מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתירה של הרשות, בכוחה-היתר... חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש - בצידם של אמצעים אחרים - בלם לכוח ורסן לעוצמה."

רבים מסדרי הדין הפלילי נועדו להגן על הנאשם, ולהבטיח את זכויותיו בהליך הפלילי על רקע עמדת הנחיתות האינהרנטית בה הוא נמצא בהליך הפלילי. אכן, למדינה כוח רב בכל הנוגע לנקיטתם וניהולם של הליכים פליליים. הדברים אמורים בשלב ההחלטה על חקירה וניהולה. הם אמורים בשלב ההחלטה על הגשת כתב אישום. הם אף אמורים בשלב ניהול ההליך הפלילי, לרבות בשלב הגשתו של ערעור. לכל אחד מהליכים אלה יכולה להיות השפעה דרמטית על כל היבטי חייו של הנחקר, הנאשם או הנידון. מכך נגזרת חובתה היסודית של המדינה לפעול בסבירות והגינות בניהול ההליך הפלילי. מכך אף נגזרת החובה להפעיל סמכויות שיפוטיות הנוגעות לניהול ההליך הפלילי מתוך רגישות להשלכות הקשות של הליך זה על מי שהוא מנוהל נגדו.

לגישה זו ניתן ביטוי גם כאשר מדובר בבקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי מטעם המדינה. אף בטרם נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ננקטה בפסיקה גישה קפדנית ביחס לבקשות ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי (ואף משמעתי) מטעם המדינה. ככלל, נקבע כי "הפעלת שיקול הדעת תיעשה בזהירות רבה, במיוחד בנסיבות בהן מדובר בהארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה על זיכוי מהרשעה.... עיקרי ההלכות בסוגיית הארכת מועדים נקבעו בהליכים אזרחיים, והעקרונות שנקבעו שם טובים גם בענייננו ובלבד שיישומם לגבי הליך פלילי נעשה בצורה זהירה ומבוקרת" (ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(325 (2). במסגרת גישה זו, ניתן מעמד של בכורה לכיבוד ציפיתו של הנאשם (או הנידון), לכך שלא יוטרד עוד בהליכי ערעור לאחר שחלף המועד האחרון להגשתם.

כך נפסק בב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר, פ"ד לז(363 (3. באותה פרשה היה מדובר באיחור של יום אחד בלבד של המדינה, אשר היה נעוץ, על פי הבקשה להארכת מועד שהוגשה, בטעות בספירת הימים וכן במשא ומתן עם הצד שכנגד, אשר לא עלה יפה. בית המשפט (כב' הרשם ד' ברטוב) דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין, כי "אין להעלות על הדעת שבית המשפט ישתמש בסמכותו ויאריך מועדים שהוחמצו בהליך פלילי כדבר שבשיגרה". הוטל, אפוא, על המדינה "להסביר את סיבת האיחור", ולהצביע על סיבה מתקבלת על הדעת, המזכה אותה בארכה המבוקשת. בנסיבות אותו מקרה נקבע כי הנטל האמור לא הורם על ידי המדינה, בהעדר הסבר מפורט בדבר מהותה של הטעות הנטענת בחישוב וסיבתה. במצב זה נדחתה הבקשה, בהעדר הסבר מתקבל על הדעת לאיחור.

באופן דומה, ומשיקולים דומים, נדחתה בב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' הר ציון, פ"ד לה(727 (4 בקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור (משמעתי), אף היא בקשה שהוגשה באיחור של יום אחד בשל טעות בספירת הימים. בדומה להוראות חוק סדר הדין הפלילי הנזכרות לעיל, אף ההוראה שחלשה על פרשת הר ציון לא הטילה מגבלה מפורשת על שיקול דעתו של בית המשפט במתן ארכה. בדחותו את הבקשה, ציין בית המשפט כי:

"הייתה זו זכותה ואולי גם חובתה של פרקליטות המדינה לערער, אם נשתכנעה, שהעונש, שהוטל על המבקש, הוא קל ואינו עומד במבחן הסבירות, אולם כל זאת תוך המועד, שנקבע לכך בחוק. משחלף המועד ולו גם ביממה אחת, רשאי היה המשיב לראות סוף פסוק לסכנת הערעור מטעם המדינה, שהיה צפוי לה, ורק סיבה יוצאת דופן, שמנעה מהמדינה הגשת הערעור, יכולה להביא להארכת המועד שהוחמץ."

( ההדגשה הוספה - ע.ש.)

גישה זו התחדדה נוכח קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1 ,(1 נקבע, כי נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועיגונה של הזכות לחירות בגדרו, יש מקום לגישה רחבה יותר מבעבר בכל הנוגע לבקשות ארכה המוגשות לצורך הגשת ערעור פלילי מטעם נאשמים.

ברם, ביחס לערעור המדינה נאמר שם, על רקע חוק היסוד האמור, כי ".... ההיפך הוא הנכון; במקרה שהערעור מוגש על ידי המדינה - נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדורליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו.

אין כוונתי כי מעתה ואילך תהא ידו של הנאשם על העליונה וכל נימוק שלו להפרת סדרי הדין יתקבל, וכי במקרה של המדינה ידחו בקשותיה. אלא שכיום, יותר מבעבר, יש לתת משקל לזכויות היסוד המהותיות, במסגרת דיני הפרוצדורה ".

אכן, בחלוף התקופה להגשת ערעור, רוכש לו הנאשם ציפיה ראויה להגנה, כי לא יוגש נגדו ערעור מטעם המדינה על קולת העונש שנגזר (או על זיכויו בדין).

אמנם, כאשר אין הנאשם חולק על צידקת הרשעתו, הארכת מועד לצורך הגשת ערעור על קולת העונש אינה חושפת את הנאשם לסיכון מוגבר לפגיעה בשמו הטוב. עם זאת, גם במצב כזה הנאשם רשאי להניח כי לאחר שחלף המועד להגשת ערעור, ההליך בעניינו תם ונשלם. הוא רשאי להניח, כי אינו חשוף עוד לסיכון של החמרה בפגיעה בחירותו (או בקניינו), פרי גזר הדין של הערכאה הדיונית. מבחינה זו, משחקות זכויות היסוד לחירות ולכבוד תפקיד גם כאשר המדובר בבקשת ארכה לצורך הגשת ערעור על קולת העונש, להבדיל מערעור על זיכויו של הנאשם. הרגישות הטבועה בדין ביחס למצבו של הנאשם יוצרת צורך מוגבר בהגנה על ציפיה זו. כפי שכבר צויין בהקשר אחר:

"'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב האישום משתנה עולמו.

שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום." (דברי כב' השופט ברקר - בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(769 (2, בפיסקה 3 לפסק דינו).

דברים אלה יפים, בשינויים המחוייבים, גם למקרה שבפניי, אשר בו תכלית הבקשה למתן ארכה היא לאפשר נקיטתם של הליכי ערעור בעניינם של המשיבים.

5. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בא להגן גם על זכויות הקרבן במשפט הפלילי.

"זכויות היסוד עליהם מגן חוק היסוד, הן זכויותיו של כל אדם באשר הוא אדם. על כן יש להגן על הקרבן ועל הנאשם גם יחד" (דברי כב' הנשיא א' ברק בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(589 (4, בפיסקה 5 לפסק הדין).

ההכרה בזכויותיהם של קרבנות עבירה אומצה לאחרונה בחקיקה הראשית, בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. חוק זה קובע, בסעיף 1, כי מטרתו היא "לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם". בהתאם לכך, נקבעו בו זכויות שונות לנפגעי עבירה בהליך הפלילי, ובהליכים שונים הנוגעים להליך הפלילי (כמו בקשות חנינה ועיכוב הליכים). חוק זכויות נפגעי עבירה מכיר בעניין הלגיטימי של הקרבן בעונש המושת על הנאשם ומקנה לקרבן זכות להביע עמדה בתחנות שונות בהן עשויה להיות התחשבות בנאשם והקלה בעונשו. המדובר בהסדר טיעון (סעיף 17 לחוק), בטיעונים לעונש (סעיף 18 לחוק), הליכים בפני ועדת שחרורים (סעיף 19 לחוק), חנינהסעיף 20 לחוק).

אף שאין החוק האמור מתייחס באורח מפורש להליכי ערעור, הוראותיו ותכליתו עשויים להקרין אף על הליכים אלה, ובכלל זה לערעור על קולת העונש, כגון זה נשוא הבקשה שבפניי. ערעור על קולת העונש נוגע גם לקרבן. לקרבן עניין לגיטימי בעונש המוטל על מי שפגע בו. עניין זה קשור לצורך של הקרבן במיצויו המלא של ההליך הפלילי עם מי שפגע בו. הדברים אמורים בוודאי בעבירות מן הסוג בו מדובר במקרה שבפניי. המדובר במסכת עבירות אלימות קשות ומחרידות, אשר היה בהן יסוד דומיננטי של השפלת החלש, ניצול מצוקתו, והתייחסות אליו כאל אובייקט, ולא כאל אדם. במקרה מסוג זה דומה כי מתחדד ומתבהר הצורך במתן משקל נאות לאינטרס של הקרבן למעשה העבירה.

ברם, איני סבור כי יש בדברים אלה כדי להקרין על אמת המידה החולשת על הבקשה שבפניי. סעיף 1 לחוק זכויות נפגעי עבירה, מבהיר מפורשות כי תכליתו של חוק זה אינה "... לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים". מנוסחת איזון זו עולה, בין היתר, כי אין בעיגון שניתן בחוק לזכויות נפגעי עבירה כדי לפגוע בציפיה ראויה להגנה להגנה שרכש נאשם, כי לא יוטרד עוד בערעור מטעם המדינה לאחר שחלף המועד להגשתו. אכן, ציפיה זו הוכרה אף קודם לקבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למיצער ניתן לומר, שמבט מאוזן על הזכויות הנובעות מחוק היסוד אינו יכול לבסס שלילתה או החלשתה של זכות זו של הנאשם.

6. מדברים אלה עולה, כי אף לאחר קבלת חוק היסוד, וחוק זכויות נפגעי עבירה, ואולי אף ביתר שאת, רובץ על המדינה נטל משמעותי על מנת להצדיק מתן ארכה לצורך הגשתו של ערעור פלילי. מכלול השיקולים עליהם עמדתי לעיל מצריך כי בקשה למתן ארכה תצביע, לכל הפחות, על שקידה סבירה של המדינה בעמידה במועדים הקבועים בדין, ומחייב כי יינתנו על ידה טעמים סבירים, בעלי משקל, על מנת להסביר איחור ולבקש הארכת מועד לצורך הגשת ערעור. אין המדובר בהכרח בנימוקים העולים כדי טעם מיוחד למתן ארכה, אף כי הפסיקה שפותחה בהקשר זה יכולה להוות נקודת ייחוס רלוונטית לצורך בחינתה של בקשת ארכה (וראו דברי כב' השופט ד' לוין בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(353 (2).

7. כיצד באים הדברים לידי ביטוי בעובדות הבקשה שבכותרת? בעת הגשת הבקשה שבפניי, חלף המועד להגשת הערעור. אין כל טענה, כי הודע למשיבים או מי מטעמם על כוונת המדינה להגיש ערעור על גזר הדין בטרם חלף המועד האמור.

בנסיבות אלה, רכשו המשיבים ציפיה ראויה להגנה כי לא יוטרדו בערעור על קולת העונש מטעם המדינה. אמנם, איחור המדינה היה קל, יום אחד בלבד. עם זאת, ההסבר לאיחור אינו עומד בנטל הנדרש. המדובר על פי הנטען בטעות משרדית גרידא. לא הוברר כיצד קרתה. לא הוברר האם פעלה המבקשת בשקידה סבירה. אף לא נטען כי המדובר במקרה העולה כדי אירוע בלתי צפוי ובלתי ניתן לשליטה. טעות כזו אינה יכולה לעמוד כנגד הצורך להגן על ציפיות המשיבים ביחס לסופיות ההליכים הפליליים (השוו לדברי כב' הרשם אוקון בע"א 7910/00 מדינת ישראל נ' ויסמן, דינים עליון נח 729). אכן, "לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו" (עניין סוכני הדלק לעיל, בפיסקה 6). לפיכך, אין בתקלה הנטענת כדי להוות טעם סביר לצורך מתן ארכה לצורך הגשת ערעור המדינה.

8. בשולי הדברים אעיר, כי גם באינטרס הציבורי הנטען בערעור אותו מבקשת המדינה להגיש, לא מצאתי טעם מספיק למתן ארכה. כאשר מדובר בציפיתו של בעל דין בהליך אזרחי לכך שלא יוטרד עוד בהליכים בעניינו, האינטרס הציבורי הטמון בעניין אותו מבקשת המדינה להביא בפני בית המשפט אינו בבחינת טעם מיוחד למתן ארכה. אין הוא מהווה הסבר או עילה לאיחור. ככזה, אין הוא טעם עצמאי, העומד על רגליו שלו, למתן ארכה (ראו החלטתה של כב' הרשמת א' אפעל גבאי בבש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל, פ"ד מח(872 (4, בפיסקה 5 להחלטה). ככלל, דברים אלה יפים אף להליכים פליליים, מן הסוג שבפניי. איני יכול לשלול את האינטרס הציבורי הנטען בהודעת הערעור, שצורפה לבקשת הארכה שבפניי. עם זאת, איני סבור כי במקרה זה, בו הוטלו על המשיבים עונשי מאסר ממושכים, טמון בערעור על קולת העונש אינטרס ציבורי כבד משקל במידה כזו, אשר בו לבדו יש כדי להצדיק פגיעה בציפיות שהיו המשיבים רשאים לגבש כי לא יוגש עוד ערעור בעניינם.

זאת, אף שכאמור היה איחורה של המדינה איחור של יום אחד.

סופם של דברים, הבקשה למתן ארכה נדחית.

ניתנה היום, ל' שבט, תשס"ב (12.02.2002).