(ב) אם יתברר כי הכספים הוצאו מן החשבונות, לחייב את הנתבעת מס' 1, ביחד ולחוד עם הנתבעים 2 ו-3, לשלם לתובעים שווים של מחצית הכספים שנמצאו בחשבונות המפורטים בסעיף 23 ביום פטירת המנוחה בתוספת ריבית והצמדה מיום הוצאת הכספים ועד ליום התשלום בפועל".

בכתב תביעתם מציינים המבקשים כי כספיהם של בני הזוג שנצברו בתקופת נשואיהם, הופקדו, בחלקם, בחשבונות על שם שניהם, ובחלקם בחשבונות על שם המנוח. וכי "למעט חשבון אחד שהינו כספי גימלה ממשרד הבטחון, ושהמנוח הביע בחייו את רצונו כי יהיו שייכים לנתבעים מס' 2 ו-3, שאר החסכונות לסוגיהם, שנפתחו או הושקעו בהם כספים במהלך חייהם המשותפים של המנוחים, נועדו להיות חלק מהרכוש המשותף הנצבר לטובת המנוח והמנוחה".

עוד טענו המבקשים בכתב תביעתם כי:

"לאחר מותה של המנוחה, ואף קודם לכן, רוקנה הנתבעת מס' 1 בעצמה ו/או באמצעות המנוח ו/או באמצעות אחרים את כל החשבונות שהיו על שם המנוח או על שם המנוחה ביחד עם המנוחה.

בין היתר פעלה הנתבעת מס' 1 תוך ניצול אמונו של המנוח בה ו/או תלותו בה ו/או חולשתו הגופנית ו/או השכלית...

לחילופין, יטענו התובעים כי הנתבעת מס' 1 פעלה במירמה ו/או בהטעייה ...".

בסעיף 23 לכתב התביעה מציינים המבקשים כי לא ידועים להם כל החשבונות של המנוחים וסכומי הכסף שהיו מופקדים בהם ביום פטירת המנוחה, אך ככל שידוע להם היו קיימים החשבונות שפרטו בהמשך הסעיף.

3. לאחר הגשת התביעה (וכתבי ההגנה) הגישו המבקשים לבית המשפט קמא "הודעה על בקשת רשות לעיין בספר בנקאי - במעמד צד אחד (לפי סעיף 39 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971)".

בקשתם של המבקשים היתה כי יורשה להם (או לבאי כוחם) "לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספרים בנקאיים" המתייחסים לחשבונות שהתנהלו בשלשה בנקים (משיבים 7-5) על שם המנוח, על שמו ועל שם המשיבה מס' 1, או על שמו ועל שם המנוחה. "זאת לגבי התקופה שממועד פתיחת החשבונות - עד היום או עד מועד סגירתם", כולל החשבונות שפורטו בסעיף 23 לכתב התביעה.

המשיבים 4-1 התנגדו לבקשה, ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות (נוסח חדש) ועל חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

ההחלטה שנתן בית המשפט קמא, בה דחה בקשה זו של המבקשים, היא שעומדת לדיון בבקשה שלפנינו, אותה שמענו כאילו ניתנה רשות ערעור, ונתקיים דיון בערעור.

4. בית המשפט קמא דחה את טענת המשיבים ככל שהיא נסמכת על סעיף 15א' לפקודת הבנקאות. לדעת השופט המלומד:

"להוראה זו אין דבר עם הענין שלפני... אין מדובר כאן על סודיות מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק. הסעיף מבטיח סודיותו של מידע שבנק מסר לבנק ישראל. פטור מחובת הסודיות ניתן בשתי הזדמנויות: כאשר נגיד בנק ישראל סבור שהדבר דרוש לצרכי תביעה פלילית או כאשר בנק, שממנו התקבל המידע, נתן הסכמתו לגילוי המידע. באת כוח המשיבים טענה, כי מדובר כאן בהסכמתו של הלקוח למסירת מידע על ידי הבנק. לפירוש זה אין אחיזה לא מבחינת לשונו של החוק ולא מבחינת תכליתו...".

מסקנה זו ונימוקיה מקובלים עלי, והם מתיישבים גם עם הנאמר בע"א 174/88 (גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(566 ,563 (1, להלן - הלכת גוזלן), כי סעיף 15א' לפקודת הבנקאות "מדבר אך בידיעות ובמסמכים לפי הפקודה, והפקודה, לענייננו, אינה מתייחסת ליחסי בנק ולקוח". לפיכך גם לא חל סעיף 7)2) לחוק הגנת הפרטיות לפיו פגיעה בפרטיות היא, ב"הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" (כאמור בהלכת גוזלן).

5. אשר לתחולתו של סעיף 8)2) לחוק הגנת הפרטיות הנוגע ל"הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבע בהסכם מפורש או משתמע", אמר השופט המלומד כי:

"בענין גוזלן לא חיווה בית המשפט דעתו בשאלת תחולתה של פסקה (8). גישתו זו של בית המשפט נבעה מכך, שלדעתו אין הוראה זו יכולה להגן על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש באותו חשבון. בפני אין טענה כזו, ואין לי אלא להיזקק לשאלה, אם יש בפסקה (8) כדי למנוע גילויו של מידע על חשבונות לקוח בבנק".

בשאלה זו פסק כי נראה שקיים הסכם מכללא בין לקוח והבנק בדבר חובת סודיות, שלפיו לא יגלה הבנק מידע המתייחס ללקוח. סעיף 8)2) לחוק הגנת הפרטיות חל גם בהסכם משתמע, ומכאן כי הפרתו של ההסכם המשתמע בין הבנק והלקוח, מהווה פגיעה בפרטיות.

סעיף 39 לפקודת הראיות (נוסח חדש) קובע אמנם כי:

" (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר הבנקאי.

(ב) צו לפי סעיף זה אפשר שיינתן בלי להזמין את הבנק או כל בעל דין אחר או לאחר שהוזמנו, והצו יומצא לבנק שלושה ימים תמימים לפני הזמן שבו יש לקיים את הצו, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

אולם אין, לדעת השופט המלומד, בסעיף זה, המאפשר דרך נוחה לבנקים למסירת מידע, משום נקיטת עמדה באשר לסודיות המידע שברשות הבנק. מה עוד שחוק הגנת הפרטיות הינו חוק מאוחר יותר, "ונקבעו בו נורמות התנהגות חדשות, אשר נועדו לשנות מדרכי ההתנהגות, שהיו מקובלות עד לחקיקתו".

ומסיים השופט המלומד ואומר:

"העולה מכאן הוא, שכאשר מדובר במידע אודות חשבונותיו של אדם, לא יוכל הבנק למסרו ולא יוכל בית המשפט לצוות על מסירתו, אלא בכפוף לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981. מבלי לערוך רשימה ממצה נראה שלא תהיה מניעה למסירת מידע בנסיבות הבאות:

(א) מידע לגבי תאגיד. לאור סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות אין הגנתו פרושה על מידע של תאגידים.

(ב) מידע הנוגע לחשבונות עסקיים, להבדיל מחשבונות פרטיים. סעיף 8)2) כסעיפי משנה אחרים לסעיף 2, מדבר בחובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם ולא לגבי כל ענייניו.

(ג) מקרים שבהם בית המשפט היה מתיר קבלתו כראיה של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, בעשותו שימוש בשיקול דעתו על פי סעיף 32 לחוק.

היענות הבנק לדרישה של המבקשים היתה מהווה פגיעה בפרטיות. המידע שהיה מושג כך היה בלתי קביל לאור סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות סעיף 32 הותיר להחלטתו של בית המשפט, מטעמים שיירשמו, את קבלתו של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. מאותם טעמים יוכל בית משפט להורות לבנק על המצאת מידע תוך פגיעה בפרטיות. המצאת המידע בהתאם לצו של בית משפט לפי סעיף 39, לא מהווה הפרה של חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו... אולם בארץ, שלא כבאנגליה, בית המשפט המתבקש להוציא את הצו לפי סעיף 39, מוגבל מכח חוק הגנת הפרטיות.

בפני לא הובאו טעמים המצדיקים פגיעה בפרטיות לענין שיקול הדעת על פי סעיף 32, באשר המבקשים סברו שאין עוד מכשול כלשהו בדרכם מכחו של סעיף 39 לפקודת הראיות".

6. מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות (ראה ,E. P. ELLINGER, MODERN BANKING LAW (1987 (OXFORD) P. 96-97. בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית, ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו.

אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא יחסית. סייגיה של חובה זו, הובאו עוד בפסק הדין בעניין TOURNIER V. NATIONAL

PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND (1924) 1 K.B. 461, 471-473 על ידי השופט BANKES, באומרו:

"AT THE PRESENT DAY I THINK IT MAY BE ASSERTED WITH CONFIDENCE THAT THE DUTY IS A LEGAL ONE ARISING OUT OF CONTRACT, AND QUALIFIED. IT IS NOT POSSIBLE TO FRAME ANY EXHAUSTIVE DEFINITION OF THE DUTY, THE MOST THAT CAN BE DONE IS TO CLASSIFY THE QUALIFICATION, AND TO INDICATE ITS LIMITS... ON PRINCIPLE I THINK THAT THE QUALIFICATIONS CAN BE CLASSIFIED UNDER FOUR HEADS: (A) WHERE DISCLOSURE IS UNDER COMPULSION BY LAW; (B) WHERE THERE IS A DUTY TO THE PUBLIC TO DISCLOSE; (C) WHERE THE INTERESTS OF THE BANK REQUIRE DISCLOSURE; (D) WHERE THE DISCLOSURE IS MADE BY THE EXPRESS OR IMPLIED CONSENT OF THE CUSTOMER".

כדוגמא לקטגוריה הראשונה מובאת בפסק הדין הנ"ל חובתו של הבנק לציית לצו שניתן לפי BOOKS EVIDENCE ACT, 1879 אBANKERS, שסעיף 7 שבו זהה לסעיף 39 לפקודת הראיות שלנו. וכפי שנאמר בהלכת גוזלן, מבוססת היטב ההלכה באנגליה כי סעיף 7 לאקט האנגלי מוגבל "לאותם מקרים, שבהם חשבון בנקאי הוא בצורה או במהות חשבונו של בעל דין בהתדיינות, למשל כשחשבון המתנהל בבנק בשמו של צד שלישי הוא בפועל חשבונו של בעל הדין".

בהלכת גוזלן לא ראה בית המשפט לקבל את הטענה "ששומה על בית משפט בישראל לסטות מן ההלכות האנגליות לאור הרקע החקיקתי השונה הקיים בשתי המדינות", תוך שהוא מתייחס לסעיף 7) 2) לחוק הגנת הפרטיות אולם בית המשפט לא חווה דעתו אם סעיף 8)2) לחוק הגנת הפרטיות יכול היה לחול על העניין הנדון לפניו. אם כי הוסיף כי גם אם יש תחולה לפיסקה (8) אין היא "יכולה להגן אלא על מי שבתום-לב מבקש להגן על 'עניניו הפרטיים' ולא על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש בחשבונו המתנהל בבנק".

7. בבואנו לדון בסעיף 8)2) לחוק הגנת הפרטיות יש להסיר מיד טענה שטען בא כוחם המלומד של המבקשים, והיא כי סעיף זה אינו מגן על מי שנפטר. שכן נוקט הוא לשון "אדם", ואין לך "אדם" אלא מי שהוא בחיים. פירוש זה, שמשמעו כי זכות הפרטיות, שהיתה לאדם בחייו, על פי החוק, הופכת למרמס לאחר מותו, נוגד את תכלית החוק. זכות הפרטיות האמורה אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות, והיא ממשיכה להיות מוגנת גם אחרי מותו. אלא שבמקומו של בעל הזכות ה"מקורי", שעם מותו אינו כשר עוד לזכויות (ראה סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962), באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהיתה למורישם.

8. אם אמרנו כי המערכת הבנקאית, שקיומה הוא מאינטרס הלקוחות והציבור, גם יחד, בנויה על חובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו, הרי שאמירה זו תהא חסרת משמעות אם לא תתחייב מכך המסקנה בדבר קיומו של חיסיון בין הבנק והלקוח, שמשמעו הענקת פטור לבנק מן החובה (החלה על כל עד) לגלות לבית המשפט את כל המידע הרלוונטי למשפט שבידו. זאת על אף שאין בפקודת הראיות הוראה מפורשת בדבר חיסיון כזה. וכבר אמר הנשיא שמגר בב"ש 368 ,298/86 (ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(354 ,337 (2) כי:

"בשיטת המשפט שלנו, בה נתגבשו הכללים של דיני הראיות, במידה רבה יחסית, בפסיקתו של בית המשפט, ובה לא הגענו לכדי קודיפיקציה בצורת חוק ראיות כולל וממצה, אין מניעה לכך שנכיר בקיומה של הלכה בדיני הראיות, שאין לה ביטוי מפורש בחוק החרות ואשר התפתחה בדרך שבה צמחו ועלו רבות מן ההלכות שלנו בדיני הראיות, ומה גם שהיא שואבת מתפיסות היסוד שלנו בתחום החוקתי הכללי".

(ראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה ששית, בעריכת ד"ר ש. לוין סעיף 356, בעמ' 418, וכן המ' (ת"א) 2958/87 בוררות עירית ת"א נ' ארגון העובדים בעירית ת"א, פס"מ תשמ"ח א' 216 ,213).

איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 8) 2) לחוק הגנת הפרטיות ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק תוכן חדש בסעיף 39 לפקודת הראיות. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא "תוצאה טבעית ממהותו של העניין" (כאמור בב"ש 368 ,298/86 הנ"ל).

9. אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק. האם יסוג אז החיסיון, הבא להגן הזכות לפרטיות, שהחברה מעוניינת כי תישמר, מפני האינטרס החיוני האחר שהוא נשמת אפה של מדינה מתוקנת?

בהתייחסו לטענה "שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד, ובהתנגשות בינה לבין ערכים אחרים דין הוא שידה של הזכות לפרטיות תהא על העליונה", אמר השופט ש. לוין בבג"צ 3816 ,3815/90 (גילת נ' שר המשטרה, פ"ד מה(423 ,414 (3) כי:

"אין ספק בדבר, שבבואנו לפרש הוראת דין, נביא בחשבון שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה, אך לא נהיה פטורים מלבחון את מכלול הגורמים והערכים הנוגעים לעניין, שרק שיקלולם, במסגרת הוראת הדין, עשוי להביא אותנו לתוצאה המתחייבת לפי הדין".

אין, על כן, לומר כי לזכות לפרטיות מעמד של בכורה בכל מקרה, ויישומו של חוק הגנת הפרטיות כרוך באיזון בין שני האינטרסים המנוגדים, עליהם עמדנו קודם (על הצורך "באיזון אינטרסים בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור להשיג מידע למטרה זו או אחרת", עמד השופט בך בע"פ 527,480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(691 ,673 (3, וכן מאמרו של פרופ' ז. סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט תשמ"ג-תשמ"ד, 177 ,175).

שאם לא נגיע לנוסחת איזון בין שני הערכים כי אז נקעקע את יסוד קיומה של מערכת השיפוט. וכדברי הנשיא שמגר בב"ש 368 ,298/86 הנ"ל (בעמ' 358):

"...החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. בלעדיה יהפוך ההליך מבירור על יסוד כל המידע הרלוואנטי לאיסוף אקראי של נתונים מפי אלו המוכנים לנדבו מרצונם. האינטרס של בעלי הדין הרוצים בגילוי האמת הוא, בדרך כלל, בכך שכל אדם, הכשר להעיד והיכול להביא לפני בית המשפט עדות השייכת לעניין, אכן יחוייב לעשות כן. יתרה מזאת, הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין אלא גם זו של הציבור: תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה תלויה הרי, בין היתר, בקיומם של הליכים משפטיים, המשרתים את מטרתם ומשיגים אותה, ואם מסירת עדות היא חלק מהותי מן ההליכים, אשר בלעדיה ההליכים לא ייכונו ולא ניתן יהיה לקיימם כיאות, הרי יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין".

ראיה לדבר כי השמירה על הפרטיות אינה ערך מוחלט, מצויה בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כלל של איזון לקבילותו של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, ולפיו:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

10. עניין לנו, אם כן, בחיסיון יחסי, שיש לאזנו על פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים. ודוק, בדברנו על איזון לא נתכוונו רק לשימוש שיעשה בית המשפט בהוראת סעיף 39 לפקודת הראיות, אלא גם על עדות של בנקאי בבית המשפט, כשהוא נדרש לגלות חשבונות בנקאיים, לאחר שהוזמן כעד "לפי צו בית המשפט שניתן מטעם מיוחד", כאמור בסעיף 38 לפקודת הראיות. שהרי אין נפקא מינה לסוגייתנו בין כל אחת משתי הדרכים לגילוי החשבונות.

מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה).

שנית, על בית המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות. שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".

שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להשען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.

ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.

כל זאת אמרנו לגבי גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החיסיון הוא שלו, ומשוויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה). ואילו לגבי חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר", (כאמור בהלכת גוזלן, בעמ' 565), שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען, והובאה ראיה לכאורית לטענה זו, כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, על אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר לחשבונו של אותו צד שלישי כספים, שלא בתום לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי.

11. המתבקש מדברינו, כי הערעור יתקבל, החלטתו של בית המשפט קמא תבוטל, והדיון בבקשה יוחזר לבית המשפט קמא כדי שיוכרע בה על פי אמות המידה שהותוו בסעיף 10 לעיל.

המשיבים 4-1 ישלמו למבקשים שכר טרחת עורך-דין בסך -.5000 ש"ח.

השופט מ. חשין

"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו": כך הורנו סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (חוק הפרטיות) והוא, כלשון כותרת השוליים: "איסור הפגיעה בפרטיות". מוסיף סעיף 2 לאותו חוק ומונה, בזה אחר זה, מעשים אלה ואחרים העולים אליבא דמחוקק כדי פגיעה בפרטיות. בין אלה בא מעשה שבפיסקה (8), הקובעת וזו לשונה:

"פגיעה 2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

בפרטיות מהי (1) .........................

.............................. (8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; ... " אף לפני היות חוק הפרטיות כך היה, שאם נטל אדם על עצמו בהסכם מפורש או משתמע לשמור בסוד ענייניו הפרטיים של זולתו, נתפש המתחייב על חבותו; ומי שכך חייב עצמו והפר חיובו, ראה בו הדין מפר הסכם, על כל התוצאות הנדרשות ממעשה הפרתו של הסכם. בא חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהיתה כבר בנמצא, והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות - ובה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם - אין היא אך גדר הפרת חוזה: רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצידה (סעיף 5 לחוק). במשפט על פגיעה בפרטיות מוסמך בית משפט ליתן לנפגע סעדים מיוחדים (סעיף 29 לחוק), וחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול הוא, כעקרון, לשמש ראיה בבית משפט אלא אם הורה בית משפט אחרת (סעיף 32 לחוק).

2. יחסי בנק-לקוח משמיעים מאליהם חובת סודיות שבנק חייב ללקוחו, וכך נפסקה הלכה זה מכבר:

TOURNIER V. NATIONAL PROVINCIAL UNION BANK OF ENGLAND [1924] 1KB 461; PAGET'S LAW OF BANKING (10TH ED, 1989) 254;

ELLINGER, MODERN BANKING LAW, (OXFORD, 1987) 96 FF.)עד חוק הפרטיות איפוא, בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב בהפרת הסכם (ואוליי אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו אף כמי שעבר עבירה פלילית. בעוטפו אותה בחומות אלו שבנה לה סביב-סביב, הפך המחוקק את זכות הפרטיות לזכות מעין-קניינית, ואף לערך לעצמו. מגמה זו הגיעה לשיא בחוק יסוד: כבוד אדם וחרותו (שאין טוענים לחלותו על ענייננו), ובו עלתה הפרטיות במעלות ערכי החברה בישראל והפכה זכות יסוד. וכלשון סעיף 7(א) לחוק היסוד:

"כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו."

3. לא יחלוק איש על-כך, שבנק אשר גילה מידע על חשבונות לקוחו - בלא הסכמת הלקוח ובלא שצווה על כך בידי רשות בת-סמך - עבר על לאו שבהוראת סעיף 8)2) לחוק הפרטיות. חובת סודיות כלפי לקוח, בנק נושא בה כל העת ובכל אתר, וכעקרון אין הוא מתנצל מחובתו זו אף בבית משפט. כך, למשל, אם במשפט בין ראובן לבין שמעון מוזמן בנק לוי כעד, וראובן או שמעון מבקשים את לוי לגלות מידע על חשבון שיהודה מנהל באותו בנק, זכאי הבנק - יתירה מזאת: חייב הוא - לסרב להשיב לשאלות ולגלות מיסמכים, שהרי צווה בידי החוק לשים מחסום לפיו ושלא לגלות סודותיו של יהודה.

אכן, זר ומוזר היה זה, לו במשפט שבין ראובן לבין שמעון ניתן היה לחייב את בנק לוי לגלות את סודותיו של יהודה, וליהודה אין כל נגיעה ישירה למשפט. ובלשונו של השופט שלמה לוין בפרשת גוזלן (שם, בעמ' 565):

"שאלה אחרת היא, מהו השימוש בסמכות, שראוי לעשותו... כנגד מי שאינו בעל דין בתובענה.

בצדק ציינה השופטת המלומדת, שהשימוש בסמכות צריך להיות זהיר, ואין לתת את הצו המבוקש נגד צד שלישי אלא בנסיבות נדירות ביותר. כבר בשנת 1897 אמר שומר המגילות לינדלי כי 'יהא זה מפלצתי' להניח, שבגדר הליך בין ראובן לבין שמעון תינתן לבעלי הדין גישה חופשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים: (POLLOCK V. GARLE (1889 ...".

כך היה אף בפרשת גוזלן עצמה, שבהתדיינות בין ראובן לבין שמעון, ביקש ראובן לעיין ברישומים בנקאיים בחשבונו של גוזלן, וגוזלן התנגד לדבר בכל תוקף. על חובתו זו העקרונית של בנק - חובתו ובצידה זכותו - שלא לגלות סודות של לקוחותיו לצד שלישי, יסכימו הכל, ואף אני אספח אל המחנה. נזכור עם זאת, שגם לכלל זה יימצאו יוצאים, כדברו של חברי השופט גולדברג.

4. ואולם מה דין הוא במקום שבעל-הסוד אינו זר להליכים שלפני בית המשפט - כפי שהיה בפרשת גוזלן - אלא הוא-עצמו בעל-דין?

ההליכים הם בין ראובן לבין יהודה; ליהודה חשבונות בבנק לוי; וראובן מזמין את איש-הבנק להעיד על חשבונותיו של יהודה, ולהציג מסמכים על אותם חשבונות. האם גם במשפט זה, במשפט בו בעל החשבון - והוא בעל-הסוד - צד להליכים, יכול הבנק - יכול ואפשר אף חייב - לטעון לחובתו לשמור על סודותיו של יהודה? חברי המכובד עליי, השופט גולדברג, סובר שאכן כך הוא דין, לאמור: בנק נושא על גבו חובת סודיות אף בהליכים שבהם בעל-הסוד הינו נתבע (או תובע). ואולם, כך מוסיף חברי, חובת סודיות זו אין היא אלא חובה יחסית, וכנגד האינטרס של אי-גילוי סודות, אפשר יעמדו אינטרסים כבדים ממנו. בית המשפט יבחן איפוא את האינטרסים מכאן ומכאן, וחברי מציע הנחיות אלו ואחרות להדרכת בית המשפט כיצד ימצא דרכו במבוך. דעתי-שלי שונה, שלדידי במערכת עובדות מעין זו - כלומר: במקום בו בעל-הסוד הוא צד להליכים העיקריים, כתובע או כנתבע - אין מתעוררת כלל שאלת הסודיות, וממילא לא יתעורר כל צורך לערוך איזון אינטרסים. מסקנה זו מתחייבת, לדעתי, הן מצד לשונו של החוק, הן מצד הגיונם של דברים, הן מצד ההלכה. הבה נעבור על הדברים, אחד לאחד.

5. נפתח בלשון החוק, והיא בראשית הדרך. דבר חוק הפרטיות הוא, שבמקום בו נטל אדם על עצמו, בהסכם מפורש או משתמע, חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של זולתו, ולאחר מכן עבר והפר אותה חובה שחייב עצמו בה, רואים אותו כמי שפגע בפרטיות של הזולת. פירוש החוק כפשוטו מעלה נגד עינינו צירוף אירועים בו מפר בעל-ההסכם את חובת הסודיות, ומגלה לצד שלישי את שאסור היה לו לגלות. בעל-החובות פועל מרצונו הטוב והחופשי, ומפר הוא חובה שנטל על עצמו. וכך, למשל, היה בפרשת טורנייה שלעיל.

ענייננו שונה, כמובן, שהרי מדברים אנו בסמכות בית המשפט לצוות על הבנק לגלות סודותיו של לקוחו. אם יצווה בית משפט על הבנק לגלות מידע על דבר חשבונות לקוחו, והבנק יישמע לצו ויגלה אותם סודות, פשוט הוא שהבנק לא הפר כל חובה המוטלת עליו, והרי פעל על-פי צו בית המשפט (ראה גם פרשת גוזלן, שם, בעמ' 566ו). שיטת המשפט לא תדבר בשני קולות - בדיסהרמוניה - ולא נקבל כי בקול אחד תאסור על גילוי סודות ובקול שני תצווה על גילוי סודות. שתי הידיים תקרבנה או תרחקנה, ולא נסכים כי יד אחד תקרב ויד שניה תרחיק. ואם זו הדרך לפירוש הדין - וזו לדעתנו הדרך - כי אז הקושייה הצורכת פתרון אינה קושיית הסודיות וחובת-הסודיות - כשהיא לעצמה - אלא השאלה אם קנה בית משפט סמכות לצוות על הבנק לגלות את סודות לקוחו; ואם קנה סמכות - כיצד יפעיל סמכותו זו.

פרשת גוזלן לימדה אותנו כי בית המשפט קנה סמכות כך לצוות, והוסיפה והדריכה אותנו כיצד יעשה בית המשפט שימוש בסמכות במקום שבעל-החשבון זר להליכים. ומה דין במקום שבעל-החשבון צד להליכים כתובע או כנתבע? לדעתי, התשובה לשאלה היא זו, שהבנק לא קנה זכות אל-מעבר לזכותו של בעל-החשבון, ובה-בעת אין הוא נושא בחובה אל-מעבר לחובתו של בעל-החשבון. יש לראות את הבנק כמו נבלע הוא בבעל-החשבון, וזכותו של בעל החשבון היא אף זכות הבנק, לא חסר אך גם לא יתר. זכות הבנק נגזרת מזכות הלקוח, ועל-כן אין לו לבנק אלא מה שיש ללקוח. ואם אלה פני הדברים, דומה בעיניי כי חובת הסודיות שהטיל הלקוח על הבנק - ואשר הבנק סבר וקיבל על עצמו - נעלמת מעצמה ואיננה, שהרי נבלעת היא בזכות-העל של הלקוח (באשר לעצם המידע עצמו). אם קנה הלקוח זכות שלא-לגלות אותו מידע - יוכל לטעון לאותה זכות; אם לא קנה הלקוח זכות שלא-לגלות אותו מידע - ייאלץ לחושפו; בין כך ובין כך, זכותו וחובתו של הבנק כלפי הלקוח אין הן באות כלל אל זירת הוויכוח. לענייננו כאן לא ידעתי מה הוסיף חוק הפרטיות על הדין ששרר עובר לו; ונזכור-נא ואל נשכח, כי ענייננו כאן נסוב על זכות שמקורה בהסכם - הגם שאינטרס הציבור תומך בה - לאמור, בזכות שבעל-הסוד יצרה - הוא ולא החוק - ובמאמר יכול הוא אף לבטלה. זכות שכך נוצרה וכך היא חיה וקיימת, אין זה ראוי כי ניצוק אל-תוכה תכנים הגולשים אל-מעבר למסגרתה המקורית.

6. ולהגיונם של דברים: רישומים בסיפרי בנק ומיסמכי לקוח המצויים בבנק, שייכים הם - למיצער, מושגית - ללקוח. הבנק אין הוא אלא ידו הארוכה של הלקוח, ומידע שבידו מחזיק הוא בו עבור לקוחו (אין אנו מדברים כאן על חילוקי דעות בין הבנק לבין לקוחו, והרי השנים ניצבים בחזית אחת אל-מול העולם כולו). הבנק הוא שליחו של לקוחו, ומכאן אף חובת הסודיות החלה עליו, כחובתו של כל שליח כלפי מרשהו (אלינגר, שם, 97-96). כך דין במקום שהבנק מתעמת עם צד שלישי - איש כנגד איש - ומרשהו אינו בזירה. החוק בא להגן על אינטרס הלקוח, בעל-הסוד, ומסרב הוא לאפשר גילוי סודותיו לאדם שלישי מפיו של אדם המחזיק באותם סודות בנאמנות, והסודות אינם סודותיו.

מתנהל הליך בין ראובן לבין שמעון, וראובן מבקש לעיין ברישומים שבידי בנק לוי ואשר עניינם חשבונו של יהודה. יהודה, בעל-הסוד, יכול שיטען, והחוק כמו טוען זאת עבורו ובשמו: מה לך ראובן שאתה הולך סחור-סחור ומנסה לפלוש אל ביתי ולגלות צפונותיי דרכו של בנק לוי? מה לך שאתה מבקש לחרוש בעגלתי וכך למצוא חידתי?

זכות מישרין כלפיי לגילוי סודות אין לך - החוק לא יהיה לך לעזר - וכך מבקש אתה לזכות בשלל בעקיפין? אכן, יהא זה מפלצתי ("MONSTROUS"), כדברי השופט לינדלי, אם כך, במשפט שבין ראובן לבין שמעון, יותן לראובן לגלות צפונותיו של יהודה. זה הוא, איפוא, פישרה של חובת הסודיות, והיא כלפי צד שלישי.

ואולם מה לכל אלה ולענייננו-אנו, במקום שיהודה הוא הנתבע במשפט והוא הנפגש עם ראובן פנים-אל-פנים? יהודה כנתבע, לא יוכל לטעון חובת סודיות כלפי ראובן התובע - הוראת סעיף 8)2) לחוק הפרטיות לא תהיה לו לעזר - ואם כך, כיצד יכול הוא לטעון, כנתבע, חובת סודיות אך באשר הבנק מחזיק ברישומים? והרי הבנק מחזיק בהם למענו ובעבורו? מה אינטרס ציבורי יוכל יהודה לסמוך עצמו אליו?

המידע שבידי הבנק גנוז בתוככי מיסמכים אלה ואחרים. נדמה עתה בנפשנו כי הבנק הניח כל אותו מידע בקופסה, והקופסה מונחת בבית המשפט, סגורה וחתומה. בהיותה כך בבית המשפט, מצויה היא בידי הלקוח, הנתבע, וכיצד יכול הוא לטעון ברצינות לחסיון ולסודיות? לא נדע כיצד ניצור יש מאין: NEMO DAT GUOD NON HABET, ודומני שיהיה זה נכון אם נאמר כי אין בידי הבנק זכויות אל-מעבר לזכויותיו של לקוחו. מכאן נגזרת, לדעתי, מסקנה והיא זו, שנוכח פני לקוחו - קרי, במקום שהלקוח הוא צד להליכים - אין בנק יכול לסרב ולמסור מידע אך בהסתמכו על חובת סודיות כלפי הלקוח, דהיינו, חובת סודיות באשר היא.

7. מסקנה זו נדרשת, לדעתי, גם מטיבה של זכות הלקוח כלפי הבנק.

אכן, חוק הפרטיות מעלה את זכות הפרטיות במעלתה - במובן מסויים אפשר אף משנה הוא את מהותה - אך זאת נדע, כי זכות הפרטיות שבהוראת סעיף 8)2) לחוק מקורה הוא בהסכם: כך נולדה ואלה הם חייה למראשיתם.

לשון אחר: הבנק נושא בחובה שהיא חובה AD PERSONAM כלפי הלקוח.

ואם זו היא החובה, דומני כי נעלמת היא ונמוגה כמו-מעצמה בהיות הלקוח על הזירה. אם ללקוח חסיון משל-עצמו, זכאי הוא להעלותו כרצונו; אך אם לא קנה חסיון לעצמו, לא ידעתי כיצד יכול הוא לסמוך על חסיון שאינו כלל לעניין מעיקרו של דין.

ועוד זאת: לקוח הבנק רשאי וזכאי לוותר על זכותו; קיומה של זכות הסודיות תלוי במוצא פיו, והוא בעל-הסוד. אם זה פשר הזכות, והגה כי ייצא מפיו של הלקוח יאבד החסיון כמו לא היה, מוקשה בעיניי כיצד יכול אותו לקוח - כבעל-דין - לאסור על הבנק לגלות סודותיו אך באשר כך חייב אותו מלכתחילה. דומה בעיניי כי זכות-חסיון שמקורה בהסכם והניתנת כך לוויתור - הזכות היא זכותו של הלקוח, והוא הרשאי לוותר עליה - ממילא קורסת היא מאליה כאשר הלקוח עצמו הוא צד לדיון. וכשם שהברון מינכהאוזן לא יוכל למשות עצמו מן המים, ולהינצל מטביעה, תוך שימשוך עצמו בציצית שערו, כן - לדעתי - לא יוכל לקוח הבנק, כנתבע, לטעון לחסיון שהבנק חב כלפיו.

8. דומני שלא אטעה אם אומר כי זו היתה ההלכה עד לחוק הפרטיות.

כך, למשל, בפרשת גוזלן מדגיש בית המשפט, פעם אחר פעם, את עובדת היותו של גוזלן זר להליכים שבהם נתבקש הבנק לגלות סודותיו (ראה, למשל, המובאה שבפיסקה 3 לעיל), וכפי שניסיתי להראות, לא הביא חוק הפרטיות - אף לא נתכוון להביא - כל שינוי בהלכה. אני מסכים כי חובת סודיות שבנק חב ללקוחו מזינה עצמה באינטרס ציבורי חשוב, וכי בין שומרי-סוד על-פי הסכם תופשת חובתו של בנק מקום ראשון במעלה.

ואולם, בל-נשכח כי חובתו זו של בנק, ותהיה נעלה ככל שתהיה, מקורה בהסכם וניתנת היא לוויתור ולביטול חד-צדדי מצידו של בעל-הסוד - תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה; ואם זה גידרה של הזכות, דומני כי אין היא ראויה, מעיקרה, כי תקנה לשליחו של בעליה - הוא הבנק - זכויות אל-מעבר לזכות הבעלים עצמו. במובן זה, דומני, חובתו של בנק אינה נעלה מחובתו של מנהל חשבונות - וארחיק לכת: מחובתו של חנווני, בנסיבות של הסכם סודיות - שלא לגלות סודותיו של בעל החשבון.

9. המשיבים שלפנינו הם הנתבעים. הם (לכאורה) בעלי החשבונות בבנק, הם בעלי-הסוד, והם המתנגדים לגילוי הרישומים שבאותם חשבונות (לתובעים). כשאני לעצמי, לא ידעתי כיצד יכולים הנתבעים לטעון לחסיון הרישומים בבנק בו מתנהלים חשבונותיהם, אך באשר הבנק חייב כלפיהם - כחיוב אישי - חובת סודיות. טענתם לחסיון כלפי התובעים - בהסתמך על חובת הסודיות שהבנק חב כלפיהם - נראה בעיניי כטיעון שהוא NON SEQUITUR. לדידי, יש להעלות על הנתבעים כמו הם-עצמם מחזיקים ברישומים - והרי הבנק מחזיק ברישומים מטעמם ועבורם, ולו עצמו אין כל אינטרס בהם - ועל-פי נתון זה יש להכריע במחלוקת שבינם לבין התובעים. משכך נראים הדברים בעיניי, ממילא לא אוכל להסכים אף להנחיות שמנה חברי (בפיסקה 10 לפסק דינו) באשר לאיזון האינטרסים.

הנחיות אלו - כלשונן וכרוחן - טובלות באינטרס הפרטיות של הנתבעים - על יסוד הוראת סעיף 8)2) לחוק הפרטיות - ואילו אני, משלא הכרתי בזכות זו של הנתבעים, ממילא לא אוכל להסכים להנחיות אף-הן. אם דעתי תישמע, יכריע בית משפט בשאלת גילוי רישומי הבנקים אך על יסוד הכללים הרגילים החלים במקרה מעין-זה, הן לעניין גילוי מיסמכים ועיון במיסמכים (והרי המיסמכים נמצאים בשליטתם של הנתבעים: תקנות 112 ו-117 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), הן לעניין שאלונים וכיו"ב הליכים מעין הליכים אלה. כך אף בחקירת עדים: פרשת גוזלן, שם, בעמ' 566ה. לדידי, כלל הרלבנטיות וגדרי חיובו של הנתבע לגלות מיסמכים, לאפשר עיון במיסמכים, להשיב לשאלונים, להשיב לשאלות על דוכן העדים וכיו"ב, הם הכללים המכריעים. ראה עוד והשווה: ,.ED., 1990, LONDON), SEC. 20-54 FF EVIDENCE (14TH.PHIPSON ON ESP. 20-58 FF. לעניין זה נזכור כי התובעים מבקשים להוכיח זכותם לשיתוף תוך עיון במיסמכים שזכאים הם לעיין בהם, כעקרון, לאחר שיוכיחו זכותם זו. ודומים הדברים לקושיות המתעוררות בתביעה למתן חשבונות (ראה למשל: ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' ששית בעריכת ד"ר ש' לוין, עמ' 409-408). שאלות אלו, כמובן, נתונות הן כולן להכרעתו של בית משפט קמא.

10. במשפט טורנייה מנה השופט בנקס ארבעה יוצאים לכלל חובת הסודיות של בנק כלפי לקוחו, והראשון שבהם הוא WHERE DISCLOSURE" ...IS UNDER COMPULSION OF LAW". בית משפט קנה סמכות לצוות על גילוי מיסמכים כלפי הנתבע, והרי נתקיים במלואו יוצא זה לכלל הסודיות. כך קובע אף סעיף 35 לחוק הפרטיות (עניינו "שמירת דינים"), ואשר לפיו "הוראות חוק זה לא יגרעו מהוראות כל דין אחר".

ובלשונו של השופט שלמה לוין בפרשת גוזלן (שם, בעמ' 565):

"אם אכן גילוי של חשבון הוא רלוואנטי להתדיינות, ואין לבעל החשבון טענת חיסיון בר-תוקף, יוכל בעל הדין המעוניין בדבר להזמין את הבנק או בעל החשבון כדי למסור עדות על תוכן החשבון..."

אם דעתי תישמע, נחזיר את הדיון לבית משפט קמא, להכרעתו עלפי הכללים והדין החלים במקום שהנתבע עצמו מחזיק במיסמכים ובמידע שהבנק מחזיק בהם במקרה שלפנינו.

השופט צ' א' טל

כל חסיון מפני הצגת ראיה רלבנטית במשפט - הוא פגיעה בעשיית משפט. בהיותה רלבנטית עשויה הראיה להשפיע ואף להכריע, ומניעתה עלולה להוציא "משפט מעוקל". אף על פי כן ראה המחוקק הישראלי, כמו בשיטות משפט אחרות, לדחות עשיית משפט צדק, מפני ערכים אחרים, ובהם גם ערכים כחובת סודיות מקצועית.

לפי מקורותינו, כל אדם מצווה על שמירת סוד. כך אנו מוצאים אזהרה בספר משלי (כ"ה ט'):

"ריבך ריב את רעך - וסוד אחר אל תגל." לאמור, גם לצורך הריב עם רעך, כתובע או כנתבע, אל תגלה סודו של אחר. מגלה סוד קרוי "הולך רכיל" (שם י"א י"ג). ומעשה בתלמיד שגילה לאחר עשרים ושתיים שנה דברים שנאמרו בהתייעצות הדיינים ועל דבר זה הוציאוהו מבית המדרש וקראו עליו זה מגלה סוד (סנהדרין ל"א ע"א ).

יתירה מזו אמרו חכמים "כל מה שאומר אדם לחברו הריהו "בבל יאמר", עד שיאמר לו: לך אמור". (יומא ד' ב').

אף על פי כן, מצווה ועומד כל אדם שנדרש על ידי בעל דין להעיד לו בבית הדין, להגיד כל עדות אפקטיבית שהוא יודע לו, שנאמר:

"אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה' א'). בשולחן ערוך יורה דיעה סימן רכ"ח ל"ג, בהגהה, מובא:

"ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם - חייב להגיד" ("חרם" - שמחרימים כל מי שיודע עדות אם לא יגיד).

חובת עשיית הצדק וחובת הגדת עדות מכריעות את חובת הסודיות. בנימוקי הר"ר מנחם מירזבורק (אשכנז (המאה ה-14 הובא בסוף שו"ת מהר"י וייל) מובא שעדים שנצטוו לשמור בסוד דברים שסיפר להם אדם על אשתו, חייבים אף על פי כן להעיד בבית הדין, ש"דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין"?! כלומר דברי הבעל שהוא בבחינת "תלמיד" נדחים מפני המיצוה של הגדת עדות.

בשו"ת רבינו יעקב וייל (אשכנז, המאה ה-15) סימן מ"ב מובא:

"אם שום עד יאמר שאינו רשאי להגיד העדות מחמת שקיבל עליו שלא לגלות, אז ר"ח ובנו ר' ישראל (= בעלי הדין) יתירו לאותו עד לגלות הסוד."

דברים אלה הובאו להלכה על ידי רבנו הרמ"א (רבי משה איסרלש, קרקא המאה ה-16) בהגהותיו דרכי משה" לטור חושן-משפט (סימן כ"ח בתחילתו), וכן על ידי נושאי כלי השולחן ערוך, סימן כ"ח א'. לא נאמר שם כיצד נוהגים כאשר בעל הדין מסרב להתיר לאיש סודו לגלות את הסוד.

בבית הדין הרבני הגדול בירושלים (ערעור תשל"ג/216, פד"ר ט' עמ' 331) נדון סכסוך בין בני זוג שבו ביקש הבעל להעיד רופא של אשתו על מצבה הנפשי לפני כמה שנים. הרופא מאן להעיד אלא אם כן תוותר האשה על חובת הסודיות הרפואית. האשה סירבה לוותר. מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול משמע שעקרונית "לא גרע רופא מכל עד שחייב לבוא ולהעיד אם יש תועלת לצד אחד מזה ... ואף על פי שהתחייב לא לגלות את סודותיה הרפואיים ... לכאורה היה אפשר לחייב את האשה לאפשר לרופא לגלות הסודות, ואם תסרב, לכוף את הרופא לבוא ולהעיד ולא לכבוש עדותו" (שם עמ' 345). ואולם מחשש שמא התועלת שבגילוי לא תצדיק את הנזק העלול להיגרם ממנו, החליט בית הדין הרבני הגדול שדו"ח הרופא יימסר לעיונו של בית הדין האזורי בלבד, ובית הדין הוא שיחליט, לאחר העיון, כיצד לנהוג.

הסדר כזה שבית המשפט מעיין במסמך ומחליט, על סמך עיונו, בטענת החסיון, אומץ על ידי המחוקק בסעיפים 235ג'-235דלפקודת מס הכנסה. גם בטענות חסיון לטובת המדינה או הציבור (סעיפים 44ו-45 לפקודת הראיות) רשאי בית המשפט להורות שהראיה או תוכנה יובאו לידיעתו (סעיף 46 שם). נראה לי שבמקרים מתאימים ראוי לנהוג כך גם בשאר טענות חסיון.

עיין עוד במאמרו של הרב ברוך רקובר "המותר לרופא להעיד על חולה שלא בהסכמתו" (נועם כרך ב' עמ' קפ"ח), ובמאמרו של פרופ' נחום רקובר, "ההגנה על צינעת הפרט במשפט העברי", הפרקליט כ"ו עמ' 563).

2. ולענייננו - רשימת הראיות החסויות בפרק ג' לפקודת הראיות - אינה רשימה סגורה וממצה. גם החסיונות החקוקים בסעיפים 52-44לפקודת הראיות לא היו שם מתחילת בריאתה של הפקודה, ומקצתם הוכרו על ידי בתי המשפט עוד בטרם נחקקו בשנת 68' (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 1991 ,6, סעיף 356 עמ' 4178). מלבד החסיונות החקוקים הוסיפה הפסיקה חסיון יחסי על מקורות מידע עיתונאי (ב"ש 298/86, 368/86 ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין ואח', מ"א (2) 337). כבוד השופט א' גולדברג סבור, מן הטעמים המבוארים בחוות-דעתו, שיש להעניק חסיון כזה גם ליחסים שבין בנק ולקוח. גם אני, בכל הכבוד, מצטרף לדעתו. השופט מ' חשין סבור ששאלת חסיון כזה אינה מתעוררת כלל בין בעלי הדין לבין עצמם, לא היא ולא הזכות להגנת הפרטיות. בעל דין אינו יכול לכבוש ראיה רלבנטית מטעמי חסיון שכאלו. אכן, אילו נדרשו המשיבים ישירות על ידי המבקשים לגלות את דפי החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, פשיטא שהיו חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין, ולא היה מקום כאן לחסיון.

אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מן המשיבים אלא עתרו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים לבקשה.

כאן מתעוררת שאלת החסיון. ממש כשם ששאלת החסיון מתעוררת כאשר רופא נדרש להרשות את העיון במסמכים הרפואיים של פציינט, למרות שאילו נדרש הפציינט עצמו לגלות ראיה רלבנטית שברשותו הנוגעת לבריאותו, לא היה יכול לחסות בצילו של חסיון.

כאמור, אני מצטרף לדעתו של כבוד השופט גולדברג.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, ט' בכסלו תשנ"ד (23.11.93).