2. המערער ערער לבית המשפט המחוזי, וטענתו שם הייתה, שבית-משפט קמא לא היה מוסמך להרשות את הבאת הראיה הנוספת, אחרי שנגמרו הסיכומים. בבית המשפט המחוזי נדחה ערעורו של המערער, אך כל אחד מהשופטים נימק בדרך שונה את מסקנת דחיית הערעור. הנשיא המלומד הביע הסתייגות נמרצת מההלכה, שנפסקה בע"פ 21/72 (בעניין צייגר), לפיה אין לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 150 הנ"ל אחרי גמר הסיכומים, אולם הוא מצא את עצמו קשור בהלכה זו, ולפיכך היה מוכן לקבל את טענת הסניגור, שהשופט המלומד שגה, כשהרשה את הגשת הראיה הנוספת. יחד עם זה הגיע הנשיא המלומד לכלל דעה, שיש לדחות את הערעור, מכיוון שלא נגרם עיוות דין למערער, וזה על-פי הוראת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי, המסמיכה את בית המשפט לדחות ערעור, אף אם קיבל טענה שנטענה. השופט מ' טלגם מצא בפסק-דין, שניתן בע"פ 24/73 (בעניין מייזל), פתח לצמצום הלכת צייגר (ע"פ 21/72 ) הנ"ל, ולפי הדברים, שנאמרו בפסק הדין בעניין מייזל (ע"פ 24/73 ), הגיע לכלל דעה, שרשאי היה שופט בית-משפט השלום להרשות את הגשת הראיה הנוספת. השופט מ' אילן ראה את עצמו קשור בהלכת צייגר (ע"פ 21 /72), אך לדעתו, אף בלעדי הראיה הנוספת יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה, שהמערער הוא תושב ישראל, ולפיכך רשאי היה בית-משפט קמא להגיע למסקנת ההרשעה. בית המשפט המחוזי הורה על החזרת העניין לבית-משפט השלום לדיון מחדש בעניין גזר הדין, כדי לאפשר לבעלי הדין להביא ראיות נוספות עקב הטענות, שהעלה הסניגור, בעניין חילוט המטבע.

3. המערער ערער לפנינו על-פי הרשות, שניתנה לו על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענת הסניגור המלומד, הלכה צייגר (ע"פ 21/72), המבוססת על לשונו של סעיף 150 של חוק סדר הדין הפלילי, היא חד- משמעית, ומונעת מבית המשפט את האפשרות להרשות הבאת ראיות אחרי גמר הסיכומים. כן טען עורך-דין שטיינמן, שלשולחו נגרם עיוות דין עקב הגשת הראיה הנוספת, כי לולא הוגשה אותה ראיה, היה המערער יוצא זכאי בדינו, ותוצאה זו נמנעה על-ידי הגשת תעודת עובד ציבור.

4. בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72) נתקבל ערעורו של נאשם, והוא זוכה מחלק מהעבירות, בהן הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי.

הנימוק לזיכוי היה, שאחרי שנשמעו הסיכומים, ולפני שניתן פסק הדין, החליט השופט בבית המשפט המחוזי, מיזמתו, להזמין עד, על-מנת שיעיד בשאלות מסוימות, שאותן ניסח בית המשפט. בפסק הדין, שניתן מפי השופט ח' כהן (כתוארו אז), נאמרו, בעמ' 510, הדברים דלהלן לגבי הסמכות, שניתנה לבית המשפט בסעיף 150 הנ"ל:

"סעיף 150 דנן מצוי בסימן ה' של פרק ה' שלחוק:

פרק ה' דן בהליכי המשפט, וסימן ה' בבירור האשמה. הליכי בירור האשמה מסודרים בסימן זה כסידרם: 'פרשת התביעה' תחילה; אחר כך 'סיום פרשת התביעה'; לאחר-מכן הטיעון שהאשמה לא הוכחה אפילו לכאורה; אחר כך 'פרשת הסניגוריה', על 'סדר הפתיחה', 'דבר הנאשם' וחקירתו, ועד לסיום פרשת הסניגוריה - ולאחר-מכן הסעיפים 148עד 152 שכבר הזכרתים לעיל.

ברור בעליל שיש גם יש מוקדם ומאוחר בתורה הזאת: כשם שאין להקדים את פרשת הסניגוריה לפרשת התביעה, כן אין להקדים את ראיות התובע הבאות לסתור לראיות הסניגוריה - ולא בכדי מצוי הסעיף המסמיך את בית-המשפט לגבות ראיות מיזמתו, במקום שלאחר סיום הבאת ראיותיהם של בעלי-הדין ולפני השמעת סיכומיהם. ללמדך שהתכוון המחוקק להגביל סמכות בית-המשפט בשניים אלה: ראשית, אין בית-המשפט רשאי לקרוא לעד מיזמתו כל עוד לא סיימו בעלי-הדין הבאת ראיותיהם (וכך נאמר מפורשות ברישא של הסעיף); ושנית, שאין בית-המשפט רשאי לקרוא לעד מיזמתו לאחר ששמע סיכומים ודחה למתן פסק-דין".

בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72) דן בית המשפט גם בשאלה, אם נגרם עיוות דין לנאשם על-ידי החלטת בית המשפט לשמוע עדות נוספת, וענה על שאלה זו בחיוב. ההנמקה בעניין זה היא בזו הלשון, בעמ' 512:

"שאלנו את עצמנו, כאמור, אם אמנם 'נגרם עיוות-דין' ככתוב בסעיף 195 לחוק, על-ידי גביית עדות נוספת זו, או שמא לא היה בה לא כדי להעלות ולא כדי להוריד. בקראנו את פסק-דינו של השופט המלומד, נוכחנו לדעת שהוא לא היה מרשיע את המערער אף אלולא עדות נוספת זו... משמע שאלולא העדות הנוספת עשויה היתה טענת ההגנה להתקבל על דעת בית המשפט".

לפי ההלכה, כפי שנפסקה בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72), על-פי הנימוקים שהובאו לעיל, צדק הסניגור בטענתו, שהשופט לא היה מוסמך להרשות את הבאת הראיה הנוספת. אם אכן חובה עלינו לפרש את האמור בסעיף 150, הפותח במלים "סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם", שהסמכות, שניתנה לבית המשפט, "להורות על הזמנת עד - ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט - ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט", מוגבלת אך ורק לשלב הדיון שאחרי גמר הראיות ולפני הסיכומים, הרי אין מנוס ממסקנה, שהשופט המלומד חרג מסמכותו, כשהרשה את הבאת הראיה. אמנם, במקרה דנא הובאה הראיה הנוספת על-פי בקשת התובעת ולא על-פי יזמתו של בית המשפט, ולעומת זאת בעניין צייגר (ע"פ 21/72) החליט השופט מיזמתו על הזמנת העד, אך סעיף 150 אינו מבחין כלל בין הבאת ראיות מיזמת בית המשפט ובין הבאתן לפי בקשת בעלי הדין.

על-פי מה שנאמר בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72), גם הנימוק, שניתן על-ידי הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי, אינו יכול לעמוד. אם עיוות הדין הוא בכך שנאשם היה יוצא זכאי אלמלא הראיה הנוספת, והוא הורשע בעקבותיה, כפי שעולה מהדברים, שהובאו לעיל, מפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72), הרי גם במקרה דנא קיים אותו "עיוות דין", כי השופט לא היה מוכן, כפי שנראה מהכרעת הדין, להרשיע את המערער ללא הראיה הנוספת, שהמערער הוא תושב ישראל.

5. אין ביכולתי להסכים לפירוש, שניתן בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72), להוראות סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי.

בסעיף 150 אין למצוא כל הגבלה, המחייבת את המסקנה, שהסמכות להרשות הבאת ראיות נוספות מוגבלת רק לאותו שלב של המשפט שבין סיום הבאת הראיות לבין הסיכומים. אם ניתן, אולי, ללמוד מהוראות סעיף 150, שבית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו לפי סעיף זה רק אחרי גמר הבאת הראיות, הרי אין בו כל דבר, האוסר הבאת ראיות במהלך הסיכומים או אפילו אחרי הסיכומים ולפני מתן פסק הדין. אמנם, סעיף 150 הוא חלק מסימן ה' בפרק ה' של החוק, אותו סימן נושא כותרת "בירור האשמה", ונמצאות בו הוראות על "מוקדם ומאוחר" בהליכי בירור המשפט. אך אין ללמוד מכך, שהסמכות לפי סעיף 150 מסתיימת עם תחילת הסיכומים. מיקומו של הסעיף אינו בהכרח מעיד על היקף הסמכות הנתונה בו. הפירוש המצמצם של הוראות סעיף זה, כפי שנעשה בעניין צייגר (ע"פ 21/72), עלול להביא לתוצאות קשות, שמן הראוי למנוע אותן. טול מקרה, שבו - בעת שמיעת הסיכומים או אף אחרי שמיעתם - נתגלתה לסניגור ראיה, המוכיחה, שהנאשם איננו אשם בעבירה, שיוחסה לו. האם יהיה בית המשפט מנוע מלהרשות הבאת ראיה כזו? והרי אפילו בשלב של ערעור לא נחסמה הדרך בפני בעלי הדין לקבל רשות להבאת ראיות, אם בית המשפט "היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק" (סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי). האם במקרה, שדוגמתו הובאה לעיל, חייב יהיה בית-משפט קמא לדחות את הבקשה להבאת הראיה, ורק בשלב של ערעור ניתן יהיה להביא את הראיה הנוספת?

6. בכמה פסקי-דין, שניתנו בבית-משפט זה, הודגש הצורך לנהוג בזהירות במתן רשות להביא ראיות נוספות, אחרי שנסתיימו ראיות בעלי הדין לפי הסדר הרגיל הקבוע בחוק. ברם, המגמה הברורה בפסקי הדין של בית-משפט זה היא למנוע עיוות דין, העלול להיגרם בין לנאשם ובין לאינטרס הציבורי, העלול להיפגע מזיכויו של עבריין עקב משגה של התובע; המגמה היא שלא לחסום לחלוטין את הדרך להבאת ראיות נוספות. בע"פ 153 /60 (בעניין שפר), נפסק ברוב דעות (מ"מ הנשיא אגרנט והשופט זילברג), שלא היה פגם בשימוש, שעשה שופט השלום בסמכותו לפי תקנה 271 לתקנות הפרוצדורה בבתי משפט שלום, 1940, שהסמיכה את בית המשפט לקרוא עד "בכל עת שהיא". באותו מקרה הזמין השופט עד מיזמתו, אחרי סיום הראיות של בעלי הדין. גם השופט ויתקון, אשר חלק על דעת הרוב, אמר בפסק - דינו את הדברים דלהלן, בעמ' 276:

"אף-על-פי-כן, אין אני גורס שלעולם לא יהא השופט רשאי לקרוא עד מיזמתו... אף לא הייתי מצמצם את המקרים, שבהם מותר הדבר, לאותם מקרים שבהם יש צורך להזים דבר בלתי-צפוי, שעלה במפתיע מדברי עדי ההגנה. לדעתי, גם במקרה שהסניגוריה מבקשת לנצל בצורה לא הוגנת שגיאה של הצד השני ולזכות מן ההפקר, ינקוט השופט יזמה בידיו ויקרא עד, אם בזה אפשר למנוע עיוות-דין. למשל, קורה לפעמים, שבמשפט על תאונת דרכים מדברים כל הצדדים והעדים על תנועותיו של כל כלי רכב ומתארים בפרוטרוט, כיצד זה נסע וזה עצר וכו' וכו', אך שוכחים לזהות את הנהג הנאשם עם הרכב שהיה נהוג בידו; ואם בתום פרשת הראיות יקום הנאשם או סניגורו ויבקש זיכוי על - סמך שגיאה כזאת, הייתי מרשה לתקן את המעוות על-ידי קריאת עד מטעם בית - המשפט.

וייתכן שיש עוד מקרים אחרים המתאימים אף הם להפעלת הסמכות הניתנת בידי שופטהשלום לפי תקנה 271".

על גישתו של השופט ויתקון סמך את ידו השופט ח' כהן בפסק הדין בעניין צייגר (ע"פ 21/72). לעומת זאת, בפסק הדין בעניין מייזל (ע"פ 24/73), שהוזכר לעיל, אמר השופט ברנזון, בעמ' 425, שהוא מעדיף את דעת הרוב של מ"מ הנשיא אגרנט והשופט זילברג בפסק הדין בעניין שפר (ע"פ 153/60). לפי דברי השופט ברנזון בע"פ 24/73, בעמ' 424:

"סמכות זו של בית-המשפט לפי סעיף 150 להתיר לבעל-דין הזמנת עדים שכבר העידו, ואף להחזיר או לקרוא עדים מיזמתו, אינה מוגבלת בשום תנאים והכל תלוי בשיקול-דעתו של בית-המשפט; בלשון הסעיף, פשוט, 'אם (בית-המשפט) ראה צורך בכך'".

כאן מן הראוי להדגיש, שסמכותו של בית המשפט להרשות קריאת עד מחדש או להביא עדות נוספת איננה מצויה רק בהוראות סעיף 150. בע"פ 36 /74 נאמר על-ידי מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז), בעמ' 446:

"אין לדייק מסעיף 150 הנ"ל שבית-המשפט מנוע מלהתיר לאחר משני הצדדים לקרוא עד בשניה כשאותו צד טרם סיים פרשת ראיותיו. לענין זה לא היה צורך בחקיקת הוראה מיוחדת מפני ששורת ההגיון נותנת, שכל אחד מבעלי-הדין שלא מיצה את חומר הראיות שלו ונמצא צורך להביא עד בשניה בית-משפט יוכל להתיר הבאת העדות, ואם דרושה אסמכתה לכך, היא מצויה בסעיף 210 לחוק".

עניין פירוש סעיף 150 עמד לדיון בע"פ 229/78. באותו פסק-דין סקר השופט ש' לוין את הפסיקה בעניין זה והצטרף לדעת השופט ויתקון, "... שאין בית-המשפט צריך לנקוט יזמה בהעדתו של עד מחדש, אלא במקרים מיוחדים ובוודאי לא כאשר בתום מסכת הראיות קיים ספק בדבר אשמתו של הנאשם" (שם, בעמ' 261). יחד עם זאת הדגיש השופט לוין, שזאת היא דעתו, כאשר מדובר בקריאת עד מיזמת בית המשפט, דבר שיש בו פגיעה בעקרונות השיטה האדברסרית, אולם לא כן הדבר כאשר מדובר בשאלה, מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לפי סעיף 150, כאשר הבקשה להבאת העד היא מיזמת אחד מבעלי הדין.

בע"פ 861/78, שבו ניתן פסק הדין מפי השופט ברק, הוזכר, שהיקפה של הלכת צייגר (ע"פ 21/72) נדון במספר פסקי-דין, אך השופט ברק לא מצא צורך לבחון את היקף ההלכה הזו באותו מקרה.

7. כפי שברור ממה שאמרתי לעיל, דעתי היא, שאין להגביל את סמכותו של בית המשפט, לפי סעיף 150, לפרק זמן שבין גמר הבאת הראיות על-ידי בעלי הדין לבין הסיכומים, אלא סמכות זו נתונה לבית המשפט, כל עוד לא גמר את מלאכתו ולא נתן את פסק הדין. הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי ציין, שעל-פי הלכת בית המשפט העליון "שופט אפילו השמיע פסק דין אך עדיין לא קם מכסאו באותו יום עבודה, עדיין הוא שולט בפסק דינו ויכול למשכו אליו בחזרה, לבטלו או לשנותו כפי שייטב בעיניו". בדבריו אלה בוודאי התכוון הנשיא המלומד להלכה שנפסקה בבג"צ 63/74 ובהמ' 465 ,464/65 ולאחרונה בע"פ 344/79.

אין לנו צורך במקרה דנא לדון בשאלת סמכותו של בית המשפט להביא שינוי בהכרעתו בעת מתן הכרעת הדין או סמוך לאחריה. כאן השופט הרשה את הבאת הראיות לפני הכרעת הדין, ולי אין כל ספק, שהוא היה מוסמך לעשות כן.

אין גם לומר, שהשימוש בסמכות נעשה שלא כהלכה. היה כאן מקרה של משגה מצד התביעה, ואחרי שהתובעת עמדה על כך, שדעתו של השופט בעניין נטל ההוכחה היא שלא כדעתה, יפה עשתה, כשביקשה לתקן את המשגה, וטוב עשה השופט, כשנעתר לבקשתה. הרי אף על-פי דעתו של השופט ויתקון, הגורס צמצום מרחיק לכת בשימוש בשיקול-דעתו של בית המשפט להרשות הבאת ראיות נוספות (ייאמר במאמר מוסגר, שלפי הבנתי התכוון השופט ויתקון, בדבריו, שצוטטו לעיל, רק למקרים, בהם היזמה להבאת עדות נוספת באה מבית המשפט), במקרה כמו זה שלפנינו יש הצדקה מלאה להרשות הבאת ראיה נוספת, וזה על-אף העובדה, שלולא הובאה אותה ראיה, היה המערער יוצא זכאי בבית-משפט השלום. עינינו הרואות - לפי הדוגמה, שהובאה על-ידי השופט ויתקון בפסק הדין בעניין שפר (ע"פ 153/60), היה הנהג יוצא זכאי במשפט פלילי, לולא הוכח, שהוא נהג בכלי הרכב, אף-על-פי-כן סבר השופט ויתקון שם, בעמ' 276, שאין לתת לנאשם לזכות מן ההפקר ויש להרשות "לתקן את המעוות על-ידי קריאת עד מטעם בית-המשפט". אין לקבל את טענת הסניגור המלומד, שיש עיוות הדין בכך, שהנאשם נמצא אשם בדין כתוצאה מהבאת הראיה הנוספת, ולולא היא הובאה, היה יוצא זכאי. לפי פירוש זה של "עיוות דין" לא יהיו כמעט מקרים, שבהם ניתן יהיה להרשות הבאת עדות נוספת על-פי בקשת התובע, כי אם העדות הנוספת איננה נחוצה לשם הרשעה הרי היא בלתי רלוואנטית, ואם היא נחוצה לשם השלמת ראיות התביעה, היינו לביסוס ההרשעה, הרי, לטענת הסניגור, יהיה בכך משום עיוות דין.

8. מהטעמים הנ"ל יש, לדעתי, לדחות את הערעור. עורך-דין שטיינמן הודיע, שאין בדעתו להביא כל ראיות בקשר לעניין חילוט המטבע, ועל-כן, אם יידחה הערעור, בקשתו היא, שהעניין לא יוחזר לבית-משפט השלום.

השופט מ' כהן

1. אני מסכים לתוצאה, שהגיע אליה חברי הנכבד מ"מ הנשיא על - פי נימוקיו המאלפים, ורק מפני חשיבות הנושא והדעות השונות, שהובעו בו עד כה, והעובדה שקרוב לוודאי שיסתמכו בעתיד גם על פסק-דין זה - כל צד יבחר לו את הקטע הרצוי לו - אני מוצא לנכון להוסיף מלים אחדות, המביעות את דעתי בנושא הנדון.

2. הפרוצדורה - הן בעניין אזרחי והן בעניין פלילי, בין שנחקקה על-ידי המחוקק הראשי ובין על-ידי מחוקק משנה - מטרתה לקבוע את הכללים לניהול המשפט באופן יעיל ויציב, הידוע לצדדים מראש, ולשמור על זכויות הצדדים על - מנת להוציא לאור משפט צדק. המחוקק הביא בחשבון, שיהיו מקרים של צורך לסטות מהאות הכתובה בחיקוק הדן בפרוצדורה כדי לעשות משפט צדק, ועל-כן הורה בסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי ובהוראות מקבילות אחרות, שעל-אף קבלת טענה, שנטענה בערעור, רשאי בית המשפט לדחות ערעור, אם היה סבור, כי לא נגרם עיוות דין. ראוי לציין, שבפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה עפ"י כתב האשמה), שקדמה לחוק הנ"ל, התייחסה ההוראה המקבילה רק לערעורו של מי שהורשע. נימוקי הערעור האפשריים הוגדרו בחוק בסעיף 65 לפקודה האמורה, ובתוכם נכלל הנימוק של פגם בפרוצדורה בניהול המשפט. נימוק זה לא נכלל בסעיף 67 לפקודה האמורה בין נימוקי הערעור, שמותר ליועץ המשפטי להעלות בהגישו ערעור על זיכוי. בפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה לפי כתב האשמה) (תיקון), 1944, הוכנס תיקון לחוק, שעל-פיו הורשה גם ליועץ המשפטי לערער בשל פגם בפרוצדורה.

הבדל זה, שהיה קיים בעבר, רומז על הקפדה להגן על זכויותיו של נאשם ולצמצם את האפשרויות לביטול זיכוי, אך יחד עם זאת נשמר העיקרון של משפט צדק, שהוא המכריע, אשר על-כן, אפילו היה פגם (ובעיקר מדובר על פגם בפרוצדורה), כל עוד לא נגרם עיוות דין, הוסמך בית המשפט שלערעור לדחות את ערעור הנאשם שהורשע.

כיום המצב הוא, שלא הנאשם שהורשע ולא התביעה הכללית מוגבלים בנימוקים, שיעלו בערעוריהם, וסעיף 195, המסמיך את בית המשפט לדחות ערעור, כשלא נגרם עיוות דין, חל הן על ערעורו של זה והן על ערעורה של זו.

3. אם נניח ששאלת הבאת ראיה נוספת אחרי הסיכומים הייתה מתעוררת במשפט, המתנהל עם מושבעים, היה העניין מקבל צורה שונה מזו במציאות שלפנינו.

מן הראוי שנשווה לנגד עינינו את המקרה ההפוך מזה שלפנינו, היינו, שבית - משפט קמא היה מסרב לקבל את הראיה בשלב המאוחר בו הוצעה, והיה מזכה את המערער, והיה מוגש ערעור מטעם המדינה. נראה לי, שצריך להיות דין דומה לשני המקרים, הגם שישנה הרגשה או רושם ממצב החוק והפסיקה בימים עברו, שמצבו של נאשם שהורשע עדיף במידת מה. אך אין להכריע במשפט על-פי רושם גרידא, וידוע, שהחוק מתפתח,

ומכניסים בו תיקונים. כשרצה המחוקק בהבדל ציין זאת. הנה, למשל, בעניין הודעת תוצאת המשפט התירו סעיפים 165,164 לחוק הנ"ל, לאחר הודעה על זיכוי, לתת נימוקים תוך 30 יום, דבר שלא הותר במקרה של הרשעה, בו חייב בית המשפט לנמק את הכרעת הדין בעת הודעתה.

מאידך גיסא, האפשרויות, שניתנו לפי סעיפים 191,166 ו-196, בקשר להרשעה בעבירה, שלא נכללה בכתב האישום, ובקשר לגביית ראיות נוספות, אם הדבר דרוש לעשיית צדק, ללא הגבלה לכיוון אחד אך תוך שמירה על אפשרויות הנאשם להתגונן, מצביעות על המושג הרחב של משפט צדק, שהתכוון לו המחוקק, צדק לנאשם וצדק לציבור ולמדינה התובעת.

4. אשר לשיטה האדברסרית הנוהגת, אכן, סעיפי החוק הנדון הגדירו את דרכי החקירות של העדים והבאתם, וזה מגדיר את השיטה אדברסרית, שרצה בה המחוקק, אך יחד עם זאת קבע במפורש, אם כי באופן סתמי, דברים, שיוכל בית המשפט לעשות ביזמתו, ואת התנאים לכך בסעיף 150 לחוק הנדון נאמר במפורש, שאחרי שסיימו הצדדים את ראיותיהם, רשאי בית המשפט ביזמתו, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד.

בע"א 116/66 אנחנו מוצאים את הדעות השונות של שופטים של בית-משפט זה בקשר ליזמה או לחוסר יזמה, שרשאי בית המשפט לגלות במשפט (לאו דווקא בעניין ראיות) כדי לעשות משפט צדק (שם, בעמ' 232) או כדי לנטוע בלבם של בעלי הדין את הביטחון, שבית המשפט נוהג ניטרליות מוחלטת (שם, בעמ' 235).

קשה לקבוע מסמרות. בית המשפט צריך לנהוג גמישות ובהתאם לכל הנסיבות שלפניו.

5. מסקנותיי בתמצית הן כדלהלן:

א. אני מסכים, שאין הגבלה מפורשת בחוק, האוסרת על בית-משפט

לקבל ראיה נוספת גם אחרי הסיכומים ובשלב, בו נעשה הדבר במקרה הנוכחי.

ב. השימוש בסמכות לראיות נוספות צריך להיעשות במקרים יוצאים מהכלל ולא על נקלה, וזאת, בין היתר, כדי לנטוע בלב המנהלים את המשפט מטעם המדינה את רגש האחריות ואת הצורך להיזהר, באופן ששגיאה ושכחה, שהם דברים אנושיים, יצטמצמו כמעט עד אפס.

ג. במקרה כמו זה שלפנינו, בו בא-כוח המדינה ביקש הבאת הראיה הנוספת, שמתוך שכחה וכדומה לא הוגשה, והיו ראיות מסוימות באותה נקודה, ובית המשפט הרשה זאת, לא חרג בית המשפט מסמכותו, ואין הצדקה לביטול ההרשעה שבדין, ובצדק יסודה.

השופט א' ברק

מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, השופט י' כהן, על הנמקתו ותוצאתו. ברצוני להוסיף שתי הערות, האחת, שעניינה הוא בשאלה המידית העומדת להכרעתנו, והאחרת היא בשיקולים, אשר מן הראוי הוא, שינחו אותנו בפתרונה של אותה שאלה.

2. חוק סדר הדין הפלילי קובע סדר לבירור האשמה, ועל-פי סדר זה יש לנהוג. זאת לא רק משום שזו הוראתו של החוק, אלא גם משום שהיא יוצרת מסגרת של ציפיות סבירות. אין זה רצוי כלל לערבב בין פרשת התביעה לבין פרשת הסניגוריה, ואין זה רצוי כלל להזמין עדים לאחר הסיכומים. דומה שפרופוזיציה זו כלל אינה שנויה במחלוקת. אך השאלה היא, אם הדין מאפשר לחרוג ממנה במקרים מסוימים. לענייננו השאלה היא, אם ניתן להזמין עד - אם מטעם התביעה, אם מטעם הסניגוריה ואם מטעם בית המשפט - לאחר סיום סיכומי הצדדים. על שאלה זו ניתנה תשובה שלילית בעניין צייגר (ע"פ 24/72, בעמ' 509), תוך הסתמכות על ההלכה האנגלית, לפיה "אם יש דבר אשר הקטיגוריה היתה יכולה להוכיח ולא הוכיחה, מאוחר מדי הוא, לאחר הסיכומים, להרשות הבאת ראיות נוספות" (R. V. OWEN (1952) , AT 1043). יצוין, כי הלכה זו זכתה לביקורת קשה באנגליה עצמה וה - CRIMINAL LAW REVISION COMMITTEE המליצה לבטלה בהוראה סטטוטורית מיוחדת, אשר תעניק שיקול-דעת לבית המשפט ( (4991, P. 186 .CMND). וזו לשון ההמלצה (סעיף 1223):

"...AT THE TRIAL OF ANY PERSON FOR AN OFFENCE ANY EVIDENCE GIVEN ON BEHALF OF THE PROSECUTION OR AN ACCUSED SHALL BE GIVEN BEFORE THE CONCLUSION OF THAT PARTY'S CASE EXCEPT IN SO FAR A THE COURT IN ITS DISCRETION OTHRWISE ALLOWS".

בדרך דומה הלך בית המשפט העליון של הרפובליקה האירית בפרשת AT 80 THE PEOPLE , (ATTORNEY GENERAL) V. O'BRIEN (1963) בקבעו:

"IN THIS COUNTRY THE PROPER RULE IS, IN OUR VIEW, THAT A TRIAL JUDGE HAS POWER IN THE EXERCISE OF HIS DISCRETION TO ALLOW A WITNESS TO BE RECALLED AND TO GIVE EVIDENCE AT ANY STAGE OF THE CASE BEFORE THE JURY AGREES ON A VERDICT. THAT DISCRETION MUST, OF COURSE, BE JUDICIALLY EXERCISED".

גישה זו צריכה להנחות אף אותנו. בצד הכלל, כי הראיות צריכות להיות מובאות בזמנן הרגיל והמקובל, יש להכיר בשיקול-דעת בית המשפט לסטות מהכלל, במקרה שהוא ימצא זאת לנחוץ. הפעלת שיקול-דעת זה אינה צריכה להיות עניין שבשגרה. יש להניח, כי ככל שהצד התרחק מהמועד הקבוע בחוק להבאת ראיות, וככל שהמשפט מתקרב לשלב מתן פסק הדין, כן יקשה לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת, אך הסמכות לכך קיימת תמיד. בית המשפט ישקול את צורכי הנאשם מזה ואת צורכי החברה מזה. במסגרת שיקוליו אלה יעמיד בית המשפט בראש מעייניו את השיקול, שלא ייגרם עיוות דין לנאשם. לעניין זה אין לומר, כי נגרם עיוות דין, משום שראיה חדשה סייעה להרשעתו. פשיטא, שאם התביעה מבקשת להביא ראיה חדשה, יש בה בראיה זו כדי לסייע להרשעת הנאשם, שאם לא כן לא הייתה מבקשת כלל להביאה. עיוות דין משמעותו, בהקשר זה, פגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי.

3. הגישה, לפיה יש להשאיר לבית המשפט שיקול-דעת אם להזמין עדים ולקבל ראיות גם לאחר שלב הסיכומים, עולה בקנה אחד עם תפיסת היסוד בדבר מהות ההליך הפלילי. הליך זה אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח.

ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים באים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט, אשר - על-פי ניסיון החיים - יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק. לא למותר יהא לחזור על דבריו של הנשיא זמורה, אשר אמר, בע"פ 1/48, בעמ' 18

"... הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? - כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב-ההאשמה וכדומה".

ניסיון החיים, אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צורכי הנאשם מזה לבין צורכי החברה מזה. צורכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא. כיצד ניתן יהיה להסביר את זיכויו של המערער בעניין שלפנינו, אם זיכוי זה מתבסס אך על טעות טכנית גרידא של התביעה? וכיצד ניתן יהיה להסביר הרשעת אדם בשל טעות טכנית של סניגורו? אכן, החשש הוא, שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא. בצדק ציין השופט HAND LEARNED בפרשת UNITED STATE V. GARSSON (1923) , AT 649:

"WHAT WE NEED TO FEAR IS THE ARCHAIC FORMALISM AND THE WATERY SENTIMENT THAT OBSTRUCTS, DELAYS, AND DEFEATS THE PROSECUTION OF CRIME".

פסק-דינו של חברי הנכבד, השופט י' כהן, מחזיר את האיזון הראוי לתחום שלפנינו. הוא שולל את האפשרות, שתקלה טכנית גרידא תחרוץ את גורל המשפט. הוא שומר על הסדר והנוהג המקובל, תוך שהוא מאפשר גמישות, שבאה למנוע עיוות דין. כל זה אינו נעשה בדרך העומדת בסתירה לכללי הדיון, אלא בדרך של פרשנותם והפעלתם על-פי צורכי הנאשם והחברה.

אנו דוחים את הערעור, אך לאור ההודעה הנ"ל של הסניגור אנו מבטלים את הוראת בית המשפט המחוזי בדבר החזרת הדין לבית-משפט השלום, ופסק הדין של בית-משפט השלום יעמוד בעינו.

ניתן היום, ח' בסיון תשמ"א (10.6.81).