6. (א) לפי דיני הראיות, יש לאבחן בין קבילותה של הודאה כראיה במשפט, לבין משקלה של ראיה שנתקבלה בבית המשפט. התנאי לקבילותה של הודאה (או "הודיה" כלשון החוק) נקבע בסעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אשר לפיו:

12."(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

(ב) נטל ההוכחה להיותה של ההודאה חופשית ומרצון רובץ על התביעה הכללית, כפי שעולה ברורות מנוסחו של סעיף 12(א) הנ"ל לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ובית המשפט הזה בשבתו בערעור גם לא התיימר לקבוע אחרת.

לאור הכלל המובא לעיל, נושאת התביעה גם בנטל של הבאת הראיות (החובה השניה כמבואר בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ד', 523 ,504, מול האות א') ועליה לפתוח בדיון כדי להוכיח את הקבילות של ההודאה. משמע, מחובתה של התביעה להביא ראיה על אופן גביית ההודאה ואם עולה בהקשר זה טענת התנגדות כלשהי מצד הנאשם, מקויים "משפט זוטא" (ראה, לעומת זאת, סעיף 10ב' לפקודה הנ"ל בעניין קבלת הודאה בהסכמה).

המקובל במשפט זוטא הוא שהסניגוריה מודיעה מראש במה היא רואה את הפסול המונע בקבלת ההודאה, והתביעה מביאה את כל ראיותיה - ובעיקר את עדיה - להוכחת התיזה עליה היא מבקשת להישען בהקשר זה, היינו שההודאה ניתנה באופן חופשי ומרצון. קיומו של נטל ההוכחה משליך על מידת ההוכחה הנדרשת מן התביעה, כי על התביעה להוכיח גירסתה בכל עת מעל לכל ספק סביר. אם נותר ספק סביר בדבר מסירת ההודאה באופן חופשי ומרצון, היא לא תתקבל.

הווי אומר, מבחינת הנאשם די בהיווצרותו של ספק סביר כדי לשלול קבילותה של ההודאה ;(ע"פ 316/64, שפיגל נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י י"ח(16 ,7 ,(4; ע"פ 636/77, שמעון לוי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ב(772 ,(3).

(ג) ;בע"פ 168 ,115/82 (מועדי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ח(194 ,(1), נקבע כי לצורך מתן מענה לשאלה אם התביעה הוכיחה שהודאה נמסרה באופן חופשי ומרצון כנדרש לפי סעיף 12(א) הנ"ל לפקודת הראיות, ובקשר לבדיקתה של טענה בדבר הפעלת אמצעים פסולים, מאבחנים בין המקרים לצורך ההחלטה על פי מידת פסלותו של האמצעי שהופעל עובר למתן ההודאה. במה דברים אמורים; לצורך קביעת המבחנים בדבר קבילותה של ההודאה מבדילה הפסיקה בין סוגי האמצעים הפסולים אשר נקיטתם עובר לקבלת ההודאה הוכחה בבית המשפט: מחד גיסא, מתייחסים בדרך מסויימת לאמצעים בעלי פסול קיצוני. מאידך גיסא, נוקטים דרך שונה לגבי אמצעים אשר בהם אומנם דבק פסול כלשהו, אך לאור טיבם וטיבעם הם אינם נושאים עליהם סממן קיצוני כאמור. נראה בהמשך, במה דברים אמורים.

(ד) לגבי המקרים אשר בהם מוכח בבית המשפט כי עובר להודאה ננקטו לגבי החשוד אמצעים פסולים קיצוניים, ברוטאליים ובלתי אנושיים, של התעללות ואמצעים אחרים שניתן לראותם כנפשעים (ע"פ 412/70, ליבוביץ נ.

מדינת ישראל, פד"י כ"ה(225 ,(2; ע"פ 369/78, אבו מידג'ם נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ג(376 ,(3; ע"פ 273 ,264/65, ארצי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י כ'(225 ,(1), המגיעים לכדי פגיעה בכבוד האדם ובצלמו של הנחקר (ע"פ 344/75, נחום נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(659 ,(1), נתגבשו שתי גישות שונות:

לפי עמדה אותה מייצגים דבריו של השופט גולדברג בע"פ 115/82 הנ"ל (עמ' 224, מול האות ו') תיפסל ההודאה מבלי שיוסיפו לבחון אם האמצעים הללו השפיעו בפועל על הנחקר, היינו מבלי לבדוק שמא לא נשלל רצונו החופשי של הנחקר ולא נפגמה חופשיות הודאתו, על אף האמצעי הפסול שננקט.

לפי גישתו של הנשיא (לשעבר) י. כהן (ע"פ 115/82 הנ"ל, עמ' 249, מול האות ד'), הרי גם במקרים בהם ננקטו אמצעים קיצוניים, שהם כלשונו של PP. 317-318 MCCORMICK, HANDBOOK OF THE LAW OF EVIDENCE, 2D ED.,"INHERENTLY COERCIVE", יש עדיין מקום לבדיקה אם האמצעים הפסולים הללו אכן השפיעו, הלכה למעשה, על הנחקר. כדבריו של הנשיא כהן, אם מתברר שאמצעי הלחץ, יהיו אשר יהיו, לא השפיעו בפועל על הנחקר, ובית המשפט משוכנע שדברים אלו של הנאשם נכונים, אין להגיד שההודאה ניתנה כתוצאה משימוש באמצעים פסולים והיא תהיה קבילה. זו גם היתה בשעתו גישתו של השופט (כתוארו אז) חיים כהן (ראה ע"פ 127/76, ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(515 ,507 ,(3), מקום בו אמר:

"אפילו הוכח שנקטו באמצעים פסולים אבל לא היה באמצעים אלה כדי להביא את הנחקר לידי הודאת שווא או כדי לשלול ממנו רצונו החופשי, אין פוסלים את הודאתו (ע"פ 4) 400/66), בעמ' 792, והתקדימים המובאים שם)".

(ה) בכל הנוגע לאופן הבדיקה של ההודאות אשר עובר לגבייתן ננקט אמצעי פסול מן הסוג שאינו בעל אופי של פגיעה בערכי יסוד, הרי הן השופט גולדברג והן הנשיא י. כהן מאוחדים בדעתם: במקרים אלו בהם ננקט אמצעי אשר נחשב אומנם כפסול, אך אינו מגיע לדרגה הקיצונית הנ"ל שכינו אותה פגיעה "בדמותו ההומנית של המשטר במדינתו" (ראה ע"פ 344/75 הנ"ל, עמ' 664), רשאית התביעה לנסות ולשכנע את בית המשפט כי אף על פי שננקט אמצעי פסול, הרי הודה המודה לשם הודאה, על דעתו הוא ומתוך המניעים משלו (ע"פ 115/82 הנ"ל, עמ' 224 מול האות ז'). לשם הסקת מסקנתו יבחון בית המשפט את חומר הראיות כדי לעמוד על כך אם יש מקום לקבלת ההודאה על אף האמצעי הפסול שהופעל. בסוג מקרים זה מופעלת אמת המידה ששימשה בית משפט זה עוד בע"פ 2/48 (עבד-אל-לוג' נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י א', 95 ,92 מול האות א'), בו אמר השופט חשין:

"כבר נקבעה הלכה, כי השאלות, אשר על בית המשפט להציב לפניו, בבואו לבחון אם הודאתו של נאשם כשרה היא כהוכחה או פסולה, הן:

(א) האם ניתנה לנאשם הבטחה כלשהי, או האם נעשה שימוש באמצעי איום, לחץ, פיתוי או שידול, כדי להשפיע עליו להודות באשמה המיוחסת לו?

(ב) אם כן, האם הושפע הנאשם למעשה על ידי ההבטחה או האיום וכו' ליתן את ההודאה אשר מבקשים להגישה כהוכחה במשפט?".

לעניין יישום הילכת מועדי הנ"ל, תוך נסיון לאבחן בין נושא הקבילות לבין עניין משקל ההודיה, ראה ע"פ 154/85 (אברושמי נ. מדינת ישראל, פד"י מ"א(357 ,(1, .(395

(ו) אין צריך לומר כי גם שימוש בדרכי חקירה שהן מותרות עלול להביא לכך שנחקר יודה במה שלא חטא. אולם, כאשר החוקר פעל כדין ולא בדרך בלתי הוגנת, ההודאה תהיה קבילה. על האבחנה בין מעשים שהם בגדר לחץ מן הבחינה האובייקטיבית לבין מצב בו נלחץ הנחקר באופן סובייקטיבי, אמר השופט חשין בע"פ 2/48 הנ"ל:

"הטעם לפיסולה של הודאה הניתנת מתוך לחץ או הבטחה מונח בחשש שיש לחשוש, כי הלחץ או ההבטחה שימשו לנאשם דחיפה לתת הודאה בלתי נכונה מתוך רצון להיחלץ מן הלחץ או מתוך תקווה להפיק טובת הנאה מן ההבטחה... כלום נפסלת הודאתו של נאשם, שניתנה לשוטר אשר נתקל בו בדרכו, רק משום שהשוטר לטש כנגדו עיני זעם והרגשתו היא שהוא נלחץ להודות בעבירה שעבר סמוך לאותה שעה? כלום יש להניח שמבטו הזועם של השוטר עשוי היה להשפיע על הנאשם להודות במה שאין בו כדי להסיר מעליו טירדתו של הלה?".

(שם, עמ' 96). בעניין זה ראה גם ע"פ 636/77 הנ"ל, בעמ' 772 מול האות ו'.

כן יש מקרים בהם משים עצמו פלוני רשע, ללא קשר לחקירה: אם מרצון, לדוגמה, במשפטים של גרם מוות לשמירת כבוד המשפחה, כביכול, בהם עולה לפעמים הסכנה שהמשפחה תחליט מי מבניה יטול על עצמו את האחריות לעבירה ויודה בגרם המוות אף אם לא הוא מי שביצעו; ואם שלא מרצון, כגון מקרים בהם נטילת האחריות לפשעו של אלמוני ניטלת על ידי פלוני בלחץ ובכפייה של גורמים עבריינים.

הרצון למנוע תופעות כאלה מצא ביטוייו בקביעת המבחנים החיצוניים והפנימיים בהם עוד נדון בהמשך הדברים.

7. (א) בעניין קבילותן של ההודאות במקרה שבפנינו, נתן בית המשפט המחוזי בסיומו של "משפט זוטא" החלטה יסודית ומקיפה. ההחלטה משתרעת על פני 114 עמודים ומובא בה תיאור מפורט של תהליך החקירה, האימרות שניגבו, הטענות של הסניגורים נגד קבילות ההודאות, דברי העותרים עצמם בעת שנערך "משפט זוטא", וניתוח אמינות הטענות של אנשי המשטרה, העותרים ויתר העדים שהעידו במסגרת הדיון האמור.

התביעה הביאה כעדים מטעמה את כל השוטרים ששמם או תיאורם הוזכר על ידי אחד מן העותרים (כשלושים במספר), והם נחקרו, כמובן, על ידי סניגוריהם של חמשת העותרים. החקירה במשפט זוטא היתה בין הארוכות שנוהלו בפני בית משפט בישראל וחובקת כאלפיים עמודי פרוטוקול.

כל סניגור פרש בפני בתי המשפט עם תחילת משפט-הזוטא את טענותיו נגד קבילות ההודאות (כנדרש בע"פ 20-21/49, עבדול האדי נ. היועץ המשפטי, פד"י ג', עמ' 13, 41), ועשה כן על יסוד הטענות שהושמעו באוזניו על ידי העותר אותו הוא ייצג. בהחלטתו עמד בית המשפט, בין היתר, על סתירות שנתגלו בין דבריו של סניגור זה או אחר, לבין דברי העותר עצמו המיוצג על ידי אותו סניגור, כאשר העותר העיד במשפט זוטא.

בית המשפט דחה את הטענות נגד קבילות ההודאות אחרי שמנה ופירט נימוקיו, המעוגנים רובם ככולם, בהיעדר האמון בדברי העותרים, וזאת עקב צורת השמעת דבריהם, בגלל סתירות שנתגלו בדבריהם, עקב הפרכת טענותיהם (כגון כאשר עותר זה או אחר התייחס למעשיו, כביכול, של שוטר פלוני אשר לגביו הוכח שהיה אותה שעה בכלל במקום אחר) או לאור הנתונים האובייקטיביים (כגון תוצאות של בדיקות רפואיות ומראה פניו של העותר בהופיעו בפני שופט להארכת מעצרו).

עניין הקבילות לא עמד במרכז טענותיו של הסניגור המלומד, ועל כן אביא רק דוגמאות לנקודות מפתח אותן ציינה הערכאה הראשונה, לגבי טענות כל אחד מן העותרים, הערוכות לפי סדר הבאת טענות העותרים בהחלטה בתום משפט-הזוטא:

ב) העותר השני ייחס לפקד נוי מעשי אלימות שונים עובר לגביית האימרות ת/8 ו-ת/9 ביום 6.3.84, אולם, התברר כי פקד נוי לא השתתף כלל בחקירתו, אלא עסק אותה עת בחקירה אחרת. פקד נוי אף לא נחקר בעניין זה על ידי הסניגור, דבר ממנו רשאי היה בית המשפט להסיק את המסקנה כי הסניגור מקבל גירסת פקד נוי ולא את התיזה העובדתית של מרשו. העותר גם הזכיר בעדותו שמות של חוקרים נוספים נגדם העלה טענה של ביצוע מעשי אלימות, וזאת כאשר טענה זו מועלית לראשונה אחרי עדותם של השוטרים הללו בבית המשפט, ומבלי שאלו נחקרו על כך על ידי הסניגור.

במהלך החקירה ביום 8.3.84, כאשר העותר הופיע בפני השופט פארס פלאח לשם הארכת מעצרו, לא העלה טענה של ביצוע מעשי אלימות כלפיו, וכל שמסר לשופט היה "לא דיברתי כלום". העותר הסביר את אי השמעת התלונות בפני השופט בכך שהחוקרים איימו עליו. אולם, לא רק שהחוקרים לא נחקרו על כך אלא התגלה, מניה וביה, חוסר הגיון בעצם הטענה. העותר אשר במשך ימים רבים התמיד בהכחשת אשמתו מול חקירות שהיו, לדבריו, קשות ומתישות, ולא גילה, אליבא דכולי עלמא, פחד לדחות במהלך ראשית החקירה את כל הטענות והחשדות של החוקרים כלפיו, כאשר היה עימם בודד בחדר, אינו יכול לזכות לאמון כאשר הוא טוען שחשש להמרות פי החוקרים, בהיותו מול השופט, כדי להעלות בפניו טענותיו בצורה כלשהי, ויהיה זה לפחות בצורה הכללית ביותר.

גם לגבי שלבי החקירה המאוחרים הועלו טענות, לאחר מעשה, מבלי שהחוקרים, שהיו עדים במשפט-זוטא (למשל סנ"צ גולדגרט, פקד ראנם ואחרים) נחקרו על כך על ידי הסניגוריה.

כאשר העותר נבדק על ידי רופא ביום 11.3.84, לא התלונן בפניו כלל, וביום 20.3.84 כאשר התלונן, לא נתגלו כל סימני אלימות.

יצויין כהערה כללית, כי בפרשה שבפנינו אין המדובר על רופא יחיד שבדק את כל העותרים, אלא על שורה של רופאים ממקומות שונים שבדקום בהזדמנויות שונות (ביניהם ד"ר פולנסקי, ד"ר השרוני, ד"ר וולף, ד"ר ציגלר, ד"ר מיזרוצקי, ד"ר יריחובר, ד"ר שמולביץ).

נתגלו סתירות בין עדות העותר לבין עדות אשתו בעניין חקירתה.

דמותו של העותר בעת השיחזור המוקלט והמוסרט של מהלך ביצוע העבירה, נראתה שונה לחלוטין מן התיאור שנתן העותר לגבי מצבו עובר לעריכת השיחזור; כדברי בית המשפט, הופעתו נראתה עניינית ורגועה ולא ניכרו בו סימני אלימות כלשהם.

דבריו לחוקרים, עת חזר בו מן הנכונות לבצע שיחזור, הוקלטו בוידאו והוא לא אמר בשלב האמור דבר וחצי דבר על אלימות כלפיו. זאת ועוד, משסירב לקיים את השיחזור, הופסק הליך החקירה האמור כדרישתו והחלו לנסוע בחזרה לעכו.

בית המשפט מסכם ואומר, כי סביר להניח כי בקרבו של העותר השני התרוצצו שני מניעים. מחד גיסא, הרצון לפרק בדרך של התוודות את המועקה הכבדה והממושכת שהעיקה עליו ושלוותה בפחד מנקמתם של העותרים הראשון והחמישי. כשנוכח שטבעת ההוכחות שבידי החוקרים מתהדקת סביבו החליט להתוודות, דבר שבא על ביטויו באופן חלקי ב-14.3.84 וב- 18.3.84 בפרץ של התרגשות ובכי מר. התוודות שכזו אין בה כדי לסתור את רצונו החופשי במובן סעיף 12 לפקודת הראיות. מאידך גיסא, המניע השני היה של התגוננות מפני הצפוי לו לאחר שהבין את משמעותה של התוודותו, והוא התבטא בנסיון לחזור בו הימנה או להפחית ממשקלה. נסיונו זה הוא שהניעו, לדעת הערכאה הראשונה, לטעון את טענת הפסול בגביית הודאותיו ובשיחזור.

בית המשפט דחה טענות העותר כבלתי אמינות וקבע כי העותר השני נתן את הודאותיו וערך את השיחזור מרצונו החופשי. הודאותיו והשיחזור נתקבלו, איפוא, כראיה כשרה.

(ג) אף אצל העותר השלישי נתגלו סתירות בין מהלך החקירה כפי שתואר על ידיו לבין תיאורי החוקרים, אשר חלק מהם אף לא נחקר בעת עדותם על התיזות שהעותר עמד להעלות אחרי שמיעת דבריהם.

טענות הסניגור - לפני שמיעת השוטרים - בהם תיאר מה שסופר לו על ידי העותר לפני ההליך, לא תאמו במספר נקודות את דברי העותר שהעיד אחרי שמיעת השוטרים.

לפי מספר עדויות הציע עותר זה עוד ביום 12.3.84 לשמש עד מדינה, והוסיף ותיאר את פרטי הרצח באוזני פקד ראנם. כאשר הוסבר לו שיצטרך להעיד נגד חבריו בבית המשפט, חזר בו מהצעתו.

במהלך עדותו היה האירוע הבא כפי שתואר על ידי בית משפט קמא:

"בחקירתו שכנגד מזהה הנאשם בדף 8 להודאה שמסר ב-15.3.84 בין השורות 3-5 את כתב ידו ומסביר כי הוכרח להעתיק רשום זה מפתק שרשם פקד עזרא. לאחר שהוא שב ומעיין ברשום הוא קובע שאין זה כתב ידו, אך חוזר בו ואומר כי לצורך כתיבת מילים אלה שוחררה ידו הימנית מכבליה. ובהמשך אומר, שלא בהתאם לעדותו הקודמת, כי ידו היתה משוחררת משך כל גיבוי ההודאה. כשהתבקש הנאשם לקרוא את שכתב בערבית, התחמק משך מספר דקות מעשות כן, עד שהתערב סניגורו והפציר בו לקרוא וכשנאות הקריא רק את החלק בו הביע את צערו על מה שקרה וביקש סליחה. תרגום מילולי של הכתיב בשלמותו הוא:

'אני מצטער הרבה על מה שקרה ואני מבקש סליחה כי זה היה מן אחמד (הנאשם 1) ומן עאטף (הנאשם 5) ולא ממני. מאשר שהזהירו אותי וכל מה שכתוב בהודאה היא אמת, אני מבקש סליחה ממשפחת הנער ורחמים'".

(ההדגשות שלי - מ.ש.) מוסיף ואומר בית המשפט המחוזי שלא היה מקום להתפלא על התחמקותו של העותר הממוטטת את גירסתו לעניין האמצעים הפסולים שננקטו נגדו. עצם היוזמה שנקט העותר בהוספת תרשומת במהלך גביית הודאתו, מיוזמתו, היה בה כדי לחתור מתחת לטענה שהוא מסר את הודאתו שלא מרצונו, והיא גרעה נכבדות ממשקל גירסתו לעניין האמצעי הפסול שכביכול ננקט נגדו.

העותר חזר בו מטענות בעניין מקום כליאתו בשלב מסויים. בהקשר זה הועלו על ידיו טענות כלפי חוקרים שבכלל לא השתתפו בחקירה.

ביום 22.3.84 הובא העותר להארכת מעצרו לבית משפט השלום בעכו. הוא טען בפני כב' השופט פלאח כי הוכה במקל על ראשו וניסה להראות לו נפיחות מאחורי אוזנו המאמתת זאת, אלא שהשופט לא הבחין בקיומה של נפיחות שכזו. עוד טען כי הוכה באגרופים ומשכו בשערותיו והפשיטוהו מבגדיו. עו"ד ואקים שייצג את העותר הצהיר בפני השופט כי הגנת העותר תתבסס על שימוש באמצעים פסולים וביקשו לבחון שנית את עניין הנפיחות כי מצב זה יוכל להכריע.

השופט הסתכל שוב וכתב שאינו יכול להבחין במשהו מעשי. יחד עם זאת, הורה לאור הטענה הנ"ל שהעותר ייבדק על ידי רופא משטרתי ובו ביום הובא העותר השלישי לבדיקה בפני הרופא ד"ר וולף, שבדק את העותר ופירט את ממצאיו בתעודת הרופא (ת/137). מעיון בתעודה עולה כי העותר התלונן על כאבים מאחורי אוזנו השמאלית. בבדיקה לא נמצא ממצא כלשהו היכול להוות סיבה לכאבים אלה. בבדיקה כללית לא נמצאו על גופו סימני חבלה או ממצא פתלוגי אחר. ד"ר וולף העיד כי רשם בתעודת הרופא את תלונתו של העותר ומרישום זה עולה כי העותר לא התלונן בפניו שהכאבים מאחורי אוזנו נגרמו בצורה כלשהי כתוצאה מהכאה.

לגבי שלב חקירה מסויים (הדגמת כריכת החבל סביב צווארו של הנער המנוח), טען העותר שהפשיטוהו לצורך ההדגמה מבגדיו. אולם, שלב חקירה זה צולם והעותר נראה בתצלום כאשר הוא לבוש. כהסבר נוסף מול הצילום שהוצג טען העותר שהספיק להתלבש מהר עובר לצילום.

בדיקה רפואית מיום 5.4.84 על ידי ד"ר ציגלר מצביעה על כך שאין בכלל סימני מכות. הטענה בדבר שבר בשיניו בעת החקירה וכתוצאה ממנה אינה תואמת, לפי חוות דעת רפואית, את התיאור של האירוע, כי השבר לא יכול היה להיגרם ממכות ללא השארת סימנים ופצעים בפה ועל גבי הפנים. לפי עדותו של עד ששהה עם העותר בתאו (אמגד פתמאווי) מסר העותר לשותפו האמור לתא, כי השבר בשיניו נגרם זמן רב לפני החקירה.

לאור מיכלול הנתונים, אשר לגביהם הובאה לעיל רק מקצתם, כדוגמא בלבד, מסכם ואומר בית המשפט המחוזי כי לאור חומר הראיות המתייחס לעותר השלישי ולאחר בדיקתו הקפדנית של החומר, השתכנע שלא הופעלו כלפי העותר השלישי אמצעים פסולים ששברו את רוחו. לדעת הערכאה הראשונה, משקלן של הראיות המפלילות שהצטברו נגדו ושהובאו לידיעתו במהלך החקירה, הוא ששכנעו שאין עוד טעם לעמוד בהכחשתו. העותר השלישי הודה ושיחזר מרצונו החופשי, כשתחילת הודאתו לוותה בבכי ובהתרגשות ובבקשת מחילה. בהבינו לאחר מעשה את משמעות הודאתו והתוצאות שהיא טומנת בחובה ניסה בהעלאת טענות הפסול, שהורחבו והוחמרו עד לכדי הגזמה בעדותו, להתגונן מפני התוצאות האפשריות מהתוודותו.

בית המשפט דחה את גירסת העותר כבלתי אמינה, והחליט לקבל את הודאותיו, כולל כל התבטאות שיש בה הודאה בשיחזור ובהצבעה, כראיה כשרה.

(ד) מכאן עבר בית המשפט לעותר הרביעי.

הסניגור של העותר הזה בבית המשפט המחוזי ביקש להוכיח אי-קבילותן של ההודאות של מרשו על ידי הבאת תוכנן, מראש, לידיעת בית המשפט, כדי לשכנעו שההודאות לא היו חופשיות ומרצון (ע"פ 127/76, ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(512 ,507 ,(3). בהעלותו טענות הפסול, לא פירט, מאידך גיסא, על ידי מי בוצעו לפי גירסתו ובאלו נסיבות. כדי למנוע תקלות הביאה התביעה כעדיה את כל אותם מחוקריה שעסקו בחקירת עותר זה.

אחד מעדי המשטרה, רס"ר דאהר, רשם דו"ח על מה שאירע כאשר נכנס בשלבי החקירה הראשונים (אחרי המעצר השני של עותר זה) לחדר החקירה למטרה אחרת ופגש שם בעותר אותו הכיר ממעצרו הראשון; בית המשפט מתאר כי התפתחה שיחה ביניהם שבמהלכה סיפר לו העותר הרביעי, בין היתר, על כך שב-7.12.83 בשעות הצהריים, ליד מקרר החלב שבסופרסל, עמדו העותרים השני והשלישי ודיברו ביניהם. כשהתקרב אליהם שמע את העותר השלישי אומר לשני "שרוצים לחטוף ילד מדניה", אך כשהגיע עדיהם הפסיקו לדבר. ביום הראשון ה-11.12.83 נסע לעבודתו בחיפה בריכבו של העותר השני, הנהוג על ידו.

בטנדר היו גם העותר השלישי, ואחד ג'דען שישב מאחור. בחלפם על פני צומת שעב אמר העותר השני כי יש הרוג במערה. בחיפה ישבו העותרים השני והשלישי בבית קפה, וכשניגש לשולחנם שמע את העותר השני אומר לשלישי כי הם "שרצחו אותו" ושלא לספר על כך לאיש. בהמשך אמר כי העותר השני סיפר שמצא ילד "הרוג וחנוק זרוק על אבנים בתוך המערה". העותר הרביעי הציע להודיע על כך למשטרה אך העותר השני דחה הצעתו זו.

בפתח השיחה ביקש העותר הרביעי כוס מים ורס"ר גולן הביא לו כוס קפה, נושא שעוד נשוב אליו. במהלך סיפורו של העותר הרביעי נכנס פקד מוצפי לחדר ורס"ר דאהר ביקש מהעותר הרביעי לחזור בפניו על סיפורו הנ"ל, והעותר הרביעי אכן עשה כך. מאוחר יותר חזר בו העותר הרביעי מסיפורו באומרו שהוא פוחד מהעצורים האחרים. רס"ר דאהר רשם מיד עם סיום השיחה את הטיוטה נ/63 וערך על פיה בו במעמד את הדו"ח ת/116. רס"ר דאהר דחה את טענת הסניגור המלומד כי עילת בואו לחדר היתה כדי להודיע לחוקרים שעליהם לשבור את העותר הרביעי ולגרום לכך שיתוודה היות ולמחרת היה אמור להיות מובא להארכת מעצרו בפני שופט. רס"ר דאהר הכחיש הפעלת אמצעים פסולים כלשהם כלפי העותר.

הדברים הנ"ל של העותר אושרו גם לפי עדות ודו"חות של פקד מוצפי, רב פקד טרר ו-רס"ר גולן, שנרשמו בו במקום ושתיארו אמירה חוזרת של דברים אלה באותו יום במועדים מאוחרים יותר.

העותר העלה טענה שהושם חומר מסמם בכוס הקפה שניתנה לו, כמתואר לעיל.

בעימות מיום 13.3.84 עם חשוד אחר טען ש-"גמרו עליו במכות חשמל", אולם במשפט זוטא טען שלא הפעילו מכות חשמל על גופו. כאשר הופנתה תשומת ליבו לדברים הנ"ל שאמר בעימות מיום 13.3.84, הסביר כי לא ראה חוטי חשמל אך כשהיה מעולף (מן הסם) הרגיש "עינויים של חשמל".

עת הובא להארכת המעצר ביום 8.3.84 סיפר לשופט על השיחה הנ"ל בין העותרים השני והשלישי, לפיה דובר ביניהם על חטיפת ילד. הוא לא התלונן בפני השופט על הפעלת אמצעי חקירה פסולים כביכול. בית המשפט ציין שניתן לצפות מאדם שמתעללים בו בצורה כפי שתוארה על ידי העותר הרביעי, כי כאשר הוא מובא בפני שופט יגלה בפניו את כל מה שעשו לו, ואילו העותר הרביעי לא רק שלא התייחס לנושא זה אלא חזר בפני השופט על הגירסה שמסר לחוקריו. אין לקבל את תירוצו של העותר כאילו פחד מאיומי החוקרים.

במעמד השופט לא היה מקום לפחד והעיקר, אם לא פחד מפני חוקרי המשטרה כשחזר בו מגירסתו, על שום מה יפחד מפניהם בעת עמדו בפני השופט?

יצויין כי כשהוצג בפני העותר תוכן פרוטוקול המעצר הגיב באומרו כי הדברים אינם זכורים לו וכי "השופט לא היה שופט אלא גאנם היה השופט".

בית המשפט דחה דבריו בתארו אותם כעזות מצח.

בית המשפט נתן דעתו לכך שטענת העותר שאינו מכיר את רפ"ק בשן, אשר גם בפניו מסר הודאה, הופרכה על ידי עדויותיהם של רפ"ק בשן הנ"ל ושל אחד עדנאן רנאם.

בהקשר זה הועלו טענות של הכאה אשר עליהן כלל לא חקר הסניגור את החוקרים, להם יוחסו המעשים.

מעדותו של אסיר אחר (עיסא עמר) עלה כי העותר התפאר בפניו שהוא "משגע את החוקרים" בספרו להם גירסאות שונות, ובדבריו עימו ייחס את מעשה הרצח לעותרים הראשון, השני והחמישי. בחקירתו התכחש לאמירות הנ"ל.

מוסיף ומסכם בית המשפט:

"בהמשך עדותו כשמוקראים בפני הנאשם הרביעי מתוך התמליל קטעים שהם מוצא פיו מכחיש הוא שאמרם ומשנוכח שכנגד הקלטה לא מועילה התכחשות שכזו, שינה טעמו וטען כי אמר את שהחוקרים שמו בפיו (עמ' 1789, .(1788

... גם בתמליל נ/33 המתייחס למפגשו של הנאשם אם ג'דען מה-13.3.84 - בעמ' 7 - מציע לו הנאשם להתנהג כמשוגע ואומר לו, כנראה על סמך נסיונו וחרף טענותיו על שימוש בכוח כלפיו, לבל יפחד כי 'לא ירביצו לך בכלל' (עמ' 2). אמירה זו, כך יש להניח מבוססת על נסיונו שלו".

באימרה ת/92 הודה העותר במעשהו. לפי האמור בהחלטה הצהיר בא כוחו כי אין לעותר טענות פסול נגד ההודאה (עמ' 1294 לפרוטוקול). אולם, העותר גרס אחרת:

"גירסת הנאשם היא כי בשתי הפעמים שבהם הוצא מתא המעצר הוכה על ידי רס"ר חסון ראנם ורס"ל אזולאי שלמדו אותו מה לומר לחוקר ובהודאתו ת/92 סיפר לפקד ראנם את ששמו בפיו שניים אלה. הנאשם אינו זוכר מה למדוהו ומאשר כי ת/92 מכיל גם דברים שאמר מיוזמתו (עמ' 1784 ,1802-3) הנאשם מכחיש כי שירטט את הציור נ/71א' (עמ' 1779).

אנו דוחים את גירסת הנאשם כבלתי אמינה. שוכנענו מחומר הראיות שבפנינו כי בתאריך ה-10.3.84 לא הופעלו אמצעי פסול כלשהם כלפי הנאשם".

לגבי הודאה שנמסרה ביום 12.3.84 לא נטענו טענות פסול.

ביום 20.3.84 הופיע העותר בפני השופט דואק וסיפר גירסתו בעניין חטיפת והמתת הילד. הוא לא טען שם כלל שהוכה. בבית משפט קמא טען כי איימו עליו לפני ההופעה בפני השופט, ולכן אמר שם את אשר אמר.

התרשמות בית המשפט מן הציפייה בהקלטת הווידאו של השיחזור היתה שהופעת העותר היתה רגועה ועניינית.

בעקבות תלונה של פרקליטו דאז של העותר עו"ד סולימן, שהסתמך בעניין זה כפי שעלה מדבריו, על סימני יד שעשה לו העותר מרחוק, נבדק העותר ביום 28.3.84 על ידי ד"ר יריחובר. הלה קבע: "העותר אדם בריא ללא סימני חבלה בכלל ללא אודם וללא נפיחות". לדברי הנבדק, חש רגישות קלה בצלעות התחתונים בזמן לחיצה.

סוף דבר, בית המשפט דחה גירסת העותר בדבר מהלך החקירה, והחליט כי הודאותיו קבילות.

(ה) מכאן עבר בית המשפט להודאותיו של העותר הראשון, לגביו מתאר בית המשפט כי בזמן מעצרו השני, במרץ 1984, השתולל והתנגד ונשרט במצחו.

בנימוקי הפסול הועלו טענות קשות כלפי רב פקד עקיבא יוסף לפיהן ציווה על העותר בעת מעצרו הראשון ביום 11.1.84, לזחול על הריצפה ולאכול סיגריות ואיים עליו באקדח דרוך מכוון לגופו והרפה ממנו רק כשאיים להתאבד. העד, שלא נמנה על הצח"ם הכחיש את שיוחס לו, והסביר כי מפגשו עם העותר הראשון לא היה לצורך תיחקורו בפרשה זו. בא כוחו של העותר הראשון, שהרחיב, לדברי בית משפט קמא, בחקירותיו, לא מצא לנכון לחקור עד זה בחקירה שכנגד בעניין זה, אלא נפנה רק לעניין האיום כביכול, להעבירו לכלא אשקלון. בית משפט קמא פירש ההימנעות מחקירה כאי הטלת ספק בהכחשתו של העד.

העותר שהעיד על אירוע זה הובא להארכת מעצרו ביום 13.1.84, ולא סיפר לשופט דבר על מעשה מחפיר כמתואר, דבר שהתבקש מאליו לדעת בית משפט קמא אילו אירע בפועל. כל שטען היה שהוא "מקופח" ולא הוסיף. בית המשפט ציין כי סיפורו של העותר אינו אמין עליו.

לגבי הודאה שמסר ביום 23.3.84, טען העותר כי תוך מכות נאמר לו על ידי חוקריו, רס"ר גאנם ופקד אברמוביץ, מה לומר והחוקרים רשמו כהודאתו את חזרתו הכפוייה על דברי החוקרים. אחרי זה שינה טעמו וטען שלא אמר דבר וההודאה לא נרשמה כלל מפיו אלא הוקראה במישרין על ידי החוקרים, והוא הוכרח לחתום עליה.

עם זאת, הודה בכך שהודאתו מכילה פרטים שהחוקרים לא יכלו לדעתם אלא מפיו, ואשר לא יכלו לכתבם בהודאתו מיוזמתם.

בית המשפט דחה גירסת העותר לעניין גביית הודאתו כבלתי אמינה ובלתי מתקבלת על הדעת. הוא גם ציין כי נאמנה עליו עדותו של פקד אברמוביץ לעניין הצעתו של העותר הראשון לשמש כעד מדינה. נוכח הראיות המפלילות שהצטברו נגדו בעדויות העותרים האחרים שהובאו לידיעתו, הגיע כנראה למסקנה שאין עוד טעם לעמוד בהכחשותיו והוא ניסה להציל עצמו על ידי הצעה לשמש כעד מדינה. הרעיון לשמש כעד מדינה הועלה על ידי העותר שוב ביום 26.3.84.

אף לעניין טענותיו נגד השיחזור נדחתה גירסת העותר כבלתי מהימנת. בית המשפט ציין כי הסתכל בסרט השיחזור שהוסרט בפניו והתרשם שהופעת העותר היתה סמכותית, עניינית ורצינית, ולא ניכר בו שהוא משחזר מתוך לחץ וכפייה ובאי בטחון. כתם ליד עינו של העותר בו הבחינו בצפותם בסרט השיחזור, לא נראה לבית המשפט כפצע פתוח.

בסיכום הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי עלה בידי התביעה לשכנעו במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי שלא הופעל אמצעי פסול כלפי העותר הראשון. אם נעשה כלפיו שימוש בכוח, בפעמים שפורטו בהחלטה, הרי היה זה בתגובה להתנהגותו האלימה. לא היתה הפעלת אמצעי פסול יזומה כלפיו מצד החוקרים במהלך תיחקורו. לדעת בית המשפט המחוזי היה זה כנראה משקלן של הראיות המפלילות שהצטברו בחקירה שהתחדשה, ואשר הובאו מידי פעם לידיעתו של העותר, שהביא לתפנית בעמדתו ולנכונותו לגלות את חלקו במעשה ולנסות להציל עצמו בהצעה לשמש כעד מדינה. כשכל זה לא הועיל, ניסה לחזור בו מהודאותיו ולהפחית ממשקלן הראייתי, ונסיון זה הוא שהניעו לטעון את טענות הפסול שנידחו על ידי הערכאה הראשונה כבלתי אמינות.

(ו) העותר החמישי הובא ביום 19.3.84 בפני השופט פארס פאלח ולא התלונן על מאומה אלא רק טען כי אינו יודע כלום ואינו מכיר את המנוח.

אף לגבי עותר זה נתגלו לדעת בית המשפט אי התאמות בין הדברים שסופרו לסניגור לפני משפט-הזוטא והגירסאות עליהן העיד במשפט הזוטא, לרבות העלאת טענות נגד שוטרים שכלל לא השתתפו בחקירתו.

בשיחזור המוסרט היה רגוע וענייני ולא ניכרו בו סימני אלימות כלשהם.

מטעם העותר העידו שני עדים והם עלי אברהים מצרי וסלח חסן זבידאת. העד הראשון העיד כי בתאריך שאינו ידוע לו, בחודש מרץ 1984, כששהה בבית מעצר במשטרת עכו, הבחין, לפי טענתו, בשעה 02:00 בעותר החמישי כשהוא שוכב על הריצפה כשמפניו זב דם וגבו חבול, והוא על סף גסיסה ולא מסוגל לדבר. העד לא שאלו מי גרם למצב זה, והוא סעד אותו משך כשלושה-ארבעה ימים, שבהם היה העותר מוצא ומוחזר לתא לסירוגין. האירוע עליו העיד התרחש לדבריו כ-15-14 ימים לפני שנעצר בבית משפט המחוזי בחיפה עד לתום ההליכים. מאחר וזה היה ביום 27.3.84, הרי משמעות הדבר שהאירוע עליו העיד היה ב-12 או ב-13 במרץ 1984, ואין חולקין כי בתאריכים אלה טרם נעצר העותר החמישי. כן היה תמוה, לדעת הערכאה הראשונה, שהעד לא התעניין לדעת מי או מה גרם למצב בו ראה את העותר.

העותר החמישי עצמו כלל לא התייחס בעדותו לעד זה, שהופיע, כדבריו, מיוזמתו למתן עדות מספר ימים לאחר שיחרורו מכלאו, מבלי שהוזמן, וזאת על סמך השמועה בלבד שהעותר החמישי עומד למשפט. דבריו של העד נראו לבית המשפט מופרכים על פניהם.

העד השני שהה אף הוא, לפי עדותו, בבית המעצר בעכו במרץ 1984. העותר החמישי הוכנס לדבריו, לתא כשהוא פצוע בפניו ובשפתיו בצורה שלא איפשרה לו לאכול. באשר למצבו, יש הבדל מהותי בין תיאורו של עד זה לבין תיאורו של העד עלי מצרי הנ"ל. עד זה הוסיף כי העותר סיפר לו שהוכה על ידי שוטרים על שפתיו ועל גבו. מעדותו עולה כי האירוע אירע כארבעה עד חמישה ימים לפני שהשתחרר ממעצרו והיה זה כשבוע או שבועיים לפני תחילת חודש אפריל. מכאן, לכאורה, שלפי עדותו הוכנס הנאשם לתא לכל המאוחר בסמוך ל-20 למרץ או שבוע קודם לתאריך זה. לפי האפשרות הראשונה בהסתמך על כרטיס החבוש נ/30 היה העותר החמישי במעצר במשטרת זכרון יעקב, ולפי האפשרות השניה טרם נעצר. יצויין כי העותר החמישי לא טען בטענות הפסול כי הוכה על שפתיו ועל גבו, והוא גם לא התייחס לעד זה בעדותו.

בית המשפט המחוזי לא היה מוכן לייחס משקל כלשהו לעדויות אלה.

(ז) בסיכום דבריה ציינה הערכאה הראשונה כי כל אחד מהעותרים מסר אימרות והודאות וחזר בו והתכחש למה שאמר באותה אימרה או באחרת מאוחרת יותר. שינויי גישה כאלה לא יכולים היו להיווצר לו היו אימרותיהם פרי יוזמתם הבלעדית של החוקרים, והם מצביעים על החופש להתבטא כרצונם. דבר זה שלל, לדעת הערכאה הראשונה, שימוש באמצעים פסולים כלפיהם. זאת ועוד, כל אחד מן העותרים שיחזר את האירועים והשיחזורים צולמו במכשיר וידאו והדברים שאמרו הוקלטו. הופעתם של העותרים בחלקים מסרטי הוידאו שהוסרטו בפני בית המשפט היתה עניינית ולא מאולצת.

העותרים אף נבדקו על ידי רופאים סמוך לאחר המועד בו נטען שנקטו כלפיהם באמצעי פסול ולא נתגלו בגופם פציעות וסימני חבלה שניתן לקשרם לטענות הפסול שהעלו.

לפי הערכת בית המשפט, משקלן של הראיות הפליליות שהצטברו במשך ימי החקירה והובאו מידי פעם לידיעת העותרים השונים, הוא ששיכנע אותם שאין עוד טעם בהכחשותיהם. לאחר מכן ניסו לחזור בהם מן ההודאה או להפחית מערכה על ידי העלאת טענות פסול לגבי גבייתה, לאחר שעמדו על משמעותה לגביהם. החוקרים אכן עשו כמיטב יכולתם בדרך של חקירה נמרצת, עניינית ובלתי נילאית להשיג מהעותרים ידיעות ולהביא כל אחד מהם למצב שבו יוכלו להזהירם ולקבל מהם הודאה חתומה, אולם, על כך אין לבוא כלפיהם בטרוניה (ע"פ 216 ,243/74, גד כהן נ. מדינת ישראל, פד"י כ"ט(1), עמ' 344, בעמ' 352 ב').

עד כאן החלטת הערכאה הראשונה בעניין קבילות ההודאות.

8. עניין הקבילות עלה גם בבית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור. בית משפט זה העיר כי הסניגור המלומד שהופיע בפניו כיוון טענותיו בעיקר למשקל ההודאות, נושא אשר אליו עוד נשוב. בעניין הקבילות של ההודאות נאמר בפסק דינו של בית משפט זה, אחרי שמיעת הטענות ואחרי שצפה גם כן בסרטי השיחזור, כי:

"דומה עלי שאף הסניגור המלומד לא השליך יהבו יתר על המידה על האפשרות להשיג את התערבותנו לעניין קבילות ההודאה וטיעוניו בנדון נשמעו בקול ענות חלושה. אותן מסקנות עצמן יש להסיק גם לגבי השיחזורים, שנגולו בפנינו עת הוקרנו סרטי השיחזור בפנינו. שותף אני למסקנתו של בית משפט קמא כי השיחזורים נערכו על ידי כל המערערים מתוך רצון, אם כי לא מתוך התלהבות יתרה".

אעבור עתה לטענותיו של הסניגור לעניין דעת הערכאה הראשונה בעניין משקלן של ההודאות. אקדים מספר דברי הסבר משפטיים כלליים.

משקל ההודאות

9. קבלת הודאה על ידי בית משפט, אין פירושה עדיין שבית המשפט יכול להסתמך על תוכנה כעל ראיה אמינה. אחרי שהודאה מתקבלת נותרת עדיין השאלה הנפרדת והיא מה משקלה של ההודיה: על בית המשפט להסיק ולקבוע אם האמור בהודיה הוא בגדר דבר-אמת (ע"פ 307/60, יאסין נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י י"ז, 1555 ,1548 מול האות ו'; ע"פ 476/70, בולוס נ.

מדינת ישראל, פד"י ל"ה(808 ,785 ,(1, מול האות א').

משקלה של הודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים (ע"פ 715 ,744/78, לוי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ג(234 ,228 ,(3 מול האות ד'), האחד פנימי ומשנהו - חיצוני.

המבחן הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודיה, והוא תר על פי ההגיון ונסיון החיים אחר סימני האמת המתגלים בתוכן ההודיה. סימנים אלו נלמדים מנוסח הדברים, סדר הרצאתם, מידת פירוטם, סבירותם הפנימית ומבחנים כיוצא באלה.

המבחן השני הוא, כאמור, חיצוני. אין הוא מעוגן אך ורק בתוכנה של ההודאה אלא מטרתו לחפש אחר סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של "דבר-מה" נוסף: עניין זה הוסבר בע"פ 788/77 (בדר נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ד(830 ,818 ,(2, פיסקה 5), וראה גם בע"פ 476/79 הנ"ל (עמ' 814, מול האות ד'). לפי דיני הראיות אין צורך בסיוע להודאה, ואגב, כך הדין גם עד היום באנגליה (ראה סעיף 76 של ה-POLICE AND CRIMINAL EVIDENCE ACT, 1984, ו.M.D. FREEMAN, POLICE AND CRIM EVIDENCE ACT, 1984 SWEET & MAXWELL 1985, P. 60-123). לעניין המצב בארה"ב, הזהה בתוצאותיו, ראה ,MCCORMICK ON EVIDENCE, 3RD. ED., 1984 PAR. 145, P. 367, פיסקה ראשונה).

10. באשר למשקלן של ההודאות במקרה שבפנינו אומרת העתירה של הסניגור המלומד:

"המבחן הפנימי והמבחן החיצוני של הודאות המבקשים מלמד כי אינן אמת, שאין הן משתלבות במציאות, שהשוואתן זו אל זו מלמדת כי הוכתבו על ידי המשטרה, כי הן חסרות הגיון פנימי, כי בפרטים מרכזיים ומהותיים נתגלו ככוזבות".

(ההדגשות שלי - מ.ש.) נבחון טענות אלה, על מרכיביהן.

11. בית המשפט הבהיר כי דחיית טענות העותרים נגד קבילות ההודאות לא היתה בגדר חריצת דין בעניין משקלן. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המשקל לא נבחן עובר להחלטה בדבר קבילות, וכי בדרך כלל, ניתן לסכם את הדעה לגביו רק לאור מיכלול הראיות שבפני בית המשפט, לרבות דברי הנאשמים בעדויותיהם בבית המשפט (ע"פ 500/75, ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(212 ,208 ,(1).

משקל ההודאות - המבחן הפנימי

12. בבחנה תוכן ההודאות הקדימה הערכאה הראשונה וציינה, כי עצם קיומן של סתירות בין גירסאותיו השונות של נאשם, כפי שהן עולות מהודאותיו, אינן יוצרות בהכרח ספק סביר לגבי ביצוע המעשה בו הודה. בית המשפט הפנה בהקשר זה לסעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ולפסיקתו העניפה של בית משפט זה בעניין קביעת ממצאי מהימנות, לפיה ניתן להפריד בין חלקי דבריו של נאשם או של עד, כאשר מקצתם נידחים על ידי בית המשפט כדברי שקר, ומקצתם מתקבלים כדברי אמת.

יוער כאן כי נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מטבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלה הוא מן המלאכות המקובלות על בית המשפט. ניתן להוסיף כאן כי סתירה בגירסאות השונות של הנאשם, המתארות את ביצוע העבירה, והנבחנות על ציר הזמן, היא תופעה מוכרת במקרה של הודאה בשלבים. הווי אומר, קורה שחשוד או נאשם מתחיל תגובתו לחוקרים בהכחשה כללית, מודה לאחר מכן רק במקצת תוך שהוא מבקש להרחיק עצמו מעיקרו של המעשה האסור, ורק במהלך החקירה, וכאשר מוצגות בפניו סתירות בפניו, דברי נחקרים אחרים או ממצאים אובייקטיביים, קורה וגירסתו הראשונית נפרמת וכי נפרסת, לפעמים אט-אט, תמונה רחבה ומלאה יותר. לו היה עצם קיומה של סתירה באימרות בגדר מניעה כללית להסתמכות על הודאה, הרי לא ניתן היה להסתמך אלא על הודאתו של מי שהתוודה על אתר, מיד עם פתיחת החקירה, ולעולם לא ניתן היה להישען על אימרתו של מי שהכחיש תחילה בצורה כלשהי את עבירתו; אולם, כמבואר לעיל, לא אלו אמות המידה לפיהן מחליט בית המשפט במשקלה של הודאה.

13. (א) כדי לבחון תוכנן של ההודאות, היינו לצורך המבחן הפנימי הנ"ל, שבה ונפנתה הערכאה הראשונה במקרה דנן לתיאור ולבחינה מפורטים של תהליכי החקירה לשלביה לגבי כל אחד מן העותרים. היא נתנה דעתה לשינויי הגירסה ולסתירות בתיאורים בשלב החקירה הראשון בו הוכחש מעיקרו כל חלק בעבירה, כגון הגירסאות השונות והסותרות של העותר הראשון בעניין אופן ושעת הגעתו לביתו, עם תום העבודה ביום 8.12.83, הוא יום הרצח, לרבות האיזכורים הסותרים של סוגי וצבעי המכוניות אשר בהן נסע, כביכול, לביתו באותו אחר- צהריים (לפי כרטיס העבודה בסופרמרקט עבד העותר אותו יום עד שעה 14:30 בלבד).

תחילה גם טען העותר הראשון כי אינו מכיר את יתר העותרים ולא נסע מעולם בטנדר של העותר השני, אך בהמשך החקירה סיפר כי חילק סחורות יחד עם העותר השני בטנדר שלו, ואף הציע לו עבודה נוספת מסויימת בחלוקת פרחים. לא ניתן הסבר להתכחשות הראשונית האמורה לגבי קשר כלשהו עם העותר השני דווקא. לא למותר להוסיף, כי סביר להניח שמי שאינו מעורב בעניין לא היה חושש מאמירת אמת בקשר להיכרות עם העותר השני אשר יחד עימו עבד, לגבי עבירה כזו שבפנינו, שהרי לא היה רואה בקשר כלשהו עם העותר השני, בעת ההיא, דבר שיש לחשוש מפניו. בדרך כלל רק שותף למעשה יודע מעיקרו מי הם המבצעים האחרים אשר רצוי להתכחש מכל קשר איתם.

שריטות שנתגלו בעת מעצרו של העותר הראשון באיזור הצוואר הוסברו על ידיו בתור תוצאה של "התגוששות בצחוק" עם אחד סביחי, שאף העיד ואישר זאת במשפט. דא עקא, מאימרה של סביחי במשטרה שקדמה למשפט, ובעיקר מהקלטה סמויה של שיחה בינו לבין העותר הראשון, ניתן היה ללמוד כי לא היתה התגוששות ושריטה כאמור. הווי אומר, סביחי נתן לעותר גיבוי לאחר מעשה, ונותרה, איפוא, השאלה מה מקורה האמיתי של השריטה ומדוע העותר הראשון מעלה טענה בלתי נכונה לגבי נסיבות גרימתה.

בעת מעצרו השני של העותר הראשון הוא התכחש לעבירה, אך בדבריו היתה גם התייחסות מילולית לשותפים, ואמירות וחצאי דברים שמהם עלתה תמונה של מי שחרד מפני עדויותיהם של האחרים לגביו; בשלב זה גם היה נסיון התאבדות של העותר שבית המשפט ייחסו למודעותו לכך שהחקירה מתקרבת לגילוי האחראים. עיקרו של דבר, בשלב זה אף הציע העותר לשמש עד מדינה, הצעה שנדחתה; הוא חזר על ההצעה שנית אחרי שנאמר לו כי האחרים הודו במעשה ואף שיחזרוהו. הודאתו המלאה הראשונה בערבית נמסרה לרס"ר חסון גאנם, ביום 22.3.84.

מבחינת תיאור מהלכי החטיפה והרצח שנכללו בהודאות מאוחרות יותר, ייחס לעצמו העותר הראשון חלק משני: הוא לא היה היוזם ואף לא הפעיל שבין השותפים, אלא, למשל, חיכה במכונית בעת שהרצח בוצע בבית ברחוב ליבריה.

לשון אחרת, מי שגורס כי ההודאות הוכתבו על ידי המשטרה, יוצא בכך מן ההנחה שהמשטרה הכתיבה תחילה הודאות חלקיות בלבד וחזרה והרחיבה הכתבותיה בהדרגה, וגם איבחנה בין עותר לעותר, כדי להפחית מידת אשמתו, והקריאה לכל עותר סיפור שונה במקצת, אשר לפיו חלקו מוגבל ומצומצם יותר. לתיזה כזאת לא נמצאה תמיכה בעדויות, ומה גם שהתכחשויותיו של העותר היו בעיני הערכאה הראשונה בלתי אמינות בשל סתירות ופירכות ראשוניות שחלקן הוזכר לעיל, שעלו מדבריו עוד לפני שהודה אף במשהו.

(ב) בהודאותיו של העותר הראשון הובא תיאור מפורט של החטיפה ושל חלקו של כל אחד מן החמישה בה, ובין היתר, גם תיאור הבגדים של הנרצח ושל מקום ביצוע הרצח על פירוט רהיטיו.

ביום 2.4.84 הודה העותר במעשה הרצח בהופיעו בפני שופט השלום שדן בהארכת מעצרו. אולם, הוא ייחס את היוזמה לחבריו, ואף ציין שאיימו עליו.

בית המשפט המחוזי ציין כי העותר ניסה ליצור לעצמו תדמית של מי שנכח בעת ההתרחשות מבלי ליטול חלק פעיל בכל שלביה. בשלב החטיפה ישב, לפי דבריו בתא הנהג, ואחרים הם שירדו והכניסו את הילד לתא הנהג והם שהיכו בו וסתמו את פיו בסמרטוט והם שכבלוהו בידיו ורגליו ודחפו אותו לתחתית תא הנהג וכיסוהו בסדין או בשמיכה. יש לזכור כי הילד הוכנס לתא הנהג בו העותר הוא שישב ליד הנהג, וביצוע מיכלול פעולות אלה על ידי העותרים האחרים שישבו בארגז הטנדר והעותר השני שנהג בו, אינו מתקבל על הדעת. לדעת הערכאה הראשונה, סביר יותר לקבל שהפעיל העיקרי בשלב זה היה דווקא העותר הראשון שישב בתא הנהג בסמוך לילד שהיה קרוב אליו ובהישג ידיו: הוא שהשתיקו לבל יתגלה דבר החטיפה, והוא אכן עשה זאת ביעילות ובאלימות, ובמהלך הכנסת הילד למכונית ופעולתו האלימה הנ"ל, נשרט בצווארו על ידי הילד שנאבק על נפשו. הערכאה הראשונה ציינה כי העותר הבין כי עובדת הימצא הילד המנוח לידו בתא הנהג אינה לטובתו ואף ניסה בשלב השיחזור לשנות טענתו וטען ב-ת/160 (עמ' 10) - כי לאחר חטיפת הילד התיישב לידו בתא הנהג העותר השלישי, ואילו הוא עלה לארגז הטנדר, אך מיד חזר בו מדברים אלה.

באשר לאירוע באתר הבניה שברחוב ליבריה בו בוצע הרצח, אמר העותר הראשון תחילה בהודאתו ת/177, כי נשאר לשבת בטנדר ולא הצטרף לשותפיו בנשיאת הילד למקלט ובהמתתו שם. מאידך ידע לקבוע כי במקלט הרביצו לילד בקרש על ראשו וכי מת כתוצאה מכך. לדבריו ראה אירוע זה ממקום שיבתו בטנדר, ואף שמע את צעקותיו של הילד. סביר להניח שמבצעי המעשה סגרו את הדלת לבל יראו עוברי אורח מזדמנים מבחוץ את מעשיהם הנפשעים, ולכן אין דבריו של העותר מתקבלים על הדעת. אומנם בהמשך דבריו שינה גירסתו ומהודאתו ת/179 עולה כי השתתף בנשיאת הילד לחדר, ונכח עת כל הנוכחים לפי תור היכו בו בקרש היחיד שהיה ברשותם כשהעותר החמישי מוסיף חבטות אגרוף בפניו ו הנאשמים השני, השלישי והרביעי חנקוהו למוות. רק הוא עצמו, לדבריו, לא נטל חלק במעשים הנפשעים שבוצעו נגד עיניו ועמד בצד.

(ג) לפי ההודאה ת/177 הלך בערב הרצח, בשעה 19:00 או 20:30 או 21:00, לבית מכרו או מעבידו מטירת הכרמל, מר שרביט. כדבריו, באחת מהודאותיו, עשה כן כדי "שיראה אותו, באם המשטרה תישאל אוכל להגיד שהייתי בביתו של שרביט". אגב, גם בעת גביית ת/177 הנ"ל הציע לשמש כעד מדינה והוא הדין ביום 26.3.84 בפני סנ"צ גולדגרט, כאשר הוסיף והציע לשמש עד מדינה במשפט רצח דפנה כרמון.

משמעותה של הצעה כאמור תיבחן לפי הנסיבות: במקרה בו חשוד מודה בביצוע עבירה ויש חשש שמא הוא משים עצמו רשע כדי ליטול על עצמו עבירה שלא ביצע, עקב שליחות מרצון או לחץ של אחרים (בני משפחה או עבריינים), הרי הצעה לשמש עד מדינה אינה אלא בגדר הודאה נוספת. במקרה בו מתכחש החשוד לביצוע העבירה, יש בהצעה כאמור משום סתירה להכחשה ורואים בהצעה "ראשית-הודאה", שהרי עד מדינה יכול לשמש רק מי שביצע את העבירה המבקש חסיון תמורת מתן עדות.

בית המשפט דן בהרחבה בטענת האליבי הקשורה לביקור אצל משפחת שרביט: בהודעות הראשונות טען העותר כי לא יצא מביתו מעת שובו מן העבודה. גירסאות מאוחרות יותר היו מלאות סתירות בעניין שעת הביקור. אף העדויות של בני משפחת שרביט לא היו אחידות. הבעל דיבר על הזמן בין 18:10-17:30, אך לא יאוחר משעה 18:30, וזאת בהסתמך על כך שילדיו צפו אותה שעה בתוכנית ילדים בטלויזיה. אשתו דיברה על אפשרות שהביקור התקיים בין 18:45-18:00. הסתבר, כי לפי לוח השידורים היו סרטים מצויירים מ-19:00-18:40, וגב' שרביט לא שללה את האפשרות שזו התוכנית שהילדים צפו בה בעת שהעותר הופיע וקרא לבעלה. כמובן, האפשרות האחרונה איננה שוללת השתתפות ברצח בשעה 17:35.

לאור סתירות אלו ונוספות, שאין מקום לפרטן כאן מחדש, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי העותר לא הוכיח אליבי לזמן הרלבנטי.

14. (א) העותר השני הוא תושב סכנין שעבד בסופרמרקט בחלוקת משלוחים.

הוא בעל טנדר פיז'ו.

הנער המנוח נעלם מביתו ביום 8.12.83 ובתאריך ה-11.12.83 נמצאה גופתו במערה ליד מושב יעד שבאיזור שגב. בתוך ערימת זבל שהיתה מונחת מחוץ לפתח הגדול של המערה שבה נמצאה גופת המנוח, מצא רפ"ק גנור חלק מכריכת מחברת עליה רשום השם "גהאד חסין גנאמה מסכנין", מעטפה של בנק לאומי לישראל שעליה רשום באדום שמו של העותר השני ותווית משלוח של הסופרסל. ערימת הזבל נמצאה מחוץ לפתח הגדול של המערה, בה נמצאת גופת המנוח בצד דרך עפר החולפת בסמוך למערה ובמקום שאינו מיועד לשפיכת זבל.

על סמך ממצאים אלה נעצר העותר השני לחקירה.

בעבודתו בסופרמרקט היה העותר קשור לעותרים השלישי והרביעי והוא אף הכיר, כדבריו, את העותר הראשון שעבד באופן זמני באותו מקום, אך פוטר ביום 7.12.83, והודיעו לו שיפסיק לעבוד ביום 9.12.83. הלה אף הציע לו עבודה והלך עימו למקום העבודה המוצע.

(ב) לפי גירסתו הראשונית, ביום השבת ה-10.12.83 סמוך לשעה 10:10 התבקש על ידי אימו להסיעה לקושש עצים ולשפוך את מיכלי הזבל שלא רוקנו במשך מספר ימים. בלחץ אימו נאלץ להסכים ונסע כשעימו אימו, אחיו בשם סמי ואחותו אחלס. בהודעתו ת/4 מיום 15.12.83 תיקן את רשימת הנוכחים בקובעו כי אחותו פאוזיה ולא אחלס היתה במעמד זה, וכן צירף לנוכחים את אחיו כאמל והסביר שמפאת כאב ראש בחקירתו הקודמת נשמט שמו מזכרונו.

אימו ואחיו העמיסו על הטנדר שני מיכלי זבל מפלסטיק שחור ומיכל קרטון, כולם מלאים בזבל. לידו בתא הנהג ישבה אימו ובתו הקטנה, ובארגז הטנדר היו שני אחיו ואחותו הנ"ל. העותר נסע עד למערה הנמצאת בצידה של דרך עפר היוצאת מכביש יעד, שם נעצר. תחילה אמר כי הוא נשאר לשבת בתא הנהג בעת שאימו ואחיו פרקו תחילה את מיכל הקרטון, ולאחר מכן שפכו את הזבל משני מיכלי הפלסטיק וכשסיימו הסתובב ונסע לחורשה לקושש עצים. באימרה נוספת מיום 18.12.83, שינה העותר טעמו באומרו כי בעת שהאחרים עסקו בשפיכת הזבל הוא ירד עם בתו מתא הנהג והסתובב לידם, אך לא הסתכל אל תוך המערה, משך הדקות שהתעכבו לידה.

(ג) העד בני גילו ממושב יעד המכיר את איזור המערה העיד, כי ביום השבת 10.12.83 טייל עם אשתו ועימם כלבם, שאינו מאולף, בדרך שליד המערה והבחין בשתי ערימות זבל מלאות וצמודות שהיו "ממש" בפתח הגדול של המערה ומחוצה לה. עד זה נהג לרוץ פעמיים בשבוע במסלול העובר ליד המערה, משך כשנה וחצי שקדמו לאותו יום, ומעולם לא ראה בפתח המערה ערימת זבל.

כשראה את ערימות הזבל באותה שבת, הסב לכך תשומת ליבה של אשתו, בציינו כי במרחק של כ-50 מטר מהמערה בצד הנגדי לה מעבר לדרך מצוי מיכל לאיסוף זבל. כלבם התעכב ליד ערימות הזבל אך כשקראו לו, הצטרף אליהם והם המשיכו בדרכם. העד לא הסתכל אל תוך המערה פנימה.

(ד) המשטרה לא קיבלה את גירסת העותר ובתחקיר שהתקיים ב-11.3.84, אמר החוקר פקד אברמוביץ לעותר השני כי בידי המשטרה ראיות המסבכות אותו במעשה הרצח של הנער. תגובת העותר השני היתה "חס וחלילה" ולאחר הפוגה קלה אמר "תשמע, הרוצחים הם אחמד כוזלי ועאטף הבדוי החבר של אחמד", קרי העותרים הראשון והחמישי, והוסיף בתשובה לשאלת החוקר כי העותר השלישי מיודד עימם.

(ה) בהמשך התחקיר נשאל העותר השני בקשר למפתח הרזרבי להתנעת הטנדר שלו, ולפתע שם ידו על ראשו והעלה את האפשרות כי העותר השלישי, הנכנס בחופשיות לדירתו, נטל את המפתח החלופי התלוי בסלון ביתו או מונח על טואלט חדר השינה, ויחד עם העותרים הראשון והחמישי שיש לו רשיון נהיגה, השתמשו בטנדר שלו לרצח הנער המנוח, מאחר והגופה נמצאה במערה באיזור סכנין. אמירה זו הצביעה, כמובן, לכאורה, על ידיעה בדבר עצם השימוש בטנדר לביצוע העבירה.

לדברי העותר בראשית הודאותיו, הוא ראה את הגופה במערה ונבהל, אך לא הודיע על כך לאיש. אחר כך חזר בו מדבריו. בהמשך ייחס את הרצח לעותר הראשון בלבד.

לדברי הודאתו המלאה הראשונה, ביום החמישי ה-8.12.83 בשעה 16:00 לערך נטל יחד עם העותר הרביעי את המשלוחים האחרונים כשאליהם הצטרף לנסיעה זו גם העותר השלישי. כן היה עימם אחי העותר הרביעי בשם חוסני.

בהגיעם למרכז אחוזה ירד העותר השלישי כשמטרתו לגשת לבנק במרכז הכרמל ולמשוך כספים מחשבונו, ונדבר עם העותר השני לשוב ולהיפגש במרכז אחוזה כדי לחזור לסופר. בתום החלוקה והביקור בחנות בגדים ברוממה, נסעו השלושה לסופרסל בשכונת זיו. העותר הרביעי ירד לפני הגיעם לשם וניגש לבנק, ואילו העותר השני וחוסני המשיכו לסופרסל, אליו הגיעו בשעה 16:50 לערך. שם פגשו באחד גסאן שביקשם לחלק יחד עם גדען שני משלוחים במעונות הסטודנטים בטכניון. עובדה זו אומתה גם על ידי מקבלי המשלוחים. חלוקה זו ארכה כרבע שעה, והם סיימוה בשעה 17:10 בערך. כשחזר מהחלוקה פגש בעותר הרביעי שסיים את עניינו בבנק. העותר השני ביקש מגסאן להמתין להם מאחר וברצונם לחזור עימו במכוניתו לכפר. הוא אסף את העותר השלישי והמשיך לסופרמרקט, לידו פגשו בעותרים הראשון והחמישי. העותר הראשון התיישב ליד העותר השני שנהג בטנדר ומאחור, בארגז הטנדר, התיישבו העותרים השלישי, הרביעי והחמישי. מהסופרמרקט נסע הטנדר במורד רחוב דניה ונכנס לרחוב אנטורפן, שם הבחינו בילד המנוח שהלך במעלה אותו רחוב, בכיוון הנגדי. השעה היתה אז 17:35. הטנדר הסתובב ליד המרכז המסחרי שבדניה והגיע עד ליד הילד, קרוב למערבל בטון שהיה מונח בצידי הכביש. כשנעצר הטנדר ירד העותר הראשון, תפש בילד ודחפו פנימה לתא הנהג, תוך כדי מאבק עם הילד שהתנגד וצעק. העותר הראשון הושיב את הילד על ריצפת תא הנהג כשראשו לחוץ בין רגליו, בידו האחת לחץ על גרונו ובשניה סתם את פיו. העותר החמישי הושיט בשלב זה את ידו מבעד לחלון האחורי שבתא הנהג המפריד בין התא לארגז ומשך בשערות הילד. הטנדר נסע מהר, אל אתר בניה ברחוב ליבריה לא הרחק מהסופר שבו שמר העותר החמישי.

הילד הוכנס לתוך מחסן שבאותו אתר בניה ושם הומת. העותר השני איבטח, לדבריו, את האחרים בשבתו בטנדר שחנה מחוץ לבניין ודבר מותו בחניקה ועשיית המעשה המגונה על ידי העותר הראשון נודע לו רק מפי העותרים השלישי והרביעי.

רק למחרתו, יום ששי ה-9.12.83, הובילו העותרים השני והשלישי, לדברי העותר השני, את גופת המנוח מהמקום בו הוסתרה למערה ליד הישוב יעד שהעותרים השלישי והשני הכירוה והניחוה שם. ביום השבת ה-10.12.83 פיזר העותר במודע ערימת זבל סמוך לפתח הגדול של המערה במטרה להקשות את ראיית המצוי בתוכה ובאותו יום סיפר על כך לעותר השלישי.

בית המשפט ציין כי אינו מוכן לקבל את גירסת העותר השני לפיה עזב את המקום ללא גופת המנוח שהושארה, לפי דבריו, באתר הבניה.

15. אשר לעותר השלישי, הרי התגלו באמירותיו הראשונות סתירות לרוב שהובילו להחשדתו. בין יתר הסימנים שהובילו אליו וגרמו להמשך חקירה היו אלה:

הוא מסר באימרתו מיום 15.12.83 כי ביום 8.12.83, בעת חלוקת המשלוחים, ירד מן המכונית כדי למשוך כסף מן הבנק; הוא ירד בכרמלית להדר הכרמל והגיע משם לואדי ניסנס, הסתפר אצל ספר בשם איליה זינתי וניגש לבית ספר לנהיגה כדי להיפגש עם המורה ולקבוע מועדי שיעורים. משם עבר לתחנת מוניות מקום ממנו חזר לכפרו בסביבות 19:00.

ביום 6.3.84 העלה גירסה אחרת, לפיה בשעה 16:55 לערך, אחרי משיכת הכסף, נסע למרכז שכונת זיו, וניגש לסופרסל כדי לנסוע עם אחד גסאן כנאמה לכפרו: הוא המתין שם לעותרים השני והרביעי שחילקו משלוחים עד שחזרו ב-17:50.

ביום 7.3.84 חזר באימרתו לגירסה הראשונה בעניין המספרה ובית הספר לנהיגה. הוא הוסיף כי ביקש מאחד גדען לומר שהוא חזר לכפרו במכוניתו של הנ"ל ולא במונית.

ביום 8.3.84 שינה שוב את גירסתו, טען שירד בכרמלית מן הבנק להדר, ניגש לתחנת מוניות ונסע לכפרו. לפי דבריו במועד האמור הסיפור בדבר המספרה ובית הספר לנהיגה, לא היה נכון כי לא ביקר בהם באותו מועד. כך גם אמר באימרותיו מיום 9.3.84 ו-11.3.84 כאשר נדרש לשוב ולשחזר מעשיו. ביום 12.3.84 הציע עצמו כעד מדינה והוסיף כי הוא חושד בעותרים הראשון והחמישי כמבצעי הרצח. הוא תיאר אז בתכלית הקיצור את מהלך הרצח, אך אחר כך חזר בו מדברים אלה.

בית המשפט ציין כי עצם ההצעה לשמש עד מדינה מצביעה על מעורבות בעניין. מוסיף ומתאר בית המשפט:

"בתאריך ה-15.3.84 תוחקר הנאשם השלישי על ידי הקצין סלוק שערך את הדו"ח נ/58. חוקר זה העמידו על הסתירות שבדבריו עד כה, שאכן קיימות כפי שפירטנו לעיל. נוצרת דומיה שבה שקל כנראה הנאשם מצבו ולאחריה, בהתרגשות רבה, הביע הנאשם את רצונו לספר את האמת, ואת כל הידוע לו על המתת הילד. לשאלת החוקר מה מעורבותו במעשה השיבו, כי הוא עצמו לא הרג את הילד, אך השתתף במעשה עם האחרים, פרץ בבכי חזק, חיבק את החוקר וביקש את עזרתו. במעמד זה הוזמן פקד עזרא לגבות אימרתו וכשנכנס לחדר קם הנאשם וחיבק גם אותו כשהוא בוכה, וכך עשה גם לסנ"צ גולדגרט שנכנס לחדר, במהלך גיבוי ההודאה".

בתיאורו ייחס את החניקה לעותרים הראשון והרביעי ואת המגע המיני לעותרים הראשון, הרביעי והחמישי.

הוא אף הצביע על המקום ליד האוניברסיטה בו הוסתרה הגופה עד להעברתה למערה ושיחזר את מהלך הפשע, שצולם והוצג בבתי המשפט בשתי הערכאות.

עותר זה היה היחיד מבין העותרים שהעיד גם במשפט. היתר בחרו, כזכותם, שלא להעיד. בעדותו בבית המשפט חזר להכחשת חלקו בפשע ואל גירסתו הראשונה בעניין הביקור אצל הספר ובבית הספר לנהיגה. בית המשפט ציין כי אופן וצורת עדותו יצרו רושם בלתי מהימן לחלוטין.

באימרתו ייחס הספר את יום התספורת לאמצע החודש בתאריך בין 17-14 לחודש. בעדותו בבית המשפט אמר שאיננו מסוגל לזכור בשלב האמור בכלל אם העותר הסתפר בחודש דצמבר ומתי.

המורה לנהיגה לא זכר תאריך הביקור, אך ייחס את הביקור, מטעמים שהסביר, למועד קרוב ליום 25.12.83.

עד עבריין בשם אלון שהיה עצור יחד עם העותר סיפר על גילוי פרטי מעשה העבירה באוזניו על ידי העותר ביום 16.3.83.

בסיכום ניתוח דברי העותר דחה בית המשפט את טענת האליבי שלו.

16. העותר הרביעי הפנה עוד באימרתו מיום 19.12.83 לחשד שלו, כביכול, לגבי העותר הראשון, כמבצע העבירה.

לדבריו, נסע ביום 8.12.83 לסכנין במכוניתו של גסאן והגיע לביתו בסביבות 17:30-17:00. תחילה אמר שנסע יחד עם העותר השני, ובגירסה מאוחרת יותר הוסיף גם את העותר השלישי. ביום לאחר מכן חזר בו מדבריו וציין כי העותר השלישי לא היה עימם והוא בטוח שלא נסע איתם לכפר. כאשר נשאל להסבר לסתירה מסר כי נתבקש לעשות כן על ידי העותר השלישי. באותו יום סיפר לראשונה כי שמע שיחה ליד מקרר החלב בסופרמרקט בין העותרים השני והשלישי, בה דובר על חטיפת ילד מדניה. ביום 11.12.83 סיפר לו העותר השני כי במערה ליד שעב זרוק ילד מת חנוק.

וכך מסכם בית המשפט המחוזי את המשך דבריו בחקירה:

"בהגיעם לחיפה ישבו בקפה וכשהצטרף לשולחן, לאחר שהזמין קפה, שמע את הנאשמים השני והשלישי אומרים שהם שרצחו את אותו ילד ואמרו לו שלא לדבר על מה ששמע מפיהם, ולא לספר על כך לאיש (ת/116). הנאשם הרביעי אישר בפני פקד מוספי כי דבריו אלה נכונים הם, אך מאוחר יותר חזר בו וטען שאינם נכונים ונימק תפנית זו בפחד מהעצורים האחרים".

העותר חזר על גירסתו הנ"ל בפני השופט בעת הארכת מעצרו ביום 8.3.84. ביום 8.4.84 תיאר את החטיפה והודה בנוכחותו בה, אף תיאר את המערה כמקום ביצוע העבירה וטען שהנער גם נדקר. כאשר נאמר לו שהוא משקר ציין כי מקום הרצח היה באתר בניה בדניה. בשלב ההתעללות וההמתה ישב העותר, לדבריו, בטנדר.

בהיותו במעצר הושתל בתאו עצור כדי שידובב אותו והשיחה עימו הוקלטה: העותר טען בה כי הוא "משגע" את המשטרה בהעלאת גירסאות שונות.

באימרה נוספת תיאר את הרצח ואף תיאר לראשונה בחקירה מחברת (קלסר) צהובה שהיתה בידי המנוח, דבר שנתאשר על ידי חברו של המנוח שחיכה להחזרת המחברת האמורה.

העותר גם חזר על תיאור הרצח, לפיו שמע על החטיפה המתוכננת והיה נוכח בה, באוזני שניים נוספים והם העד אלון הנ"ל ואחד עיסא עמר.

ביום 10.3.84 התוודה באוזני רפ"ק בשן, ואף ערך תרשים של מקום החטיפה. כן מסר הודאה מלאה בערבית לפקד ראנם שרשם דבריו, לטענתו, מילה במילה. לאחר מכן חזר בו והתכחש לסיפור, אך שב והודה בו לאחר מכן. ביום 12.3.84 מסר אימרה מפורטת לסנ"צ איש שלום. בין היתר, ציין כי רצה לעזוב את הטנדר, אך העותר החמישי מנע זאת ממנו תוך איומים.

העותר גם הוביל את החוקרים למקום בו הועלה הילד לטנדר, ולבית ששימש מחבוא-מעבר לגופה.

בהודעתו מיום 19.3.84 ציין העותר הרביעי כי המנוח הובא לאתר בניה קרוב לסופרמרקט, בו עבדו העותר החמישי וקרוביו מחמד וכמאל סביחי כשומרים, ותיאר את תכולת החדר שאליו הובא ככוללת מיטה, גז, בלוקים ועץ מעליהם ששימשו כשולחן. העותר שירטט את המקום ממנו נלקח הילד והמבנה שבו הומת, ומאלו עלה כי המדובר במבנה ברחוב ליבריה. ביום 20.4.84 חזר העותר בשלב הארכת המעצר על גירסתו האמורה.

ביום 21.4.84 ערך שיחזור מצולם.

באימרה מיום 27.3.84 הודה שוב תוך התוודות בכך שגם הוא קיים מגע מיני עם הילד, אך ביום 28.3.84 חזר בו מן ההודיה בנקודה זו וציין כי הוא אף לא נטל חלק בהעברת הגופה למערה.

אומר בית המשפט:

"מסקירת דברי הנאשם הרביעי עולה כי נקט בשיטה של לגלות טפח ולכסות טפחיים ובהמשך חוזר בו מהטפח שכבר גילה, וכל זה כדי ליצור עירפול לגבי חלקו בפרשה וכלשונו ל'שגע' את חוקריו. אלא שבמהלך החקירה כשהתברר לו כי טבעת ההוכחות מתהדקת סביבו החליט להתוודות".

17. העותר החמישי הוא שכנו של העותר הראשון בואדי אל עין וביום 8.12.83 שמר בבנין ברמת גולדה. ביום הרצח החל, לדבריו, בשמירה בשעה 15:00 וסיימה למחרתו בשעה 07:00. במשך כל הלילה היה באתר הבניה יחד עם קאסם סביחי כשומר באתר בניה. בשלב המעצר הראשון סיפר באוזני עצור אחד (המואשם ברצח אחר) סיפורים מעוותים בדבר רצח, כביכול, שפרטיו אינם תואמים, פרט למספר נקודות שוליות, את המקרה שבפנינו. בפני חוקריו טען שרצה סתם להתפאר.

הוא ניסה להרחיק קשריו עם העותר הראשון, דבר שלא תאם דברי העותר האחר האמור; אף העותר החמישי אישר לבסוף קשריו עם העותר הראשון.

ביום 21.3.84 הודה העותר החמישי בשותפותו בעבירה באוזני סנ"צ איש שלום. כתיאורו של בית המשפט:

"התכנון לביצוע המעשה נעשה כשבוע לפני ביצועו. אותו יום היה בכניסה לסופר בשעה 16:00 לערך ושמע את הנאשמים הראשון והשני משוחחים ואת הנאשם הראשון אומר כי 'רוצים לחטוף ילד מהאיזור'. כדבריו ב-ת/171, ב-נ/79 סיפר כי הנאשם השני דיבר על עשיית משהו נגד הממשלה והנאשם הראשון העלה את ההצעה לחטוף ילד ולהרגו. הנאשם החמישי וכן הנאשמים האחרים שנכחו במקום הסכימו להשתתף במעשה זה".

העותר תיאר בפרוטרוט את החטיפה והרצח והעברת הגופה, ואף זכר תיאור בגדי המנוח. הוא ערך שיחזור מצולם.

במשפט לא העיד אך הביא עד - השומר קאסם סביחי - שגרס כי העותר היה עימו כל אותו לילה. באימרה במשטרה סיפר עד זה כי נעדר מן הצריף של העותר החמישי במשך כשעתיים עד שעתיים וחצי, אך בבית המשפט התכחש לדבריו. בית המשפט לא ראה לקבל הכחשתו האמורה כאמינה ודחה את טענת האליבי כבלתי אמינה.

השומר מחמוד כוזלי ששמר באתר ברחוב ליבריה אישר באימרתו, ובעימות עם העותר החמישי, שיתכן ונעדר ממקום השמירה במשך 30-20 דקות.

מסכם ואומר בית המשפט:

"הנאשם החמישי אף הסביר את המניע למעשה ברצון לפגוע במדינת ישראל על ידי ביצוע פעולת חבלה כשהכוונה היא לבצע מספר חטיפות ומעשי רצח של ילדים, בתקווה שארגון פתח יתקשר עימם ויספק להם אמצעים (ת/137). אנו מקבלים את הגירסה העולה מאימרות אלה כמשקפת נכונה את חלקו של הנאשם במעשה עבירה זו".

18. עד כאן מקבץ של הנתונים העובדתיים וקטעי החקירה וההודאה אשר לאורם בחן בית המשפט המחוזי את סימני האמת העולים מתוך ההודאות, כגון הגיונם הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים שנמסרו בהודאות וסימנים אחרים של שכל ישר, אשר הביאו את הערכאה הראשונה להתייחס להודאות בביצוע הרצח כהודאות אמת, ולקבוע כי ניתן לסמוך על חלק מן ההודאות מבחינת משקלן.

כמובן, לא ניתן להביא כאן את כל מיכלול הנתונים שמצאו ביטויים בפסק הדין. המסקנה שעלתה מן ההודאות היתה, כי העותרים ביקשו תחילה להתכחש לידיעה כלשהי בקשר לעבירה, לנוכחות במקום העבירה או להיכרות בין האחד לשני, אך דבריהם לא שיכנעו בשל סתירות ופירכות שבהן. התנודות בהודאות, היינו ההודאות והחזרות התכופות מהן, היו ביטוי לרצון להותיר עירפול, לטשטש את החוקרים ("לשגע" - כלשון אחד העותרים) ולהתחמק על ידי נקיטת לשון מודה ומתכחש, חליפות, שיטה אשר תותיר חוסר וודאות.

אולם, לא בסתירות העיקר, אלא בכך שההגיון וההתאמה בהודאות השונות וחזות השיחזורים יצרו תמונה ששיכנעה את בית המשפט בכך שגירסת ההודאה סבירה ואמינה. העולה מדברי הוא כי בית המשפט סבר שתיאורי הרצח יצרו תמונה קוהרנטית ומפורטת, המביאה רצף אירועים אשר לאור ההגיון ונסיון החיים יכולים היו לקרות.

משקל ההודאות - המבחן החיצוני

19. מכאן עבר בית המשפט לבדיקת המבחן החיצוני, היינו בדיקת קיומו של "דבר מה" נוסף. הערכאה הראשונה הקדימה וציינה כי בתיק כגון זה "הדבר מה" צריך להיות מהותי וגובל בראיה מסייעת כדי למנוע אפשרות של טעות משפטית. "הדבר מה" אינו חייב להשתרע לאורך כל הגיזרה השנויה במחלוקת ומספיק אם הוא מתייחס לנקודות ממשיות הנוגעות לגיזרה זו.

בית המשפט נפנה לשאלה אם שתיקת נאשם במשפט יכולה להוות "דבר מה", ובעקבות דעת הרוב ב-ע"פ 566/80 (חסן מוחמד עלי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ז(169 ,(3), השיב על כך בשלילה.

כן הזכיר, בעקבות ע"פ 501/81 (אבו חצירה נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ו(141 ,(4), כי הודאת נאשם אחד איננה משמשת "דבר-מה" להודאת נאשם אחר. אולם, אימרת נאשם שהעיד במשפט, יכולה לשמש כעדות נגד נאשם אחר אם מתקיימות הנסיבות והתנאים המיוחדים המתוארים בסעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

חיזוק לפי סעיף 10א' מהווה גם חיזוק לצרכי סעיף 54א' לפקודה הנ"ל (ע"פ 480/82, זיאד אבו עין טריפי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ז(597 ,589 ,(2).

"דבר מה" נוסף מצא בית המשפט המחוזי, בין היתר, באלה:

(א) השוואת ההודאה המלאה עם הנסיבות החיצוניות מצביעה על כך שרק מי שנטל חלק בעבירה ונוכח בה יכול לדעת ולמסור פרטים כפי שנמסרו.

(ב) בשיחזור המצולם ידע כל אחד מן העותרים בצורה שוטפת להוביל את השוטרים למקום החטיפה והרצח וחלקם אף למערה, ולשחזר את שלבי ביצוע הפשע.

(ג) השריטה בצווארו של העותר הראשון, עניין אשר תאם תיאורו של דבר ההתנגדות של המנוח והמאבק עימו ונפילת סיפורו של סביחי בדבר קיום נסיבה אחרת, כביכול, בה נוצרה השריטה.

(ד) חוות הדעת הפתולוגית בדבר מועד גרם המוות תאם את לוח הזמנים שעלה מן ההודאות.

(ה) מסלול ההליכה של המנוח לחברו תאם את התיאור בדבר מקום החטיפה.

(ו) עדות גב' מירב אלוני אישרה כי במועד סמוך לחטיפה היה הרחוב בו בוצעה העבירה ריק מאדם.

(ז) מצב הגופה בעת מציאתה תאם תיאור העותרים בדבר דרך ההתעללות בה.

הבדיקה הפתולוגית אישרה את סוג הפגיעות הגופניות במנוח, עליהן העידו העותרים. כן נמצאו, בין היתר, פס לחץ סביב לצוואר, שתאם את המסקנה בדבר חנק בלולאה וסימני כבילה בידיים.

(ח) על הגופה נמצאו שאריות חומר (גרגירים בעלי תכולה מינרלית מוגדרת) שתואמים הימצא הגופה באיזור הכרמל, במקום בו הונחה במחבוא-המעבר; עלים שנמצאו בשערות המנוח תאמו גם כן את תיאור מקום הנחת הגופה במעבר אחרי המתתה (ולא את הבנין בו הומת הנער או את המערה), כי במקום המעבר יש עצי אלון בעלי עלווה כמתואר בחוות דעת המומחה: צורת העלים תאמו תיאור המקום של העותר הרביעי.

העותרים השלישי והרביעי הצביעו על מקום הנחת הגופה לאחר המתתה. מקום זה סמוך למקום הרצח, כי המרחק ביניהם הוא 113 מטר בלבד. לפי הטענה, העותר השלישי נשאר בטנדר בעת הסתרת הגופה בעוד שהעותר הרביעי יחד עם העותר השני הסתירוה בפועל בחשיכה.

(ט) נסיונם של העותרים הראשון, השני והשלישי להציע עצמם כעדי מדינה.

(י) העובדה שהעותרים השני, השלישי והרביעי הם תושבי סכנין ומכירים את המערות שבאיזורם, וכן העובדה הבלתי מוכחשת של שפיכת הזבל בפתח המערה על ידי העותר השני, דבר שהיה יוצא דופן לאור עדות אחרת.

(יא) ציון צבע נכון של המחברת שהיתה בידי המנוח על ידי העותר הרביעי.

(יב) הסתירות באימרות העותר הראשון בעניין תנועותיו בערב הרצח.

(יג) תיאור בגדי המנוח בפי אימו ותיאורם הדומה מאוד בפי העותרים.

כן נתחזקו נקודות ה"דבר-מה" הנ"ל בעדותו הנ"ל של העד אלון ובאימרותיו של העותר השלישי.

20. בית המשפט דחה את טענת האליבי של העותרים בשל אי אמון בעדים שהעידו לעניין זה ואי נכונות לסמוך על דבריהם. בנסיבות אלה רואים את עדות האליבי כאליבי שנכשל, אולם, אין בכך כדי להוסיף תוספת משקל לגירסת התביעה.

21. שתיקתם במשפט של העותרים הראשון, השני, הרביעי והחמישי, היינו הימנעותם ממתן עדות ומנסיון לתת הסבר להודאותיהם, וסיכול האפשרות לחקרם לעיני בית המשפט על האירוע ועל תוכן הודאותיהם (להבדיל מעדותם על אופן קבלת ההודאות במשפט זוטא), לא היוותה לדעת בית המשפט עדות פוזיטיבית נגדם; אולם, בשקלו את משקלן של הראיות רשאי היה בית המשפט להביא בחשבון כי נמנעו ממתן הסבר והיה בכך כדי לחזק את עדויות התביעה המסבכות אותם בעבירה המיוחסת להם.

גם ההודאות הראשונות של העותרים, אשר היו מלאות סתירות פנימיות ואשר נתגלו בהן דברי שקר (כגון הגירסאות הסותרות של העותר השלישי בעניין מהלכיו בשעות אחר הצהריים של יום הרצח), חיזקו ראיות התביעה.

בית המשפט בחן ביסודיות שאלת קיומן של יסודותיהן של העבירות בהן הואשמו המערערים. אולם, שאלות אלו אינן עולות בדיון זה, וממילא אין מקום להביא כאן תמציתם של דברים בתחומים אלה בשלב הערעור.

על כל אלה נשענה מסקנת הערכאה הראשונה כי ההודאות שהועברו במבחן פנימי וחיצוני והמתחזקות על ידי ראיות נוספות, הן בסיס ראייתי להרשעה שהוא מעל לכל ספק סביר.

קבילות ההודאות ומשקלן - ערכאת הערעור

22. בהתייחסה לטענות נגד קבילותן של ההודאות אמרה ערכאת הערעור:

"בעקבות משפט הזוטא, ניתנה החלטתו של בית משפט קמע על פני 114 עמודים, המפרטים בפרטי פרטים את מהלך חקירתם של המערערים. נבחנו כל טענות המערערים שהועלו על ידם על מנת לפסול את ההודאות, והעידו כל השוטרים שנטלו חלק בחקירתם, ואשר לגביהם נטען כי הפעילו על המערערים אמצעים פסולים, שרק בעטיים מסרו את הודאותיהם ושיתפו פעולה בשיחזור המעשה.

בית משפט קמא דחה מכל וכל את טענות המערערים והעדיף כמהימנות את עדויותיהם של אנשי המשטרה, מהן עולה בבירור כי לא הופעלו נגד המערערים כל אמצעים פסולים.

בית משפט קמא אף דחה את טענות המערערים על דרכי חקירה פסולות, ועל אותה טענה חזר בפנינו הסניגור המלומד, כשהוא שב ומנתח את דרכי החקירה ודרכי הרישום של דברי המערערים על ידי החוקרים השונים.

איני מוצא בטיעוני הסניגור המלומד נימוק, אשר יצדיק התערבותנו במסקנתו של בית משפט קמא אשר בחן בחון היטב ובהרחבה כל טיעוני הצדדים וכאמור העדיף את גישת המדינה על פני זו של המערערים. המדובר בעניינים שבעובדה ובמהימנות שראה בית המשפט לייחס לראיות שבאו בפניו. אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ולא מצאתי בנסיבות המקרה עילה להתערבות כזו.

דומה עלי, שאף הסניגור המלומד לא השליך יהבו יתר על המידה על האפשרות להשיג את התערבותנו לעניין קבילות ההודאה וטיעוניו בנדון נשמעו בקול ענות חלושה.

אותן מסקנות עצמן יש להסיק גם לגבי השיחזורים, שנגולו בפנינו עת הוקרנו סרטי השיחזור בפנינו. שותף אני למסקנתו של בית משפט קמא כי השיחזורים נערכו על ידי כל המערערים מתוך רצון, אם כי לא מתוך התלהבות יתירה".

23. בשלב הערעור בבית משפט זה נבחנו מחדש כל הראיות שנתקבלו בערכאה הראשונה ובמרכזן ההודאות ובית המשפט שלערעור אף צפה בהקלטות הוידאו של השיחזורים. בהתייחסו לטענות הסניגור המלומד אומר בית המשפט, כמוזכר כבר, כי עיקר חיציו של זה הופנו כלפי משקלן של ההודאות; טענתו של הסניגור היתה כי משקלן של ההודאות אפסי, וכי לא היה מקום להשתית עליהן את הרשעתם של העותרים. עיקר השגתו כי דברים שנרשמו בהודאות העותרים הינם דברים שהעותרים שמעו מפי החוקרים וחזרו עליהם או אישרום בחתימתם, ללא שיש בהם אמת. טענתו האמורה הושתתה על מהלך החקירה, על פיו ניתן לקבוע, לפי השקפתו, שדברים שנמסרו על ידי כל אחד מהעותרים תואמים את גילויי החקירה ודברים שנאמרו לחוקרים על ידי עותרים אחרים באותו שלב.

טענה אחרת אותה הדגיש היתה, שגם בהודאותיהם המאוחרות של כל אחד מהעותרים לא נמצאה התאמה מלאה לחלק מעובדות המקרה ולדברים שמסרו עותרים אחרים בהודאותיהם.

בית המשפט ניתח את דברי ההודאה של כל אחד מן העותרים (כמוזכר - פרט לעותר השלישי לא העידו העותרים במשפט עצמו) ועמד על הסתירות הרבות אשר בשלב ההכחשות:

(א) לגבי העותר הראשון עמד בית המשפט על הגירסאות הסותרות לגבי מעשיו בתום העבודה ביום 8.12.83, לרבות תיאוריו הסותרים בעניין דרך נסיעתו לביתו; הצעותיו של עותר זה לשמש עד מדינה, בירוריו מה העידו עליו יתר העצורים אשר תחילה ניסה להרחיק עצמו מהיכרות עימם, הודאתו ברצח בפני שופט המעצרים ביום 2.4.84 והתרשמות בית המשפט מן השיחזור המוקלט והמוסרט.

(ב) ראיות הקושרות את העותר השני נמצאו בערימת הזבל ליד המערה בה נמצאה הגופה; נתגלו סתירות בדבריו בעניין מעשיו ביום 8.12.83; בית המשפט הזכיר את ההאשמות והחשדות אותן העלה בראשית החקירה נגד יתר העותרים, לרבות עניין החשד שהעותר השלישי השתמש במכונית הטנדר של העותר השני ללא ידיעתו; רצונו לשמש עד מדינה; הודאתו כי ראה את הגופה במערה, ולבסוף, הודאתו המלאה אליה צירף בכתב-ידו דברי חרטה ובקשת סליחה.

(ג) לגבי העותר השלישי הצביע בית המשפט שלערעור על גירסאותיו הסותרות לגבי מעשיו אחר גמר עבודתו ביום הרצח (עניין הביקור אצל הספר ובבית הספר לנהיגה וחזרתו של העותר מסיפור זה וחוזר חלילה, והעלאת תיאורים נוספים בעניין מעשיו באותו יום). גם הוא הציע לשמש עד מדינה ותלה חשדות בחבריו עד שנתן ביום 15.3.84 הודאה מלאה.

(ד) לגבי העותר הרביעי נתגלו, כזכור, גם כן, סתירות בכל הנוגע לתיזות השונות בדבר הגעתו לביתו ביום הרצח; איזכורים סותרים של מי שנסע עימו; סיפור השיחה בין העותרים השני והשלישי ששמע כביכול בסופרמרקט ובה דובר על חטיפת ילד, והטענה כי העותר השני סיפר לו לאחר מכן על הימצא גופת ילד במערה ועד להתוודותו המלאה ביום .9.3.84

(ה) בעניין העותר החמישי התייחס בית המשפט לאימרה שלו מיום 29.12.83, בה סיפר כי רצח בדקירות סכין אחד בשם דני מדניה, אותו תיאר בשיחה עם אסיר אחר כבחור בן 21. בשיחה מוקלטת עם העותר הראשון הסביר בקשר לשיחתו עם האסיר האחר כי -

"אמרתי להם שזה שקר מאחר שהוא רוצח רציתי לעבוד עליו... רציתי לשחק לו אותה שגעון".

בהודעותיו הוא הרחיק עצמו מקשרים עם העותר הראשון עד שביום 21.3.84 מסר התוודות מלאה.

הנה כי כן היו תרגילי התכחשות וההכחשה, שסותרים תמונת הנחקרים הכנועים המקבלים תכתיב משטרתי ומצייתים לו.

24.(א) בקשר לטענות בעניין משקלן של ההודאות ציין בית המשפט כי הדין הוא כי גם לאחר קבלתן של הודאות נותרה על כנה שאלת משקלן, אך "יש צורך בהוכחות חזקות ביותר, כדי לעורר ספק באמיתותן של ההודאות" (ע"פ 259/55, אבן זיאת נ. היועץ המשפטי, פד"י ט', עמ' 1871). המדובר באשמות חמורות שיוחסו למערערים - חטיפה ורצח - ונסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות כגון אלה חזקה על אדם, שבדרך כלל, אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען. משנקבע שהמערערים מסרו את אימרותיהם המאוחרות, בהן הודה כל אחד בחלקו במעשה, מרצון חופשי, ולאור החזקה כאמור - הרי על מי שמבקש לשכנע שדברי הודאתו אינם אמת או כי יש ספק אם ניתן להסתמך עליהן, להניח תשתית ראייתית כלשהי שיהא בה לעורר ספק כזה.

ארבעה מבין העותרים - הראשון, השני, הרביעי והחמישי - בחרו שלא למסור עדות במהלך הדיון, בהגיע תורם להביא ראיותיהם. ממילא, אף לא ניסו להבהיר ולנמק על מה ולמה בחרו למסור בהודאותיהם גירסה אשר לטענתם אינה אמת, שיש בה התוודות בביצוע מעשה רצח אכזרי.

באין הסבר כזה, מטבע הדברים, עיקר טענות הסניגור המלומד כנגד מהימנות הודאות העותרים אינן אלא בגדר השערות ותמיהות, שאין להן אחיזה בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט.

הסניגור המלומד טען כי באימרות העותרים "אין התאמה מלאה" בין הגירסאות. בית המשפט שלערעור ציין שהערכאה הראשונה היתה ערה לכך והשוואת הגירסאות הוליכה אותה למסקנה כי המשותף העולה מן ההודאות משקף את נסיבות המקרה לאשורן וכי ההודאות משתלבות זו בזו.

עיקר הטענה של הסניגוריה היתה כי התפתחות החקירה מצביעה על נסיון יזום של אנשי המשטרה להתאים את ההודעות שמסרו העותרים אל הממצאים האוביקטיביים שנתגלו ככל שהתקדמה החקירה. לטענת הסניגור המלומד היתה מעין "השראה הדדית" בין ההודאות שניתן להסבירה רק על ידי "הדלפת מידע" על ידי אנשי המשטרה לעותרים.

טענה שניה היתה כי נתגלו סתירות מהותיות בין ההודאות השונות באופן המטיל ספק במהימנותן.

בית המשפט דחה את שתי הטענות של הסניגור, היינו זו של התאמת-יתר על יסוד הליכה בעקבות הממצאים, והשניה של סתירות-יתר בנושאים מהותיים.

(ב) ניתן להעיר לגבי טענות אלו כבר עתה שהן סותרות זו את זו באופן קטבי: מחד, מועלית טענה המבטאת תיאור של הכתבה וכפייה של נחקר לאמץ תיזות עובדתיות אחידות שכלל אינן מוכרות לו. מאידך גיסא, מועלית טענה הנשענת על תיאור חופשי ומרצון של העובדות מהן עולה כי כל אחד מן הנחקרים הציג מערכת טענות, לפי שיקולו, הנוגדת את טענות החשוד האחר באופן מהותי בנקודות חשובות.

טענה כי המשטרה אומנם הכתיבה את תוכן ההודאות אך לא ידעה לתאם בין תוכן הכתבותיה עד כדי כך שיצרה בעצמה וביוזמתה סתירות מהותיות בין הגירסאות, לא הושמעה; לו הושמעה היתה צריכה לנסות ולהישען על תשתית עובדתית כלשהי. מכאן נשוב לטענות לגופן.

(ג) בעניין הטענה הראשונה, היינו זו של ההתאמה היזומה, ציין בית המשפט שלערעור כי הערכאה הראשונה העירה, עוד בשלב הדיון בקבילות ההודאות, כי כל אחד מן העותרים מסר אימרות והודאות וחזר בו והתכחש למה שאמר באותה אימרה או באימרה מאוחרת יותר. אולם -

"הבדלים כאלה לא יכולים להיווצר לו היו אימרותיהם פרי יוזמתם הבלעדית של החוקרים ומצביעים על החופש להתבטא כרצונם".

שנית, ציין בית המשפט, אין פסול בכך ומעשה של יום יום הוא שהחוקר בודק ומנסה לאמת טענה עובדתית אשר שמע מנחקר אחד, על ידי בדיקת תגובתו לגביה של נחקר אחר. ההבדלים שנותרו כטענת הסניגור (ואלו מתייחסים, אגב, במידה רבה לחלקו הפעיל של כל אחד מן העותרים בביצוע הפשע), הם היוצרים את התמונה של בחירה חופשית של כל נחקר בגילוי דברים לפי הבנתו ורצונו. אין צריך לומר, לשם הדגמה, שדברי העותר הרביעי בשיחה שהוקלטה בעת האזנה כי הוא "משגע" את החוקרים בגירסאות שונות, סותר את המראית אותה צייר הסניגור בדבריו.

עיקרו של דבר, התיזה של הסניגור היתה כל כולה תיאורטית, כי העותרים הראשון, השני, הרביעי והחמישי לא העידו ולא יצרו תשתית ראייתית כלשהי לתיזות שהעלו. אפשר להשלים ולומר כי בפנינו מקרה שהוא נדיר במהותו: נאשם ברצח נמנע ממתן כל עדות על מה שמיוחס לו, וזאת אחרי שמונחות בפני בית המשפט הודאותיו ושיחזוריו הכתובים או המצולמים, לפי העניין, והוא מותיר בידי סניגורו את המשימה להעלות בסיכומיו השערות עובדתיות שהן נטולות שורש בראיות, שהרי גם השוטרים לא נחקרו עליהן.

(ד) בעניין הסתירות בין הגירסאות, היינו בקשר לטענה המרכזית השניה של הסניגוריה, ציין בית המשפט שלערעור שאכן יש סתירות מסויימות ואף יתכן והעובדות לא נתבררו עד תומם. אולם, העובדות העיקריות לגבי החטיפה והרצח עלו מהודאות כל אחד מן העותרים, ויש מכנה משותף רחב בין גירסאות החמישה. כאמור, אומנם ניסה כל אחד להקטין חלקו בפשע. העותר השלישי, שהוא היחידי שהעיד, צויין על ידי הערכאה הראשונה כבלתי אמין וסתר עצמו רבות בבית המשפט בזמן מתן העדות: הסברו להודאותיו היה שהשוטרים "בילבלו" אותו, איימו עליו; אחר כך טען שהוא לא זכר את העובדות, כי השוטר לא רשם מה שהעותר אמר לו, או גם שהוא כלל לא אמר מה שהשוטר רשם.

בית המשפט דחה, איפוא, טענות אלו של הסניגור.

25. לעניין בחינת משקלן של הראיות הפנה בית המשפט גם לנתונים אלה:

החזרה של כל עותר על ההודאה, אף מחוץ להודאה הכתובה והחתומה, יש בה כדי ליצור אמצעי "להשוואה לפי שיקול בין שיקולים המופעלים לשם בחינתה של האמת הפנימית שבהודאה" (בעקבות ע"פ 476/89, בולוס נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ה(815 ,785 ,(1): העותרים הראשון, השני והשלישי הציעו עצמם, כעדי מדינה (העותר הראשון אף מספר פעמים). בכך היתה כלשון דיני הראיות משום "תחילת הודאה"; העותרים השלישי והרביעי התוודו גם בפני האסיר אלון; העותר הראשון הודה במעורבותו גם בפני שופט ביום 2.4.84; אימרתו-הודאתו של העותר השלישי שהעיד בבית המשפט, שימשה לאור הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ולנוכח ממצאי האמינות במקרה דנן, כראיה נגד יתר העותרים.

אשר ל"דבר מה" נוסף שקיומו נדרש: כל אחד מן העותרים ערך שיחזור שבתי המשפט של ערכאה ראשונה ושלערעור צפו בהם; כל אחד הפנה באשר למקום החטיפה למערבל בטון שברחוב אנטוורפן ואכן נמצא שם מערבל כאמור; גירסת העותרים תאמה ממצאי הפתולוג בעניין שעת המוות; ההודאות בעניין הפשטת הבגדים ומעשה הפשע המיני תאמו מצב הגופה שנתגלתה ונמצאה. הוא הדין בסימני החנק בצוואר, התואמים את התיאור בדבר חניקתו של המנוח בחוט דק, ובסימני הפגיעות בראש והשריטות באיזור הסנטר ובסימני הכבילה בידיים שנתגלו בגופה.

גרגירים וגבישים שנמצאו על הגופה תמכו לאור יתר הבדיקות בתיזה שהגופה הונחה אחרי המתת הנער, בשלב ההעברה, באיזור הכרמל מקום בו מצויים חומרים המכילים יסודות מן הסוג שנתגלה בגבישים ובגרגירים.

עלי אלון שנמצאו בשערות הנער תמכו בתיזה בדבר מחבוא-המעבר. עצי אלון מצויים במקום בו הונחה הגופה לצורך העברתה, ובכך מתאשרת המסקנה שהגופה לא הושארה במשך היום במקום בו הומת הנער.

העותרים השני, השלישי והרביעי הם תושבי סכנין. הווי אומר של האיזור בו נמצאת המערה המוכרת לתושבי הסביבה; שפיכת הזבל בפתח המערה על ידי העותר השני מצביעה, בנסיבות העניין, על רצונו להקשות על גילוי הגופה; השריטה על צוואר העותר הראשון תואמת סיפור גרם השריטה בעת המאבק עם המנוח בעת הכנסתו למכונית; לבסוף, הודאת עותר אחד יכולה לשמש "דבר מה" נוסף לגבי הודאת נאשם אחר באותה פרשה (ע"פ 414/76, אותנה נ.

מדינת ישראל, פד"י ל"ב(300 ,296 ,(1). כשבוחנים אם יש חשש שהודאת נאשם אינה אמת, העובדה שאחרים הודו באותן עובדות עצמן, והודאתם נמצאה מהימנה, יש בה להחליש את החשש בדבר הודאת כזב מצד הנאשם.

26. הסניגור ביקש בערכאת הערעור את הזמנתו מחדש של הפתולוג מאחר ולטענתו נתגלו סתירות בין חוות דעתו שהוגשה לבית המשפט לבין טיוטה של חוות דעת בלתי חתומה שנמצאה בתיק של המכון לרפואה משפטית.

בית המשפט מתאר את ההבדלים בחוות הדעת כדלהלן:

"ראשית, בעוד שבמוצג נ/12 כתב ד"ר בלוך (בפיסקה ראשונה בעמ' 10) כי 'המוות נגרם עקב לחץ לולאה על צווארו של המנוח שיכול היה להיגרם עקב תליה, אך גם בדרך של משיכת הלולאה בידיים', הרי שבמוצג החדש קבע ד"ר בלוך באורח פסקני כי 'סיבת המוות לדעתנו היא כמעט ללא כל ספק חניקה בלולאה על ידי תליה'. שנית, בעוד שבמוצג נ/12 קבע ד"ר בלוך כי הקרע ושפך הדם בכניסה לפי הטבעת יכול היה להיגרם גם על ידי איבר מין של גבר מבוגר במצב זיקפה, נשללה אפשרות זו כמעט לחלוטין במוצג החדש, אם כי גם אפשרות זו לא נפסלה לחלוטין".

בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי החלופה של חנק על ידי משיכת חבל הוזכרה גם בחוות הדעת השניה. כדבריו:

"בשתי חוות הדעת סיבת המוות המסתברת יותר היא תליה, אך אין לשלול גם את האפשרות השניה של משיכת הלולאה בידיים. משעלו שתי אפשרויות אלה על הפרק שוב אין מקום לחקירה נוספת בעניין זה".

אשר לנקודה השניה לא נתגלו גם כן אלא הבדלים בדגשים ולא היתה שלילה החלטית של הגירסה השניה. על כן, דחה בית המשפט את הבקשה.

מסכם ואומר בית המשפט שלערעור:

"ברי, שעל פי הראיות העומדות נגד כל אחד מהמערערים כאמור, הוכחו העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום. לזכותו של בא כוח המערערים ייאמר, שהוא לא טען שאם ניתן להסתמך על התוודויות המערערים כפי שקבעה הערכאה הראשונה, אין באלה לבסס ולהצדיק את הרשעתם. מהודאות אלה עולה שנקשר קשר בין המערערים לחטוף ולרצוח את המנוח. הוכח מעשה החטיפה של המנוח לצורך ביצוע הרצח, תוך שימוש בכוח לשם ביצוע מטרה זו. אין גם ספק, שנתקיימו האלמנטים של עבירת רצח בכוונה תחילה לגבי כל אחד מהמערערים".

העתירה לדיון נוסף

27. בעתירה לדיון נוסף מועלית, כמוזכר לעיל, בראש וראשונה, הטענה כי אין אמת בהודאות, שהן אינן משתלבות במציאות, שניתן ללמוד מנוסחן שהן הוכתבו על ידי המשטרה, שהן חסרות הגיון פנימי וכי נתגלו ככוזבות.

טענות אלו צריכות להיבחן, כמבואר כבר, לאור הגדרתם של התחומים שנקבעו על ידי המחוקק לדיון הנוסף. כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ניתן להורות על דיון נוסף אם הלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת, או מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה. במקרה שבפנינו אין בתקיפתה של אמינות ההודאות התייחסות כלשהי להלכה, בין סותרת ובין חשובה, בין קשה ובין חדשה. הטיעון הוא עובדתי גרידא ונושא אופי מובהק של בקשה לערעור נוסף. הווי אומר, המדובר בעתירה שטענותיה לובשות לבוש של דיון נוסף אך המייצגת לפי תוכנה בקשה לשוב ולהעלות בשלישית טענות עובדתיות שנשמעו ונבחנו בשתי הערכאות הקודמות.

טיעון כאמור אינו יכול, לפי האמור בחוק, להוליך לדיון נוסף.

כדי שלא להותיר את הטענות תלויות על בלימה, אתייחס, עם זאת, בתמצית, לטענות העיקריות המופנות כלפי ההודאות. כל הטענות הללו הועלו, כאמור, בפני ערכאת הערעור שדנה בהן בהרחבה, אך לא שוכנעה שיש בהן כדי להצדיק התערבות כלשהי במסקנותיה של הערכאה הראשונה.

28. יש מקום להקדים ולהעיר כי שתי הערכאות שדנו בעניין היו ערות לקושי הבלתי רגיל בפניו עמד הסניגור המלומד בבואו לנסות ולערער את האמינות של ההודאות של מרשיו: אין זה רגיל שנאשם ברצח שהודה בביצוע העבירה בשלב החקירה, ממלא פיו מים, מתעטף בשתיקה ואינו מעיד במשפטו, היינו אינו מנסה להעלות הסבר כלשהו לדברים המפורטים שהושמעו על ידיו בחקירה ולתאר מה גירסתו העובדתית הנוכחית לפיה הוא מתכחש לאישום.

כמובן שעל פי הדין אין בשתיקה ראיה מרשיעה PER SE, אולם מבחני השכל הישר אליהם הירבה הסניגור המלומד להפנות בטיעוניו, אינם מוליכים למסקנה שזו הדרך בה יכול נאשם לשכנע כי הודאה שמסר, ואשר יש בה סימני אמת פנימיים ודבר מה נוסף לרוב, בכל זאת איננה אמת. לפי שיטת המשפט שלנו, עומדת לנאשם זכות השתיקה (לא כן כידוע, בכל ארצות הקונטיננט של אירופה), ואם כי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, סטה מן העקרונות הקלאסיים של השיטה האדברסרית והתיר הסקת מסקנות מן השתיקה, הרי הזכות לשתוק, כשלעצמה, בעינה עומדת ואין כופין נאשם להעיד. אך, כאמור, יצרה השתיקה הכבדה עניינית והגיונית על הסניגור, כי במקרה שלנו לא יכול היה להסתמך על גירסה הנושאת סימן היכר של עדות של נאשם שגם היה נכון להיחקר על דבריו. כאן המקום להדגיש, כי הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלואמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי-מתן עדות מבטאת לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית. לא ניתן הסבר סביר לשתיקת ארבעה מתוך חמשת העותרים.

מכאן לפירוט טענותיו של הסניגור. הטענה בדבר התאמת ההודאות

29. הסניגור המלומד טען כי אין להתבסס על ההודאות, אשר הנאמר בהן, לדבריו, אינו אמת, מאחר שהן השתנו בפרטים מרכזיים עם התקדמות החקירה והתאימו עצמן לממצאים החדשים של החקירה.

טענה זו אין בה מכוחה ובה, נימוק לדחיית ההודאה. הרי טבעי ומקובל הוא שגילויי החקירה מתפתחים בשלבים, ובחקירה פלילית אין בהכרח מקום למסקנה, הנופלת על אתר עם פתיחתה, לפיה הנחקר חף מפשע אם אינו מודה מייד באופן מלא.

אין בטענה זו, על כן, כשלעצמה, כדי לגרוע מן המסקנה אותה הסיק בית המשפט המחוזי בקשר לאמינותן של ההודאות. מן הנכון להרחיב קמעה את הדיבור בנקודה זו: כאשר החוקר ניצב בפני הנחקר, החשוד בביצועה של עבירה, מתבקש מפי החשוד בדרך כלל תיאור של מעשיו במועד פלוני, או בדבר התנהגותו בנסיבות פלמוניות. סקירת מעשיו על ידי הנחקר יוצרת תשתית ראשונית לדו-שיח חקירתי בין החוקר לנחקר. סתירות העולות מן התיאור הראשוני או מן התיאור החוזר של האירועים, הניתן על ידי החשוד בתשובה לשאלות החוקר, הן, לא אחת, נקודות אחיזה חשובות להמשך התפרסותה של החקירה, כי החוקר שב ושואל את הנחקר מה הסיבה או ההסבר לסתירה זו או אחרת בגירסאותיו. אם ניטול כדוגמא את הגירסאות הסותרות זו את זו, שניתנו על ידי העותר הראשון, בעניין אופן הנסיעה לביתו ביום הרצח, לרבות המכונית בה נסע, או הגירסאות השונות של העותר הרביעי בדבר תנועותיו ביום הרצח בשעות אחר הצהריים, הרי עולות בפנינו דוגמאות בולטות לכך שאמירות סותרות של אותו חשוד יוצרות רושם ראשוני של רצון להתחמק מתיאור של אמת או להסתיר מה שקרה במועדים הרלבנטיים, ומהוות מורה דרך לכיוון המשך החקירה.

טבעי, על כן, שהחקירה מתמקדת בנושאים אלה ומבקשת להשתמש בהן כנקודות אחיזה ואף כנקודות תורפה אשר הן הסדק דרכן אפשר לגלות נתונים נוספים, אולי מעל ומעבר למה שהחשוד מוכן לגלות באותו שלב. יש, כמובן, סתירות שהן סתמיות או הנובעות מטעמים אחרים שאינם קשורים לעבירה הנחקרת דווקא ומטרת החקירה לברר זאת.

הוא הדין כאשר נחקרים מספר אנשים החשודים בביצועו של מעשה עבירה פלוני בצוותא. תיאור של מה שאחד מהחשודים אומר על רעהו או של תיאור הנשמע מפיו של חשוד אחד על מה שעשה החשוד השני במועד הרלבנטי או על מה שנעשה בנוכחותו של החשוד האמור, משמש, כמובן, באופן טבעי, כנקודת אחיזה לחקירה השוואתית, אשר בה ניתן להציג בפני הנחקר האחד, במועד ובצורה עליה מחליט החוקר, מה אמר הנחקר האחר ולבקש את תגובתו.

במקרה שבפנינו אכן נהגו החוקרים כמתואר לעיל. יוזכר כאן כי המדובר ב-30 איש לערך, שהיו מחולקים לצוותים נפרדים שכל אחד מהם עסק בחשוד אחר, ואשר כולם נחקרו גם בבית המשפט בחקירה נמרצת על ידי הסניגורים שהופיעו בערכאה הראשונה. יתרה מזאת, מעת שהחמישה נעצרו בשלבים בפעם השניה (בחודש מרץ) לא חלו כמעט התפתחויות שביטויין בגילוי ממצאים אובייקטיביים משמעותיים נוספים, פרט לעניין מחבוא-המעבר של הגופה אשר אליו נתייחס בנפרד. אם מבקש הסניגור, על כן, להעלות תיזה לפיה נחקר פלוני התאים את עצמו, כביכול, לממצאים חדשים בחקירה שהובאו לידיעתו על ידי המשטרה, הרי אין לכך יסוד; לעומת זאת, מדובר במקרה שבפנינו בכמה מקרים על החשדת אחרים, רמזים, הודאות חלקיות או לבסוף בהודאות על פרטים עובדתיים מלאים יותר, אותם שמע חוקר, בעת חקירתו של נחקר אחר. התערערות או התמוטטות גירסה מכחישה מול הודאה של שותף לעבירה, היא תופעה ידועה. מכך חשש כנראה העותר הראשון כאשר אמר לשותף מושתל בתאו כי אם העותר השני יודה, העצורים "יאכלו אותה".

אם המקור למידע הנוסף הוא נחקר אחר, אין המדובר על נסיבות בהן כופים, כביכול, על הנחקר לשלב לתוך דבריו ממצאים אובייקטיבים לפי לחץ המשטרה כביכול; המדובר על דברים הנובעים מפיו של חשוד, ותמיד תעלה, על כן, השאלה המחזקת את התיזה של התביעה וסותרת טענת הסניגור, מניין ידע הנחקר הראשון, המגלה פרט חדש, על נתון זה או אחר של שלבי הרצח, שאינו נובע מן הממצאים האוביקטיביים. כזכור, מתווסף לכך במקרה שבפנינו הנתון שאחדים מן העותרים הצביעו עוד מראשיתו, בדרכים שונות, על אחדים מן העותרים האחרים כמבצעי העבירה.

מובן שאם מעלים את התיזה שהמשטרה המציאה את פרטי האירוע והכתיבה לכל אחד מהנחקרים את הודאתו, לא ניתן לטעון בעת ובעונה אחת, בנסיבות שבפנינו, את הטענה בדבר התקדמות החקירה על פי פרטים חדשים שנודעו למשטרה, שהרי מדובר על פרטים חדשים שנתגלו מפיו של נחקר זה או אחר.

לשון אחרת, אם היתה למשטרה תיזה משלה שהיא הכתיבה לכל אחד מחמשת הנחקרים, כאשר כל הממצאים בשטח והממצאים הפתלוגיים כבר היו ידועים לה, לא היה כל הגיון להתקדמות במתן ההודאות בשלבים, אלא אז היתה מספיקה מעיקרה הודאה אחת מוכתבת שהיתה אחידה לגבי כולם. תיזה זו איננה תואמת, כמובן, את התמונה של הודאות חלקיות, והכחשות וחוזר חלילה. אין צריך לומר שתיזה כזו משמיטה את הקרקע מתחת לטענה אחרת של הסניגור, אשר לפיה נותרו סתירות מהותיות בין הגירסאות של החשודים השונים.

30. טענה נוספת אשר בפי הסניגור המלומד עניינה בהיקף נטילת האחריות על ידי כל חשוד. לדבריו, בכל הודאה נטל על עצמו המודה אחריות שלמה לביצוע העבירות החמורות בהן הוחשד, ובמובן האחריות הפלילית של המתוודה אין מאומה בין התוודות להתוודות. טענה זו אינה נכונה מבחינה עובדתית ואין לה משמעות מבחינה עניינית. במה דברים אמורים: מן הבחינה העובדתית בחרו רוב החשודים להציב את עצמם תחילה בתפקיד משני דווקא. כך טען למשל העותר הראשון תחילה כי בעת הרצח היה בחוץ, בטנדר, וגם את ביצוע הפשעים המיניים ייחס תחילה לכל אחד מן החשודים האחרים מבין חבריו. אולם, מעבר לכך, אין זה כלל ברור מדוע נטילת אחריות על ידי מי שמודה באופן מלא בביצוע העבירה, צריכה לפסול את מהימנות ההודאה. האם לעולם אין הודאות אמיתיות בהן מודה הנחקר באחריות מלאה לביצוע העבירה? אין לקבל את התיזה כי הודאה מלאה מצביעה בהכרח על אי אמינות ורק מי שמנסה להעביר את האחריות למעשהו לשותף אחר, הוא שנחשב למודה אמין. נסיון החיים ובעיקר הנסיון המבוסס על מאות משפטי הרצח, אשר נדונו בשנות פעולתו של בית משפט זה, איננו תומך בתיזה התיאורטית, העולה מבין שורותיה של טענת הסניגור המלומד.

31. התיזה המרכזית של הסניגור המלומד היא, כאמור, כי ההודאות הן בגדר הכתבה על ידי אנשי המשטרה. כמוזכר כבר, יש במקרה דנן קושי מיוחד בהתייחסות של בית משפט לטענה כגון זו, כי כפי שהעירה ערכאת הערעור בצדק, נדחו דברי העותרים במשפט זוטא כבלתי אמינים וכסותרים את העובדות האובייקטיביות בקשר למהלך החקירה. לא הונחה גם תשתית עובדתית לטענה המתייחסת לתוכנן של ההודאות כי אין לה תמיכה בדברי העותרים אשר, כאמור, לא העידו בבית המשפט בקשר לתוכן ההודאות. דברי העותר השלישי, שהיה היחיד מבין העותרים שהעיד בבית המשפט המחוזי, כללו סתירות מהותיות ואמירות חסרות הגיון, והיו בלתי אמינות בעליל בעיני בית המשפט.

כמובן, יש משום פטור מאחריות כביכול בהעלאת הטענה לפיה השוטרים הכתיבו את תוכן ההודאות, טענה המשחררת את החשוד מראש מכל הסבר מדוע אמר את אשר אמר בהודאותיו ומניין לו פרטי המידע. טענה זו - שאינה מתיישבת עם המהלך הארוך חסר העקביות ומלא התנודות של תגובות העותרים - אינה כוללת, כמובן, הסבר. מדוע כמעט כל העותרים ביקשו להיות כבר בשלב הראשון עדי מדינה; מדוע שפך העותר השני זבל ליד המערה שבה היתה הגופה; מניין לקחו אנשי המשטרה את התיאור של צורת החטיפה ברחוב אנטוורפן ליד מערבל הבטון, ולאחר מכן את התיאור של צורת הרצח והעברת הגופה; מדוע הסתיר העותר הראשון את האופן בו נגרמה השריטה בצווארו; מדוע הועלו על ידי אלו מהעותרים טענות אליבי כוזבות, ועוד שאלות רבות כיוצא באלה שאינן משתלבות עם התיזה הפשוטה של הקראת הודאות והחתמת הנחקרים עליהן בעקבות איומים ואלימות.

אין צריך לומר שטענה זו גם איננה מסבירה, למשל, מדוע הודה העותר הראשון בעבירה בפני השופט כאשר הובא בפניו, ומדוע סיפר העותר הרביעי כבר ביום 8.3.84 בפני השופט על שמיעת שיחה בין העותרים השני והשלישי על כוונה לחטוף ילד. אין בכך כדי להסביר מדוע אמר העותר הראשון לעצור אחר בתאו כי אם העותר השני יודה, כולם "יאכלו אותה". אין בכך כדי להסביר את השיחזורים שצולמו ואשר בהם ניראו העותרים, לעיני שתי הערכאות שדנו בעניין וצפו בסרטים, כשהם מציגים את תיאור האירוע בצורה עניינית, רגועה ובוטחת.

הוזכר כבר כי הסניגור המלומד גם סוטה מן התיזה של ההכתבה הטוטלית על ידי המשטרה, כאשר הוא טוען כי לגבי פרטים שלא היו ידועים למשטרה, דהיינו מה שהתרחש לאחר החטיפה ועד למועד מציאת הגופה במערה, לוקות ההודאות בשינויי גירסאות קיצוניים.

הרי, יש בכך תרתי דסתרי; אם המשטרה הקריאה לכל נחקר את ההודאה מדוע הסתפקה בהקראה חלקית בלבד. לפי התיזה של הסניגוריה לא היה למשטרה בסיס כלשהו לתיאור האירועים, ואם דברי הנחקרים אינם אמת, התיאור כולו הוא בגדר המצאה. אולם, עיקרו של דבר, אם היו פרטים בלתי ידועים על פרק הזמן מעת החטיפה ועד לגילוי הגופה, שמולאו לאחר מכן לפי תכתיב משטרתי, מניין נשאב מידע זה אם לא מפי אחד הנחקרים? לא היה עד נוסף מן החוץ אשר הופיע לפתע כדי לספר פרטים נוספים שלא היו ידועים למשטרה עד אז ואשר הוכתבו על ידה, כביכול, אחרי שמיעתם לכל אחד מהנחקרים.

אם המדובר בהמצאה משטרתית - מדוע לא הוקראה לכולם תיזה אחידה?

ההאשמות הנ"ל נטולות בסיס בראיות שהיו בפני בית המשפט, ולאור הראיות בדבר מהלך החקירה כפי שעלו מפיהם של 30 החוקרים, הסיקו בתי המשפט כי כל מה שנוגע לפרק הזמן מן החטיפה ועד לגילוי הגופה, פרט לעניין שפיכת הזבל, יכול היה לנבוע רק מדברי הנחקרים.

הטענה בדבר סתירות בהודאות

32. הסניגור המלומד טוען כי בהודאות הועלו עובדות שהוכחו ככוזבות.

ראשית, אין צריך לחזור ולומר כי טענה זו עומדת, כמובן, בסתירה לתיזה בדבר הכתבת גירסה אחידה על ידי המשטרה, כי הכזב שבדברים לא נבע מגילוי ממצאים אוביקטיביים אלא מהמשך החקירה של החשודים. אולם, עצם התופעה איננה יוצאת דופן, ורגיל הוא בפשעים, קלים כחמורים, שנחקר מנסה להרחיק עצמו תחילה כליל מן העבירה, וגם כאשר הוא מודה בכך שנטל חלק בביצוע בעבירה, הוא איננו עושה זאת תדירות בנפש כה חפצה עד שיאות לפרוש בפני החוקרים את כל פרטי הפרטים עד תומם.

שנית, כאשר יש מספר מבצעים של עבירה, קורה לא אחת שנוח לכל נחקר להותיר את מלוא הגילוי לעמיתו ולהשאיר מבחינתו נקודות, אשר לא הוא מי שמגלה אותן.

שלישית, העותרים היו משוחררים במשך כחודשיים, ויש להניח שנפגשו באותו זמן וניסו לתאם עמדותיהם והסבריהם האפשריים.

סיכומה של נקודה זו: שילובן של התכחשויות או של תיאור עובדתי בלתי נכון לתוך אימרה הנגבית מפיו של חשוד, היא דבר שאינו נדיר והיא אף שימשה כבסיס לפסיקה הידועה, לפיה רשאי בית המשפט לסנן כל עדות, כדי להבחין בין קטעים שהם דברי אמת אשר עליהם בית המשפט מוכן להסתמך, לבין דברים אשר הם כוזבים ואשר נידחים על ידי בית המשפט.

33.(א) הסניגור המלומד טוען כי הפשע בו הודו העותרים אינו הגיוני, הוא חסר לכידות פנימית והוא נוגד את השכל הישר.

טענה זו, בפשטותה ובכלליותה, ממנה עולה כי חטיפה ורצח יכולים להיות הגיוניים ותואמים את השכל הישר, היא, עם כל הכבוד, נעדרת טעם.

אולם, לצערנו, אנו נתקלים בתופעות נפשעות אלו על אף חוסר הגיונם.

(ב) בהקשר זה עלתה טענה המתייחסת לעותר השני שעניינה חוסר ההגיון כביכול בשפיכת זבל ליד המערה, כאשר בתוך הזבל טמונים סימנים היכולים להוביל אליו.

טענה זו לאו טענה היא. ראשית, בעניין עצם שפיכת הזבל היתה בפני בית המשפט עדות אובייקטיבית לפיה המדובר על תופעה בלתי רגילה: לא נהגו לשפוך זבל ליד מערה זו, ומה גם שהיה מיכל לקליטת זבל בקירבה יתרה למקום. אולם, עיקרו של דבר, כאשר העותר החליט לשפוך זבל, אכן לא החליט לסננו תחילה כדי לוודא שאין סימנים היכולים להוליך אליו. אין גם, כמובן, מקום להניח מראש שהוא ידע כי יש בזבל פיתקאות המוליכות אליו והוא אף לא טען זאת. הוא גם איננו עבריין מנוסה היודע לתכנן את הפשע באופן מקצועי. עיקרו של דבר, גילויים של סימנים המוליכים אל העבריין הם, כמובן, טבעיים והם המונעים את הפשע המושלם: לא אחת משאיר עבריין במקום הפשע סימנים לזהותו, בין בצורת מסמך שנופל מכיסו, בין בצורת טביעת אצבע ובין בצורה אחרת. ראיית תופעה כזאת כיוצאת דופן, איננה תואמת את נסיון החיים.

אם התכוון הסניגור המלומד לקוהרנטיות של הסיפור של ביצוע המעשה, הרי בשינויים מועטים, אין המעשה שבפנינו, מבחינת מבנה האירועים והשתלשלותם שונה מפשעים דומים שאירעו אצלנו ובמקומות אחרים. אף הקווים העיקריים של התיאור כפי שניתן על ידי כל אחד מן העותרים, נותן תמונה רצופה וקוהרנטית.

34.(א) הסניגור המלומד טוען כי הפרטים על הפשע, שלא היו ידועים למשטרה ערב החקירה, אינם נתמכים בראיה חיצונית כלשהי. טענה זו אינה מתיישבת עם החומר שהיה בפני הערכאה הראשונה. הפרטים שהיו ידועים למשטרה בתחילתו של השלב השני של החקירה, כאשר חמשת העותרים נעצרו בפעם השניה, התבססו בעיקר על מקום מציאת הגופה, שפיכת הזבל על ידי העותר השני בפיתחה של המערה שלא הוכחש (ולו גם הוכחש היה נסתר על ידי מציאת רישום שמו של העותר בתוך הזבל שנבדק), תוצאות הדו"ח הפתולוגי, בדיקות הגרגירים והעלים שנמצאו על הגופה, וסימני חשד שעלו מן האמירות והאימרות הרבות והסותרות שקובצו בחקירה לשלביה.

(ב) לפי טענות הסניגור, נודע רק ביום 21.3.84 כי בבנין בו בוצע הרצח היו למחרת היום פועלים שעבדו במקום, ולכן לא יכולה היתה הגופה להיות מושארת במקום הרצח מבלי להתגלות. רק אז, לדבריו, יצרה המשטרה בחקירותיה את ההודאה בדבר מחבוא-מעבר של הגופה במשך יום עד להעברתה למערה ליד סכנין.

טענות הסניגור המלומד אינן משקפות, לצערי, את השתלשלות החקירה לאשורה.

(ג) לעניין החלק הראשון של הטענה: מה שנתגלה תוך כדי החקירה היו בעיקר זהות המשתתפים ומהותו של הקשר אותו קשרו ביניהם. בקשר לחלקים אלה של ההודאות, קשה למצוא ראיות חיצוניות, שהרי מדובר על הידברויות ושיחות בין השותפים לבין עצמם. בנושא כגון זה בוחנים את התיאור של מעשיו של כל אחד מהחמישה, המכחיש את חלקו לאור הראיות האחרות בדבר תנועותיו באותו יום, ואלו העלו כמתואר סתירות ופירכות (ראה, למשל, תיאור תנועותיו של העותר הראשון וכו', וכבר עמדנו על כך).

(ד) אשר לעניין העברת הגופה למחבוא-מעבר, הרי אין ללמוד מן ההודאות כי כל העותרים אישרו זאת. אולם, רמז למחבוא-המעבר עוד היה בדברי העותר הראשון עוד בשלב המעצר הראשון לפני יום 21.3.84.

זאת ועוד, בשיחותיו של העותר הרביעי עם חוקר בין הימים 8-10.3.84 סיפר על החזקת הגופה במקום מעבר ברמת דניה, בין מקום הרצח לבין המערה. גם ביום 12.3.84 עולה מדבריו רמז לזריקת גופה "ליד האוניברסיטה" (אף זאת התייחסות למחבוא-המעבר).

העותר השלישי הוביל את החוקרים בעת השיחזור ביום 17.3.84 לאתר הבניה בבית דורי. הוא סיפר לעצור מושתל, שהגופה הוחבאה במקום סמוך לבית דורי. בשלב השלמת החקירה לפי דרישת הפרקליטות הצביע עותר זה ביום 28.3.84, על המקום ליד האוניברסיטה בו הונחה הגופה.

אף העותר הרביעי הודה בקיום מחבוא-מעבר רק בשלב ההשלמה לפי דרישת הפרקליטות.

העותר השני נשאר דבק בגירסתו שהגופה הועברה ממתקן הרצח למערה, היינו עניין מחבוא-המעבר, שכביכול הוכתב לעותרים על ידי המשטרה, בכלל לא מופיע בדבריו.

(ה) סיכומה של נקודה זו: התיאור הפשטני של תכתיב משטרתי עומד בסתירה קוטבית למספר הרב מאוד של אימרות, קטעי התוודויות, התכחשויות וחזרות מהודאות המצביעים על חקירה מסועפת ומפורטת בה נעשו מאמצים מתמשכים, במישורים שונים (לרבות על ידי השתלת מדובבים), כדי לשמוע פרטים מפי הנחקרים. מול המספר הרב הזה של גירסאות והכחשות עד לשלב ההודאה, עומדת הטענה בדבר תכתיב משטרתי, כנטולת קשר למציאות המתועדת היטב.

35. אין צריך לומר, כי מבחינת ההזדמנות לבצע את העבירה (ראה ע"פ 3/49, אנדלרסקי נ. היועץ המשפטי, פד"י ב', 593 ,589, מול האות ב') לא היה ספק מעיקרו, שהחמישה שעבדו כולם בקירבת מקום ביצוע הרצח, יכלו להיות שותפים לביצוע המעשה. אולם, מבחינת תיאור המעשים היתה, כמוזכר כבר, חשיבות לטענות בדבר שעת עזיבת העבודה, אופן הנסיעה הביתה, המעשים באותו ערב, טענתו של העותר הרביעי שהלך להסתפר ולבית ספר לנהיגה ועוד.

לגבי חלקים אלה בתגובה הראשונה של העותרים ציין בית המשפט המחוזי, כי נתגלו בהם שקרים ונסיונות של הרחקה עצמית. מובן שלא די בכך כדי להוות בסיס להרשעה, ואולם היתה בכך תשתית להמשך החקירה, וההרשעה נתבססה, כמובן, על ההודאה מפי הנאשם ולא על ראיות צדדיות מהן עולה כי הנאשם ניסה לטשטש את תנועותיו.

36. הסניגור המלומד טוען כי השיחזורים רצופים סתירות וטענות של המשחזר כי הוא חף מפשע. אם הטענה היא כי למשחזר הוכתב איך לשחזר, נשאלת, כמובן, השאלה מדוע המשחזר, שאיננו פוחד להצהיר כי הוא חף מפשע ונראה בסרט שלו ובוטח, אינו טוען מול המצלמה כי מכריחים אותו לשחזר על פי תכתיב. מכל מקום, בתי המשפט בשתי הערכאות צפו בשיחזורים ומסקנתן של שתי הערכאות היתה שונה לחלוטין מזו הנטענת על ידי הסניגור המלומד, ואין להבין מדוע בשלב העיון בבקשה בדיון נוסף יש להעדיף טענה של הסניגור המלומד על התרשמותם הישירה של בתי המשפט שצפו בשיחזור. הרי, הטענה העולה לא אחת היא כי מן הנכון להקליט ולהסריט הודאות. השיחזור היה בגדר הודאה מוקלטת ומוסרטת, המאפשרת לבית המשפט התרשמות ישירה שלא באמצעות תיאורי החוקרים.

אשר לסתירות בין הגירסאות בעת השיחזור, אכן אין ביניהן אחידות טוטאלית: עמדנו כבר על כך שכל אחד מן העותרים התכחש והודה רק בשלבים וגם אז ניסה לכסות טפח, ומובן שדבר זה בא לידי ביטוי בשלב השיחזור.

אין צריך להוסיף שבתכתיב אחיד - אין סתירות.

הטענה בדבר העברת נטל הראיה

37. הסניגור המלומד לא ניסה להתמודד עם שתיקת העותרים, כאשר כתב את טענותיו בבקשה לדיון נוסף, ובמקום זאת העלה טענה משפטית אשר לפיה שגתה ערכאת הערעור כאשר ציינה בפסק דינה, כי נסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות חזקה על אדם שבדרך כלל אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען, ומי שמבקש לשכנע כי דברי התוודות אינם אמת או כי יש ספק אם ניתן להסתמך עליהם, עליו להניח תשתית ראייתית שיהיה בה כדי לעורר ספק כזה.

לדברי הסניגור יש בכך משום יצירת הלכה, לפיה עובר הנטל על הנאשם שהודה, ואין צורך לקיים את המבחנים הפנימיים והחיצוניים לגבי משקלה של ההודאה. הוא גם גורס כי יש בקביעת בית המשפט כדי להעדיף הודאות על ראיות חפציות.

טענה זו מעוגנת באי-הבנה של כוונת דברי ערכאת הערעור. במקרה שבפנינו אין המדובר על הערכאה הראשונה שגיבשה דעתה, כביכול, לפני שבחנה את המשקל של ההודאות, אלא על ערכאת הערעור שדנה בעניין אחרי שבית המשפט של הערכאה הראשונה החליט לקבל את ההודאות (שאלת הקבילות), ואחרי שבית משפט קמא מנה אחד לאחד את שיקוליו לראות את ההודאות אמינות לפי מבחנן הפנימי ומנה שורה ארוכה של נתוני "דבר-מה" נוסף (המבחן החיצוני), אשר עליהן השעין החלטתו.

על כן, יש להבין דברי ערכאת הערעור כהתייחסות למבחן שבהגיון הבא להוסיף על המבחנים שתוארו, בין היתר, בע"פ 715 ,744/78 הנ"ל (שם, עמ' 234) ולא כדי לגרוע מהם.

אכן, נשאלה השאלה מדוע ארבעה נאשמים שהודו בשלב החקירה בעבירה כה חמורה, ממלאים פיהם מים כאשר הם מתייצבים למשפט ואינם מאפשרים לבית המשפט להתרשם במישרין, על יסוד חקירתם על ידי בעלי הדין, מהי מידת האמת שבעמדתם.

יתכן וכשלונו הברור של העותר השלישי לעורר אמון בעת חקירתו בבית המשפט, הרתיע את היתר, אך יש להניח שהחליטו על קו ההגנה - של שתיקה - עוד לפני כן.

יגעתי ולא מצאתי הלכה, כביכול, לפיה הודאות עדיפות על ראיות חפציות.

עיקרו של דבר, אין יסוד לטענה שבית המשפט שלערעור חידש הלכה או סטה מן הכללים החלים על הערכת הודאות שנתגבשו בפסיקתנו. ההתייחסות של בית המשפט שלערעור לע"פ 259/55 (פריג' אבו זיאת נ. היועץ המשפטי, פד"י ט' 1872 ,1871), היתה במקומה ומעניין להביא פסק הדין הקצר האמור של מ"מ הנשיא חשין, והשופטים זילברג ו-ויתקון כלשונו, כי הצגת הסוגיה המשפטית שבמחלוקת המובאת בו, היא תמציתית ומאלפת. וכך נאמר בע"פ 259/55 הנ"ל:

"אנו מסכימים עם בא כוח המערער, כי העובדה שהודאות-חוץ כשרות כראיה עדיין אינה מחייבת את המסקנה שתוכנן אמת ואינה חוסמת את הדרך בפני הנאשם להוכיח כי אין לייחס להן כל משקל או משקל פחות ביותר. אך במקום שהודאותחוץ נתקבלו כראיה, ועברו את מבחן האמת, כפי שנקבע במשפט אנדלרסקי, ע"פ 3/49, 'פסקים', כרך ב', עמ' 1) ,91 ,87), יש צורך בהוכחות חזקות ביותר, כדי לעורר ספק באמיתותן של ההודאות.

במקרה שלפנינו הודה המערער פעמים אחדות בביצוע מעשה הפשע. בבית המשפט חזר בו מהודאתו, אך בית המשפט החליט לקבל את הודאותיו כראיה, הואיל והוכח לו שהן ניתנו מרצון חופשי - וקביעה זו אינה מותקפת על ידי בא כוח המערער - ובחן את אמיתותן בשש-עשרה נקודות של דברי-מה נוספים. מנקודות אלה די לנו לציין שלוש בלבד, והן: התיאורים המפורטים והמדוקדקים שתיאר המערער בהודאותיו את הכבשים ואת העזים אשר בעדר, את לבושה של הרועה, קרבן הפשע, ואת הרדיפה אחריו ואחרי חברו במכונית ובאווירון. תיאורים אלה מתאימים אל התיאורים באותן עובדות שניתנו על ידי עדי הראיה, חברי המשק, ובערעור אנדלרסקי (1) הנ"ל קבע בית משפט זה, כי 'מבחן האמת' נעשה 'על ידי השוואת הדברים הנאמרים בהודאה לדברי ההוכחה האחרים אשר הוגשו... ועל ידי חקירת שאר מסיבות העניין אשר יש בהן כדי להראות, כי הדברים הנאמרים בהודאה דברי אמת הם, וכי הנאשם הוא אדם אשר היתה לו הזדמנות לעשות את מעשה הפשע שבעשייתו הודה לפני עמדו לדין'. כל ספק לא נתעורר בליבם של השופטים המלומדים באמיתות הודאותיו של המערער, ושום ספק אינו מתגנב לליבנו שמא טעו השופטים המלומדים במסקנותיהם".

(ההדגשות שלי - מ.ש.) כפי שערכאת הערעור בענייננו ציינה נכונה, הודאה בעבירה חמורה נושאת עימה תוצאות חמורות עבור הנאשם שהודה, שהרי גם הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט היא ראיה קבילה, ואם הועברה בשבט הביקורת של שני המבחנים הנ"ל (הפנימי והחיצוני) ניתן לבסס עליה הרשעה. מכאן כי ניתן לצפות לכך שנאשם הרוצה להתכחש בבית המשפט להודאתו שניתנה מחוץ לבית המשפט, ואשר בעקבותיה הוא צפוי למאסר עולם, יעשה צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התיזה המאוחרת יותר שלו.

מן הנמנע שתופעת השתיקה לא תשפיע על בית המשפט והנסיון "להרחיק עדות" ולהיתפס לטענה משפטית של חידוש הלכתי, כביכול, איננה משמשת מענה לקושיה הגדולה הנותרת ללא מענה: מדוע לא העידו ארבעה מתוך חמשת הנאשמים. כדי שדברי אלו לא יתפרשו מתוך עיוות, מכוון או מקרי, אחזור ואציין כי אכן אין חובה על הנאשם להעיד, וכי השתיקה איננה ראיה מרשיעה בזכות עצמה (להבדיל מהיותה סיוע), אך יש בשתיקה, כאמור כבר לעיל, כדי לחתור תחת האמינות. מבחני השכל הישר שעלו כה רבות בטענות הסניגוריה, הם שמציבים סוגיה זו על סדר היום של בית המשפט, ולצערי, לא היה לשאלה זו מענה בחומר שבפנינו.

מכל מקום, אין יסוד למסקנה לפיה נתחדשה, כביכול, הלכה, ואין ממש בטענה שבית המשפט סטה מעקרונות הבחינה של הודאות. ממילא אין נושא אשר לגביו ניתן היה לקיים דיון נוסף.

הטענה בדבר ראיה נוספת בערעור

38. הטענה השלישית והאחרונה של העותר עניינה סירובו של בית המשפט שלערעור לקבל ראיה נוספת בערעור.

כמובא לעיל, בית המשפט שלערעור דחה הבקשה לשמיעת ראיה נוספת אחרי שהגיע לכלל מסקנה כי בשתי חוות הדעת של הנתיחה לאחר המוות - אחת זו הסופית שהוגשה, והשניה היא הטיוטה הבלתי חתומה שלא הוגשה - מוצגת מסקנה חד משמעית של חנק, ושתי אפשרויות של הביצוע האחת על ידי משיכת לולאה והשניה על ידי תלייה. הווי אומר, אין וודאות בדבר צורת גרימת החנק, אם כי היתה למומחה הערכה מועדפת. כפי שעולה מחומר הראיות, היו מסקנות אלה בידי החוקרים עוד לפני המעצר השני של העותרים, כך שאין כל ממש בתיזה לפיה שונתה חוות הדעת הרפואית כביכול אחרי שמיעת גירסות העותרים, אחרי מעצרם השני.

הוא הדין בעניין הממצא הפתולוגי בקשר לפגיעה בפי הטבעת של המנוח לגביה עלתה מעיקרה גם האפשרות של מעשה סדום (דבר המומחש גם על ידי חיפוש אחר סימני זרע).

הנסיון להציג סתירה, כביכול, של גירסאות רפואיות, לא שיכנע את בית המשפט שלערעור, ומסקנתו שאין מקום לחקירה נוספת איננה מצדיקה, על כן, התערבות של ערכאה נוספת. הווי אומר, זהו עניין שבשיקול דעתה הלגיטימי של ערכאת הערעור, ואין להבין במה יועיל דיון נוסף.

אין צריך לומר כי עניין הזמנתו הנוספת של עד, איננה כלולה בין הנושאים אשר לגביהם ניתן להורות על דיון נוסף.

סיכום

39. הנה כי כן עולה מן האמור לעיל, כי אף לא אחת משלוש הטענות של העותרים יכולה לשמש - על פי דין - נושא לדיון נוסף: הטענה האחת היא כל כולה עובדתית; הטענה לפיה בית המשפט שלערעור סטה מן ההלכה בעניין הודאות איננה מבוססת ואף עניין הזמנתו מחדש של עד על ידי ערכאת ערעור אינו נושא שסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, רואה בו עילה בין העילות לדיון נוסף.

40. ההכרעות של בתי המשפט בשתי הערכאות - הערכאה הראשונה וערכאת הערעור - מבוססות כדין על חומר הראיות שהיה בפניהן, על הוראות החוק הרלבנטיות ועל ההלכה הפסוקה.

הרשעתם בדין של העותרים התבססה על הודאות מלאות של כל אחד מהם, במספר הזדמנויות, בביצוע העבירה. הודאות אלו, היו פרי חקירה מסועפת שפרטיה נפרשו בפני בית המשפט ואשר בה רבו הכחשות התחלתיות חוזרות ונשנות; נסיונות של אחדים מן העותרים להטיל את החשד על העותרים האחרים או מקצתם (ראה, למשל, דברי העותר הרביעי בפני השופט ביום 18.3.84); העלאה מכוונת של גירסאות מטעות (ראה, למשל, דברי ההתפארות של העותר הרביעי באוזני אסיר אחר (עיסא עמר) שהוא משגע את החוקרים), והודאות חלקיות. ההודאות נמצאו קבילות ולאחר מכן גם אמינות, לאחר שבית המשפט בחן אותן, כנדרש, לפי הפסיקה, על פי המבחן הפנימי והמבחן החיצוני.

בתי המשפט לשתי ערכאותיהם מצאו תימוכין להודאות בעיקר באלה:

(א) שפיכת הזבל על ידי העותר השני ליד המערה, דבר שהיה יוצא דופן מבחינת עצם המעשה, כי לפי עדות אמינה המקום לא שימש למטרה זו בעבר, יהיה זה מבחינת מעשיו בעבר של העותר עצמו או מבחינת מעשיהם של אחרים.

מציאת סימנים שקשרו את ערימת הזבל לעותר הוליכו, בצדק, אל העותר שגם לא התכחש אחר כך למעשה של שפיכת הזבל. הותרת סימנים מזהים שהוליכו לעותר, שלא חשב על הצורך לחטט בזבל כדי לנקותו, מראש, מכל סימן שיוכל להוביל אליו, אינה תופעה יוצאת דופן בפשיעה ובדרכים לגילויה.

(ב) קשירת העותר השני לנסיון להסתיר מקום הימצאה במערה של הגופה הוליכה בדרך הגיונית אל אלו שהיו עמיתיו לעבודה ואשר נסעו יחד עימו בטנדר, הנהוג על ידיו, באחר הצהריים של יום הרצח.

(ג) העובדה שאחדים מן העותרים ניסו להטיל מראשיתו חשדות על אחרים מבין עמיתיהם, לרבות ייחוס החשד מעיקרו לעותר הראשון שהוא לפי התיאור שניתן "משוגע ומפחיד".

(ד) קביעת שעת המוות על ידי המומחה התואמת מהלכי העותרים.

(ה) גילוי הגרגירים והעלה שקשרו את הגופה למקום המעבר בו הוחבאה, ואשר אליו הובילו עותרים השלישי והרביעי; מקום המעבר יכול היה להיות ידוע רק למשתתף בפשע.

(ו) הבעת הנכונות של העותרים לשמש כעדי מדינה.

(ז) הסתירות הרבות בהסבריהם של העותרים (בולטים בכך העותרים הראשון, השני והרביעי) בכל הנוגע למעשיהם ותנועותיהם ביום הרצח אחר-הצהריים.

(ח) ההודאה של שניים מן המשתתפים בפני שופט שדן במעצר (האחד הודאה מלאה, השני הודאה חלקית), דבר שיש לו משקל מיוחד.

(ט) מראית התנהגותם המוסרטת של העותרים בעת השיחזור של שלבי הפשע.

(י) הסתרת מקור השריטה על ידי העותר הראשון, כפי שהדבר עלה מן ההקלטה הסמויה של שיחתו עם העד סביחי.

יש להוסיף לכך שבית המשפט המחוזי שמע את דברי העותרים (במשפט זוטא) ושמע את יתר העדים, לרבות השוטרים שנחקרו ארוכות על ידי כל אחד מן הסניגורים, ויכול היה, לכן, להתרשם מהם במישרין, ככל שהדבר נגע לאמינות בהופעה ובדיבור. מאידך גיסא, בקשר לאישום עצמו בחרו העותרים הראשון, השני, הרביעי והחמישי, שלא להעיד כלל (וממילא לא נחקרו בפני בית המשפט), ומשמעות הדבר כבר הוסברה לעיל, בהרחבה.

41. לאור האמור בסעיף 39 לעיל, החלטתי לדחות את העתירה לדיון נוסף.

ניתן היום, ט"ו אלול התשנ"א (25.8.91).