זיכוי מעבירת אינוס כאשר עדות המתלוננת מעוררת תמיהות ועניין בדיקת המתלוננת בפוליגרף הוזכר בעדותה וביהמ"ש הזכיר זאת בפסה"ד

לתקציר - מאגר סביר

ע"פ 993/93

פלוני

נגד

מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

[27.12.93]



לפני השופטים ג' בך, י' מלץ, מ' חשין


ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 26.1.93 בת.פ.ח 515/91 שניתן על ידי כבוד השופט א' אבן-ארי תאריכי הישיבות: כא' באייר תשנ"ג (12.5.93) ו' בתשרי תשנ"ג (21.9.93) ג' בחשון תשנ"ד (18.10.93)


עו"ד קנת מן ועו"ד שמעון שובר - בשם המערער
עו"ד אתי כהנא - בשם המשיבה


פ ס ק - ד י ן


השופט ג' בך


1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט אבן-ארי), לפיו הורשע המערער באינוס, פציעה, תקיפה ונהיגה בזמן פסילה. בגין הרשעתו בעבירות אלה נגזרו עליו 30 חודשי מאסר, מהם 10 חודשים לריצוי בפועל, והיתר מאסר על-תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר. כמו-כן נפסל המערער לצמיתות מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה באינוס בלבד, ולחלופין כנגד חומרת עונש המאסר.

תמצית העובדות

2. המתלוננת היתה חברתו של המערער משך כחודשיים, מיום שחרורה מצה"ל ועד כ-6 שבועות לפני האירוע. המערער הינו נכה צה"ל ב100%, ועוסק בצילום.

נסקור תחילה את גירסת המתלוננת באשר לאירועים ביום בו בוצעה עבירת האינוס הנטענת.

המתלוננת התקשרה עם המערער טלפונית ותיאמה עימו כי תבוא לביתו על-מנת שיצלם אותה שם. בצהרי יום 25.9.91 הגיעה המתלוננת לבית המערער. בדירה נכח אותה עת גם אדם נוסף, שהינו חבר של המערער. המתלוננת פנתה לשירותים, ובשהותה שם שמעה את הדלת נטרקת, והבינה כי חברו של המערער יצא את הדירה. כשנכנסה המתלוננת לאמבטיה לשטיפת ידיה, ניגש אליה המערער כשלגופו מכנסיים בלבד, וניסה לחבקה ולנשקה. המתלוננת דחתה נסיון זה, ואז עזבה המערער ויצא את האמבטיה. המתלוננת החליטה להתקלח בהיותה מיוזעת. עם צאתה את האמבטיה לאחר המקלחת, מצאה את המערער ישוב על הספה בסלון והוא עירום כביום היוולדו. המתלוננת התישבה בספה הנגדית. על פי עדותה, גהר עליה אז המערער לפתע במלוא משקלו, וכך ניטלה ממנה יכולת ההתנגדות. תחילה החדיר לאיבר מינה חפץ זר, ידית עץ של כף-בישולים, אחר-כך מרח על גופה שמן-טיגון ובסוף בעל אותה בניגוד לרצונה.

לאחר שבא על סיפוקו, קם המערער וניגש להתקלח, והמתלוננת נותרה במקומה המומה. מששב מן המקלחת, הטיחה בפניו: "הזמנת אותי בשביל לצלם אותי". בתגובה אמר המערער, כי אין לו זמן לכך, אך מסר לה תמונה שלה שצולמה בכרמיאל. המתלוננת קיפלה את התמונה וגרמה לה נזק. דבר זה הסעיר את המערער, והוא היכה את המתלוננת בראשה, דחפה והפילה והמשיך להפליא בה מכותיו. לבסוף סילקה מן הדירה, והמתלוננת ירדה לרחוב חבולה ובוכיה.

ברחוב המשיכה בדרכה בהיותה נסערת, והתישבה בתחנת אוטובוס. בכיה עורר את רחמיה של אחת שרון, אשר סייעה למתלוננת וניגשה עימה - לבקשת המתלוננת - לתחנת משטרה, שם מסרה המתלוננת תלונה בדבר מעשי האינוס והתקיפה אשר בוצעו לדבריה על-ידי המערער. בהמשך היום נלקחה המתלוננת גם לטיפול בחדר עזרה ראשונה בבית חולים "הקריה" בתל-אביב. יצויין, כי בעת אותה בדיקה נתגלו מספר שריטות בחלק העליון של גופה, אך לא נמצאו דימום או סימני חבלה באיזור אבר-מינה של המתלוננת.

3. תיאור העובדות על-ידי המערער עומד בניגוד לעדות המתלוננת בנקודה המכרעת, הנוגעת להסכמתה של האחרונה למגע המיני. על פי גירסתו הבין מהתנהגותה, מהרגע שבאה לדירתו, כי היא מסכימה לקיום המגע עמו, והוא ראה בכניסתה למקלחת משום הכנה מצידה לאקט המיני.

לאחר מכן באה אליו, וקויים מגע מיני, כפי שנהגו לקיימו בעבר, בהסכמתה המלאה.

אשר לכף-הבישולים, הרי נהגו השניים להשתמש באביזר זה בעבר, לשם גירוי המתלוננת, אך דווקא הפעם הזו כלל לא השתמש בכך, אלא הוא שימן את גופה בלי הכף. לטענתו, המתלוננת נסערה ונפגעה עקב האלימות שהפעיל נגדה לאחר שגרמה נזק לתמונה שמסר לה, ומשום כך התלוננה עליו והאשימה אותו אף באינוסה, דבר שלא אירע כלל.

4. עקב יציאת המתלוננת לחו"ל, נגבתה עדותה בפני השופט קמא, ובנוכחות סניגורו של המערער, עוד בטרם החל המשפט, על פי הוראת סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982. השופט קמא האמין לעדותה של המתלוננת, ולא התייחס באימון לגירסת המערער.

5. בפנינו הצביע סניגורו המלומד של המערער, עורך-הדין שובר, על שורה של תמיהות העולות מעדות המתלוננת, ואשר יש בהן כדי להטיל ספק באשר למהימנות גירסתה בדבר האונס:

(א) כשהגיעה לדירה וניגשה למקלחת, ניסה המערער לכל הדעות לחבקה ולנשקה. עניין זה כשלעצמו צריך היה לעורר את חשדה באשר לכוונותיו המיניות. חרף זאת, היא נשארה במקום והלכה להתקלח.

(ב) כשיצאה מן המקלחת, ישב המערער בסלון, על פי גירסתה, עירום לחלוטין. בכל זאת המתלוננת לא גילתה כל סימן של רצון לצאת את המקום, חרף שידור מגמותיו של המערער. היא התישבה מולו "כדי לשוחח".

(ג) המערער הינו נכה ומשותק כמעט בכל חלקי גופו. קשה לו להפעיל כוח נגד המתלוננת, ומכל מקום לא יוכל להשתמש בכוח כזה שאינו בר התנגדות. סימני התנגדות כאלה לא ניכרו מצידה בשעת המגע המיני, וזאת בשונה מהתנהגותה הנמרצת שבאה כתגובה לספיגת המכות מאת המערער.

(ד) בגדיה של המתלוננת נותרו שלמים. בבדיקתה הרפואית הנ"ל, בחדר העזרה הראשונה של בית חולים "הקריה", נמצאו סימני שריטות וחבלות בחלק גופה העליון, שהן לטענת הסניגור תוצאה של מכותיו של המערער בתוקפו אותה לאחר גרימת הנזק לתצלום, אולם לא נמצאו סימני אלימות כלשהם לא באיבר-מינה ולא בכל פלג גופה התחתון.

(ה) התנהגותה תמוהה במיוחד בשלב שלאחר המגע המיני: המערער ניגש להתקלח, אולם היא נותרת במקומה, תחת התגובה המתבקשת - ניצול ההזדמנות לברוח ממקום האירוע. בעניין זה מפנה הסניגור המלומד לע"פ 579/76 פרג'ון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א(224 ,219 (3, שם נאמר (מפי השופט אשר):

"בתי המשפט הדגישו פעמים רבות שאשה, המתנגדת לקיום מגע מיני עם גבר, נותנת ביטוי לכך בהתנהגותה ומנצלת הזדמנות ראשונה הניתנת לה כדי להסתלק או להזעיק עזרה".

(ו) אחר-כך ניגשה היא בעצמה לאמבטיה לשטוף עצמה. מששבה, עוד התעכבה כדי להתוכח עם המערער בעניין התצלומים. שוב, אין היא מתייחסת למעשה האינוס, ואיננה מנסה לעזוב את זירת האירוע. מסתבר, כי רק המכות מאת המערער גרמו לתגובת השרשרת של התפרצות הזעם והתלונה בדבר תקיפה ואינוס.

טוען הסניגור המלומד, כי בשל עניינים אלה, הנלמדים מתוך גירסת המתלוננת עצמה, לא יכול היה בית-המשפט להשתכנע מעבר לכל ספק סביר כי אמנם נאנסה המתלוננת על-ידי המערער, ומן הדין היה לזכות את המערער מאישום זה.

6. יצויין, כי חרף העובדה, שעדות המתלוננת והתנהגותה בעת האירוע מעוררות מספר תמיהות, לא הייתי נוטה להתערב במימצאי בית משפט קמא מסיבה זו בלבד. הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה, עומד במבחן, ומן הראוי ליישמו, במיוחד במקרים בהם מעיון בפרוטוקול הדיון הכתוב בלבד אין הקורא יכול להשתכנע לחלוטין מהגירסה שנתקבלה על-ידי השופט שישב בדין במשפט. דווקא במצבים כאלה עלינו לזכור, כי לשופט קמא היה היתרון לשמוע את העדים ולהתרשם מהופעתם בעת מתן העדות, ומאופן מתן תשובותיהם, וככלל ראוי שנסמוך על תחושתו, על הגיונו ועל שיקול דעתו של השופט (ראה בעניין זה ע"פ 603/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אך כאן התווסף גורם נוסף, שבא-כוחו המלומד השני של המערער, עורך-הדין קנת מן, התמקד עליו בטיעונו, ואשר עשוי להטות את כף המאזניים לטובת מסקנה לפיה מן הראוי לתת לנאשם ליהנות מהספק.

המדובר באיזכור בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת, וההתייחסות לעובדה זאת בהכרעת-הדין. נפרט תחילה את העובדות הצריכות לעניין זה.

איזכור בדיקת הפוליגרף בבית המשפט קמא

7. במסגרת ניתוח עדותה של המתלוננת, מציין השופט בהכרעת-הדין כי תוך כדי עדותה התפרצה המתלוננת, וקראה:

"...אני בטוחה שאני דוברת אמת, הייתי גם במכונת האמת, למה שאני אבזבז זמן יקר?"

(ההדגשה שלי - ג' ב'). בהמשך הכרעת-הדין, בעומדו על מהימנות עדותו של הנאשם, מאזכר השופט את עניין הפוליגרף פעם נוספת, בזו הלשון:

"הנאשם בעדותו הצהיר מיוזמתו כי הוא מוכן להבדק במכונתהאמת ( בפוליגרף) יחד עם המתלוננת, ועל כך נענה על-ידי התביעה כי בפועל נבדקה המתלוננת במכונת-האמת. ובתגובה אמר הנאשם, כי מכונת האמת יחד עם המתלוננת והתביעה 'לא שווים כלום', והסנגור התנגד נמרצות להצעתו של הנאשם לפיה יבדק הנאשם במכונת האמת".

בפרוטוקול הדיון נרשם, כי באת-כוח התביעה הגיבה להצעת הנאשם להיבדק במכונת-אמת באומרה: "היא הלכה למכונת אמת ויש תוצאות".

(ההדגשה שלי - ג' ב')).

8. עולה בברור מהחלקים המצוטטים של פסק-הדין ושל הפרוטוקול שהשופט לא יכול היה שלא להבין ממה שנאמר, ובמיוחד מדברי התובעת, שהמתלוננת לא זו בלבד שנבדקה במכונת האמת, אלא שיצאה מבדיקה זו בהצלחה, כדוברת אמת. הערת באת-כוח המדינה שהמתלוננת נבדקה בפוליגרף " ויש תוצאות", מצביעה על כך בעליל. כאשר השופט יודע, שהתביעה החליטה להגיש את התביעה הפלילית נגד הנאשם, תוך שהיא ערה לכך שהאישום מבוסס במקרה דנן למעשה על עדותה היחידה של המתלוננת, וכאשר מביאים לתשומת לבו שאותה מתלוננת עברה בדיקת פוליגרף " עם תוצאות", הרי אין הדבר יכול להשאיר ספק בתוצאתה החיובית של בדיקה זו.

שכנוע זה חייב היה עוד להתחזק עקב דברי הנאשם, כתגובה על הערת התובעת, לפיהם אין לייחס משקל לבדיקה שנערכה למתלוננת ביחד עם התובעת. שוב מתבקשת המסקנה, שהנאשם אכן יודע על תוצאתה החיובית של בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת, ורוצה להמעיט מערכה של עובדה זאת.

גם התנגדותו הנמרצת של בא-כוח הנאשם לעריכת בדיקת פוליגרף למרשו חייבת, לפחות פסיכולוגית, להתפרש לרעת הנאשם. הסניגור מן הסתם בקי היטב בעובדות הפרשה, ואם הוא חושש לסכן את מרשו בבדיקת הפוליגרף, הרי אומר הדבר דרשני.

9. כל הצדדים בערעור זה לרבות באת-הכוח המלומדת של המדינה, מסכימים, שהאמרות שצוטטו לעיל, לעניין בדיקת הפוליגרף, לא היו קבילות כראיה ולא צריך היה להשמיען בפני השופט.

אמנם מן הראוי לציין, כי טרם נקבעה בבית משפט זה הלכה מפורשת, חד-משמעית ומחייבת בעניין אי-קבילותן כראיה של תוצאות בדיקת פוליגרף במשפטים פליליים. (ראה בעניין זה א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר) כרך ב', תשל"ז, 336). הדברים נאמרו עד כה רק במרומז, או הוזכרו בניסוח שניתן להבין ממנו שהשופטים הניחו את קיומו של הפסול כדבר המובן מאליו.

כך נאמר בבג"צ 4581/91, גיא טרום נ' משטרת ישראל (לא פורסם), בהערת אגב, ש"בא-כוח העותר ער לכך כי תוצאות בדיקת פוליגרף אינן עדות קבילה בבית המשפט"; וכן הוזכרה בע"פ 33/91 ,5748/90 יוסף עטר ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בדיקת פוליגרף, ונאמר, גם כן בהערת אגב, ש"זוהי כמובן ראיה בלתי קבילה".

לעתים קרובות ייחסו לבית משפט זה פסיקה החלטית בסוגיה זו, תוך איזכור פסק-הדין בע"פ 36/70, כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ה(339 (1. אולם למעשה כל מה שהוחלט באותו פסק-דין מתייחס למידת ההשפעה על בית המשפט שקיימת בעצם הזכרת העובדה כי נאשם סירב להיבדק במכונת-אמת. בית המשפט קבע באותו פסק-דין, מפי השופט ברנזון (שם, בעמ 343) לאמור:

"הכל מסכימים כי לא קיימת אצלנו חובה מן הדין להיבדק במכונת אמת. על כן גם אין להסיק מסקנה לרעת נאשם מסירובו לעבור בדיקה כזאת, ומוטב בכלל שלא להביא עדות על כך".

עינינו הרואות, כי פסק-דין זה דן רק בסרוב להיבדק במכונתהאמת ובאיסור איזכורה של עובדה זאת כנגד הנאשם, ואין בו הלכה בדבר קבילות תוצאות בדיקות הפוליגרף במשפטים פליליים.

10. אמנם דנו בהרחבה בנושא של קבילות תוצאות הבדיקה של מכשיר הפוליגרף במשפטים פליליים ואזרחיים כאחד, בע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פד"י מ"ב(1) 446. אך בהיותו ערעור אזרחי, אשר באופן אופרטיבי דן רק בקבילות תוצאות בדיקות הפוליגרף במשפט אזרחי מסויים, הרי ניתן לראות בכל הערותינו בנושא של השימוש במכשיר זה במשפטים פליליים משום OBITER DICTUM בלבד.

בפסק-דין זה סקרתי את התפתחות הפסיקה בארצות שונות בנושא של הפוליגרף, ושל קבילות תוצאות הבדיקות במכשיר זה כראיות כשרות בבתי המשפט (ראה שם, עמ' 471-454). פסק-דיני בערעור זה היווה אמנם דעת מיעוט ביחס לתוצאה הסופית, אך חבריי לא הביעו התנגדות לתוכן הסקירה האמורה, ונראה לי כי היא משקפת את המצב המשפטי בנדון לאשורו.

הסתמכתי, בין היתר, על הפסיקה בארצות הברית, שהיא הארץ בה מפותח השימוש בפוליגרף ביותר. הראיתי, שמאז נפסק שם במשפט הידוע של 293F. (1923) ,1013 ,.FRYE V. U.S, כי תוצאות בדיקות הפוליגרף הינן פסולות מלשמש כראיה בבתי המשפט, חל בחלק ממדינות ארצות הברית ריכוך מסויים בעמדה זאת, אך התפתחות זו מוגבלת בדרך כלל למשפטים אזרחיים בלבד, ומותנית אף היא בהסכמת הצדדים.

11. עוד עמדנו שם על עיקרי מימצאיה של הועדה שמינה שר המשפטים ב-1978, בראשות השופט י' כהן (כתוארו אז), ואשר בחנה את ההשלכות האפשריות של התרת תוצאות בדיקות הפוליגרף כראיות קבילות בבתי-המשפט בישראל. הועדה, שגם אנוכי נמניתי עם חבריה, סיכמה את עבודתה בדו"ח הוועדה לענין פוליגרף ( תשמ"א). לאחר שעמדה על הנימוקים בעד ועל הנימוקים נגד קבילות תוצאות בדיקות פוליגרף כראיות, חיוותה הוועדה את דעתה, כי בשלב זה אין עדיין מקום להרשות הבאת תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה במשפט פלילי, אפילו הוסכם על כך בין הנאשם והתביעה. הועדה המליצה רק על קבלת תוצאות של בדיקות פוליגרף כראיה במסגרת הליכי ביניים פליליים, כמו דיון בשאלת מעצר או שחרור בערובה. המלצה אחרונה זו אכן נתקבלה הלכה למעשה בפסיקה,ונעשה שימוש בתוצאות פוליגרף כראיה בהליכי ביניים כאמור (ראה, למשל, בש"פ 2973/90 אבוטבול נ' מדינת ישראל, תק' 238 (2)90; ב"ש 358/85 מדינת ישראל נ' זערורה, פ"ד ל"ט(23 (2).

במסגרת הסקירה האמורה הבעתי בפסק-הדין הנ"ל את דעתי, כי טרם הגיעה העת להסתמכות על בדיקות אלה במשפטים פליליים לגופם של דברים.

כפי שהתבטאו המלומדים בן-שחר, בר הילל וליבליך במאמרם: ISSUES IN LIE "TRIAL BY POLYGRAPH: SCIENTIFIC AND JURIDICAL"DETECTION (ראה ע"א 61/84 הנ"ל בעמ' 461):

"TODAY, SIXTY YEARS AND MANY SCIENTIFIC STUDIES AFTER THE FRYE PRECEDENT POLYGRAPHY HAS STILL FAILED TO ATTAIN A GENERAL ACCEPTANCE IN THE PARTICULAR FIELD IN WHICH IT BELONGS... POLYGRAPHY'S DAY IN COURT HAS NOT YET ARRIVED".

12. מאחר שבפסק-דין זה בערעור פלילי עסקינן, נראה לי, כי רצוי הוא לקבוע סוף סוף את ההלכה בסוגיה זו, כפי שהיא נוהגת למעשה בנושא זה. הנימוקים להצדקת הנוהג הקיים מפורטים כאמור בקטע הנ"ל בחוות דעתי בע"א 61/84 הנ"ל.

ניתן איפוא לקבוע כדלקמן:

א) תוצאות הבדיקות שנערכו לאדם באמצעות מכשיר הפוליגרף, אינן קבילות כראיה במשפטים פליליים.

ב) יוצאים מכלל זה דיונים בענין החלטות ביניים כגון בקשות למעצרו של חשוד או של נאשם, או בקשתו של עציר להשתחרר בערובה.

ג) אסור להביא לידיעת בית המשפט במשפט פלילי, שנאשם או עד סרבו להיבדק במכשיר הפוליגרף, ולא כל שכן אין להעיר כל הערה בקשר לסרוב כזה.

13. משאירעה התקלה, והערות כאלה הושמעו עלידי התובעת ועל-ידי המתלוננת והנאשם, הרי יכול היה, ולדעתי צריך היה, השופט קמא לנהוג באחת משתי דרכים:

דרך אחת היתה שלא להזכיר בפסק-דינו כלל את האימרות הנ"ל. במקרה כזה הייתי, כשלעצמי, יוצא מההנחה, שהשופט פשוט החליט להתעלם מכל אשר נאמר בנושא הפוליגרף, בהיותו מודע לאופיין הפסול של אימרות אלה.

דרך שניה, ואולי אף עדיפה, שהיתה פתוחה בפני השופט, היא להזכיר את אשר נאמר, כפי שאכן עשה, ולהוסיף הערה מפורשת, לפיה החליט שלא להתחשב בדברים אלה כלל ועיקר, בשוקלו את מהימנות עדויותיהם של המתלוננת מחד ושל הנאשם מאידך גיסא. רצוי לרשום הערה כזו בפרוטוקול בסמוך לאחר השמעת הדברים הפסולים, ומכל מקום יש לעשות כן בעת מתן פסק-הדין.

14. השופט קמא לא הלך באף אחת מדרכים אלה. הוא תאר בפרוטרוט את פרשת הפוליגרף, בשני קטעים שונים של פסק-דינו, מבלי לציין בצורה כלשהי שהמדובר בנושא שאסור היה להביאו בפניו, ושעליו להסירו מתודעתו בעת הכריעו בעניין גורלה של התביעה נגד הנאשם. יוצא מכאן, שדווקא באותם קטעים של פסק-הדין, בהם מנתח השופט את עדויותיהם של המתלוננת ושל הנאשם ובוחן את מהימנותן, מזכיר הוא אימרות פסולות, אשר על פני הדברים עשויות היו לחזק את מהימנות המתלוננת, ובמקביל להזיק למצבו של הנאשם במשפט, מבלי להסתייג מאותן אימרות ומבלי להבהיר, כי לא התחשב בהן בעת הכרעת הדין.

האם יש בעובדות הנ"ל כדי להצדיק ולחייב את התערבותנו בפסקי-הדין של הערכאה הראשונה? האם מתבקש ביטול הרשעה עקב חשיפת בית המשפט לראיה או למידע בלתי קבילים במהלך הדיון הפלילי?

ביטול הרשעה או פסלות שופט בגין חשיפתו לראיה בלתי קבילה

15. רבים הם המקרים בהם ביטלו בתי המשפט לערעורים פסקי-דין של ערכאות נמוכות מהטעם שראיות בלתי קבילות נתקבלו שם. בספרו של EVIDENCE AND PRACTICE IN CRIMINAL CASES ARCHBOLD, PLEADING,(.1992 ED), נאמר בנקודה זו (שם, בעמ' 1173):

"APART FROM MISDIRECTION THE MOST COMMON GROUND FOR ALLOWING AN APPEAL AGAINST CONVICTION IS THE ADMISSION OF EVIDENCE WHICH OUGHT NOT TO HAVE BEEN ADMITTED OR THE EXCLUSION OF EVIDENCE WHICH OUGHT NOT TO HAVE BEEN

EXCLUDED."

הסוגייה, על גווניה השונים, נדונה גם לא פעם בפני בתי המשפט בישראל.

בע"פ 18,26/51 סעדון ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה, 843, בוטלה הרשעה בשל טעויות שנפלו בקביעותיו הראיתיות של השופט קמא. בין יתר הפגמים היתה חשיפתו של השופט קמא לעדות שמיעה.

בעניין זה נאמר שם, מפי השופט זהר, בעמ' 854-853:

"הכלל הוא, כי 'מקום שנתקבלה עדות פסולה, יבטל בית המשפט את ההרשעה, אלא אם כן ימצא כי אין מקום להנחה מתקבלת על הדעת, כי אותה עדות השפיעה על מהלך מחשבתם של חבר המושבעים (קרי: השופט) בהגיעם להכרעת הפסק, וכי הם היו מגיעים או היו נאלצים להגיע באופן בלתי נמנע אל אותו הפסק אף אלמלא נתקבלה אותה עדות. בשעת הדיון בשאלה זו נודעת חשיבות מרובה לטיבה של אותה עדות ולהדרכה שניתנה לחבר המושבעים על-ידי השופט בשעת סיכומו' ...

המבחן הנ"ל קל יותר להפעילו שעה שפסק-הדין ניתן לא על-ידי חבר מושבעים אלא על-ידי השופט גופו. כי לא הרי חבר מושבעים הפוטר עצמו באמירת 'אשם' או 'לא אשם' מבלי לפרט את דרכי מחשבתו, כהרי שופט המגלה את נימוקיו. במקרה הנדון בפנינו קבע השופט חשיבות מיוחדת ויסודית לאותה שמועה והסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת, וזה אף לאחר שהוסיף עליה נופך משלו".

על ההבדל לעניין זה בין שופט מקצועי לבין חבר מושבעים עוד נרחיב את הדיבור בהמשך.

בע"פ 409/74 שאבי נגד מדינת ישראל, פ"ד כ"ט(587 (1, נדונה הרשעתו של המערער בעבירה של כניסה למקום מגורים בכוונה לבצע פשע.

בין שאר הראיות בתיק נמסר דו"ח חקירתו של המערער במשטרה ובה השיב, לשאלת החוקר, כי אמנם יש לו עבר פלילי. בגין ראיה פסולה זו בלבד שהובאה לעיונה של השופטת, בוטלה הרשעתו והוא זוכה מחמת הספק.

בית-המשפט הבהיר עמדתו שם, בעמ' 588:

"חוששים אנחנו שהעובדה שהמערער הוא בעל עבר פלילי, ומסתמא מקוננות בלבו כוונות פליליות, פעלה את פעולתה, ולו רק באופן תת-הכרתי, כשבאה השופטת המלומדת לקבוע אם היתה לו למערער בשעת מעשה כוונה לגנוב". (ההדגשה שלי-ג'ב')

על כן, חרף טענת המדינה כי לא נגרם בעניין זה עיוות-דין, שכן ניתן היה להסיק מן הנסיבות האובייקטיביות על כוונת הגניבה, קבע בית-המשפט, כי עדיין יש חשש שמא הידיעה על עברו הפלילי תרמה לגיבוש מסקנת השופטת בדבר אשמת המערער, ודי היה בחשש זה כדי להביא לזכויו של הנאשם מפאת הספק.

זאת להבדיל מהמקרה הנדון בע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ט(9 ,1 (1, בו התברר כי הובאה לידיעת בית המשפט הרשעה קודמת פעוטת ערך ביותר של הנאשם, וקבעתי באותו פסק-דין "... כי ההשפעה האפשרית המזיקה של מידע זה הינה, בנסיבות העניין, כה מינימאלית, עד שאין לייחס לפרט זה משקל כלשהו".

בעניין אחר הובאו בפני שופט שלום, בשתי בקשות למעצרו של הנאשם, ראיות אשר בעטיין נתבקשה פסילתו של השופט לדון במשפט לגופו. ראיה אחת היתה תוצאות בדיקת פוליגרף שנערכה לנאשם, וקבילות השניה - הודאה של הנאשם - צריכה היתה לעמוד במרכזו של המשפט, במסגרת משפט זוטא. משנחשף השופט לתוכן ראיות אלה כבר בשלב המעצר, קיבל בית-משפט זה את בקשת הנאשם לפסילת השופט, והורה כי שופט אחר ישמע את המשך המשפט (ע"פ 454/89 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(86 (4).

חשיפת חבר מושבעים בארה"ב לעובדת עריכתה של בדיקת פוליגרף

16. במספר משפטים פליליים שנדונו בפני בתי המשפט בארה"ב התעוררה שאלה דומה לזו העומדת בפנינו. בתי-המשפט לערעורים האמריקאיים הסיקו, כי מקום שמושבעים נחשפו בשלב הבאת הראיות לעובדת עריכתה של בדיקת פוליגרף ולתוצאותיה מתעורר חשש ממשי של יצירת דעה קדומה (PREJUDICE) נגד הנאשם, ועל כן הוחלט לבטל את ההרשעה.

בפרשת (COMMONWEALTH V. KEMP, 410 A2D 870 (PA. 1979, השיב עד תביעה מרכזי בחיוב על שאלת התביעה בחקירה הראשית האם נערכה לו בדיקת פוליגרף, ואחר כך שב וענה בחיוב בחקירה החוזרת לשאלת התביעה האם עבר בדיקה כזו, אף בלא לפרט על מה נשאל בבדיקה. הרשעת הנאשם בוטלה בשל כך. בית המשפט העליון של פנסילבניה מבהיר באותו פסק-דין (שם, בעמ' 872), מהי התוצאה הבלתי נמנעת של איזכור כאמור של בדיקת פוליגרף:

"THE REFERENCE HERE WENT MUCH FURTHER THAN SHOWING STATE OF MIND AS TO GUILT OR INNOCENCE IN RELATION TO A HYPOTHETICAL TEST; IT RAISED AN INFERENCE THAT AN ACTUAL TEST CERTIFIED THE TRUTH OF TESTIMONY IMPLICATING THE ACCUSED. THE INFERENCE CARRIED THE WEIGHT OF SCIENTIFIC EVIDENCE WHILE IN FACT THAT EVIDENCE WAS UNRELIABLE. THE SAME CONSIDERATIONS THAT REQUIRE EXCLUDING EXPRESS DISCUSSION OF THE TEST RESULT REQUIRE EXCLUDING THE INSTANT REFERENCE."

הדמיון של אותו מקרה לעובדות בערעור דנן הינו בולט לעין.

גם עניין (GUESFEIRD V. STATE 480 A2D 800 (MD.,1984 מזכיר במידה רבה את המקרה דידן. המערער שם הורשע בערכאה ראשונה בעבירות מין נגד הנערה המתלוננת. עדותה שלה היתה, למעשה, הראיה היחידה במשפט, ושאלת מהימנות עדותה היתה, איפוא, מכרעת. במסגרת תשובתה לאחת השאלות שהוצגו לה (בדבר המועד בו סיפרה להנהלת בית-ספרה על מעשי המערער, ומה סיפרה להם), השיבה, כי סיפרה להם את אשר אירע והוסיפה מיוזמתה: "ואז נערכה לי בדיקה במכונת-אמת...". כאן נקטעו דבריה על-ידי התנגדותו של הסניגור. השופט הזהיר את המושבעים כי עליהם להתעלם מכל שהוזכר בעניין הפוליגרף. בנתחם את השפעת איזכור בדיקת הפוליגרף על הרשעת נאשם, קבעו שופטי בית המשפט לערעורים של מרילנד, כי עצם איזכור הבדיקה לא בהכרח תשפיע על מסקנות המושבעים בדבר אשמתו של נאשם, ובפרט לא במקום שלא ניתן להסיק מעצם האיזכור מה הן תוצאות הבדיקה. בית המשפט מצביע על מבחני-עזר אחדים לצורך הסקת מסקנה בדבר מידת ה-PREJUDICE שיש בהזכרת קיומה של בדיקת פוליגרף. בין מבחנים אלה נמנים (שם, בעמ' 803):

א. האם מדובר באיזכור חד-פעמי של הבדיקה, או היתה חזרה על מימצא זה.

ב. האם האיזכור היה פרי יוזמתו של העד, או נעשה במסגרת תשובה לשאלה בענין זה מצד התביעה.

ג.      מידת מרכזיותו של העד שעמידתו בבדיקת הפוליגרף נחשפה, לפרשת התביעה, והאם ישנן ראיות נוספות של ממש בתיק, אשר יש בהן לבסס הרשעה.

ד. האם מהימנותו של העד שנבדק בפוליגרף היא שאלה קריטית במשפט.

ביישמו את המבחנים למקרה הקונקרטי, בו עדותה של המתלוננת היתה היחידה בפרשת התביעה, ומהימנותה - שלא היתה נקיה מספקות - היתה השאלה המכרעת במשפט, קבע בית-המשפט, כי די היה בעצם איזכור בדיקת הפוליגרף, ואפילו איזכור חד-פעמי מיוזמתה העצמאית של העדה, כדי לשמש בסיס לביטול ההרשעה. וזאת חרף הזהרת השופט את המושבעים כי עליהם להתעלם מראיה זו. במקרים אלה, עצם הזכרת קיומה של הבדיקה הוא שווה ערך לגילוי תוצאת הבדיקה. בית המשפט לערעורים נימק את מסקנתו כך:

"'EVEN THOUGH THE RESULTS OF THE TESTS WERE NOT ADMITTED, THE OBVIOUS IMPLICATION WAS THAT HAD THE RESULTS BEEN NEGATIVE, THE CASE WOULD NOT HAVE BEEN PROSECUTED'. PEOPLE V. YORK, 29 ILL. APP. 3D. 113, 329 N.E.2D 845, 850 (1975). BECAUSE THE PREJUDICIAL INFERENCE FOLLOWS FROM THE FACT THAT A STATMENT WAS MADE IT IS NOT NECESSARILY SIGNIFICANT WHETHER THE STATEMENT WAS SOLICITED OR INADVERTENT".

לפיכך בוטלה שם הרשעת המערער. אין ספק, כי אותו בית משפט היה מגיע למסקנה דומה, ואף מבחינת קל וחומר, ביחס לעובדות המקרה שלפנינו, בו נרמז על-ידי באת-כוח התביעה שתוצאות בדיקתה של המתלוננת היו חיוביות, ובו לא הזהיר השופט את עצמו כלל שעליו להתעלם מאותם קטעים בדיון בהם הובאו בפניו פרטים בדבר אותה בדיקת פוליגרף.

חשיפה לראיות פסולות: חבר מושבעים לעומת שופט מקצועי

17. טוענת המדינה, כי לתקדימים האמריקאיים האמורים ישנה נפקות רק לגבי משפטים המתנהלים בפני חבר-מושבעים (JURY TRIALS). ברם אין הם רלבנטיים מקום שבירור הראיות ושקילתן מסור בידי שופט מקצועי (BENCH TRIAL), כפי שהמצב במשפט ארצנו.

אכן, הדים לה לגישה המבחינה הבחנה ניכרת בין חבר-מושבעים לבין שופט מקצועי גם בפסיקת בית-משפט זה. אליבא דגישה זו, בעוד חבר-מושבעים המורכב מהדיוטות (LAYMEN) עלול להיות מושפע מראיה פסולה, או מפרסום עיתונאי חיצוני למשפט המתנהל, לא כך הוא לגבי השופט המקצועי. בבג"צ 129/50 ,2,11,14/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' צ' רותם, עורך "דבר" ואח', פ"ד ה, 1017, התעוררה השאלה האם פירסומים עיתונאיים בקשר למשפט שהיה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בחיפה היה בהם משום "בזיון בית-משפט". השאלה שם היתה, אם היה במאמרים העיתונאיים הנדונים כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו.

השופט ויתקון סוקר בהרחבה, תוך היזקקות למשפט משווה, את הגישות השונות לשאלת חוסנו של השופט המקצועי ויכולתו לנתק עצמו מהשפעת פירסומים מחוץ לכותלי בית-המשפט. לאחר שהביא אסמכתאות מאנגליה, הבהיר השופט ויתקון את עמדתו שלו (שם, בעמ' 1029):

"כפי שראינו, הנטייה הכללית באנגליה היא להחמיר לגבי מאמרים המתפרסמים בעתונות בשעת המשפט. ושני טעמים הודגשו באסמכתאות: ראשית, שהשופט - וגם השופט המקצועי - אינו רוצה לדעת חומר, שאינו מותר כעדות ושידיעתו עלולה להביא את השופט למבוכה, ושנית, אם גם יסיח השופט את דעתו מחומר כזה, אי אפשר לשער מה השפעתו עליו מתחת לסף הכרתו. אלה הם טעמים רציניים, שאין לזלזל בהם, ואף על פי כן: סבור אני כי לא זוהי דמותו של שופט העומדת כנגד עינינו. שופט חזקה עליו שלא יהא נתון להשפעות חיצוניות ושלא יהא רגיש לכל רוח הנושבת בדעת הקהל, כשהמשפט מעורר ענין ציבורי".

ואף לעניין חשיפה לראיות פסולות, נאמר:

"חזקה על שופט מקצועי, להבדיל מחבר מושבעים הדיוטות, שבבואו להרשיע על סמך חומר הראיות שבא לפניו, גם בלי שיאמר זאת ממשית, יתעלם וישתחרר כליל מעדות מסוג זה (עדות פסולה - ג' ב'), ואין כל סכנה שתהווה גורם משפיע או מסייע להסקת מסקנה מרשיעה נגד הנאשם".

(ע"פ 86/74 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ח(423 ,421 (2).

18. ברם, כשלעצמי, לא הייתי אף פעם כה משוכנע בחסינותו המוחלטת של שופט מקצועי בפני השפעה עקב חשיפה למידע פסול או לראיות בלתי קבילות. סבור אני, כי אותה הבחנה בין השופט המקצועי לבין חבר-מושבעים של הדיוטות, בכל הקשור להתעלמותם מראיות פסולות ואי-ההשפעה ההכרתית והתת-הכרתית של ראיות כאלה עליהם, איננה הבחנה נחרצת, ולא תמיד ניתן להיזקק להבחנה זו. כמו כן חל גם שינוי בפסיקה בנושא זה מאז ניתנו פסקי-הדין הנ"ל. מסכים אני עם ההשקפה שהביע חברי, השופט ברק (כתוארו אז), בע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז(576 ,565 (2, לפיה: "אפשרות ההשפעה על שופט מקצועי קטנה מאפשרות השפעה על שופט הדיוט, אך גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם". ואף אני ציינתי, אגב דיון בעבירת ההשפעה על הליך שיפוטי (SUB JUDICE), כי "רחוק אני מלקבוע, כי לעולם לא יוכל שופט מקצועי להיות מושפע מפרסום עתונאי" (בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מ"ג(363 ,356 (4). גם בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה נקט גישה דומה בפרשת .COMMONWEALTH V (CONTI 236 PA. SUPER. 488, 345 A.2D 238 (1974, בציינו, בעמ' 244:

"JUDGES ARE SUBJECT TO THE SAME EMOTIONS AND HUMAN FRAILTIES AS AFFECT ALL PERSONS, LAY JURORS OR NOT".

ועל כן הדגיש, בעמ' 245-244:

"IT MUST BE NOTED THAT THIS COURT HAS QUESTIONED AND REJECTED THE NOTION THAT A TRIAL JUDGE, DUE TO HIS LEGAL TRAINING AND EXPERIENCE, IS UNIQUELY ABLE TO DISASSOCIATE THE INCOMPETENT EVIDENCE FROM THE COMPETENT.... IN SOME INSTANCES DUE PROCESS REQUIRES THAT WE NOT SIMPLY RELY ON

THE FICTION OF A JUDICIAL BLINDSIDE".

חשיבות מיוחדת נודעת בהקשר זה לדבריו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"פ 126/62 דיסנצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ז, 169, בעמ' 175, (אף כאן נסובים דבריו על מידת ההשפעה של פירסום עיתונאי על מהלך המשפט ותוצאותיו):

"אף כי רשאי הציבור להעמיד שופט-מומחה בחזקת אדם שיידע להשתחרר במידה רחבה מהשפעת פרסום שקרא בעתון, אין הוא פטור גם כלפי השופט מהחובה שלא לנסות וליצור דעה קדומה ביחס לענין התלוי ועומד בפני בית-המשפט. אין צידוק להשליה כאילו מנגנון השיפוט הוא מכונה מדוייקת, אשר תמורת ראיה קבילה שסופקה לה, עשויה להמציא את המסקנה העובדתית הנכונה המתבקשת מן הראיות, וזו בלבד. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את דברי השופט FRANKFURTER בענין .PENNEKAMP V. FLORLDA; (1946) 66 S

CT. 1029, 1042: 'JUDGES ARE ALSO HUMAN, AND WE KNOW BETTER THAN DID OUR FOREBEARS HOW POWERFUL IS THE PULL OF THE UNCONSCIOUS AND HOW TREACHEROUS THE RATIONAL PROCESS'."אף

השופט ויתקון, אשר הביע - כאמור לעיל - את ההשקפה בדבר חסינותו של השופט המקצועי בפני השפעה חיצונית, חזר ונדרש לעניין זה כעבור למעלה מעשרים שנה, והפעם ציין:

"אין אני מוכן לומר (כפי שאמרתי פעם) שלעולם אין סכנה זו (בדבר נטיה ודיעה קדומה עקב פרסום או דעת קהל - ג' ב') אורבת לשופט, שמקצועו ואומנותו במלאכת השפיטה".

(ע"פ 325/76 סיבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א (829 ,828 (2).

בפרשת COMMONWEALTH V. CONTI הנ"ל, קבע ה-SUPERIOR COURT OF PENNSYLVANIA, כי במסגרת שיקולי ערכאת הערעור האם לבטל הרשעה בשל היחשפות השופט המקצועי לראיה פסולה, יש לשקול גם שני מרכיבים אלה:

המרכיב האחד, מידת ההשפעה האינהרנטית שיש לראיה הפסולה הקונקרטית על שכנועו של השופט; והמרכיב השני, משקלה היחסי וחשיבותה של הראיה הפסולה בתיק. על כן, מקום בו חומר הראיות הקביל משכנע דיו ומבסס הרשעה, פוחת החשש בדבר השפעת הראיה הפסולה על מימצאי השופט (SUPRA, P. 245).

ביישמו שיקולים אלה למקרה שלפניו, מצא בית המשפט שם, כי לראיה הפסולה (עדות של עד-תביעה בדבר הודאה של המערער-הנאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט) עלול היה להיות משקל של ממש על הכרעת השופט.

חומר הראיות, שעסק בשאלה האם היתה לנאשם כוונת תרמית כאשר משך צ'ק ללא כיסוי, כלל את גירסת עדי-התביעה, הנפרעים, מול עדות הנאשם.

כלומר, היה זה מקרה בו ההרשעה או הזיכוי הם תולדה של קביעת מהימנות עדי התביעה והנאשם. במקרה שכזה, כך נקבע שם, יש חשש ממשי, כי לראיה הפסולה היתה השפעה בדבר קביעת השופט כי הוא מאמין לעד-התביעה ולא לנאשם (PP. 245-246 .(SUPRA,

חשש בלבד, כי ראיה פסולה תרמה - ולו במעט - להרשעת נאשם על-ידי שופט מקצועי, הביאה את בית המשפט העליון לבטל את הרשעתו של הנאשם בפרשת 471, 83 S. CT. 407 WONG SUN V. U.S., 371 U.S.(1963). הנאשם, וונג סן, הורשע בהפצת סמים. הרשעתו התבססה על הודאתו במשטרה. הוגשו מספר ראיות, שהיה בהן לטענת התביעה כדי לחזק את משקלה של אותה הודאה, וביניהן הודאתו של אחד בלאקי טוי, שהיה שותפו הנטען של הנאשם וונג סן. הגשת ההודאה האמורה של השותף לעבירה הותרה חרף טענת הסניגורים, כי הגם שהודאת כל שותף קבילה כראיה מפלילה נגדו עצמו, פסולה היא מלשמש ראיה מחזקת כנגד חברו, בהיותה עדות שמיעה.

בית המשפט העליון של ארצות הברית, לאחר שאישר את קיומו של הכלל כי הודאת אדם פלוני פסולה מלשמש כראיה כנגד אדם אלמוני, אף אם היה שותפו לעבירה, בשל היותה עדות שמיעה, התייחס לחשש שמא התרשם השופט גם מראיה זו והיא תרמה לגיבוש מסקנתו בדבר אשמת וונג-סן. ובלשונו של בית המשפט שם, בעמ' 420:

"WE CANNOT BE CERTAIN, HOWEVER, ON THIS STATE OF THE RECORD, THAT THE TRIAL JUDGE MAY NOT ALSO HAVE CONSIDERED THE CONTENTS OF TOY'S STATEMENT AS A SOURCE OF CORROBORATION.... THE TRIAL JUDGE, IN ALLOWING THE STATEMENTS IN, APPARENTLY OVERRULED ALL OF PETITIONERS' OBJECTIONS, INCLUDING THIS ONE. THUS WE PRESUME THAT HE CONSIDERED ALL PORTIONS OF BOTH STATEMENTS AS BEARING UPON

THE GUILT OF BOTH PETITIONERS."

ובהמשך, שם:

"BUT BECAUSE HE MIGHT, AS THE FACTFINDER, HAVE FOUND INSUFFICIENT CORROBORATION FROM THE NARCOTICS ALONE, WE CANNOT BE SURE THAT THE SCALES WERE NOT TIPPED IN FAVOR OF CONVICTION BY RELIANCE UPON THE INADMISSIBLE TOY STATEMENT."לפיכך בוטלה כאמור הרשעתו של וונג-סן.

במשפט פדרלי על עבירת הפצת סמים, בו עדותו של מודיע משטרתי היתה העדות המכרעת במשפט, הוגש לשופט גם מסמך ובו הצהרה של המודיע על האירועים שהתרחשו ביום בו בוצעה העבירה המיוחסת לנאשם. עצם הגשת מסמך זה - אף בלא להתייחס לשאר הבעיות הראיתיות שהתעוררו שם - עורר את חששו של בית המשפט לערעורים, בשל השפעתו האפשרית על שופט הערכאה הראשונה, וחוסר יכולתו, לאמיתו של דבר, להתעלם לגמרי מראיה זו. את חששו זה ביטא בית המשפט לערעורים ,U.S. V. TUCKER) ((552 F.2D 202, 208, N.3 (1977, כך:

"THIS WAS A BENCH TRIAL IN WHICH THE EVENTS OBSERVED BY THE INFORMER WERE THE SOLE ISSUE PERTINENT TO THE DEFENDANT. TO INJECT INTO THE TRIAL JUDGE'S MENTAL PROCESSES THIS UN-CROSS-EXAMINED STATEMENT, ... WITHOUT JUSTIFICATION PLACED THE JUDGE IN THE DIFFICULT POSITION OF FINDING THE FACTS AS IF HE HAD HEARD NOTHING FROM THE INFORMER, WHEN IN FACT HE HAD READ WHAT WAS REPRESENTED AS THE INFORMER'S STATEMENT".

19. גם הספרות המשפטית בחנה את השאלה הקשה, האם ואימתי יש להבחין - לענין יכולת קביעת העובדות וההתעלמות מראיות בלתי קבילות - בין שופט מקצועי לבין חבר-מושבעים של הדיוטות. סניגורו המלומד של המערער הפנה אותנו אל הערת פסיקה אמריקאית המנתחת ישירות ובאופן יסודי את השאלה האמורה. במאמר: EVIDENCE IN "NOTE, IMPROPER NONJURY TRIALS: BASIS FOR REVERSAL?", 79 HARV. L. REV. (1965) 407, מנתחים המחברים את הגישות והתיאוריות השונות בדבר חסינותו של השופט המקצועי מפני השפעת הראיה הפסולה על קביעת העובדות על ידיו.

בעניין זה מציגים המחברים שם, בעמ' 411, את השאלה הבאה:

"OF A DIFFERENT NATURE IS THE REPEATED STATEMENT BY THE JUDGE DURING THE TRIAL THAT, 'I AM GOING TO STRIKE...[THE IMPROPER STATEMENTS] FROM THE TESTIMONY AND NOT CONSIDER THEM.' IN THIS CASE, THE ISSUE IS WHETHER A TRIAL JUDGE CAN PROCEED WITH JUDICIAL BLINDERS EFFECTIVELY SHUTTING OUT ALL THAT HE SHOULD NOT SEE."(ההדגשה במקור - ג' ב').

מקובלת עלי דעתם של המחברים, כי אפילו ראיה שהשופט איננו מסתמך עליה במפורש בפסק-דינו, יש בכוחה במקרים מסויימים להשפיע, באופן הכרתי או תת-הכרתי, על קביעתו האם להאמין לעדות או לא (IMPROPER EVIDENCE", SUPRA, P. 412").

סגולותיו הייחודיות של השופט המקצועי באות לידי ביטוי במקום בו נדרשת הפעלת שיקול דעת שיפוטי. אך החלק הקשה של מלאכת קביעת העובדות נשען יותר על נסיון חיים אנושי בדבר יכולת ברירת הבר מן התבן.

נאמר בעניין זה במאמר הנ"ל (שם, בעמ' 413):

"...IT SHOULD BE NOTED THAT ANY SUPPOSED SPECIAL CAPACITY OF A JUDGE TO EVALUATE EVIDENCE MUST BE SHARPLY DISTINGUISHED FROM HIS ABILITY TO ARTICULATE AND APPLY RULES OF LAW. IN CARRYING OUT THIS LATTER 'JUDICIAL' FUNCTION, A JUDGE RELIES UPON HIS TRAINING IN CENTURIES OF LEGAL EXPERIENCE; IN CARRYING OUT HIS FACTFINDING FUNCTION HE MUST RELY UPON HIS OWN EXPERIENCE IN DISTINGUISHING TRUTH FROM FALSEHOOD AND STRONG INFERENCE FROM WEAK INFERENCE."

לפיכך, מקום בו מהימנותו של עד היא במרכז המחלוקת במשפט, והשופט נחשף לראיה בלתי קבילה, אשר יש בה כדי לכוונו אפילו במשהו בעניין קביעת המהימנות - כגון: איזכור עברו הפלילי של נאשם, או איזכור תוצאות בדיקת פוליגרף, כבמקרה דנן - הרי סבורני כי אף שופט מקצועי אינו חסין לחלוטין, בסופו של התהליך החשיבתי, בפני השפעת ראיה בלתי קבילה כזו.

אזהרה עצמית מפורשת של שופט או חזקה בדבר התעלמותו מן הראיה הפסולה

20. כפי שהבהרתי קודם לכן, שופט מקצועי יכול, במידה מסויימת, לרפא את הפגם שבחשיפתו לראיה בלתי קבילה, בכך שייתן דעתו מפורשות לכך שמדובר בראיה פסולה. שומה עליו להזהיר עצמו כי הובאה לידיעתו ראיה פסולה, וכי עליו להתעלם ממנה ולפסוק על סמך הראיות הקבילות בלבד.

אכן, מקום בו הזהיר עצמו שופט מפורשות, כי עליו להתעלם מן הראיה הפסולה, ונמצאו בפניו ראיות נוספות, אשר מכל מקום די בהן כדי לבסס הרשעה, אישרה ערכאת הערעור את ההרשעה, חרף חשיפתו של השופט לראיה הפסולה האמורה (ע"פ 56/51 מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה' V. STATE OF FLORIDA, 175 SO.2D.;505 CAPITOLI .(210, 212 (FLA., 1965)

21. אזהרה עצמית מפורשת של השופט איננה מעשה שנועד לצורך "יציאה ידי חובה" בלבד. כאשר שופט, בבואו לגבש את מסקנתו ושכנועו מחומר הראיות ולהכריע את דינו של הנאשם, מזהיר עצמו מפורשות כי הובאה בפניו ראיה שהינה בלתי קבילה על פי הדין, וכי חובה עליו להתעלם ממנה, ניתן לסמוך במידה רבה של בטחון על כך שאמנם השכיל השופט גם הלכה למעשה להשתחרר ולהתעלם מאותה ראיה פסולה. אין בכך ודאות מוחלטת, שכן ישנו לעתים מידע בעל אופי כזה, ששום בן אנוש לא יוכל לשכוח אותו או להרחיקו מתודעתו, אך ברוב המקרים ניתן לראות בציון כזה מצד השופט משום ערובה מספקת לכך, שהראיה הפסולה לא היוותה גורם בקביעת מימצאיו.

22. אולם העדר אזהרה עצמית נאותה מצד השופט, ובמיוחד כאשר מצטרף אליו ציון עובדתי של המידע והראיה הפסולים בפסק-הדין, עלול לגרום לביטול ההרשעה, כאשר משתכנע בית המשפט לערעורים שלאותו חומר בלתי קביל עשויה היתה להיות השפעה של ממש על קביעת מימצאיו של השופט.

דוגמא מאלפת לתוצאה כזו יכול לשמש פסק-הדין בע"פ 36/70 הנ"ל, בעניין כהן נ' מדינת ישראל, אשר בו נתקבל ערעור הנאשם והוא זוכה מאשמתו מהטעם שנתקבלה בעת המשפט בפני הערכאה הראשונה ראיה בדבר סירוב הנאשם להיבדק במכונת האמת. כמו במקרה שלפנינו, ציין גם השופט באותו משפט את העובדות ביחס לראיה האמורה בפסק-דינו, מבלי להבהיר את התייחסותו אליה (שם, בעמ' 341). בנסיבות אלה נקבע, כי בהעדר אזהרה עצמית מפורשת, סביר להניח, כי סירוב הנאשם להיבדק עלול היה להשפיע על הכרעת השופט בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם. וזו לשון השופט ברנזון (שם, עמ' 344):

"סביר להניח, כי סירובו של הנאשם לעבור את הבדיקה, שהשופט המלומד הזכירו בפסק-דינו, היה יכול להשפיע - לפחות באופן תת-הכרתי - על הליך מחשבתו בדונו באשמתו או בחפותו של הנאשם. לו לפחות הזהיר עצמו בפני סכנה כזאת ואמר גלויות שלא היה בכל זה כדי להשפיע עליו ולהטותו מדרך מחשבה חפשיה לחלוטין, כי אז אולי אפשר היה לאמר שהנזק בא על תיקונו".

סיכומם של דברים

23. עמדתי בהרחבת מה על השפעת הראיה הפסולה על השופט המקצועי, בבואו לקבוע את המימצאים העובדתיים במשפט. אסכם את העולה מדבריי:

(א) אין ספק, כי קיים הבדל ניכר, לעניין הבעיה שבפנינו, בין חבר מושבעים ובין שופט מקצועי, אך גם שופט מקצועי אינו חסין לחלוטין בפני השפעה עקב חשיפה למידע הפסול כראיה.

(ב) ככלל, היחשפות שופט לראיה פסולה כלשהי אין בה כדי להביא בהכרח לביטול הרשעה, אף אם מדובר בראיה אשר אינה נטולה רלבנטיות לנקודות השנויות במחלוקת במשפט. זאת כאשר השופט אינו מזכיר אותה ראיה כלל בפסק-דינו, וניתן להניח, על פי הנסיבות, שנמנע מלעשות כן מהטעם שהבין כי עליו להתעלם ממנה, או כאשר הוא כן מזכירה, ועושה כן תוך ציון מפורש שהמדובר בראיה בלתי קבילה, ושהוא מתעלם ממנה לצורך קביעת מימצאיו.

(ג) הגורמים העיקריים אותם יש לשקול במסגרת הבחינה האם היה בהבאת הראיה הפסולה בפני השופט כדי להשפיע עליו ולחזק את שיכנועו באשמת הנאשם, הם: מידת הרלבנטיות של הראיה הפסולה, ומשקלן המצטבר של יתר הראיות בתיק.

(ד) במשפט, בו השאלה המרכזית העומדת למבחן היא מהימנות גירסתו של עד-התביעה, כעד יחיד, כנגד גירסתו הנוגדת של הנאשם, מן הראוי שהשופט ייזהר שבעתיים במתן פסק-דין מרשיע, אם אמנם הובאה לידיעתו במהלך המשפט ראיה פסולה, העשויה לחזק את מהימנות עד התביעה והעלולה להחליש באופן משמעותי את עמדתו של הנאשם.

(ה) ראיה או מידע בדבר תוצאות בדיקות פוליגרף, כגון עמידת עד התביעה המרכזי בהצלחה בבדיקה הזו, או הסקת מסקנה שלילית של הבודק ביחס לנאשם, או בדבר סרובו של האחרון לעמוד בבדיקה, מהווים עובדות משמעותיות לעניין השיקול הנדון.

(ו) במקרה בו נחשף השופט לראיה פסולה בעלת משקל משמעותי, עשוי בית משפט לערעורים שלא לאשר את ההרשעה, אם השופט קמא הזכיר את הראיה הפסולה האמורה בפסק דינו, מבלי שהזהיר עצמו מפורשות כי מודע הוא לכך שבראיה פסולה מדובר, וכי עליו להתעלם ממנה.

(ז) בכדי להחליט לבטל את הרשעת הנאשם, אין זה נחוץ שבית המשפט לערעורים יוכל לקבוע באופן ודאי שאכן הושפע השופט קמא מהראיה הבלתי קבילה שהובאה בפניו. מספיק שבית המשפט יגיע למסקנה, כי בכל הנסיבות קיים חשש של ממש, שלא ניתן לשלול אותו, שאכן היווה המידע הפסול גורם בגיבוש עמדתו של השופט וקביעת מימצאיו.

ומן הכלל אל הפרט

24. כאמור, הראיה היחידה אשר שימשה בסיס להרשעת המערער בערכאה הראשונה בעבירת האינוס היתה עדותה המפלילה של המתלוננת. מהימנותה היא, איפוא, העניין הבלעדי עליו תיכון הרשעה, או תיפול. עמדנו כבר בראשית הדברים על התמיהות שעדותה עשויה לעורר. בהתווסף על כך התייחסות השופט, פעמיים, בשני קטעים נפרדים של הכרעת הדין, לבדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת, כשעולה בברור מהאמור שהמתלוננת יצאה דוברת אמת באותה בדיקה, וכאשר השופט לא הזהיר עצמו ולא ציין כלל, כי לאור פסלותו של מידע זה הוא חייב להתעלם ממנו, סבורני כי לא ניתן להשתחרר מן החשש, שמא השפיעו הפרטים בדבר בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת ותוצאותיה, הכרתית או תת-הכרתית, על הכרעת השופט לרעת המערער.

25. אשר על כן נראה לי, כי מן הדין לקבל את הערעור, במובן זה שיש לזכות את המערער, מחמת הספק, מאשמת האינוס. יש לאשר את ההרשעה בעבירות התקיפה והנהיגה בזמן פסילה. הייתי מטיל על המערער בגין עבירות אלה מאסר-על-תנאי לתקופה של 18 חודשים, אשר יהיה בר-הפעלה, אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירת פשע או עבירה של אלימות ויורשע עליה. כמן כן הייתי משאיר בתוקפו את הצו בדבר פסילת המערער לצמיתות מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה.

השופט י' מלץ


אני מסכים.

השופט מ' חשין


קראתי בעיון את פסק דינו של חברי השופט בך. חברי בדיעה כי יש ונכון לזכות את המערער מאשמת אינוסה של המתלוננת, ולו מחמת ספק, וחברי השופט מלץ מסכים לזיכוי זה. ואילו אני, דעתי היא שיש לאשר את הרשעתו של המערער בעבירת האינוס, ואין ספק קל בליבי שהמערער אכן אנס את המתלוננת כדבר בית משפט קמא.

שני חלקים הם בניתוח הפרשה שלפנינו: בראשית, פרישתה של היריעה העובדתית, ולאחריה ניתוחה של הסוגיה המשפטית. טעמי הזיכוי הנראים ראויים בעיני חבריי תוקעים עצמם, בראש ובראשונה, בשאלה המשפטית שהועלתה לפנינו לדיון ולעיון, אך קשה לכחד כי תשתית העובדות יש בניתוחה אף-היא כדי לתרום לבירורה של השאלה המשפטית.

אפתח, איפוא - כמוני כחברי השופט בך - ברקע העובדתי, ולאחר מכן אעבור אל השדה המשפטית ואטעם את גידוליה. אומר כבר בתחילת הדברים - לעניין הפן המשפטי של הפרשה - כי לדעתי חידשו חבריי הלכה גם בנושא קבלתן של ראיות בלתי קבילות גם בנושא התערבותו של בית משפט שלערעור בהכרעת-דין של בית משפט קמא, וחידושה של אותה הלכה ילמד מעצמו גם על חשיבותה גם על קשיותה.

אעבור, איפוא, ואדון בצידו העובדתי של המשפט. עיקרי העובדות שלעניין

2. בית משפט קמא ניתח בפרוטרוט את גירסאות המתלוננת והנאשם - גירסת האינוס מזה וגירסת הכפירה באינוס מזה - ובסיכום דבריו קובע הוא, חד משמעית, כי עדותה של המתלוננת אמינה עליו. אשר לעדות הנאשם, אומר בית משפט קמא כי "[]לאור חוסר העקביות שבגירסתו הגיע בית המשפט למסקנה כי המדובר בעדות שקר ואין להאמין לנאשם...".

לדעתי, מעוגנות מסקנות אלו עמוק-עמוק בחומר הראיות, ולא נמצא לי טעם טוב להתערבות בהן, לא בשלמותן אף לא בחלקן.

3. תיאור כללי של האירועים אשר היו בביתו של הנאשם בצהרי יום ה-25.9.1991, בא בפיסקאות 2 עד 6 לפסק דינו של חברי השופט בך.

גירסת המתלוננת היתה, כי בלא כל אזהרה מוקדמת גהר עליה המערער והושיב עצמו עליה במלוא כובד משקלו, פשט את בגדיה מעליה, החדיר לאבר מינה ידית-עץ של מכשיר טיגון אשר עטר אותה בקונדום, מרח את גופה בשמן טיגון, ולסוף אנס אותה. לאחר מכן תקף המערער את המתלוננת, הפליא בה מכותיו, וסילקה מן הדירה ככלי אין חפץ בו.

המערער מצידו טען בבית המשפט, כי בא אמנם במגע-אישות עם המתלוננת, אך הדבר היה בהסכמתה ואף מרצונה. להשלמת הרקע הכללי נזכיר כי המתלוננת היתה חברתו של המערער משך כחדשיים ימים - מיום שחרורה מצה"ל ועד תקופה מסויימת לפני האירוע - וכי בתקופת חברותם היו מעשי-אישות ביניהם, בהסכמה ומרצון השניים.

בדיקת השתלשלות האירועים שלאחר אותם צהריים של יום ה-25 בספטמבר 1991, תלמדנו - בבירור וללא שמץ היסוס ופקפוק - כי המתלוננת היתה עקבית בדבריה, ובכל הזדמנות שנקרתה על דרכה לספר דברים שאירעו בבית המערער, לא חיסרה ולא הוסיפה דבר על גירסה ראשונה שמסרה. ולא זו בלבד, אלא שבמהלך הימים שעקבו נוספו לגירסת המתלוננת חיזוקים מחיזוקים שונים. אשר למערער, הנה מספר הגירסאות שמסר כמוהו כמספר הפעמים שנתבקש לתאר את אירועי אותם הצהריים.

וכדי כך הגיעו הדברים, שאף נוכח פני בית משפט השמיעה ההגנה למיצער שתי גירסאות על דברים שאירעו באותו היום. וכך, בתיתנו דעתנו לגירסתה העקבית, השלמה והבלתי מתחמקת של המתלוננת, מן הצד האחד, ולגירסתו המפותלת והעקומה של המערער, מן הצד האחר, נדע שהמתלוננת היא אמנם שדיברה אמת, בעוד שהמערער שיקר, הכל כדבר בית משפט קמא.

הבו נבחן בתחילה את גירסת המתלוננת, מתחילה ועד סוף - למן עוזבה את בית המערער, ועד לעדותה בבית המשפט - ולאחר מכן נעבור ונבדוק את גירסת המערער, גם אותה למן תחילה ועד סוף.

לעניין גירסתה של המתלוננת

4. לאחר שהמערער היכה את המתלוננת מכות נמרצות והשליכה מביתו, פשוטן של מלים כמשמען, ירדה המתלוננת כואבת ובוכיה מביתו של המערער, ובדרכה עברה ליד תחנת אוטובוס בה המתינו אנשים בתור. וכך מתארת המתלוננת את הדברים (בעמ' 7 לפרוטוקול):

"...הוא המשיך להכות אותי בראש, ואמרתי לו: 'תן לי לפחות לקחת את התיקים שלי'. לקחתי התיקים ליד הדלת והוא טרק הדלת. יצאתי כשכולי רועדת, לא בכיתי עדיין, ירדתי במעלית, הכל היה שומם, לא ראיתי שום איש, יצאתי מהבנין ופתאום ראיתי תחנה אוטובוס שהיו שם אנשים, פרצתי בבכי ושאלתי איפה יש תחנת משטרה קרובה, ואמרתי שאני רוצה להתלונן במשטרה והייתה בחורה בשם שרון שאמרה שארגע ואשב לידה, זו בחורה שאף פעם לא ראיתי, אנו לא מכירות, היא היתה כל כך אדיבה, אם היא לא היתה שם אינני יודעת אם הייתי יכולה לבד להגיע למשטרה, הידיים והרגליים שלי רעדו, היא זו שלקחה אותי למשטרה ודיברה עם השוטרים והם ביקשו ממני למסור עדות, היא עזרה לי לעבור את היום הזה. נשלחתי גם לעזרה ראשונה באותו יום בבי"ח הקריה בת"א."

העדה שרון רשבם מאשרת את דבריה של המתלוננת במלואם, וכה העידה בבית המשפט (בעמודים 40 עד 44 לפרוטוקול):

"זה היה ב-25.9.91 שעה 13:30 בצהריים, חיכיתי לאוטובוס ברח' אחימאיר ברמת אביב ג'. ישבו לידי עוד שני אנשים כנראה מאחד הבתים. פתאום יצאה בחורה בוכיה ושאלה אותנו איפה תחנת המשטרה, שאלנו אותה במה מדובר והיא אמרה שהותקפה ונאנסה. הצעתי לה להצטרף אלי לאוטובוס. הצטרפה ובמהלך הנסיעה סיפרה לי שהכירה בחור משך 3 חודשים, אותו בחור הוכר גם ע"י הוריה בתור ידיד. סיפרה לי שהיתה אמורה לנסוע לחו"ל וחשבה שזה יהיה רעיון טוב להצטלם על ידיו כי הוא צלם. היא הגיעה אליו לדירה במטרה להצטלם, וכאשר נכנסה לשם, הבחור שם את ידו חיבק אותה מאחור, ביקשה ממנו לחדול, הלכה לשטוף את פניה וכשחזרה הבחור ישב בסלון ערום, שם קנדום על אבר מינו כשהוא משחק גם באיזה שהוא מכשיר טיגון. היא טוענת שהוא התקיף אותה, שפך עליה שמן טיגון, החדיר לאבר מינה את המכשיר וגם אנס אותה, לאחר מכן הלך להתקלח והיא נותרה בסלון במצב של הלם...

........................................

אני לא הכרתי את הבחורה הזאת עד אותו יום ולא שמרתי איתה על קשר מאז.

......................................... הצעתי לה להצטרף אלי למשטרה ע"מ להגיש תביעה על אונס. נסענו למשטרת מרחב הירקון ומשום הובילו אותנו לר"ג.

ש. איך התרשמת ממצבה הנפשי?

ת. הבחורה היתה נסערת מאוד ובוכיה, רעדה בכל גופה, זה היה משבר נפשי ולכן ראיתי לנכון להתלוות אליה.

......................................... ש. את כל הקללות שקילל אותה בפתח הדלת, סיפרה לך?

ת. לא.

ש. זה נורמלי וטבעי שנראתה לך כועסת ת. היא לא נראתה לי כועסת כמו שנראתה לי המומה, פגועה ומבוהלת."

ראוי להדגיש דברים אלה של העדה שרון רשבם - אותה נשמה טובה שנתמזל מזלה של המתלוננת כי תיקרה על דרכה - שהרי היא האדם הראשון שהמתלוננת פגשה בה לאחר האירועים בבית המערער. הנה מתארת המתלוננת בפניה את מעשה האינוס, את מעשה כף הטיגון, את מריחת שמן הטיגון, ממש כפי שתחזור ותתאר את הדברים לאחר מכן שוב ושוב, ולבסוף גם בבית המשפט. אם נקבל את דברי המערער בבית המשפט כי מעשה האישות שהיה בינו לבין המתלוננת היה בהסכמה, חייבים אנו להוסיף ולהניח, כי באותן דקות מעטות מאז עזבה המתלוננת את בית המערער - מוכה בגופה וחבולה בנפשה - ועד שפגשה בשרון רשבם, המציאה סיפור שאין ולא כלום בינו לבין המציאות. החיים לימדונו שהכל צפוי ואפשרי, אך בעמתנו גירסה אל-מול גירסה, דומני כי אין כל טעםשבסבירות שלא לקבל את עדות המתלוננת.

5. השלב הבא במסכת האירועים היה בבוא המתלוננת אל המשטרה, שעה שתלונתה של המתלוננת לא נראתה אמינה בעיני השוטרים, וכדבריה (בעמ' 6 לפרוטוקול):

"במשטרה אמרו שבגלל שהוא נכה צה"ל לא יכול לעשות כלום" ואולם המתלוננת מוסרת את תלונתה.

6.    כך מגיע המתלוננת אל חדר המיון של בית חולים הקריה על-שם סרלין. במסמך שמלא הרופא התורן, הד"ר מיכאל שנהב, כתוב לאמור מפיה של המתלוננת (מוצג ת/10):

"לדבריה היום ב 12:30 בצהריים נאנסה על ידי חברה לשעבר לאחר שהפשיט אותה נגד רצונה הכניס לה בנרתיק כף עץ מכוסה בקונדום שכוסה בשמן טיגון ולאחר מכן החדיר את אבר המין שלו עם קונדום נגד רצונה לנרתיק. לאחר שסיים ושפך בקונדום התקלחה..."

ראה אף עמ' 36 לפרוטוקול. ומי יאמר כי תיאור זה אינו זהה לתיאורים הקודמים?

בהמשך אותו הערב נבדקת המתלוננת בידי ד"ר דניאלס פיליפס, וגם לפניה מתארת המתלוננת את מעשה האינוס. ובלשונה של הד"ר פיליפס (מוצג ת/6):

"נסיבות המקרה:

הנ"ל התלוננה על תקיפה מינית וחבלות. בהודעתה מסרה כי אדם החדיר באבר מינה גוף זר המכוסה בקונדום ולאחר מכן חדירת אבר מינו לתוך אבר מינה."

7. למחרת היום, יום ה-26 בספטמבר 1991, נערך עימות בין המתלוננת לבין המערער. ואלה דברים הטיחה במתלוננת בפני המערער (מוצג ת/2):

"אתה תיכננת הכל מראש ואתה שפל ולא תארתי לעצמי שתעשה לי דברים כאלה. כמה פעמים ביקשתי ממך שתעזוב אותי. נכנסתי לדירה שלך והתחלת לחבק ולנשק וללקק אותי. אח"כ הדפתי אותך. הלכתי להתקלח וראיתי אותך ערום, וכשיצאתי מהמקלחת, ראיתי שיש לך כף מעץ ביד. אני התיישבתי על הספה מולך ושאלתי אותך, איפה אתה מצלם אותי, אבל לא ענית לי וישבת עלי כשכולך ערום. לקחת כף לטיגון מרוח בשמן והחדרת בי. בהתחלה הייתי רק עם חצאית ותחתון. אח"כ שכבת עלי, הורדת לי את החצאית והתחתון ומרחת אותי בשמן טיגון ואח"כ החדרת את הכף הזאת לתוך איבר מיני, ואני התחננתי על נפשי אבל אח"כ הוצאת את הכף והחדרת את איבר המין שלך, גמרת, הלכת להיתקלח. ואני ישבתי שם ערומה, והייתי מזוהמת ממך ומהשמן טיגון. אח"כ הלכתי להתקלח ואח"כ אמרת לי אין לי זמן לצלם אותך. ונתת לי תמונה שצילמת בכרמיאל ואני קיפלתי את התמונה, ואתה היכאת אותי מכות רצח. פתחת את הדלת ואמרתי לי, צאי מפה ואני צעקתי הצילו."

שוב אותה גירסה עצמה.

8. המתלוננת היתה בהלם, ובימים העוקבים התמוטטה והמשיכה וגעתה בבכי מר כפי שלא בכתה מעולם. היא נזקקה - וכך עד לעדות בבית המשפט - לטיפול רפואי ולטיפול נפשי. וכך העידה בבית המשפט (בעמ' 17 לפרוטוקול):

" ש. בזמן המקרה לא בכית ת. לא בכיתי ש. את בוכה די מהר בד"כ ת. זה קרה ביום רביעי. יום חמישי שישי, עדיין היתי בהלם, תשאלו אנשים שקרובים אלי, לא הגבתי, לא בכיתי לא דיברתי על הנושא פשוט המשכתי ללמוד לפסיכומטרי, הזמינו אותי לעדויות במשטרה ועניתי בצורה קרה כאילו זה לא קורה לי, ביום שישי לקחו אותי אחרי שחזרתי מבית כנסת וקיבלתי התמוטטות עצבים ובכיתי בכי שלא בכיתי מעולם, באותו רגע כנראה באמת קלטתי מה עבר עלי, לקחו אותי לביה"ח שם קיבלתי זריקת וואליום, פסיכיאטרית שוחחה איתי.

לפני יומיים קיבלתי זריקה נוספת במד"א. לא בכיתי. הייתי גם בשיחות עם פסיכולוגים שאמרו שאני חייבת להוציא הכל החוצה. אני עברתי הפלה, עברתי כאבי תופת, סיוטים, אני צריכה לקבל וואליום בשביל להרדם כי אני פוחדת שמישהו יעשה לי דבר כזה. לא האמנתי גם באותו זמן שזה קרה לי, אם זה היה מישהו זר לא הייתי נותנת שזה יעשה, אבל על הנאשם פשוט לא האמנתי והייתי בהלם."

9. בבית המשפט חזרה המתלוננת על אותו תיאור של אירועים - ראשון ראשון אחרון אחרון, איש לא נעדר - ובחקירה נגדית לא סטתה מאותו תיאור, לא הימין ולא השמאל. וכך העידה, בין השאר, בחקירה הראשית (בעמ' 4 עד 6 לפרוטוקול):

"ש. סיפרת שיצאת מהאמבטיה כשאת לבושה לבוש מלא ת. כן, ראיתי אותו ערום כביום היוולדו - על הספה כשהוא מתעסק במשהו, לא שמתי לב במה הוא מתעסק, לא הסתכלתי, הוא אמר לי שאני אתעלם מהעבודה הזאת שהוא עושה, חשבתי שאולי מנסה להביע את הגעגועים שלו אלי, מעולם לא עשה לי דברים בניגוד לרצוני, תמיד אהב אותי, לא חשבתי שהוא יעשה משהו, התישבתי בספה מולו כאילו אני מתעלמת ממה שעושה. בפעמים הקודמות שהיינו חברים הוא היה נוהג להסתובב חופשי, הסתובבתי בספה ושאלתי היכן מצלם אותי בחלק הזה של הקיר או בחלק אחר של הקיר של הסלון, הוא לא ענה לי התקרב לעברי התיישב עלי בכל כובד משקלו.

הנאשם מחייך העדה בלחש: צריך לאשפז אותך ואז הוא התיישב עליי, ושאלתי: 'מה קורה לך?', זה אף פעם לא היה כך, 'באתי להצטלם למה אתה עושה כך?', הוא אמר שאין לו מה לדבר איתי, הוא פשוט הפשיט אותי, הוא שכב עלי.

לבשתי חולצה אדומה - טישרט וחצאית פרחונית וכמובן תחתונים, חזיה לא היתה לי משום שהורדתי אותה כי הזעתי ולא היתה לי חזיה להחלפה. הוא הוריד מעלי את החולצה ושכב עלי וכשהוא כבר שוכב עלי הוריד את התחתון והחצאית בבת אחת. באותה עת הייתי המומה לא הבנתי מה רוצה ממני. בתחילה לא השתמשתי באלימות פיזית אלא מילולית, אמרתי: תניח לי, למה אתה עושה לי את זה? והוא לא ענה לי, הוא הסתובב כשחלק הגוף התחתון שלו על ראשי וראשו מעל רגלי ואז הרגשתי שמשהו חודר לגופי, משהו מאוד לא טבעי ולא נעים, וכואב, התחננתי לפניו שיפסיק, שיעזוב אותי, הוא לא הפסיק, לאחר מכן הצלחתי להרים את הראש וראיתי שזה היה מכשיר המשמש לטיגון - להפוך שניצלים, ידית העץ של זה היתה עטופה בקנדום, זה מה שהוא עשה כשהוא התעסק במשהו קודם לכן, היתה מונחת על השולחן צלוחית קטנה לבנה עם שמן טיגון, הריח היה כל כך חריף.

הוא מרח אותי בשמן טיגון, לא יודעת למה עשה את זה אינני יודע איזה מוח מעוות, הוא אף פעם לא עשה דבר כזה. לציין כי קיימנו יחסי מין קודם לכן כשהיינו חברים בצורה רגילה ללא אביזרים ושום שמנים למיניהם.

ש. ספרי מה את עשית פיזית.

ת. אני פשוט לא האמנתי ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט חיכיתי אולי שהבן אדם יעזוב אותי, אמרתי: - 'אני מתחננת, עזוב אותי', הוא פשוט שכב עלי, לא יכולתי לקום, זה כל כובד משקלו על גופי כשגופו התחתון על ראשי, לא יכולתי לזוז ושום דבר, צעקתי אבל לא צרחתי שכל העולם ישמע, אין לי גם קול כזה, הייתי על סף דמעות, גרוני היה חנוק, כמו עכשיו שקשה לי לדבר. הרגשתי משהו מאוד כואב. כשהצלחתי להרים את הראש ראיתי במו עיני שזה מכשיר לטיגון, יש לו חלק עגול ממתכת עם חורים וכן ידית מעץ. אני חושבת שהופכים שניצלים עם זה בזמן הטיגון - ראיתי כך אצל אימי. אני מניחה שהחזיק את הכלי הזה בצד העגול ממתכת, זה מאוד כאב לי. בלי שאני ארגיש מה קורה, הוא הוציא את המכשיר, הסתובב והחדיר את אבר מינו לתוך אבר מיני, וכשגמר ראיתי שהוא שם קנדום, דבר שלא עשה כשהיינו חברים, הוא פשוט גמר, קם מעלי והלך למקלחת בלי לומר מילה. אני נשארתי שם כשאני ערומה, אני פשוט לא ידעתי מה קורה איתי, אף פעם לא הייתי במצב כזה, אף פעם אף אחד לא עשה לי דבר בניגוד לרצוני, זה כאב לי ונשארתי שוכבת שם. לאחר כמה דקות שהתלבשתי, הוא יצא מהמקלחת ואז כאילו שום דבר לא קרה, הוא פשוט שאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, מיד רצתי למקלחת הייתי חייבת לשטוף מכיוון שיש לי בעיות מסויימות באבר המין, ובמיוחד לאחר מה שעשה היו לי כאבים והייתי חייבת לשטוף.

לאחר מכן יצאתי כשאני לבושה שוב באותם הבגדים, סליחה, גם הייתי חייבת לשטוף מעלי את שימן[כך] הטיגון שהיה מרוח עלי. הוא לא היה איתי, הוא היה במטבח, הוא לא התיחס לענין המקלחת שעשיתי. יצאתי כשבראשי מתבשל כל הענין וקולטת מה קורה, עמדתי מולו ואמרתי: - 'הזמנת אותי בשביל לצלם אותי ואמרת את זה בפירוש', אמר לי: - 'אין לי זמן לצלם אותך, אבל יש לי תמונה שלך מכרמיאל ואביא לך אותה' הביא אותה, קיפלתי אותה לשניים וצעק איך אני מקפלת התמונה והורסת אותה והוא פשוט הכה אותי בראש, השולחן שלו בסלון נמוך ואני זוכרת שהתכו- פפתי כלפי מטה כדי לקפל התמונה ופתאום הרגשתי מכות מידיו על ראשי. צעקתי עליו: 'איך אתה מעיז להכות אותי, אתה אנסת אותי, אני אתלונן במשטרה', והוא קילל אותי קללות נמרצות והמשיך להכות אותי על הראש ודחף אותי, נפלתי אני חושבת שנשרטתי בקיר, קמתי וניסיתי להדפו בידי, ולא הצלחתי, במשטרה אמרו שבגלל שהוא נכה צה"ל לא יכול לעשות כלום, הוא היכה אותי, הפיל אותי ולא הצלחתי לעשות לו שום דבר. הצלחתי לקרוע את התמונה, הוא מאוד התעצבן והכה אותי עוד יותר. לאחר מכן עם יד ימין שלי, היינו ליד הקיר שם יש תמונות תלויות על קיר, הדפתי את התמונות מהקיר ושברתי חלק מהן והוא נורא התעצבן התמונות נשברו והמשיך להכות אותי וצעק תעופי מהבית הזה, אני לא רוצה לראות אותך, דחף אותי ופתח את הדלת וניצלתי ההזדמנות וצעקתי הצילו ואף אחד לא שמע..." (הההדגשות במקור - מ' ח').

בהקשר זה אוסיף עוד, כי המתלוננת עמדה בחקירה קשה - בחלקה קשה ביותר - ועל עומדה נשארה היא זקופה. המתלוננת אף התמוטטה נפשית תוך כדי חקירתה, ועל כך עוד נעמוד להלן.

לעניין גירסתו של המערער

10. עדותה של המתלוננת כולה מישור ואילו עדותו של המערער כולה עקוב. וכפי שאמרנו במקום אחר: כמספר הפעמים בהן נדרש למסור את גירסתו - כך מספר הגירסאות.

הפעם הראשונה בה נתבקש המערער למסור את גירסתו היתה ביום האירוע, בשעה 10:30 בלילה. וכך רושם רס"ר אבי הררי בדו"ח פעולה, לאחר שיחה עם המערער (מוצג ת/7):

"... בתישאולו של החשוד אמר לי כי הבחורה באה על מנת לקחת תמונה שהוא הגדיל עבורה והיא החלה לקרוע את התמונה ואף החלה לקרוע את שאר התמונות לכן היתרגז סטר לה וגירש אותה מהבית."

כך, על דרך הסתם: יחסי מין לא היו ולא נבראו, כמובן, לא בהסכמה ולא שלא-בהסכמה, ואותו מכשיר טיגון הוא בבחינת בל ייראה, בל יישמע ובל יימצא.

11. גירסתו השניה של המערער ניתנה עוד באותו לילה, וביתר דיוק בשעה 00:15 ביום 26.9.91 (מוצג ת/8). במקום זה חוזר המערער על גירסת התמונה (ואין טעם שנעמוד על שקרים גם בהקשר זה), ולעניין הדברים שהיו בדירה שומעים אנו את המערער דובר אלינו כך:

" ש- חוץ מהתמונות מה עשיתם בדירה?

ת- עשיתי לה נס קפה ובא אלי שכן ודיברנו הוא עזב את הדירה. זה שכן מהבנין כל הביקור היה שעה, חצי שעה משהו כזה.

ש- האם היית בחלק מהזמן ערום בדירה?

ת- לא.

ש- האם [המתלוננת] התקלחה בדירה?

ת- לא.

ש- האם מרחת על [המתלוננת] שמן טיגון?

ת- מה פתאום.

ש- מה ההסבר שלך שהיה עליה שמן טיגון ולדבריה אתה מרחת עליה?

ת- מה פתאום. ולא שמן אחר.

ש- [המתלוננת] טוענת שדחפת לאיבר מינה כלי בישול שעליו מולבש קנדום מה הסברך?

ת- מה פתאום.

ש- האם קיימת איתה יחסי מין היום?

ת- היום מה פתאום.

ש- בעבר?

ת- כן. בזמן שהיינו חברים." שוב, סיפור התמונות בלבד, אלא שזו הפעם שומעים אנו הכחשה מפורשת מפי המערער לגירסת המתלוננת - לכל הגירסה כולה ולכל פרט בגירסה.

נשמור את הדבר בלבבנו ונכין עצמנו לקראת הגירסאות שתבאנה.

12. גירסתו הבאה של המערער ניתנה למחרת היום, יום 26.9.91, בשעות הבוקר (מוצג ת/1). זו הפעם, כפי שנראה בסמוך, כבר נולד לפתע מעשה-אישות בין המערער לבין המתלוננת, אך כף הטיגון טרם הגיע זמנה, והרי המערער מכחיש את קיומה בכל תוקף. ובלשונו:

"בהמשך לעדותי מהיום בשעה 0015 אצלכם במשטרה. אני רוצה להוסיף שקיימנו יחסי מין [המתלוננת] ואני. רק מרצונה הטוב. אתמול לא סיפרתי זאת, כי יש לי חברה חדשה ופוחד עליה. ואני לא יודע, למה לא סיפרתי. קיימתי יחסי מין, עם [המתלוננת] בקונדום ואת הקונדום זרקתי לפח, ויכול להיות שרוקנתי את הפח או לא, ברגע שאני מקיים יחסי מין עם [המתלוננת] מרצונה הטוב מה זה משנה מה בדיוק עשיתי לה.

שאלה - האם החדרת לאיבר מינה מכשיר כל שהוא שהיה מותקן עליו קונדום ולפני כן, טבלת את המכשיר בשמן?

תשובה - זה בכלל לא, זה היה עם האצבעות שלי, שהחדרתי לאיבר מינה של [המתלוננת] וזה הכל. כן, את האצבעות טבלתי בשמן טיגון, לפני שהחדרתי את האצבעות שלי לאיבר מינה והיא בכלל לא צעקה. וכשטבלתי את האצבעות בשמן הטיגון. כן הייתה לידי בסלון צלוחית קטנה עם שמן, לא היה שום מכשיר שהלבשתי עליו קונדום. יש לי את איבר המין שלי ואת האצבעות ולקחתי את השמן טיגון כי זה מה שהיה לי בבית.

......................................... אני רק משכתי אותה, מחוץ לבית שלי ולא היכאתי אותה בכלל, אני מתכוון שלא היכאתי אותה מכות אלימות. מכות אלימות זה בוקסים ושריטות. את אומרת שיש לה שריטות וחתך, זה כניראה מהתמונות שנפלו עליה מהקיר כשהיא נידחפה על הקיר. אני שמעתי אותה צועקת בחדר מדרגות 'הצילו הצילו'. באמת פחדתי שיצאו שכנים כי זה לא נעים אחריי שצעקה 'הצילו הצילו'."

בהמשך דבריו טוען המערער כי היתה זו המתלוננת אשר יזמה את מעשה- האישות ביניהם, ובלשונו:

"לא זוכר בדיוק איך התחלנו להיתמזמז בעצם נזכרתי, היא באה אלי לסלון עם בגדים, הלכתי להביא מהמקלחת את הקונדום ואז היא התפשטה. אני בכלל חושב שהיא טמנה לי מלכודת, כי היא יודעת שיש לי חברה חדשה. וזאת אמרתי לה עוד לפני שהתחלנו לקיים יחסי מין..."

ההסבר שנותן המערער לשינוי הגירסה הינו, לטעמי-שלי - וכך סבר אף בית משפט קמא - קלוש ביותר וחסר כל משקל. הנה זה מאשימים אדם באינוס, והוא מכחיש קיום יחסי אישות אך בשל חששו, כביכול, מחברתו החדשה.

13. השלב הבא היה באותו עימות שנערך בין המתלוננת לבין המערער באותו יום, 26.9.1991, בשעות אחרי הצהריים (ת/2). המערער ממשיך להלך בדרך החדשה שהחל כובש לעצמו, אך זו הפעם יש שינוי נוסף בגירסתו ביחס לגירסה הקודמת; שבעוד אשר על פי הגירסה הקודמת יזמה המתלוננת את מעשה האישות, הנה לפי הגירסה החדשה היה זה המערער דווקא. לאחר שהמתלוננת מטיחה את גירסתה המלאה בפני המערער (ראה פיסקה 7 לעיל), ממשיך פרוטוקול העימות ומדווח לנו כך:

"שאלה לפלוני - שמעת את הדברים שאמרה [המתלוננת], מה יש לך להגיד פלוני - כל זה בדיחה. אמרתי לך, בואי נקיים יחסי מין ואת אמרת לי עוד מעט. ישבנו ודיברנו ואמרת לי שאת הולכת להיתקלח בבית שלי ובאת אלי לסלון ערומה ואמרת לי, בוא נקיים יחסי מין. ופה אני אוכל את עצמי. את עושה את עצמך מזועזעת מיחסי המין, אבל את רצית את זה אח"כ ביקשת ממני לצלם אותך פילם שלם ואמרתי לך שאין לי סבלנות. אבל יש לי תמונה גדולה שלך וקחי את התמונה. אני לא דחפתי לך שום מכשיר לאיבר המין שלך, ושכבתי איתך פנים מול פנים ומרחתי לך שמן טיגון בגוף שלך ובאיבר המין שלך..."

עד כאן ראינו ארבע גירסאות שנתן המערער בעת החקירות במשטרה, גירסאות שקשה ליישב בין עיקריהן. ואם כך היה במשטרה, יימצא לנו עתה כי בבית המשפט - נוכח פני השופט - העלתה הסניגוריה למיצער שתי גירסאות נוספות, גירסאות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו.

14. ביום 10.11.91 קרא בית המשפט למערער את כתב האישום, ובא-כוחו השיב לפרטי האישום. ניתן דעתנו לפרטי האישום ולתשובות הסניגור. בסעיף 4 לכתב האישום כתוב לאמור:

"4. א. הנאשם הפשיט את המתלוננת מבגדיה,

בניגוד לרצונה, מרח על גופה שמן טיגון כשהוא מונע ממנה מלהתנגד תוך הפעלת כל משקל גופו עליה, ולמרות בקשותיה החוזרות ונשנות כי יניח לה אנס אותה בכך שהחדיר לאיבר מינה את קצהו העשוי עץ של מכשיר טיגון, כשהוא עטוף בקנדום.

ב. לאחר זמן מה הוציא הנאשם את מכשיר הטיגון מאיבר מינה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר המין של המתלוננת עד שבא על סיפוקו."

לאחר שהסניגור אומר לפרוטוקול בית המשפט: "הסברתי למרשי הנאשם את עובדות כתב האישום והוא הבינם", ממשיך הוא ואומר באשר לסעיף 4 לכתב האישום (בעמ' 26 לפרוטוקול):

"לסעיף 4א: כופרים, אולם מודה כי הוא והמתלוננת התנשקו והתגפפו עוד לפני המקלחת, ולאחר שיצאה מן המקלחת הם קיימו יחסים בהסכמה מלאה כפי שנהגו לעשות בעבר, בהיותם חברים, ואכן במסגרת היחסים האינטימיים ביניהם הוא הכניס לה את מכשיר העץ כשהוא עטוף קנדום כדי לשמור עליה מפני זיהומים או פגיעות לסעיף 4ב: מודים, וטוענים שהיה בהסכמת המתלוננת ומרצונה."

הנה זו הפעם הראשונה שהמערער מודה במעשה מכשיר הטיגון ובכל שנלווה אליו, כך בלשון מפורשת. עד עתה, לא זו בלבד שאותה כף טיגון היתה בבחינת בל תיראה ובל תימצא, אלא שהמערער הכחיש את קיומה מכל וכל. והנה מוצאים אנו את המערער, כך לפתע פתאום - לאחר הכחשות חוזרות ונשנות - מודה בגירסתה התמימה והמלאה של המתלוננת, כפי שהעלתה אותה למן הרגע הראשון.

15. עתה הגיע תור עדותו של המערער בבית המשפט, וראה זה פלא:

שוב נעלמה כף הטיגון והיתה כלא היתה. זו הפעם, גירסה חדשה בפיו של המערער: אכן, היתה גם היתה כף טיגון, אך שימוש בה נעשה רק בפעמים קודמות ולא בפעם זו. וכך אומר המערער (בעמ' 52-51 לפרוטוקול):

" ש. לענין השמן - בעבר הייתם חברים, מה עשית עם השמן?

ת. הייתי שם קונדום על המצקת ושם לה שמן על אבר המין שלה והייתי עם הפין העגול של המצקת משחק לה באיבר המין והיא היתה מוצצת לי.

ש. זו המצקת - ת/5?

ת. כן זו המצקת.

ש. היא היתה רגילה לזה.

ת. כן.

ש. בשביל מה המצקת עם השמן? ת. כדי לגרות אותה, להרטיב.

ש. מה היה הפעם?

ת. הפעם בכלל לא השתמשנו בכלל במצקת, מרחתי לה קצת שמן, לא זוכר איזה שמן ש. איזה שמן זה?

ת. שמן טיגון ש. כי לא היה לך שמן אחר.

ת. נכון." הנה זו גירסה חדשה לאשר אירע בצהרי יום ה-25 בספטמבר 1991 בדירתו של המערער.

הסיכום בבית משפט קמא

16. בית משפט קמא מעלה בפרוטרוט את הראיות כולן, ובעיקר מנתח הוא את עדותה של המתלוננת ואת עדותו של המערער. וכך אומר בית משפט קמא על כבישת עדותו של המערער (סעיף 36 לפסק הדין, בעמ' 97):

"הנאשם נחקר בעדותו בביהמ"ש מדוע כבש את גירסתו והכחיש את קיומם של יחסי-מין, הרי לא היה לך דבר פשוט מזה - שהנ' יודה מיד בפה מלא כי אכן קיים יחסים עם המתלוננת ויצביע על כך כי המדובר ביחסי מין בהסכמה כפי שהתקיימו פעמים אין ספור בעבר.

הנ' מציג בביהמ"ש הסבר בלתי אמין לחלוטין למחדלו זה - הוא חשש בפני תגובתה של חברתו החדשה בהודע לה כי קיים יחסים עם חברתו הקודמת!!! אדם נחשד בביצוע פשע-חמור כלום תעלה על דעתו מחשבה נואלת כזו?"

ובסיכום פסק הדין (פיסקה 46 בעמ' 100):

"לאור עדותה של המתלוננת - האמינה על ביהמ"ש, ולאור חוסר העקביות שבגירסתו של הנאשם, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי המדובר בעדות שקר ואין להאמין לנאשם, שום טעות לא קרתה לנאשם, אשר ידע היטב 'במה דברים אמורים'. אלא חשב הנ' כי על רקע נסיון העבר אין שום מניעה לקיים יחסי מין עם המתלוננת, כימים-ימימה, ויצא מתוך ההנחה כי הסכמתה כבר תתקבל בבחינת תחילתו באונס וסופו ברצון, ומשנכזבה תקותו של הנ' - והמתלוננת לא הסכימה בשום שלב מן השלבים, הרי נותר הנאשם ואשמת האונס רובצת לפיתחו."

כך החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בדינו, ודומני כי מסקנה זו עולה מעצמה אף מתחייבת מחומר הראיות.

תמיהות ומהימנות

17. חברי השופט בך מעלה בפסק דינו (בפיסקה 5 בו) את טיעונו של בא-כוח המערער על דבר "שורה של תמיהות העולות מעדות המתלוננת, ואשר יש בהן כדי להטיל ספק באשר למהימנות גירסתה בדבר האונס."

בסיכום פסק דינו (בפיסקה 24 בו), חוזר חברי אל אותו נושא, ומניח הוא אותן תמיהות תשתית לזיכויו של המערער (בצד בדיקות גלאי- השקר, עליהן נעמוד בהמשך דברינו). עניין לנו איפוא בתמיהות אלו, לידע ולהודיע אם יש בהן, אמנם, כדי לפגום בעדותה של המתלוננת או כדי להטיל ספק במהימנותה. אפתח ואומר, כי כל אותן "תמיהות" אין הן תמיהות בעיניי. כשאני לעצמי, לא זו בלבד שלא שוכנעתי כי יש "תמיהות" בעדות המתלוננת, אלא שעדותה בעיניי - לכל אורכה - הינה מעשה מיקשה, ואין בה לא פגם ולא סירכה. כך סבר אף בית משפט קמא - בהשיבו לעיקרי ההשגות על עדות המתלוננת - ולדעתי בצדק כך סבר.

המדובר הוא בשש תמיהות, חלקן עניינן באירועים שהיו לפני מעשה האינוס, חלקן אירועים שהיו בעת האינוס גופו, וחלקן אירועים שהיו לאחר מעשה האינוס. כל אירועים אלה זכו להסבר מלא ומספק בראיות שבאו לפני בית משפט קמא, ולא נותר לנו אלא לעמוד על הדברים מקרוב.

18. אשר לאירועים שהיו לפני האינוס: טוען בא-כוחו של המערער, כי בבואה של המתלוננת לדירה, ניסה המערער לחבקה ולנשקה, וכי מעשה זה, הוא כשלעצמו, צריך היה "לעורר את חשדה באשר לכוונותיו המיניות". על-אף-זאת, כך מוסיף בא-כוח המערער וטוען, נשארה המתלוננת בדירה. טענה זו לא הבנתי פישרה, ומעיקרם של דברים: לא את פישרה ולא את התמיהה שהיא מעלה, כביכול. נניח שכך היה - מה מסקנה מתבקשים אנו להסיק מכאן? כי המתלוננת הסכימה שיאנסוה?

יתירה מזאת: על דבר נסיון החיבוק והנשיקה יודעים אנו מפי המערערת עצמה, אשר אמרה בגילוי לב - במקום זה כמו במקומות אחרים בעדותה (בעמ' 3 ו-4 לפרוטוקול):

"... יצאתי מהשירותים ונכנסתי לאמבטיה לשטוף ידיים, פתאום הוא ניגש אלי ורק מכנסיים היו לגופו - זה לא היה דבר יוצא דופן. הוא ניגש אלי כשהוא לבוש אך ורק מכנס ארוך, הוא סובב אותי אליו חיבק אותי, ניסה לנשק אותי הוציא את הלשון שלו, ביד שמאל הוא הרים לי את החצאית וליטף את הירך שלי והופתעתי ואמרתי לו: 'מה קורה לך? אפילו לא אמרת לי שלום, לא באתי בשביל זה', הוא לא אמר שום דבר ויצא לכיוון הסלון."

קראתי, וחזרתי וקראתי דברים אלה - כמוני כבית משפט קמא (נא לעיין בפיסקה 7 לפסק דינו) - ולא הבינותי מה "תמיהה" מעלים הדברים. נזכור שהמערער והמתלוננת היו חברים אינטימיים עד למועד קרוב לאותם צהריים של אינוס, ומעשה כמעשה המערער ניתן לפרשו בנקל על רקע אותה היכרות אינטימית. על זאת נוסיף, והוא עיקר:

אני נכון לצאת מהנחה שהתנהגות המערער היתה בה הזמנה לקיום מעשה-אישות. ואולם, לאור הכרותם האינטימית של השניים - ובשים לב לכך שהמתלוננת ציפתה כי המערער יצלם אותה, כהבטחתו לה - האמנם חייבת היתה אך משום כך לעזוב את הדירה? הסברה של המתלוננת לאירוע הוא תמים ומתקבל על הדעת, הוא סביר ביחסי אנוש, ולא הבינותי מדוע יש באותו מעשה כדי לעורר תמיהה כלשהי.

מוסיף בא-כוח המערער וטוען, כי בצאתה מן המקלחת ישב המערער בסלון ערום לחלוטין, ובכל זאת לא גילתה המתלוננת כל רצון לצאת את הדירה "חרף שידור מגמותיו של המערער". גם תמיהה זו אינה תמיהה בעיניי, ואני על התמהים אתמהה.

ראשית לכל נזכור, כי היתה זו המתלוננת אשר תיארה לבית המשפט את שיבתו של המערער בעירום, בעוד שהמערער הכחיש זאת בכל תוקף, שוב ושוב. המתלוננת אף הוסיפה והעידה, שהמערער כך נהג להתהלך בביתו, וכי מטעם זה לא ראתה בדבר אות מבשר רע. את דבריה של המתלוננת הבאנו במלואם (בפיסקה 9 לעיל), ותיאור האינוס שבא מיד בסמוך לאחר מכן הינו תיאור רציף ומהימן - על-פניו ומתוכו.

אם אין די בכל אלה, זכאית המתלוננת לטענת "מיגו", והרי יכולה היתה להצטרף לתיאורו של המערער, אשר הכחיש, כאמור, כי ישב בסלון בעירום. אדרבא: גילוי הלב של המתלוננת ידבר לזכותה, ולא ידעתי כיצד ומדוע נפרשו לחובתה.

19. אשר למעשה האינוס עצמו: בא-כוח המערער אומר כי המערער הינו נכה ומשותק כמעט בכל חלקי גופו, ועל כן קשה להבין כיצד הפעיל כוח כנגד המתלוננת. תמיהה זו לא הבינותי פישרה מכל וכל.

ראשית לכל אומר, כי פרטי נכותו של המערער לא נתבררו לפנינו כלל, ועובדה היא, שעל אף היותו "נכה ומשותק כמעט בכל חלקי גופו", מתהלך הוא על רגליו בביתו ומחוץ לביתו, ואף עלה בידו להכות את המתלוננת מכות נמרצות (דרך אגב: בעדותו מתאר המערער את עצמו כמי שמשותק ב"חצי גוף ימני": עמ' 56 לפרוטוקול), ובוודאי אין תיאור זה עולה בקנה אחד עם טענות בא-כוחו). תיאורה של המתלוננת גם בעניין זה הוא מהימן (ראה לעיל, פיסקה 9). לא ראינו את המתלוננת, אך בית משפט קמא ראה אותה - אותה ואת המערער - ואם החליט כפי שהחליט, חזקה עליו שהביא במניין טענות שהושמעו לפניו.

אנו אין לנו אלא מראה עינינו בכתובים, וכפי שלמדנו מחוות דעתה של ד"ר דניאל פיליפס (מוצג ת/6) המתלוננת היא "במבנה פיסי ממוצע, קטנה במקצת...". אכן, לא שמענו טענות רציניות על כך שהמערער לא יכול היה להתגבר פיסית על המתלוננת, מה גם שזו לא היתה מוכנה כלל לתקיפה והוכתה בהלם.

מוסיף בא-כוח המערער וטוען כי בגדיה של המתלוננת נותרו שלמים, וכי הדבר אינו מתיישב עם מעשה אינוס. טענה זו אין בה ולא כלום, ואין לי אלא להפנות לתיאור המתלוננת כיצד הפשיטה המערער בכוח.

20. אשר להתנהגותה של המערערת לאחר מעשה האינוס. מקשה בא-כוח המערער: כיצד זה שהמתלוננת לא ברחה מן המקום לאחר שנאנסה, ולעניין זה מוסיף הוא ומפנה לדברים שנאמרו בפרשת פרג'ון (ראה פיסקה 5(ה) לפסק דינו של חברי השופט בך). לא הבינותי טיעון זה, ולא ידעתי מה היה לה למתלוננת לברוח לאחר מעשה האינוס. מכל מקום, אין ספק בעיניי שהמתלוננת היתה בהלם כבד, וכי התנהגותה לאחר מעשה האינוס לא ניתן להסבירה במושגים רציונאליים של חיי יומיום. וכדברי המתלוננת עצמה: המודעות לאשר אירע לה ירדה עליה אט-אט, ורק כעבור זמו הבינה לאמיתם של דברים מה עולל לה המערער.

21. אשר לאירועים שלאחר האינוס: מוסיף בא-כוח המערער ומצביע על כך שלאחר מעשה האינוס שטפה עצמה המתלוננת באמבטיה, ואף התעכבה להתווכח עם המערער בעניין התצלומים. ואני לא הבנתי מה ביקש בא-כוח המערער ללמוד. אשר לשטיפת גופה, היתה זו המתלוננת אשר העלתה את הנושא לפני בית המשפט, וכדבריה: "... מיד רצתי למקלחת הייתי חייבת לשטוף מכיון שיש לי בעיות מסויימות באבר המין, במיוחד לאחר מה שעשה היו לי כאבים והייתי חייבת לשטוף."

(עמ' 6 לפרוטוקול, ונא עיין בפיסקה 9 לעיל). ואשר לתצלומים:

המתלוננת לא התעכבה כלל להתווכח עם המערער באותו נושא, אלא הטיחה בפניו על כך שהזמין אותה כדי להצטלם, והנה אנסה (ראה דבריה בעמ' 6 לפרוטוקול, פיסקה 9 לעיל). שופט בית משפט קמא קיבל הסבר זה כהסבר אמין (נא לעיין בעמ' 78-77 לפסק הדין).

22. כללם של דברים: "תמיהות" שהעלה בא-כוח המערער אינן כלל תמיהות, ואין בהן כדי לכרסם, ולו במעט, בעדותה של המתלוננת. כל אותן "תמיהות" מוסברות הסבר היטב: לאור יחסיהם של המתלוננת והמערער עובר למעשה האינוס; הפתאומיות שבמעשה האינוס; וההלם שהמתלוננת הוכתה בו לאחר מעשה האינוס. כל ה"תמיהות", כביכול, זכו להסבר מפורט, ראוי ומשכנע בפסק דינו של בית משפט קמא, ואני לא ידעתי כיצד ניתן לערור על מסקנותיו הנטועות היטב בחומר הראיות שהיה מהימן עליו.

23. ועל כל אלה: טענתו העיקרית של המערער הינה זו, שהמתלוננת טפלה עליו האשמת-שוא של אינוס, אך בשל כך שחבט בה בסיום הפגישה שהיתה ביניהם, ואפשר נצטרף לכך עלבון על-כך שנפרד ממנה, כביכול. כשאני לעצמי, אינני כופר באפשרות שאשה יכולה שתתלונן על מעשה אינוס שבוצע בגופה, כביכול, אך כדי לנקום בבן זוגה מטעמים שבינו לבינה; כבר היה לעולמים, ואשר היה הוא אף שהווה ויהיה.

ואולם קשה לי, קשה לי מאוד, להשתחרר מרושם כי אפשרות זו של טפילת האשמת-שווא נתעצמה הרבה אל-מעבר לאמת הפנימית שבה, ובמהלך השנים הפכה מעין אמת חלופית ליחסים שבינו לבינה. אומר, איפוא, על דעתי שלי: כנגד אותה אפשרות של האשמת-שווא ניצבת קוממיות אפשרות אחרת - לטעמי, איתנה מהאפשרות הראשונה, בוודאי כך לגבי נשים מסויימות - כי אשה לא תתלונן על אינוס אלא אם אכן נאנסה.

קראנו ושמענו על עינויי הנפש שעוברות נערות ונשים המתלוננות על אינוס (וחוויה בלתי-מרנינה זו עברה אף המתלוננת), וידענו כי לא אחת נמנעת נערה או אשה מהתלונן על אינוס אך כדי למנוע מעצמה עינוי וביזוי והשפלה (השווה, לאחרונה: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', טרם פורסם; מפי הנשיא שמגר, בפיסקה 102). מה לה, איפוא, לאשה כי תביא על עצמה, מרצונה, יסורי-נפש קשים? אם כך ככלל, לא כל שכן בנסיבות ענייננו, ונזכור שהמתלוננת אף פרצה בבכי מר על דוכן העדים נוכח פני בית המשפט (נא ראה עמ' 8 לפרוטוקול, המצוטט בפיסקה 27 להלן; ראה עוד דברי בית המשפט על אותם רגעים, בהמשך למובאה מן הפרוטוקול). כשאני לעצמי, אין זה נראה בעיניי סביר - ואין שמץ ראיה לדבר, נהפוך הוא - כי אך באשר הוכתה בידי המערער, הוסיפה המתלוננת וטפלה עליו האשמת-שווא על כי אנסה.

לעניין התערבות במימצאים עובדתיים של בית משפט קמא

24. חברי עומד על ההלכה הידועה כי אין זה ממינהגה של ערכאת ערעור להתערב במימצאי עובדה שעשתה ערכאה קמא; ואם כך ככלל, לא כל שכן בנושא של מהימנות עדים. אני מסכים, כמובן, לדברים אלה כולם, והרי סימני האמת בית משפט קמא רואה אותם, הוא ולא בית משפט שלערעור. על אי-התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעתה של ערכאה קמא עמד בימים אלה השופט דב לוין בע"פ 4912/91 (טרם פורסם), ואין צורך שאחזור על הדברים. זו ההלכה, ואל נהפוך אותה להלכה ריקה מתוכן, בבחינת הלכה ואין מורין כן. דומני שאם ניישם את ההלכה על ענייננו-אנו, מסקנתנו חייבת להיות אחת ויחידה:

אי-התערבות בהכרעתו של בית משפט קמא.

כשאני לעצמי

25. הגיעה עת סיכום מסכת העובדות: עדות המתלוננת, עדות המערער ועימות בין השתיים; סימני-אמת וסיוע; מסקנות בית משפט קמא והילכת אי-התערבות במימצאי ערכאה קמא; תמיהות ותהיות ופישרן בצידן. אחרי כל אלה, וכשאני לעצמי, לא ידעתי כיצד יכול היה בית משפט קמא להגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה, והרי הראיות שלפניו מורות כולן אל-עבר אשמתו של המערער, חד וחלק ובלא שמץ-ספק.

מסקנה זו חשובה בעינינו עד-למאוד: בהמשך דברינו נדבר על נושא גלאי-השקר, ומסקנה שהגענו אליה זה עתה תתמוך בחוזקה ובעוצמה במסקנה נוספת, והיא: כי בית משפט קמא לא הושפע כלל מנושא גלאי-השקר, וכי בית המשפט לא נדרש כלל - ולא חייב היה כלל להידרש - לנושא גלאי-השקר כדי להרשיע את המערער בדינו.

נושא גלאי השקר - דברי רקע

26. נעבור עתה ונדון בפן המשפטי של הערעור והוא בנושא גלאי-השקר. ארבע פעמים עלה עניינו של גלאי-השקר בבית משפט קמא, שתי פעמים בפרוטוקול ושתי פעמים בפסק דינו של בית המשפט. ועד שנגיע לניתוח השאלה המשפטית נביא במלואם את הקטעים שלעניין.

27. פעם ראשונה נזכר גלאי-השקר בעדותה של המתלוננת, בחקירתה הראשית בבית-המשפט. באותו מקום אומרת המתלוננת (בעמ' 6 לפרוטוקול):

"במשטרה אמרו שבגלל שהוא נכה צה"ל לא יכול לעשות כלום, הוא היכה אותי, הפיל אותי ולא הצלחתי לעשות לו שום דבר..."

ובהמשך (בעמ' 8-7 לפרוטוקול):

"כשהיינו חברים, לא פעם ולא פעמיים הייתי מדברת איתו על דברים ששנינו חווינו ביחד או על חברות שלי, דברים שלא היה זוכר, ופעם אמר: 'אני דפוק בראש, אני לא זוכר דברים, ואם אני לא זוכר אז תזכירי לי'. אולי הוא לא זוכר מה שהוא עושה.

אני יודעת שאני אומרת האמת.

חיי נרסו (צ"ל: נהרסו) בגלל הנאשם הזה. אני מבינה את המשמעות ואני בטוחה שאני דוברת אמת, הייתי גם במכונת אמת. למה שאני אבזבז זמן יקר? אני באתי אליו הערכתי אותו הוא היה חבר שלי הוא רצה להתחתן איתי.

הוא הציע לי מספר פעמים להינשא לו ולא התייחסתי לזה ברצינות, הבן אדם ידע שאני לא לוקחת אמצעי מניעה והוא גמר בתוכי, וכשבן אדם עושה דבר כזה, זה רק כדי לגרום שאנשא לו, נכנסתי להריון ושלשום עברתי הפלה, אני לא מאחלת לאף בחורה בעולם שתעבור מה שעברתי. (העדה פורצת בבכי ורצה לשבת על הספסל)."

קטע זה של עדותה מתאר בית משפט קמא בפיסקה 13 לפסק דינו, וכך הוא אומר (בעמ' 89-88 לפסק הדין):

"תלונתה המידית של המתלוננת לא נראתה אמינה בעיני השוטרים ונאמר לה כי מדובר בנכה צה"ל ש'לא יכול לעשות כלום!' (עמ' 6 שורה 24). בשלב זה של עדותה התפרצה המתלוננת בצעקות והתמוטטה -

'אני יודעת שאני אומרת האמת, חיי נהרסו בגלל הנאשם הזה, אני מבינה את המשמעות ואני בטוחה שאני דוברת אמת, הייתי גם במכונת האמת, למה שאני אבזבז זמן יקר?

אני באתי אליו, הערכתי אותו, הוא היה חבר שלי, הוא רצה להתחתן איתי. הוא הציע לי מספר פעמים להנשא לו ולא התייחסתי לזה ברצינות. הבן אדם ידע שאני לא לוקחת אמצעי מניעה והוא גמר בתוכי, וכשבן אדם עושה דבר כזה, זה רק כדי לגרום לכך שאנשא לו, נכנסתי להריון ושלשום עברתי הפלה. אני לא מאחלת לאף בחורה בעולם שתעבור מה שעברתי'. (עמ' 7) בשלב זה נמלטה המתלוננת מדוכן העדים בבכי מר, וביהמ"ש נאלץ להפסיק את הדיון ע"מ שניתן יהיה להרגיע את המתלוננת.

עם התחדש הדיון הצהירה התביעה כי אין לה יותר שאלות למתלוננת (עמ' 8-7 לפרוטוקול)."

28. פעם שנייה נזכר גלאי-השקר בעדותו של המערער בחקירה הנגדית, וכה הוא דבר הפרוטוקול (בעמ' 59, לאחר שבאת-כוח התביעה מעמתת את המערער עם גירסאותיו השונות באשר לידית כף הטיגון):

"ש. ז"א שאם היא סיפרה כאן בביהמ"ש שהיא קיבלה שוק באותו יום דווקא מהדבר הזה [כף הטיגון] היא שיקרה?

ת. אני מוכן ללכת איתה למכונת אמת.

ש. היא הלכה למכונת אמת ויש תוצאות.

מכונת האמת והיא לא שווים שום דבר וגם אתם לא שווים כלום.

הסנגור: מתנגד לבדיקת מרשי במכונת אמת, אין זה מקובל."

קטע זה של עדות המערער נזכר בפיסקה 27 לפסק הדין (בעמ' 94) בלשון זו:

"הנאשם בעדותו הצהיר מיוזמתו כי הוא מוכן להבדק במכונתהאמת ( בפוליגרף) יחד עם המתלוננת ועל כך נענה ע"י התביעה כי בפועל נבדקה המתלוננת במכונת-האמת ובתגובה אמר הנאשם כי מכונת האמת יחד עם המתלוננת והתביעה - 'לא שווים כלום' והסנגור התנגד נמרצות להצעתו של הנאשם לפיה יבדק הנ' במכונת האמת (עמ' 59)."

29. בא-כוח המערער עושה שני קטעים אלה בפסק דינו של בית משפט קמא תשתית לטיעוניו על דבר הצורך לזכות את המערער בדינו.

לטענתו, עצם איזכור השימוש בגלאי-השקר בפסק הדין, מלמד כי בית משפט קמא הושפע מאותם דברים ששמע - ושלא כדין הושפע. לעניין זה אני מסכים, כמובן, עם דברי חברי השופט בך, כי ראיה על דבר תוצאות בדיקה בגלאי-שקר, אינה ראיה קבילה בפני בית משפט בהליכים פליליים - זו הלכה המקובלת בבתי המשפט מאז ומקדם - אך אני כופר בכל תוקף במסקנתו כי איזכורו של גלאי השקר יש בו כדי לפגום בפסק דינו של בית משפט קמא. על נושא זה אדבר עתה.

30. נושא גלאי-השקר נחלק לשני נושאי-מישנה, ונעסיק עצמנו בשני נושאי-מישנה אלה, אחד לאחד. שאלה ראשונה היא, כמובן, אם הושפע בית משפט קמא, מעיקרם של דברים, מאיזכורו של גלאי-השקר לפניו; שאם לא הושפע, ממילא אין חשיבות להכרעה המשפטית לה נדרש חברי.

דעתי היא, להבדילה מדעת חברי, כי בית משפט קמא לא הושפע כלל מאיזכורו ומדרך איזכורו של גלאי-השקר.

31. אומר חברי, כי בית משפט קמא "תאר בפרוטרוט את פרשת הפוליגרף", מבלי שטרח לציין כי אסור היה להביא את בדיקת הפוליגרף לפניו, "ושעליו להסירו מתודעתו בעת הכריעו בעניין גורלה של התביעה נגד הנאשם". ומוסיף חברי "שדווקא באותם קטעים של פסק הדין, בהם מנתח השופט את עדויותיהם של המתלוננת ושל הנאשם ובוחן את מהימנותן, מזכיר הוא אימרות פסולות, אשר על פני הדברים עשויות היו לחזק את מהימנות המתלוננת, ובמקביל להזיק למצבו של הנאשם במשפט, מבלי להסתייג מאותן אימרות ומבלי להבהיר, כי לא התחשב בהן בעת הכרעת הדין". צר לי שלא אוכל להסכים לדברים אלה.

ראשית לכל, אינני מסכים כי בית משפט קמא "תאר בפרוטרוט את פרשת הפוליגרף". כל שעשה השופט היה, שתיאר את הראיות שבאו לפניו, ובמהלך התיאור הובאו אותם שני קטעים המזכירים את גלאי-השקר. שנית, אינני מסכים לדברי חברי כי נושא הפוליגרף הוזכר "דווקא" בעת ניתוח עדויותיהם של המתלוננת ושל הנאשם, ולו מן הטעם שכל פסק הדין כולו עניינו ניתוח עדויותיהם של המתלוננת ושל הנאשם. שמע מינה: נושא הפוליגרף לא זכה לייחוד משל עצמו, והרי נבלע הוא בתוך תיאור העובדות כולן.

כשאני לעצמי, סבורני כי הזכרת נושא הפוליגרף תוך הצגת העדויות לא נעשתה בידי בית משפט קמא אלא כמשיח לפי תומו, וקריאת פסק הדין בהמשך אחד תלמדנו כי הבדיקה שהיתה בגלאי שקר לא השפיעה על בית משפט כהוא-זה. אומר חברי, כי עצם העובדה שבית משפט קמא לא הזהיר עצמו מפורשות, מלמדת "כי בכל הנסיבות קיים חשש של ממש, שלא ניתן לשלול אותו, שאכן היווה המידע הפסול גורם בגיבוש עמדתו של שופט וקביעת מימצאיו" (פיסקה 23(ז) לפסק דינו של חברי). אינני מסכים לקביעה נחרצת זו של חברי, ואוסיף כי ניתן לטעון אף איפכא מסתברא: חזקה על שופטי ישראל כי יודעים הם שבדיקות גלאי-שקר אינן ראיה קבילה בבית המשפט, ומכאן שרק הסתמכות מפורשת על תוצאות בדיקותיו של גלאי-שקר יש בה כדי לפסול את פסק הדין. ומשידענו כי בית משפט קמא לא הסתמך על בדיקות גלאי-השקר כיסוד מפורש להכרעת הדין, ממילא לא נוכל להעלות עליו כי הושפע מאותן בדיקות. יתירה מזאת: לו מדובר היה באיזו הלכה אזוטרית באשר לקבילותה או לאי-קבילותה של ראיה מסוג מסויים, אפשר היה, אוליי, להסיק בנסיבות מסויימות כי בית משפט הושפע בהכרעת הדין מראיה אשר היתה בלתי קבילה. לא כן הדבר באשר לבדיקות גלאי-שקר, והרי כל פרח-משפטים יידע כי בדיקות אלו אינן ראיה קבילה לפני בית משפט במשפט פלילי. חזקה על שופטי ישראל שיודעים הם את עיקרי הדין, ולא אסכים להנחה הפוכה החבויה בדברי חברי.

דעתי היא איפוא זו, שבית משפט קמא לא הושפע כלל מאיזכורו של גלאי-השקר לפניו, וכי השתית את הכרעת דינו אך על ראיות קבילות ומוצקות שבאו לפניו; ואלו, כפי שראינו, היו בגודש ובשפע.

עד כאן - לשאלה העובדתית אם בפועל הושפע בית משפט קמא מאיזכורו של גלאי-השקר לפניו. ומכאן לשאלה המשפטית ולהלכה המשפטית שקובע חברי.

32. מה דין הוא, שואל חברי, משאירעה תקלה וראיה בלתי קבילה נאספה אל תיק בית המשפט? ולענייננו: מה דין הוא במקום שאוזכרו לפני בית המשפט בדיקות שנעשו בגלאי-שקר, כפי שאירע בבית משפט קמא? (הערה: הלכה שקובע חברי אינה מגבילה עצמה, על-פי עצם טיבה, לגלאי-שקר בלבד; פורשת היא עצמה על כל ראיה בלתי-קבילה, ומכאן אף חשיבות ההלכה). אומר על כך חברי (בפיסקה 13 לפסק דינו), כי במקרה שלפנינו חייב היה בית משפט קמא לנהוג באחת משתי דרכים אלו: דרך אחת היתה שלא להזכיר בפסק דינו אותן אמרות על דבר גלאי-השקר, ודרך חלופית היתה, להזכיר אותן אמרות, אך להוסיף הערה מפורשת ממנה נדע כי בשוקלו את מהימנות עדויותיהם של המתלוננת מזה ושל המערער מזה, לא התחשב בית המשפט בראיה על דבר גלאי השקר. שופט בית משפט קמא לא הלך באף אחת משתי דרכים אלו, ומכאן מסקנת חברי כי מטעם זה בלבד יש לבטל את הכרעת הדין.

וריאציה של אותה הלכה מביא חברי בסעיף 23 לפסק דינו - לסיכום ההלכה שקבע - וכך אף בפיסקה 24 לפסק הדין. אינני מסכים להחלטה זו של חברי, ובהחלטתו רואה אני הלכה שהיא גם חשובה גם חדשה וגם קשה.

אני מסכים, כפי שאמרתי לעיל, כי נושא הפוליגרף לא היווה ראיה קבילה וכשרה

לפני בית משפט קמא, אך לא ידעתי מה יסוד משפטי נמצא לו לחברי לנתב את בית משפט קמא לאחת משתי דרכים חלופיות שהצביע עליהן, ולשתי דרכים אלו בלבד. לשון אחר: לא נוכל, ואין אנו רשאים, לקבוע מראש כי אך בדרך זו וזו תינצל הכרעת דין מפסילתה, וכי אם לא ילך בית משפט קמא באותן דרכים דווקא - דרכים סלולות ומדודות שהועמדו לפניו מראש - כי אז תיפסל הכרעת הדין.

לא ידעתי מה דין מחייבנו כך להכריע, ודומני שלא יהיה זה לא ראוי ולא נכון כי כך נקבע דבר-הלכה. אני לעצמי, סבורני שהדין הוא אחרת. אותן שתי דרכים חלופיות שהציע חברי לבדיקת שיקול דעתו של בית משפט קמא, הינן לגיטימיות, כמובן, אך לדעתי אין הן ממצות את כל האפשרויות כולן. השאלה תהיה - לעולם - אם ניתן וראוי הוא להשתית את הכרעת הדין של בית משפט קמא על הראיות הקבילות שהועלו לפניו - גם אם הושפע בית המשפט מראיות בלתי קבילות - ולא יהיה זה נכון להגביל את שיקול דעתו של בית משפט להליכה בשתי דרכים אלו בלבד שכבש חברי.

33. לעניין זה ניתן דעתנו, בראש ובראשונה, להוראות סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, הקובע וזו לשונו:

"ראיה 56. ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי שנתקבלה ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא שלא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה כדין שום פסק דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה."

הנה-הינה, איפוא, הנחיית המחוקק באשר לראיה פסולה שנקבלה בטעות:

העובדה שבית משפט קמא קיבל ראיה בלתי קבילה, אין בה כדי לפסול את פסק דינו, אלא אם סבור בית משפט שלערעור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה, או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה. ובלשונו של סעיף 10 לפקודת הראיות שלשנת 1924 (דרייטון, פרק 54):

"EVIDENCE 10.WHEN EVIDENCE WHICH IS NOT WRONGLY ADMISSIBLE IN PROOF OF A CRI- ADMITTED MINAL CHARGE HAS BEEN ADMITTED BY ERROR OR INADVERTENCE, SUCH EVIDENCE SHALL NOT BE USED IN PROOF OF THE CHARGE NOR SHALL ANY JUDGMENT BE BASED THEREON: NEVERTHELESS, THE FACT THAT SUCH EVIDENCE HAS BEEN HEARD BY THE COURT SHALL NOT BE HELD TO INVALIDATE THE JUDGMENT UNLESS,

IN THE OPINION OF THE COURT, THE ACCUSED WOULD NOT HAVE BEEN CONVICTED IF SUCH EVIDENCE HAD NOT BEEN GIVEN OR THERE WAS NO OTHER SUFFICIENT EVIDENCE TO SUPPORT THE CON- VICTION APART FROM THAT EVIDENCE."

הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות המקורית - היא הוראת סעיף 56 לנוסח החדש - עלתה ובאה לפני בית משפט בע"פ 56/51 יעקב ויצחק מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה' 1504, ואמר בעניינה השופט זילברג (בעמ' 1510-1509):

"ומכאן לטענותיו של בא-כוח המערער הראשון.

שתי טענותיו הראשונות הן טענות פרוצי- סואליות, והן מכוונות כלפי סדרי הדין. האחת היא, כי בית המשפט דלמטה גבה עדות בלתי כשרה - את עדותו של משה דניאל. עד זה העיד, כי יעקב הציע לו, כחודש ימים לפני המעשה, להשתתף בתכנית פלילית הדומה במרבית פרטיה לעבירה שבוצעה; ועבירה זו - כך טוען מר רבינוביץ, בהסתמכו על פסה"ד של מועצת המלך בענין נור מוחמד - היתה בלתי רלבנטית, וגם אסור היה להביאה, כחומר ראיה, לפני בית המשפט.

אין יסוד לטענה זו, ואני דוחה אותה ללא כל היסוס. נאמר בפירוש בגוף פסק-הדין (פסקא 64), כי השופטים המלומדים החליטו 'משום זהירות שלא לשים לב לעדותו' (של דניאל), ולכן אין צורך לנו לבדוק עוד, אם היתה מלכתחילה כשרה לגבייה או לא. גם אם נניח כי לא היתה כן, הרי, על פי האמור בסעיף 10 לפקודת הראיות, העובדה כי עדות בלתי-כשרה נשמעה על ידי בית המשפט, לא תפסול את פסק-הדין, 'אלא אם כן לדעת בית המשפט ( לערעורים) הנאשם לא היה מורשע אלמלא אותה ראיה, או שלא היתה, מלבד אותה ראיה, כל ראיה מספיקה אחרת לסמוך עליה את ההרשעה'. במקרה דנן, ונוכח משקלן הכבד של הראיות האחרות אשר היו לעיני בית המשפט, אין אני מוכן לקבוע, כי אכן נתקיים כאן אחד התנאים הנ"ל. טענתו של מר רבינוביץ כי השופט, כבשר ודם, אינו מסוגל בשום אופן להשתחרר מדברי העדות הבלתי-כשרה שהגיעה לאזניו, נסתרת מעצם הוראתו של סעיף 10, הקובעת לגבי מקרה זה תנאים מיוחדים לביטול פסק-הדין. הוראה זו מדברת בעדה כי לדעת המחוקק - ואף אני מסכים לכך - כל שופט הראוי לשמו מוכשר גם מוכשר, לכשירצה, להשתחרר

מכבלי 'השפעה זרה' שכזאת. הן לעתים קרובות, קרובות מאד, לא יוכל השופט כלל לפסול את הראיה מהגשה, אלא אם כן ראה או שמע קודם לכן את תכנה. הרי שהחוק דורש ממנו הסחת דעת ממה שראה ושמע, וממילא מחוייבים אנו להניח, כי אכן מסוגל גם בשר ודם ל"מבצע פסיכולוגי" שכזה..."

(ההדגשות במקור - מ' ח'). ראה עוד: ע"פ 115/66 היימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(432 ,421 (3; ע"פ 191/58 סואעד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1329-1328 ,1325. ובלשונו של השופט בך בע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(9 ,1 (1:

"אם קיים חשש, כי היה בקבלתה של ראיה פסולה כדי להשפיע על החלטתו של השופט, במישרין או בעקיפין, כי אז יש מקום לשקול בחיוב בקשה מטעם הצד הנפגע לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט. אולם כאשר משתכנע בית המשפט לערעורים, במידה אשר אינה משאירה בנדון זה ספק סביר, כי פסק-דינה של הערכאה הראשונה לא היה משתנה אף אילמלא נפל אותו פגם בעת הדיון, אזי אין מניעה לאישור אותו פסק דין..."

דברים אלה יחולו במישרין על ענייננו, ומה לנו שנרחיב. המיבחן לבדיקתו של הליך בו נתקבלה ראיה למרות היותה בלתי-קבילה, הינו מיבחן כללי - אין הוא מנתב עצמו לשבילים אלה ואחרים שנקבעו מראש - ועיקרו הוא כאמור בסעיף 56 לפקודת הראיות: העובדה שבית משפט קמא אסף אל תיקו ראיה בלתי קבילה, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להביא לפסילתה של הרשעה. השאלה היא שאלה של קשר סיבתי - בין אותה ראיה בלתי קבילה לבין ההרשעה - לאמור: אם אותה ראיה היוותה סיבה-בלעדיה-אין (CAUSA SINE QUA NON) להרשעה. הכרעת-דין של הרשעה תיהפך על פיה רק באותם מקרים בהם יסבור בית משפט שלערעור כי לולא אותה ראיה לא היה הנאשם מורשע בדינו, או שלא תימצא לו לבית משפט שלערעור ראיה מספקת אחרת - זולת אותה ראיה בלתי קבילה - כדי לתמוך בה את ההרשעה. דומני כי בהלכה שקבע - וכפי שקבע - לא נתן חברי משקל ראוי להנחיית מחוקק זו באשר לראיות הקבילות שבאו לפני בית המשפט. לגופו של ענייננו-שלנו נוסיף, כי לדעתנו יחולו עליו דברי השופט זילברג באשר ל"משקלן הכבד של הראיות האחרות אשר היו לעיני בית המשפט"; כוונתי היא לאמון הבלתי מסוייג שנתן בית משפט קמא - ובצדק - לדברי המתלוננת, ובאי-האמון הנחרץ והחד-משמעי שהביע בית המשפט בדברי המערער - וגם זאת, לדעתי, בצדק.

34. באותו הילוך מחשבה מצאנו אמירות עוד ועוד בפסיקת בית המשפט. כך למשל משמיענו השופט ברנזון בע"פ 86/74 כהנא נ' מדינת ישראל פ"ד כח(421 (2, :423-422

"מר לנמן, שטען למערער בדעת ובכשרון, העלה שתי טענות נגד ההרשעה: הטענה הראשונה היא, שבמשפט הושמעה עדות פסולה ביחס לעברו הפלילי של המערער, ואף שהשופט המלומד לא הזכירה בפסק-דינו ולא הסתמך עליה, קשה לתאר שלא השאירה את רישומה עליו, לפחות מתחת לסף ההכרה. כשהגיש עד התביעה, רס"ר גאלי ציון, דו"ח פעולה שהכין בקשר למקרה, הוא השיב לשאלות המערער, שהוא מכיר אותו כסוחר סמים. הוא אמר: 'תפסתי אותך כמה פעמים עם סמים ומכיר אותך כסוחר סמים'. עובדה היא, שהשופט המלומד לא הסתמך על עדות זו והיא לא שימשה חומר להרשעה. בכך נבדל המקרה שלפנינו מהמקרה שהיה ב-ע"פ 153/54, שבו חיווה בית-משפט זה את דעתו -

'כי קיימת סכנה לאשר את פסק-הדין של בית-המשפט דלמטה, המבוסס על עדותו של עד יחיד, כשעד זה מסר עדות על עברו הפלילי של המערער, שהיא עדות פסולה, ואף לא אושרה לפי העובדות שהיו לשופט לאחר מתן פסק-הדין; ומסתבר שהשופט המלומד דלמטה לא התעלם מעדות זו בשעה שנתן את פסק-דינו'.

לדעתנו, רק בנסיבות מיוחדות כאלה, ניתן לפסול הרשעה על-סמך עדות פסולה ביחס לעברו הפלילי של נאשם, אף שהעדות ניתנה בתשובה לשאלותיו ואפשר לומר שהוזמנה על-ידו. בדרך כלל, הייתי אומר, שחזקה על שופט מקצועי, להבדיל מחבר מושבעים הדיוטות, שבבואו להרשיע על-סמך חומר הראיות שבא לפניו, גם בלי שיאמר זאת ממשית, יתעלם וישתחרר כליל מעדות מסוג זה, ואין כל סכנה שתהווה גורם משפיע או מסייע להסקת מסקנה מרשיעה נגד הנאשם."

דברים אלה חלים על ענייננו במלואם, הואיל ולא נמצא לנו כי בית משפט קמא הסתמך על ראיית הפוליגרף כיסוד להרשעתו של המערער, ולדעתי אף ברור כי לא הסתמך בהכרעת הדין על ראיה זו.

כך היה אף בע"פ 18-26/51 סעדון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה 843, בייחוד 854-853. בית המשפט החיל אותו מבחן על העניין שנדון לפניו, ומשנמצא לו כי "דווקא החומר הפסול ושיקולי המסיבות והעובדות אשר בטעות יסודן, הם הם אשר כבשו את ליבו של השופט..."

(בעמ' 854), החליט לבטל את הרשעת הנאשם. ואמר השופט זהר (בהסכמת השופטים אגרנט וזוסמן) על ההלכה הקובעת (בעמ' 854-853):

"ולסיכום הדברים: האם לאור כל האמור לעיל נצדק אם נבטל את ההרשעה כמבוקש? בנוגע לענין עדות פסולה אשר נתקבלה שלא כחוק, הכלל הוא, כי 'מקום שנתקבלה עדות פסולה, יבטל בית המשפט את ההרשעה, אלא אם כן ימצא כי אין מקום להנחה מתקבלת על הדעת, כי אותה עדות השפיעה על מהלך מחשבתם של חבר המושבעים (קרי: השופט) בהגיעם להכרעת הפסק, וכי הם היו מגיעים או היו נאלצים להגיע באופן בלתי נמנע אל אותו הפסק אף אלמלא נתקבלה אותה עדות. בשעת הדיון בשאלה זו נודעת חשיבות מרובה לטיבה של אותה עדות ולהדרכה שניתנה לחבר המושבעים על ידי השופט בשעת סיכומו' (ראה ארצ'בולד הוצאה 28 עמ' 340 וראה כמו כן ספרו של קני הוצ' 15 עמ' .(406

המבחן הנ"ל קל יותר להפעילו שעה שפסק-הדין ניתן לא על ידי חבר מושבעים אלא על ידי השופט גופו. כי לא הרי חבר מושבעים הפוטר עצמו באמירת 'אשם' או 'לא אשם' מבלי לפרט את דרכי מחשבתו, כהרי שופט המגלה את נימוקיו. במקרה הנדון בפנינו קבע השופט חשיבות מיוחדת ויסודית לאותה שמועה והסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת, וזה אף לאחר שהוסיף עליה נופך משלו."

מהדורה 28 של ארצ'בולד (הנזכרת בדבריו של השופט זהר) אינה תחת ידי, אך אותם דברים עצמם לימדנו ארצ'בולד במהדורה 32 לשנת 1949, בעמ' AND PRACTICE IN :322 ARCHBOLD'S PLEADING, EVIDENCE :(CRIMINAL CASES, 32ND ED., 1949, 322

"WRONGFUL ADMISSION OF EVIDENCE. - WHERE IT IS ESTABLISHED THAT EVIDENCE HAS BEEN WRONGFULLY ADMITTED, THE COURT WILL QUASH THE CONVICTION UNLESS IT HOLDS THAT THE EVIDENCE SO ADMITTED CANNOT REASONABLY BE SAID TO HAVE AFFECTED THE MINDS OF THE JURY IN ARRIVING AT THEIR VERDICT, AND THAT THEY WOULD OR MUST INEVITABLY HAVE ARRIVED AT THE SAME VERDICT IF THE EVIDENCE HAD NOT BEEN ADMITTED. IN CONSIDERING THIS QUESTION, THE NATURE OF THE EVIDENCE SO ADMITTED AND THE DIRECTION WITH REGARD TO IT IN THE SUMMING-UP ARE THE MOST MATERIAL MATTERS."

ההלכה באנגליה כיום הולכת באותה הדרך, אך לא נאריך בדברים. ראה ארצ'בולד (מהדורת 1992), כרך 1, סעיפים 7-68,7-29 עד 7-84 ,7-70.

35. חברי מזכיר את פסק הדין בע"פ 36/70 כהן נ' מדינת ישראל, אך דומני כי פסק דין זה מלמד היפוכה של מסקנת חברי. בפסק דינו באותו עניין משמיענו השופט ברנזון דברים אלה (בעמ' 344-343):

"במקרה שלפנינו ההצעה לנאשם מצד ביהמ"ש להיחקר במכונת אמת היא בעלת משמעות חמורה מיוחדת. יש בהצעה כזאת כדי להראות שבלי הבדיקה לא היה ביהמ"ש בטוח לגמרי באשמת הנאשם שלפניו."

בהמשך דבריו מוסיף השופט ברנזון דברים שחברי מצטט בפיסקה 22 לפסק דינו. הנה-כי-כן, באותו עניין עירב בית המשפט עצמו בנושא הבדיקה בגלאי-השקר - בית המשפט הוא עצמו הציע לנאשם להיחקר בגלאי-השקר - ובנסיבות אלו אין פלא בדבר שבית המשפט העליון למד על השפעה בלתי לגיטימית שבית משפט קמא לקה בה. ענייננו שונה, כמובן, ועל כך הארכנו בדברינו למעלה.

36. ואם הזכרנו את הוראות סעיף 56 לפקודת הראיות, נוסיף ונזכיר את הוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, ולפיה:

"בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין."

דומני שיש בהוראת חוק זו כדי להוסיף למסקנה הנדרשת מהוראת סעיף 56 לפקודת הראיות - להוסיף לה ולחזק אותה.

37. ולבסוף: בדקתי ונמצא לי כי בבית משפט קמא לא העלה בא-כוח המערער בסיכומיו את נושא גלאי-השקר, ומכאן ששאלה זו לא הציבה עצמה על סדר-יומו של בית-המשפט. על רקע זה אין פלא בדבר שבית משפט קמא לא נדרש לשאלה ולא הביע דעתו בה. שאלת גלאי-השקר הועלתה לראשונה בפנינו, ובעניינה טען בא-כוח המערער את שטען.

לענייננו עתה לא אחלוק כי ניתן להעלות בערעור טענה שלא הועלתה בבית משפט קמא, וכי בית משפט שלערעור יידרש לטענת חוק אף אם בית משפט קמא לא נדרש לה (נזכיר עם זאת, כי אי-התנגדות מצד נאשם להגשתה של ראיה בלתי-קבילה, יש שיראו בו "מעין הכשרה" לאותה ראיה; ראה אסמכתאות המקובצות בקדמי על הראיות, חלק שני (תשנ"א-1991) בעמ' 915-914). ואולם, העובדה שנושא גלאי-השקר לא הועלה כלל בסיכומי באי-כוח המערער בבית משפט קמא, יש בה כדי ללמד, היא לעצמה, כי נושא זה היה שולי בעיני הכל - בוודאי כך בעיני באכוח המערער; כי הכל לא ייחסו לו כל חשיבות שהיא; וכי הכל ידעו שאין בו כדי להשפיע על הכרעת הדין, לא לכאן ולא לכאן.

והנה, נושא שולי וחסר חשיבות הפך לפתע נושא עיקרי, אשר על פיו יוכרע הדין. לדעתי, הפיכת היוצרות אינה אלא הצגה מלאכותית של הליכי בית משפט קמא, ואל לנו להידרש לה.

דוגמאות מעבר לים

38. בא-כוח המערער פרש לפנינו פסיקה והלכות מארצות-הברית בנושא של גלאי-שקר, ומהן ביקש ללמוד כי יש ונכון להפוך על פיה את הכרעת הדין בענייננו, אך באשר נתגלה לבית משפט קמא כי המתלוננת נבדקה בגלאי-שקר, ואף נרמז כי נמצאה דוברת אמת. עיינתי בכל פסקי הדין שהביא בא-כוח המערער - על חלקם הסתמך חברי השופט בך - ולא מצאתי כי יש בהם, בכולם או אף בחלקם, כדי לתמוך במסקנה כי יש לזכות את המערער שלפנינו בדינו. ואולם מעבר לכך, ברצוני להעיר על אותם פסקי-דין שלוש הערות כלליות.

ראשית לכל אומר, שלא ידעתי מה עניינה של הלכה בארצות- הברית - שמא נאמר: במדינות אלו ואחרות בארצות-הברית - לענייננו- שלנו, והרי המחוקק הורה אותנו מפורשות כיצד ננהג, כך בסעיף 56 לפקודת הראיות וכך בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי. הפסיקה בארצות-הברית עשויה, אמנם, לספק לנו דוגמאות, אך לא נמצא לי כיצד יש באותן דוגמאות כדי לתמוך במערער.

39. שנית, כל האסמכתאות שהביא בא-כוח המערער, כולן למעט אחת, עניינן בהליך פלילי שלפני חבר-מושבעים, וברור לכל כי לא הרי דיון לפני חבר-מושבעים כהרי דיון לפני שופט מקצועי; והרי מלאכתו של שופט מקצועי היא ברירת הבר מן התבן, הוצאת עיקר מטפל, התעלמות מראיות בלתי קבילות, ומתן משקל לראיות קבילות, ראיה ראיה ומשקלה-שלה. אשר לאותו עניין בודד שנדון לפני שופט מקצועי, וללא חבר מושבעים: באותו מקרה הורשע הנאשם בערכאה ראשונה, ובית המשפט שלערעור דחה את הערעור ואישר את ההרשעה.

אני מסכים עם חברי השופט בך - כיצד אוכל שלא להסכים עימו - כי שופט, כל

שופט, הוא בשר-ודם, וממילא אין הוא חסין מפני השפעות חיצוניות, בין בהכרה בין בתת-הכרה. ואולם בה-בעת, דומה שהכל יסכימו כי לא הרי שופט מקצועי כהרי חבר-מושבעים, ולמיצער משתי בחינות עיקריות אלו: ראשית, בהיותו בעל מקצוע, יידע שופט לנתב את מחשבתו בדרך רציונאלית ועל-פי הלכה המחייבת אותו, ומסקנה נדרשת מאליה היא, כי שופט מקצועי מצוייד ביתר-כוח ותבונה מאשר חבר-מושבעים לעמוד בפני השפעות בלתי רלבנטיות. הדברים נלמדים מאליהם, כך מורה ההלכה, ומה לנו שנוסיף. שנית: במקומות בהם נוהגת שיטת המושבעים, הכרעת הדין נעשית אך ב"אשם" או ב"לא אשם". התשובה לשאלה אם הושפע חבר-המושבעים - כולו או חברים בו - מראיה בלתי קבילה, תישאר לעולם (למיצער, מבחינה משפטית) טמונה בליבו של חבר בחבר-המושבעים, או קבורה באוזני הכתלים שביניהם נועץ חבר-המושבעים בינו לבין עצמו.

עניינו של שופט מקצועי שאני, שהרי חייב הוא לנמק את פסק-דינו, ואכן מנמק הוא את פסק-דינו. משכך פני הדברים, יכול בית משפט שלערעור לבחון אם הושפע בית משפט קמא מראיה בלתי קבילה, ועל דרך זה יידע לנהג את אורחותיו ולהכריע בדין הערעור.

תהליך רציונאלי זה חייב מעצמו להשפיע על שיטת משפט כשלנו, בה יושב אך שופט מקצועי בדין, וממילא לא נוכל להקיש אלא בזהירות רבה - וביותר מאשר בתוספת קב חומטין - משיטות משפט הקובעות הלכה בעניינו של חבר-מושבעים.

40. הבחנה חשובה זו - בין חבר-מושבעים מזה לבין שופט בעל- מקצוע מזה - עשויה אף להוליך לחזקה-לכאורה כי שופט בעל-מקצוע יתעלם בהכרעתו מראיה בלתי קבילה, בעוד אשר לא נוכל להחזיק חזקה מעין-זה בעניינו של חבר-מושבעים. אמר על כך בית המשפט בפרשת U.S. EX REL. BERKERY V. MYERS 242 F. SUPP. 515, 517 (1965):

"WE START WITH THE PRESUMPTION THAT A TRIAL JUDGE SITTING WITHOUT A JURY IS PRESUMED TO ACT ONLY UPON THE COMPETENT EVIDENCE IN THE CASE BEFORE HIM... A JUDGE, FROM THE TIME OF LAW SCHOOL, IS TRAINED IN DISREGARDING IRRELEVANT FACTS IN REACHING ANY CONCLUSION. HIS EXPERI -ENCE AS A LAWYER AND A JUDGE FURTHER REINFORCES THIS DISCIPLINE."

וראוי כי נקרא אף את דבריו של בית המשפט בפרשת .MACCORMICK V

(1984): MACCORMICK, 478 A.2D 678, 682-683 "THE INTEGRITY OF THE FACTFINDING PROCESS IN A NONJURY CASE DEPENDS UPON THE PROFESSIONAL TRAINING AND EXPERIENCE OF THE PRESIDING JUDGE IN MAINTAINING A SEPARATION OF HIS FUNCTIONS OF RULING ON LEGAL QUESTIONS AND FINDING THE FACTS. HE HAS THE RESPONSIBILITY, LONG REPOSED IN OUR JUDICIARY, OF ASSURING THAT HIS MENTAL PROCESSES IN FACTFINDING ARE NOT 'TAINTED' BY INADMISSIBLE EVIDENCE... IT IS TRUE THAT JUDGES BEING FLESH AND BLOOD, ARE SUBJECT TO THE SAME EMOTIONS AND HUMAN FRAILTIES AS AFFECT OTHER MEMBERS OF THE SPECIE; HOWEVER, BY HIS LEGAL TRAINING, TRADITIONAL APPROACH TO PROBLEMS, AND THE VERY STATE OF THE ART OF HIS PROFESSION, HE MUST EARLY LEARN TO PERCEIVE, DISTINGUISH AND INTERPRET THE NUANCES OF THE LAW WHICH ARE ITS 'WARP AND WOOF.' ... IT IS TRIAL JUDGES' EXPERIENCE AND TRAINING, AND THEIR LONG TRADITION OF PROFESSIONALISM, THAT GIVE RISE TO THE FIRMLY ESTABLISHED RULE THAT A COURT LEARNED IN THE LAW IS PRESUMED TO RENDER ITS DECISION ON THE EVIDENCE IN THE CASE WHICH IS LEGALLY ADMISSIBLE EVEN THOUGH INADMISSIBLE TESTIMONY BE RECEIVED. THIS PRESUMPTION MUST BE REBUTTED BEFORE THE RECEPTION OF SUCH EVIDENCE BY THE COURT WILL BE DEEMED PREJUDICIAL..."ולסיכום ההלכה נעיין ב- MCCORMICK ON EVIDENCE (WEST PUBLISHING

CO., 4TH. ED.) VOL. 1 SEC. 60: "THE JUDGE WILL BE PRESUMED TO HAVE DISREGARDED THE INADMISSIBLE AND RELIED ON THE ADMISSIBLE EVIDENCE."המדובר הוא אך בהנחה לכאורה, וניתן כמובן לסותרה בראיות נוגדות.

41. דבר שלישי: לתמיכה בטיעונו כי דין המערער זיכוי, הסתמך בא-כוחו על הלכות שנקבעו במספר פסקי-דין במדינות שונות בארצות הברית, ואלה פסקי הדין:

(1984) ;COMMONWEALTH V. YORK 486 A.2D 502

;COMMONWEALTH V. KEMP 410 A.2D 870 (1979)

(1984) ;GUSFEIRD V. STATE 480 A.2D 800

(1983) ;ROBERTS V. COMMONWEALTH 657 S.W. 2D 943 WILSON V. STATE 320 S.E.2D 364 (1985)

והנה, בפסקי דין אלה החליט, אמנם, בית משפט שלערעור כי קבלתה של ראיה בעניינו של גלאי-שקר היה בה כדי לפגום בהליכים, אך על כל אותן אסמכתאות ניתן להוסיף ולומר שני אלה: ראשית, עניינם של אותם משפטים היה בהליכים פלילייים בפני חבר מושבעים. שנית, והוא עיקר לענייננו עתה: בכל אותם הליכים כולם הורה בית משפט שלערעור לא אך לבטל את הכרעת הדין של בית משפט קמא, אלא להחזיר את הדיון למשפט מחדש (NEW TRIAL) בערכאה ראשונה, או להחזיר את הדיון לערכאה ראשונה, להמשך הליכים בצירוף הוראות (בפסק דין נוסף שהביא בא-כוח המערער והוא CROMER V. STATE 320 S.E.2D 751(1984) נדחה ערעור על הרשעה). הוא הדין בפרשת .WONG SUN V. U.S, הנזכר על ידי חברי בפיסקה 18 לפסק דינו. גם באותו עניין לא זוכה הנאשם מכל וכל: בית המשפט העליון של ארצות הברית החליט לבטל את פסק-הדין שהרשיע את הנאשם, אך הוסיף והחזיר את הדיון לבית משפט של ערכאה ראשונה להמשך ההליכים (REMANDED TO "[]THE CASE IS THE DISTRICT COURT FOR FURTHER PROCEEDINGS CONSISTENT WITH".THIS OPINION). כך היה אף בפרשת COMMONWEALTH V. CONTI (הנזכר אף הוא בפיסקה 18 לפסק דינו של חברי): פסק ההרשעה של ערכאה קמא בוטל, והנושא הוחזר לאותה ערכאה למשפט מחדש - NEW TRIAL.

כשאני לעצמי, דומני שיש להבחין בין ביטול הכרעת-דין והחזרת הדיון לערכאה ראשונה לדיון מחודש, לבין ביטול הכרעת-דין והורייה על זיכוי נאשם (ולו מן הספק), והוא ענייננו. סבורני כי ידו של שופט תהיה קלה ביותר בביטולה של הכרעת-דין מקום שהוא מורה על עריכת משפט מחדש, מאשר במקום בו מורה שופט על ביטולה של הכרעת-דין ובזאת אומר הוא לסיים את ההליכים כולם. מכל מקום, קשה בעיניי כי נלמד היקש לענייננו-שלנו - בו אומרים חבריי לשלח את המערער חופשי לביתו - מאותן אסמכתאות בהן הורה בית משפט בארצות הברית על קיומם של הליכים חדשים. משידענו כך, ממילא סר טעם לנסות ולבדוק לגופן הלכות שנקבעו באותם פסקי דין שהבאנו למעלה (מה גם, שלגופן לא ראיתי כיצד תומכות הן במערער).

42. נמצא לנו איפוא, כי הלכה שנקבעה בארצותהברית עשויה להיות לנו לעזר אך במעט, וככל שהיא לעזרנו, דומני שהיא תומכת בדברים שאמרנו למעלה.

סוף דבר

43. כללם של דברים: לו נשמעה דעתי, היינו דוחים את הערעור ומאשרים את פסק דינו של בית משפט קמא.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך.

ניתן היום, יג' בטבת תשנ"ד (27.12.93).