנות בדרך של חקיקה שיפוטית, מעבר למה שנקבע על ידי המחוקק.

זוהי תוצאה שאין לה מקום, והיא אינה מתקבלת על הדעת.

מקובלת עלי לחלוטין ההשקפה שהובעה בהודעת הערעור, הערוכה לתלפיות, של התביעה, כי אם יש צורך בקיצור תקופת ההתיישנות, הרי זהו ענין למחוקק לענות בו, ובית המשפט אינו יכול ליצור תקופות התיישנות שונות מאלו שנקבעו בחוק.

כשאני לעצמי - נראה לי, כי עצם המינוח "הגנה מן הצדק" סותר מיניה וביה אימוץ השקפתו של בית משפט קמא, אלא אם כן תצא מנקודת הנחה כי עיניה של אלת הצדק - אכן מכוסות.

צדק - צריך להעשות כלפי הנאשם, שעניינו נידון בתיק זה או אחר, שעל כן יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות.

בהחלט ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו עשיית צדק עם נאשם תתבטא דווקא בניהול ההליך נגדו, חרף הזמן שחלף, ולו גם כדי שהוא יוכל להוכיח את צדקתו, ולא להתהלך כשעננת אישום פלילי, מרחפת מעל ראשו.

קבלת גישתו של כב' השופט קמא, שוללת למעשה את האפשרות לבדוק מה יותר צודק עבור נאשם זה או אחר.

מעבר לכך: גם "הצדק" עם הציבור, הוא נתון רלוונטי שיש לשקול אותו במכלול השיקולים.

ז. המסקנה המתבקשת היא, כי המסלול הנכון הוא המסלול הקונקרטי המתייחס לעובדות בכל תיק ותיק, בוחן אותן ומגבש השקפה לאורן.

מסלול זה אינו חוסם את האפשרות להכיר בהגנה מן הצדק גם על בסיס שיהוי בהגשת כתב אישום, בתנאים מסוימים, אבל הוא מונע קביעה דוגמטית שאינה מביטה ימינה או שמאלה.

אימוץ מסלול זה ובחינת העובדות, היה מונע, למשל, במקרה הנוכחי את הצורך בהעלאת השערה על-ידי כב' השופט קמא בדבר מועד סיום החקירה.

בית משפט קמא אמר, לענין זה: "האירוע...התרחש בסוף שנת 1994 ויש להניח כי החקירה בתיק הסתיימה בתחילת שנת 1995.".

מדוע יש צורך ב"יש להניח" לענין זה?

מדוע לא לברר עניינית מתי הסתיימה החקירה? ושמא קשיים בחקירה גרמו לכך שהחקירה הסתיימה מאוחר יותר ממה ש"ניתן להניח"?

אימוץ המסלול הקונקרטי היה מביא את בית משפט קמא גם להתייחסות לשאלה אם לקיומו של האישום השני משנת 1997, יש השלכה על טענת ההגנה מן הצדק.

הסוגיה, האם יש להתייחס בהקשר זה גם לאישום השני, ובמילים אחרות: למיהותו של הנאשם, כפי שהיא משתקפת, לכאורה, מכתב האישום, היא בהחלט סוגיה טעונה, שהתשובה עליה אינה קלה ופשוטה.

בנסיבות תיק זה, איני רואה מקום להיכנס אליה, משום שהיא לא היוותה רכיב בשיקולי בית משפט קמא, וקבלת הערעור או דחייתו אינם מותנים בתשובה עליה.

בהקשר זה יש מקום להזכיר טענה שהועלתה בסיכומי הסנגורים, כדלקמן: לא היה מקום לצרף את האישום השני, משום שהצירוף אינו עומד בקריטריונים של סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, המתיר לצרף אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות, או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד כי הם מהווים פרשה אחת.

במקרה הנוכחי - כך הטענה - אין מדובר ב"פרשה אחת" והקשר היחידי מצוי בכך שהעבירות, על-פי הנטען, בוצעו על-ידי אותו אדם.

הטענה לא הועלתה בבית משפט קמא (למרות שהמשיב היה מיוצג), שמא משום שלא היה בה צורך, שהרי בית משפט קמא ביטל את האישום הראשון.

לו היה בית משפט קמא בוחן את העובדות הספציפיות, יתכן שהיה מגיע גם תורו של טיעון זה להתברר.

במצב הנוכחי - איני רואה מקום לדון בסוגיה, משום שהתשובה עליה - אינה מהווה רכיב בהחלטתי.

ח. טיעון נוסף שהועלה על ידי הסניגוריה בטעוניה הכתובים שבפנינו, מתייחס לחומר הראיות בתיק.

לטענת הסניגוריה: מחומר הראיות שאיננו בפנינו (שהרי לא נוהל דיון), עולה, כי המתלוננת בתיק זה, מסרה בהודעתה במשטרה שלאירוע הפריצה והגניבה היו שני עדי ראיה.

אחד מהם נמנה עם עדי התביעה; השני, כלל לא נחקר, מסיבות שאינן ברורות.

עד זה - היה עשוי, לדעת הסניגוריה, להיות "עד הגנה מצוין ולהפריך את דברי המתלוננת".

בדיעבד - לאחר 5 שנים המשיב אינו יכול לאתרו, ואין גם הצדקה להטיל עליו את המשימה.

יותר משיש בטיעון זה לעזור לעמדת ההגנה, יש בו כדי להמחיש עד כמה שגויה הדרך שבה נקט בית משפט קמא.

לו היה הדיון מתברר לגופו, הטענה בדבר אי חקירתו של העד היתה נבחנת.

הערכאה הדיונית רשאית להגיע למסקנה שהמחדל שבאי חקירתו של עד אפשרי, בהתחשב במכלול הנסיבות, אכן פוגע פגיעה מהותית שאינה ניתנת לתיקון בהגנתו של המשיב - שעל כן יש לזכותו.

בדיעבד, כאמור, כדי להעלות טענה זו, נזקקת אותה סנגוריה שקבלה על הראיה החדשה, בדבר מחיקת כתב האישום הקודם שהביאה התביעה לידיעת בית המשפט, שלא על-פי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי - להביא ראיה חדשה מתיק החקירה ! כדי לתמוך בטענותיה.

המסקנה המעשית המתבקשת הינה, כי יטיב בית משפט לעשות, אם יראה בתום פרשת התביעה את השלב המוקדם ביותר להחלטה, גם כאשר עומדת על הפרק האפשרות להגנה מן הצדק.

בכך איני באה לומר שלא ניתן להעלות טענה של הגנה מן הצדק כטענה מקדמית, כטענה המתווספת לרשימת הטענות המקדמיות שבסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי.

אין ספק, שניתן להעלותה בשלב זה, כשם שניתן להעלותה בכל שלב אחר.

אולם, גם באשר לטענות מקדמיות רשאי בית משפט "להשהות את החלטתו לשלב אחר במשפט" (סעיף 150), ונראה לי, כי במקרה הנוכחי לפחות - זו היתה הדרך הראויה.

ט. סוף דבר:

אציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את זיכויו של המשיב מן העבירות שיוחסו לו באישום הראשון ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שידון באישום לגופו.

בבג"צ 6972/96 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי ואח', פ"ד נא(757 (2, בהתייחסו לסוגית ההתיישנות, אמר כב' השופט גולדברג, כי "הסדר ההתישנות שנקבע בחוק הוא ביטוי לאיזון בין השיקולים השונים. נקודת האיזון היא בין האינטרס היסודי שבהעמדת עבריינים לדין שעוצמתו נחלשת עם הזמן ובין הצורך בהליכים מהירים. נקודת האיזון מושפעת גם מפעולתו של האינטרס בבירור האמת...".

הדברים מדברים בעד עצמם, אינם טעונים פרשנות, ולשיטתי לא ניתן לחלוק על נכונותם.

התיישנות לחוד, והגנה מן הצדק לחוד. אין לערבב בין הדברים.

עד כמה עקלקלה וחסרת ודאות הדרך שהלך בה בית משפט קמא, ניתן ללמוד מהשערה נוספת שלה נזקקה הסנגוריה, בדרך להגנה על ההחלטה.

הסנגוריה טענה, כי "לטענתנו פרק זמן סביר במקרה כגון זה, כאשר הפרשה אינה מן המסובכות הוא תוך פרק הזמן שהערובה עליה חתם המשיב כששוחרר מחקירה עדיין בתוקף היינו תוך 180 יום מיום מתן הערובה" (עמ' 5 לטיעונים בכתב).

האמנם? האם זוהי מטלה ריאלית?

ומי יקבע למשל את מידת "המסובכות" של תיק זה או אחר?

והאם בעצם העובדה שצריך להזקק ל"מכשירי עזר" בדרך של קביעת פרק הזמן (מסובכות התיק) אינה מצביעה על כך שיש לשמוע את הראיות כדי להחליט?

לשיטתי, דוקא ענין תוקפה של הערובה, מהות הוכחה נוספת לכך שאין לדבר על הגנה "אוטומטית" מן הצדק, בשל שיהוי בהגשת כתב אישום.

המחוקק אמר את דברו לענין הגנה על זכויותיו של חשוד, בכך שקבע, כי אחרי 180 יום יפוג תוקפה של הערובה.

לו רצה המחוקק לקבוע כי אחרי תקופה זו לא ניתן להגיש כתב אישום, חזקה עליו שהיה אומר זאת, ולא מסתפק בהפקעת הערובה. קבלת עמדתה של ההגנה, מרוקנת למעשה מתוכנן את הוראות החוק בדבר תקופות ההתיישנות.

כאמור - הצעתי היא לקבל את ערעור המדינה.

השופט ז' המר

1. אני מסכים עם קביעותיה ומסקנותיה של חברתי, האב"ד, השופטת ברלינר. עם זאת,

ברצוני להעיר הערה ולהוסיף דברים אחדים משלי.

2. ההערה מתייחסת לאמירתה של השופטת ברלינר, בסעיף ח' של חוות דעתה.

לפיה, מוטב היה שבית משפט קמא יבחן, בסופו של הדיון, את שהשאלה אם מחדל המשטרה באי חקירתו של עד פוטנציאלי - פוגע פגיעה מהותית שאינה ניתנת לתיקון בהגנתו של המשיב. משתמע מאמירה זו, בהקשר שבו הובעה, כאילו בחינה כזו של על-ידי בית המשפט, היא במסגרת הדיון בהגנה מן הצדק.

3. לדעתי, משמעותו של אותו מחדל - אם בכלל - ובהנחה שהיה מחדל חקירתי, כנטען, בלי להביע כל דעה בענין - היא מתחום דיני הראיות בלבד.

השאלות של אי חקירת עד או אי זימונו, של מחדל חקירתי כזה או אחר, או מחדל בהכנת הראיות, הן שאלות פרוזאיות מאז ימים ימימה, מתחום דיני הראיות, שאלות שהתשובה עליהן תינתן רק בסופו של הדיון, על פי מכלול הראיות.

הסוגיה אינה שייכת לתחום ההגנה מן הצדק.

4. אני מבקש להוסיף ולהפנות לדברים שכתבתי בע"פ 545/98 מ"י נ' פינלקשטיין (תקדין-מח' 4287 (2)99; דינים-מח' כו(958 (10), ובע"פ 80074 ,80081/99 ג 'רבי נ' מ"י (תקדין מח 351 (1)2000; דינים מח לב(6 (6; פדאו"ר - פסקי דין מחוזיים), בעניין סמכותו של בית המשפט לבטל כתבי אישום. כתבתי, בין היתר, כי בית המשפט הוא גוף סטוטוטורי, הפועל על פי הסמכויות שהוענקו לו על-ידי המחוקק.

5. סמכותו של בית המשפט כערכאה דיונית, לבטל כתב אישום - יכולה לנבוע משלושה מקורות:

א. ביטול כתב האישום בשל טענה מקדמית, על-פי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, או בשל חזרה מאישום לפי סעיף 94(א).

אין מחלוקת, כי לא נטענה במקרה זה טענה מקדמית, מהמפורטות בסעיף 149 לחוק הנ"ל והתביעה לא חזרה בה מן האישום;

ב. המשפט המינהלי, המאפשר תקיפה עקיפה של מעשה של רשות מינהלית, בשל חריגה מסמכות (או פגם חמור בדומה לו) - שבגינה המעשה המינהלי הינו בטל מעיקרו ( VOID).במקרה כזה, בית המשפט, למעשה, איננו מבטל אלא מצהיר על בטלותו של המעשה המינהלי.

לא על כך התבססה החלטתו של בית משפט קמא;

ג. בשל "הגנה מן הצדק", שאומצה בדין הישראלי (מלבד זאת, לא ידוע לי שום עיקרון אחר המעניק לבית המשפט, מכוח סמכות טבועה, סמכות לבטל כתב אישום ).

6. ברם, "הגנה מן הצדק" איננו ביטוי קסם ריק מתוכן, שניתן לכלול בו כל אי נוחות או קושי של נאשם בניהול משפטו. ריבוי הטענות והדרישות להחלת ההגנה הזו, גורמות לזילותו. מהותה, היקפה ותחולתה של הגנה זו, נדונו בפסק הדין בפרשת יפת, הנזכרת על-ידי השופטת ברלינר - שהיא פסק הדין המנחה.

ראשית - בית משפט קמא, לא נתן דעתו לכך, שבדונו בעקרון "ההגנה מן הצדק", "על בית המשפט לשקול בהחלטתו לא רק שיקולים הנוחים לנאשם או לבית המשפט עצמו, כי אם, ובאופן דומה, שיקולים של צדק ציבורי", וכן, כי "תורת 'ההגנה מן הצדק' תופעל במשורה ורק אם אין כל טענת הגנה אחרת לזכותו של הנאשם"; וכן, כי החלטה על ביטול כתב אישום, "יש לעשות מתוך מודעות לכך כי ביטולו של משפט פלילי, על המשמעויות הנלוות לכך, יכול שייעשה רק במקרים קיצוניים וחריגים" (שם).

שנית - בית משפט קמא לא קבע, וקשה לי להניח שסבר באמת, כי בשל השיהוי בהגשת כתב האישום, התביעה "עשתה שימוש פרוע, לא הוגן ובלתי חוקי בסמכויות שניתנו לה", או שיש בהגשת כתב האישום במועד שהוגש, משום "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה רדיפה, דיכוי והתעמרות" במשיב; התנהגות, "שהמצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (שם).

7. כפי שציינה השופטת ברלינר בחוות דעתה, בית משפט קמא, לא דן בכלל, ולא קבע מדוע, איך ובמה נפגעת הגנתו של המשיב.

נימוקי בית משפט קמא, הם כלליים ויפים לכל כתב אישום שלא הוגש בסמוך לביצוע העבירה.

נמצא שהוראות החוק, הקובעות את תקופות ההתיישנות, מרוקנות למעשה מתוכנן.

8. הקושי של הנאשם לנהל את משפטו, כאשר כתב האישום הוגש בשיהוי - בוודאי לא נעלם מעיניו ומתודעתו של המחוקק. אף על פי כן, קבע תקופות התיישנות, שאף הולכות ומתארכות עם חומרת העבירה, ככל שההליך המשפטי מורכב ומסובך יותר.

לא רק זאת, אלא שהזמן שבו נוהלה החקירה, לא נלקחת בחשבון (סעיף 9(ג) לחסד"פ), כך שבפועל, תקופות ההתיישנות ארוכות יותר, מאלו שנקבעו בסעיף 9 (א).

אם לא די בכך, בשנים האחרונות ניכרת דווקא מגמה של המחוקק להאריך עוד את תקופות ההתיישנות, מעבר לתקופות המצטברות שבסעיפים 9(א)ו(ג) לחוק: ראה סעיף 94א(ג) לחסד"פ, לענין תקופת ההתליה של כתב האישום, וסעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעניין שנות קטינותו של קרבן לעבירת מין.

9. אולם מעבר לשיקולים ולמגמות - דעתי היא, שאין לבית המשפט סמכות לקצר תקופות ההתיישנות הסטטוטוריות שנקבעו חד-משמעית על-ידי המחוקק, וממילא - אין לו גם סמכות לבטל בשל כך את כתב האישום.

הטענה כנגד הגשת כתב האישום במועד שבו הוגש, היא למעשה טענה כנגד שיקול דעתו של המאשים, שהחליט לחתום ולהגיש את כתב האישום במועד זה, או טענה כנגד סבירות שיקול דעתו בנדון - טענות מתחום המשפט המינהלי, שהדרך לדון בהן היא בתקיפה הישירה בבג"ץ או בבית משפט לעניינים מינהליים, בהיותה, אולי, החלטה הניתנת לביטול () VOIDABLE)ראה רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(812 (3, .(817-819

השופטת י' שטופמן

אני מצרפת דעתי הן לדעתה של חברתי השופטת ברלינר, אב"ד והן לדעתו של חברי השופט המר.

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתם של השופטים ברלינר והמר, לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

בית משפט קמא ימשיך את הדיון מהשלב בו הופסק.

ניתן והודע היום כ"ה באדר תשס"א, 20 במרץ 2001, במעמד הצדדים.

ניתן היום כ"ה באדר תשס"א, 20 במרץ 2001 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.

מותר לפרסום מיום 20/03/2001