ב. כתב האישום מבוסס בעיקרו על דבריו של דורון בשיחות שקיים עם המדובב, הן דברים שהוקלטו והוסרטו והן דברים שלא באו לכלל ביטוי בהקלטה ובהסרטה והם מוכחים באמצעות דיווחיו של המדובב למפעילו, לרבות הסברים וביאורים שנותן המדובב לתוכנם ולמשמעותם של דברים אלה.

2. עמדת התביעה בבית המשפט המחוזי להלן, בתמצית, הצגה שלדית של התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי התביעה בבית המשפט המחוזי לביסוס בקשתה להרשעת המערערים:

א. את גירסתה בדבר מתן ההלוואה ותפיחתה סמכה התביעה על הראיות הבאות:

(1) על דבריהם של שורת עדים מחבריו וממכריו של המנוח, אשר מסרו בעדותם כי המנוח סיפר להם - בהזדמנויות שונות לרבות ביום שבו נעלם - על דבר החוב שחב לו המערער 1, והסכום שנקב בו מלמד על כך שלא שולם לו דבר לפירעונו.

(2) על הרישום שרשם המנוח ביומנו (ת/94) בקשר להלוואות שנתן ויתרותיהן, ובין היתר בקשר להלוואה שנתן למערער 1, ועל כך אין שם רישום המצביע על החזר כלשהו.

(3) על רישומים בחשבונות הבנקאיים של המערערים, המצביעים על היותם נתונים במצוקה כספית בתקופה הרלוואנטית; וכן על תצהיר שהגיש המערער 1 לתמיכת תביעת פיצויים שהוגשה מטעמו כנגד חברת ביטוח, ובו מצוי תיאור של מצב כלכלי קשה שחייב לקיחת הלוואות בשוק האפור.

ב. את העובדה כי ביום שבו נעלם נקבעה פגישה בין המערערים למנוח, במגרש המכוניות שברמת-השרון - פגישה שבמסגרתה אמורים היו המערערים לפרוע את חובם "התפוח" למנוח - סמכה התביעה על דבריהם של ארבעה עדים ממכריו ומקרוביו של המנוח, אשר מסרו כי המנוח אמר להם, סמוך לפני שנפרד מהס ביום שבו נעלם, כי הוא יוצא לפגישה עם "סוחר המכוניות" ב"מגרש המכוניות" על-מנת לקבל שם בחזרה את הכסף המגיע לו ממנו.

ג. את גירסתה, כי עובר להיעלמו נסע המנוח במכוניתו למגרש הרכב של המערערים ונפגש עמם שם וכי במהלך הפגישה גרמו השניים למותו של המנוח בחניקה, סמכה התביעה על הראיות הבאות:

(1) על הודאה שמסר דורון לפני המדובב במהלך שיחתם ביום שבת 7.3.92 - שעיקרה נעשה "בתנועות ובסימנים" שאין להם ביטוי בהקלטה - ולפיה הוא המית את המנוח בחניקה, על-ידי הידוק "רצועה" על צווארו, בעוד אביו נוכח במקום ולוקח חלק במתרחש. הודאה זו מושלמת .בדברים שאמר דורון ביום ראשון, 8.3.92, ולפיהם בוצע הרצח בשל כך שלא יכלו לעמוד בפני דרישתו הנחרצת של המנוח להחזיר לו את חובם לאלתר.

(2) על "חוויות" מפלילות שעברו על דורון בעת חקירתו, כפי שתיאר אותן באוזני המדובב במהלך השיחה שהתקיימה ביניהם ביום ראשון, 8.3.92. שיחה זו הוסרטה והוקלטה, ותוכנה - תיאור החוויות האמורות והתבטאויות מפלילות אחרות של דורון - מאשר, לטענת התביעה, את גירסתו של המדובב בדבר ההתוודות שהתרחשה יום קודם לכן בתנועות ובסימנים.

(3) על התבטאויות "מפלילות" נוספות - המסבכות אותו ואת אביו - שהשמיע דורון בהזדמנויות שונות, כפי שהוקלטו במהלך שיחותיו עם המדובב.

ד. את טענתה, כי לאחר המתתו הכניסו שני המערערים את גופתו של המנוח לתא המטען של מכוניתו, הסיעוה לאשדוד ושם נטשו אותה במקום שבו נתגלתה, סמכה התביעה על הראיות הבאות:

(1) על עדותו של המדובב, ולפיה למד לדעת מפיו של דורון, בשיחות שקיים עמו ביום שבת (7.3.92) וביום ראשון (8.3.92), כי כך עשו המערערים.

(2) על תמלילי השיחות - אודיו ווידאו - שהתקיימו בין דורון למדובב בשני המועדים הנ"ל, המאשרים, לטענת התביעה, את גירסתו של המדובב בעניין זה.

ה. מן ההיבט המשפטי, טענה התביעה, כי די בראיות האמורות כדי לבסס את הרשעתם של שני המערערים, כדלקמן:

(1) את הרשעתו של דורון (המערער 2): על ההודאה שהודה לפני המדובב; כאשר ה"דבר-מה" הדרוש לצדה מצוי, בין היתר, בהתנהגות מפלילה, בידיעת פרטים מוכמנים, בראיות המצביעות על יציאתו של המנוח אל המערערים ערב היעלמו לשם קבלת סכום כסף נכבד מהם, ובעובדה שתיאור מעשה ההמתה בהודאה מתיישב עם חוות הדעת הרפואית בעניין זה.

(2) את הרשעתו של האב (המערער 1): על הודאתו של דורון לפני המדובב ועל ההתבטאויות האחרות המפלילות שלו, המסבכות גם את אביו בביצוע המעשה; כאשר עמדת התביעה היא שההודאה וההתבטאויות המסבכות כאמור מהוות "אימרות חוץ בכתב" של דורון - ובתור שכאלה משמשות ראיה לחובתו - ובחומר הראיה האחר מצוי ה"דבר לחיזוק" הדרוש לביסוס ההרשעה על אימרת חוץ בכתב של עד.

4. עמדת ההגנה בבית המשפט המחוזי להלן, בתמצית, עיקרי עמדתה של ההגנה בבית המשפט המחוזי, ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור:

א. קיום החוב והמפגש ביוס היעלמו של המנוח - לא הוכחו

(1) עדותם של המכרים והקרובים בנושא זה מהווה עדות מפי השמועה (להלן - עדות שמיעה) ועל-כן אינה קבילה כראיה; והוא הדין ברישומים שערך המנוח בפנקסו (ת/94).

(2) כנגד אמרות בלתי קבילות אלו עומדת עדותם של המערערים, ולפיה ההלוואה שקיבלו מן המנוח הוחזרה ברובה תקופה ארוכה לפני היעלמו; וביום שבו נעלם המנוח לא נקבעה ביניהם פגישה ולא נתקיימה כזו.

ב. ההודאה של דורון - לא נעשתה

(1) המדובב אינו אומר אמת ודורון לא הודה לפניו באחריות לרצח "בתנועות ובסימנים" כפי שהוא טוען; והתבטאויותיו ה"מסבכות" המוקלטות של דורון, לרבות תיאור חוויותיו "המפלילות" - התומכות, על-פי פרשנותו של המדובב, בקיומה של התוודות - מתייחסות לנושאים אחרים ובמיוחד להצעתו של המדובב לבצע "פעילות הסחה" שתשבש את חקירת המשטרה (להלן - תכנית השיבוש).

(2) להבנת הדברים, להלן בתמצית עיקריה של תכנית השיבוש שהציע המדובב: עם שחרורו הקרוב (של המדובב) מן המעצר, הוא יפנה טלפונית אל קרובי משפחת המנוח, יטען באוזניהם שהוא הרוצח ויתבע מהם, באיומים, כספים שהמנוח נשאר חייב לו כביכול; ואם יצליח לשכנע את בני המשפחה כי אכן הוא הרוצח - וזאת על-ידי כך שיציג לפניהם פרטים "עלומים" בדבר אופן ביצוע הרצח - יאמינו לו, ובעקבותיהם תאמין גם המשטרה כי הרוצח האמיתי עדיין סובב חופשי, והחקירה נגד המערערים תופסק.

(3) לטענת ההגנה, דורון נתפס להצעה זו, ויש לראות את התבטאויותיו "המפלילות", על פניהן, כמתייחסות למימושה של תכנית השיבוש וכמשקפות את חששותיו מן הצפוי לו אם יתגלה למשטרה דבר התכנית.

ג. הודאתו של דורון - גם אם נעשתה - אינה מהווה "אימרת חוץ בכתב"

(1) "הודאתו" של דורון, גם אם נעשתה כפי שטוען המדובב, לא באה לכלל ביטוי ב"כתב", שהרי נעשתה בעיקרה ב"תנועות ובסימנים". אשר-על-כן: תיאור "ההודאה" על- ידי המדובב בהודעתו נ/50, אינו מהווה אימרת חוץ בכתב של דורון; ולא ניתן לעשות בה שימוש כראיה לחובת המערער 1 מכוח הוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות).

2) ואילו התבטאויותיו המפלילות האחרות של דורון - שהוקלטו ושניתן לראות בהן "אמרה בכתב" לצורכי סעיף 10א לפקודת הראיות הנ"ל - אינן מספקות, כשלעצמן, בסיס מספיק להרשעתו של המערער 1, מכוח הוראותיו של סעיף זה.

5. הכרעת הדין: כללי

א. כאמור, שני המערערים הורשעו ברצח המנוח. כל אחד משלושת שופטי ההרכב העלה על הכתב את הנימוקים העומדים בבסיס החלטתו, כאשר פסק-דינו של אב בית הדין משמש בסיס להתייחסותם של שני השופטים האחרים.

ב. ואלה הסוגיות המרכזיות שעמן התמודדו שופטי ההרכב בקשר למימצאים העובדתיים העומדים בבסיס ההרשעה:

(1) הוכחת היעד שאליו יצא המנוח עובר להיעלמו ותכלית יציאתו אליו (המציגה את המניע של המערערים).

(2) הוכחת מועד המוות (והתאמתו לאחריותם הנטענת של המערערים).

(3) הוכחת נסיבות המתתו של המנוח, וזיהוים של המערערים כאחראים לה.

ג. ואילו בקשר לבסיס המשפטי שההרשעה נסמכת עליו, התמקד הדיון:

(1) בשאלת קבילותן של הראיות שהגישה התביעה להוכחת היעד שאליו יצא המנוח עובר להיעלמו ותכלית יציאתו לאותו יעד.

(2) בשאלת כוחה של ההודאה שהודה דורון לפני המדובב - אם הודה - בצירוף התבטאויותיו המפלילות המסבכות גם את אביו, לשמש ראיה מספיקה לביסוס הרשעתו שלו, וראיה קבילה ומספיקה לביסוס הרשעתו של אביו.

6. הכרעת הדין: היעד שאליו יצא המנוח ותכלית יציאתו אליו

א. כאמור, הראיות שבאו לפני בית המשפט המחוזי בעניין זה מתחלקות לשתי כיתות: האחת - אמירות של המנוח לקרובי משפחה ומכרים; והשנייה - רישומים עסקיים שערך לעצמו המנוח ביומנו, ולצדם רישומים בספרי הבנקים שעמם עבדו המערערים.

ב. אכן, אמירותיו של המנוח, עובר להיעלמו, בדבר היעד שאליו הוא יוצא ובדבר תכלית יציאתו ליעד זה - מהוות, על-פי תכלית הוכחתן, "עדות שמיעה". ברם, בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההגנה כנגד קבילותן של אמירות אלו בקובעו, כי הן באות בגדר החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה הקבוע בהוראותיו של סעיף 2)10) לפקודת הראיות; וזאת - משום שראה באמירות אלו ראיה למניע לרצח, וזה מהווה, לדעת בית המשפט, חוליה ראשונה "בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה", כאמור בסעיף 2)10) הנ"ל.

ג. במצב דברים זה לא היה בית המשפט המחוזי זקוק למעשה לרישומים שערך המנוח ביומנו. ברם, בפועל נתקבלו רישומים אלה כמעידים על תוכנם על-אף היותם נגועים ב"עדות שמיעה"; ואילו רישומים הבנקאיים בחשבונותיהם של המערערים המעידים על מצוקה כספית של המערערים - לא עוררו בעיות קבילות ונתקבלו כמוכיחים את המתחייב מהם.

ד. ראיות אלה - האמירות שאמר המנוח למכריו, הרישום בפנקסו האישי ופרטי חשבונות הבנקים של המערערים - שימשו לבית המשפט המחוזי בסיס מספיק לקביעת מימצא חד-משמעי, ולפיו בשעות הערב של יום היעלמו יצא המנוח לכיוון מגרש הרכב של המערערים ברמת-השרון, מתוך כוונה להיפגש עמם שם ולקבל מהם סכום כסף נכבד - המהווה החזר ההלוואה שנתן להם - שאותו התכוון להפקיד אותו לילה אצל חברו בן ארי.

ה. בבית המשפט המחוזי ניתנה הדעת לשאלה, אם אמירותיו של המנוח בדבר היעד שאליו שם פניו ובדבר תכלית יציאתו ליעד זה משמשות גם ראיה לכך שהוא אכן הגיע ליעדו. ברם, ההכרעה בעניינם של שני המערערים לא הצריכה קביעת עמדה בעניין זה, ועל-כן לא אפרוס כאן את פרטי הדיון המתייחס אליו.

7. הכרעת הדין: הוכחת מועד המוות

א. לעניין מועד המוות, באו לפני בית המשפט המחוזי עדויותיהם של אלה שהיו האחרונים שראו את המנוח בחיים ביום 5.12.91 סמוך לשעה 18:30, ושמעו מפיו על כוונתו לצאת למגרש הרכב של המערערים; ולצדן - עדויותיהם של הדיירים בבית המגורים שלידו נתגלתה מכוניתו של המנוח באשדוד, ולפיהן המכונית חנתה במקום מיום 5.12.91 בשעה 21:30 בקירוב, ועד למועד גילוי הגופה בתא המטען של המכונית ביום 9.12.91. בנוסף לעדויות אלה באה לפני בית המשפט - כאמור לעיל - עדות טכנית, המלמדת כי במכשיר הטלפון שהיה במכוניתו של המנוח נערכו ביום היעלמו, 5.12.91, שתי שיחות, בשעות 19:06 ו-19:09, והנמען של השיחות היה המשיבון של בנק ישראל המוסר פרטים על שערי המט"ח. לוח הזמנים המצטייר מן האמור לעיל מלמד כי רצח המנוח אירע בין השעות 21:30-- 19;10 של 5.12.91, אלא אם כן הוכנסה הגופה לתא המטען של המכונית במועד מאוחר ממועד החנייתה במקום שבו נמצאה; ולאפשרות כזו אין אחיזה בחומר הראיות.

ב. לצד עדויותיהם של "עדי ראייה" אלה, באו לפני בית המשפט קמא עדויותיהם של רופאים, שנחלקו ביניהם בעניין זה. ברם, לנוכח המסקנה המתחייבת מלוח הזמנים הנ"ל - מאבדת המחלוקת המדעית שנתגלעה בין הרופאים את משמעותה; ועל-כן אין טעם ענייני להציג את פרטי המחלוקת שנתגלתה בין המומחים ולדון בפתרונה.

8. הכרעת הדין: האחריות לרצח - הרשעתם של המערערים על-מנת למנוע כפילות והארכה מיותרת של פסק הדין, תצטמצם הצגת הכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר אחריותם של המערערים לרצח המנוח לעיקרי הדברים בלבד; פריסת ההנמקה אגב ציטוט מובאות מתמלילי האודיו והווידאו - שהוקלטו והוסרטו במהלך שיחותיו של דורון עם המדובב - תיעשה בהמשך פסק הדין, בחלק שבו תוצג ההכרעה בערעור.

א. מהימנותו של המדובב

(1) שלושת שופטי בית המשפט המחוזי החליטו ליתן אמון מלא בעדותו של המדובב, לאחר ששיוו לנגד עיניהם את אישיותו של המדובב ואת העניין המיוחד שהיה לו להצליח במשימתו ולהציג הישג ובלי שנעלם מעיניהם כי במהלך חקירתו נכשל ב"אי דיוקים" וב"הפרזה" - שגלשה להוספת פרטים משלו - כאשר הציג את תוכן שיחותיו עם דורון.

(2) לצורך ההכרעה בדבר מהימנות עדותו של המדובב ובדבר דחיית גירסתו הנוגדת של דורון, בחן בית המשפט המחוזי בצורה יסודית, מקיפה ועניינית את תמלילי השיחות שקיימו ביניהם דורון והמדובב, ועימת את גירסתו של המדובב - לרבות הביאורים, הפרשנות וההבהרות שהוסיף לדברי דורון - כנגד התבטאויותיו המוקלטות והמוסרטות של האחרון. הכרעת הדין מציגה בבהירות הן את פרטי העימות והן את תוצאותיו, והתוצאות מדברות בעד עצמן ותומכות בצורה ברורה ומשכנעת במהימנות גירסתו הבסיסית של המדובב.

ג. הודאתו של דורון

(1) הודאתו הבסיסית של דורון, ככל שהיא מתייחסת למעשה ההמתה שבוצע על-ידיו, נעשתה - לדברי המדובב - ביום שבת 7.3.92 "בתנועות ובסימנים"; נוכחותו ומעורבותו של אביו מתחייבות מן הדברים שאמר דורון באותה הזדמנות, בקשר לכפפות שלבשו הוא ואביו בשעת מעשה.

(2) לעצם עשיית ההודאה ולאמיתות תוכנה של ההודאה יש תמיכה ממשית בתיאורים מפלילים שתיאר דורון באוזני המדובב - במהלך שיחתם המוקלטת והמוסרטת ביום ראשון, 8.3.92 - בדבר "חוויות אימה" שעברו עליו במהלך חקירתו, בהקשר לדרישה ליתן "טביעת אצבעות" ולנוכח המצאתם של "קלטת ופתק" שהקימו אצלו חשש שהמדובב בגד בו.

(3) כן נתמכת ההודאה בידיעת פרטים מוכמנים ובהתבטאויות ובאמירות מפלילות, שהוקלטו במהלך השיחות שקיים דורון עם המדובב בתאו. ההתבטאויות והאמירות - אשר תוצגנה, יחד עם ההודאה והתיאורים המפלילים, בהרחבה בהמשך פסק הדין - מסבכות גם את דורון וגם את אביו באחריות להמתתו של המנוח.

ג. הרשעתו של דורון הרשעתו של דורון מבוססת, למעשה, על ההודאה שמסר באוזני המדובב - "בתנועות ובסימנים" כאמור - ביום שבת 7.3.92. ידיעת הפרטים המוכמנים, ההתבטאויות והאמירות המפלילות - שהוקלטו כאמור - והראיות בדבר היעד שאליו יצא המנוח ובדבר תכלית יציאתו ליעד זה, תומכות בעצם עשיית ההודאה ומספקות לה את ה"דבר-מה" הדרוש להרשעה על פיה.

ד. הרשעתו של המערער 1 שלושת השופטים בבית המשפט המחוזי הרשיעו את המערער 1 על-פי אימרות חוץ בכתב של דורון, מכוח הוראותיו של סעיף 10א של פקודת הראיות. ברם, לעניין "זהותן" של האמרות האמורות נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי כדלקמן:

(1) לשיטתם של רוב השופטים, ניתן לזקוף לחובתו של המערער הן את התבטאויותיו ואמירותיו המפלילות של דורון שהוקלטו והוסרטו, והן את ההודאה שמסר דורון למדובב ב"סימנים ובתנועות", אף-עלפי שלא הוקלטה, אלא נרשמה בהודעה מפיו של המדובב על-ידי מפעילו (נ/50).

(2) ואילו לשיטתה של בעלת דעת המיעוט, ניתן לזקוף לחובתו של המערער 1 אך ורק את ההתבטאויות המוקלטות והמוסרטות של דורון. לדעתה די בהן, גם ללא ההודאה שעליה דיווח המדובב למפעילו (נ/50), כדי לבסס את הרשעתו.

9. הערעור באת-כוח המערערים משיגה על הרשעתם של מרשיה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי כדלקמן:

א. במישור העובדתי, מתמקדות השגותיה של באת-כוח המערערים כנגד האמון שנתן בית המשפט המחוזי בגירסת ההודאה של דורון לפני המדובב. טענתה הבסיסית היא שבחקירתו הנגדית של האחרון התברר בעליל, שלא זו בלבד שלא ניתן לסמוך על "דיוק" הפרטים שמסר למפעילו בהודעות שמסר לו לאחר השיחות שקיים עם דורון - וזאת על-ידי עימות הפרטים שנמסרו ב"הודעות" כנגד הפרטים המופיעים בסרטי האודיו והווידאו - אלא שמהימנות גירסתו בדבר עצם ההתוודות של דורון מפוקפקת אם לא בדויה.

עמדת ההגנה היא כי די בהעמדת גירסת המדובב בספק קל שבקלים כדי להשמיט את הבסיס מתחת להרשעתם של שני המערערים; שבהיעדר יכולת לסמוך לחלוטין על גירסת ההתוודות - ועל ה"ביאורים" שניתנו על-ידי המדובב לאמרות, להתבטאויות ולתיאורים מסבכים על פניהם שהשמיע דורון - אין בראיות האחרות, גם אם הן מקימות חשדות, כדי לשמש בסיס להרשעה בפלילים.

ב. ואילו במישור המשפטי ממקדת באת-כוח המערערים את השגותיה בנושאים הבאים:

(1) ההגנה תוקפת את קבילותן של אמירות המנוח למכריו ולקרוביו בדבר אי-החזרתה של ההלוואה שניתנה על-ידי המנוח למערער 1, ובדבר יציאתו למגרש הרכב של המערערים בערב שבו נעלם על-מנת לקבל מהם סכום נכבד כהחזר ההלוואה. עמדת ההגנה היא כי אמירות אלו אינן קבילות, באשר אין הן באות בגדר חריג כלשהו לכלל הפוסל עדות שמיעה, ועל-כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לקבלן, ומשקיבלן - חייב היה להתעלם מהן ולא היה רשאי לסמוך עליהן מימצא עובדתי לחובתהמערערים.

(2) ההגנה תוקפת את עשיית השימוש בהודעה נ/50 - המשקפת, כאמור, את הודאתו של דורון בביצוע הרצח יחד עם אביו - כראיה מטעם התביעה (לחובת אביו).

עמדת ההגנה בהקשר זה היא כי הודעה זו הוגשה כראיה מטעם ההגנה, במסגרת חקירתו הנגדית של המדובב, על-מנת להראות כי דיווחו של המדובב אינו נכון ולא ניתן לסמוך עליו, ולתכלית זו בלבד. ומשלא הגישה התביעה את ההודעה הזו כראיה בפרשתה ומטעמה - אין היא רשאית "לאמץ" אותה ולהופכה לראיה לביסוס עמדתה שלה. אשר-על-כן: גם אם יינתן אמון בגירסת ההודאה שעליה העיד המדובב, נותרת הודאה זו בחזקת "הודאה בעל-פה" המחייבת את המודה בלבד.

(3) ההגנה תוקפת את קבילותה של הודאת החוץ של דורון - אם נעשתה כזו - כראיה לחובתו של המערער 1, וזאת משום שלא הוקלטה ולא נרשמה מפיו של דורון, אלא נעשתה "בתנועות ובסימנים" והועלתה על הכתב מפי המדובב ב-נ/50. עמדת ההגנה בהקשר זה היא כי הודאתו של דורון, אם אכן נעשתה כזו - 2ואם בית המשפט יחליט לקבל את ההודעה נ/50 כמשקפת אותה אף שהוגשה מטעם ההגנה במישור הדיוני בלבד - הייתה ונותרה הודאה שנעשתה "בתנועות ובסימנים", קרי: בעל-פה. בדיווח עליה, שנרשם מפי המדובב בהודעה שמסר למפעילו נ/50, אין כדי להפוך אותה ל"אמרה בכתב" של דורון כמשמעותה בסעיף 10א לפקודת הראיות.

ד) ההגנה תוקפת את כוחן הראייתי של התבטאויותיו המסבכות לכאורה של דורון - אשר הוקלטו בסרטי האודיו והווידאו - לשמש בסיס להרשעת האב, המערער 1.

עמדת ההגנה בנושא זה היא כי גם אם יקבל בית המשפט את "ביאוריו" של המדובב בדבר משמעותן של ההתבטאויות הנ"ל - אין בכוחן של התבטאויות אלו כדי לשמש בסיס להרשעתו של המערער 1, וזאת בשל כך שאין בהן ראיה ישירה בדבר מעורבותו בהמתת המנוח, וכוחן מצטמצם להקמת השערות וחשדות בלבד, ובכך לא סגי.

להלן תידונה בנפרד כל אחת מן הטענות הנ"ל, הן אלו שבמישור העובדתי והן אלו שבמישור המשפטי.

10. ההכרעה בערעור: האמון בגירסת המדובב

א. כאמור, לאחר ניתוח ובחינה יסודיים ומעמיקים של מכלול הראיות שבאו לפניו, החליט בית המשפט המחוזי ליתן אמון בעדותו של המדובב ולסמוך על גירסתו בדבר הודאתו של דורון - "בתנועות ובסימנים" שלא הוקלטו - וכן לקבל מפיו הסברים והבהרות לאימרותיו ולהתבטאויותיו של האחרון. זאת - לאחר ששיווה לנגד עיניו את "פגמי המהימנות" עליהם הצביעה באת-כוח המערערים ואת הגורמים "מחזקי המהימנות" שעליהם הצביעה התביעה, ועימתם אלה כנגד אלה על רקע התרשמותו הישירה מן הצורה שבה התנהג המדובב על דוכן העדים.

ב. בחינה חוזרת של עדותו של המדובב, על בסיס טענותיה של באת-כוח המערערים לפנינו, לא העלתה אצלי עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. באת-כוח המערערים חזרה והציגה לפנינו - בכישרון רב כדרכה - את הפגמים מכרסמי המהימנות שבהם לוקה עדותו של המדובב. ברם, ככל שמדובר בהודאתו של דורון בדבר אחריותו שלו ובהתבטאויות שבהן סיבך את אביו - אין בכוחם של פגמים אלה לעמוד כנגד משקלם המצטבר של הגורמים התומכים בעשיית ההודאה ומאשרים אותה, ואשר להם ביטוי ואחיזה בסרטי ההקלטה וההסרטה.

ג. ולא למיותר רואה אנוכי להוסיף, כי לעניין הערכת משמעותם של "אי הדיוקים" שנתגלו בחקירתו הנגדית של המדובב - בין תוכן השיחות המופיע בהודעות שמסר למפעיליו מתוך זיכרונו, לבין תוכן התמלילים של סרטי ההקלטה וההסרטה - אין לשכוח כי המדובב ידע שהשיחות מוקלטות ומוסרטות, ועל-כן אמינות דיווחיו ודיוקם נתונים לביקורת אובייקטיבית מיידית; וכי ידיעה זו שימשה, מטבע הדברים, גורם שהצריך עמידה על המשמר מצדו של המדובב שלא להיכשל בשקרים, כדי שלא להשמיט את הבסיס מתחת לאמון שנותנים בו שולחיו בכל הקשור להמשך קשריו עם המשטרה.

ד. ואילו לעניין הערכת משמעותן השלילית של ה"תוספות" שהוסיף המדובב בעדותו בבית המשפט לפרטים שעליהם דיווח למפעילו בהודעותיו - לרבות ב-נ/50 - רואה אני להעיר כי לנוכח הגורמים התומכים באמינותה של הגירסה הבסיסית בדבר הודאתו של דורון, מותר להתייחס אל ה"תוספות" הללו כאל "השלמות", שנראו מסתברות למדובב על רקע מרחק הזמן שחלף מאז האירועים ועד למסירת העדות. יהיו הדברים כאשר יהיו - אנוכי לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן אמון בגירסת ההודאה שהציג המדובב במסגרת עדותו, ככל שיש לה אחיזה בדיווחיו למפעילו ובתמלילים של סרטי האודיו והווידאו.

ההכרעה בערעור

קבילותן של אמירות המנוח

א. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את התנגדותה של ההגנה לקבילותם של דברי העדים שהעידו מטעם התביעה על דברים ששמעו מפיו של המנוח' בדבר חובו של המערער 1 ובדבר יציאתו, עובר להיעלמו, למגרש הרכב של המערער 1 על-מנת לקבל ממנו סכום כסף נכבד כהחזר החוב.

ב. טענת ההגנה הייתה והינה כי "דברי המנוח" בהקשר זה - ואין זה משנה מתי נאמרו - מהווים "עדות שמיעה"; ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי דברי המנוח בהקשר זה משקפים את ה"מניע" להמתתו, ועל-כן באים הם בגדר החריג הקבוע בהוראותיו של סעיף 2)10) לפקודת הראיות (שהרי ה"מניע" הינו ה"חוליה" המקדימה של מעשה ההמתה).

ג. לשיטתי, היה בית המשפט המחוזי רשאי להחיל את החריג הקבוע בסעיף 2)10) הנ"ל על הדברים שאמר המנוח ביום שבו נעלס אך לא מעבר לכך, ולהלן עיקרי טעמיי:

(1) החריג הקבוע בסעיף 2)10) לפקודת הראיות - כמו גם זה הקבוע בסעיף 1)10) ובסעיף 9 לפקודה האמורה - נמנה עם קבוצת חריגי הרס-גסטה (res gestae), המתייחסים לאמירות המהוות "חלק מן האירוע" (part ofthe story).

(2) ככלל, אמירה של אדם תהווה "חלק מן האירוע" כאמור, כאשר מתמלאים לגביה שני תנאים בסיסיים: האחד - שהאמירה נאמרת במועד שבו מתרחש האירוע (לאמור - Contemporaneous with an event in issue); והשני - שהיא נוגעת במישרין לאותו אירוע (לאמור - Directly coneerning an event in issue) (ראה - Cross, on Evidence .R London, 3rd. ed., 1967) 459, 464, 467)). שני תנאים אלה נמנים עם הגורמים המקנים לאמירה העונה עליהם את מידת הוודאות הדרושה להנחה שהאמירה אינה כוזבת; וכידוע הנחה זו עומדת בבסיס קבילותן של אמרות אלו כחריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה.

(3) ה"אירוע" שמדובר בו במקרה דנן הוא "היעלמו של המנוח והמתתו"; ועמידה בתנאים אלה דורשת שהאמירה נאמרה ב"מועד היעלמו" והיא מתייחסת במישרין ל"היעלמו והמתתו". התנאי בדבר "מועד האירוע" - כפי שניתן ללמוד מן החריגים הקבועים בסעיפים 9ו-1)10) לפקודת הראיות - מתאפיין ב"גמישות", באופן שהוא עשוי לכלול גם אמירות הנאמרות בסמוך לתחילת התרחשותו של האירוע וגם כאלה הנאמרות סמוך לאחר שהתרחשות האירוע הסתיימה; שהראשונות מהוות את "חבלי לידתו" של האירוע, בעוד שהאחרונות מבטאות את "פרפורי גסיסתו". לעומת זאת, נראה כי הדרישה של "נגיעה ישירה" לאירוע אינה סובלת "גמישות"; וככל שמדובר באמירות המקדימות או המאחרות את מועד התרחשות האירוע גופו - הופכת דרישה זו לדווקנית ומצומצמת יותר.

(4) במקרה דנן, הדברים שאמר המנוח סמוך לפני שנפרד מקרוביו ומכריו ויצא לדרך שממנה לא חזר, עונים על שתי הדרישות: דרישת המועד - באה על סיפוקה בכך שהמדובר באמירות שנאמרו בשלב התפר שבין "הימצאותו" של המנוח לבין "היעלמותו"; ואילו דרישת ה"נגיעה לאירוע" - באה על סיפוקה בכך, שהמדובר באמירות שהבהירו לאן היו מועדות פניו ומה הייתה תכלית הליכתו לאותו מקום.

(5) בעובדה שהאמירות נאמרו בשלב מוקדם, לפני שהמנוח היה ל"קורבן אלימות", אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת להנחה שאמירותיו אינן כוזבות. לא "יראת המוות" עומדת כאן בבסיס ההנחה שהאמירות אינן כוזבות - כמו שהיא עומדת, למשל, בבסיס החריג הקבוע בסעיף 3)10) לפקודת הראיות - ואף לא ה"ספונטניות" התורמת לאמינותן של אמירות הנעשות תוך כדי התרחשותו של אירוע מרגש; אלא ההנחה, שבהיעדר סיבה נראית לעין לשקר, אין אדם משקר כאשר הוא משיח לפי תומו על תכניותיו המיידיות, ואלה, כפי שמסתבר מאוחר יותר, נוגעות במישרין למעשה האלימות שגרם למותו.

(6) ולא למיותר יהיה להזכיר כאן, כי ניתן היה להביא את אמירותיו האמורות של המנוח גם בגדרו של חריג אחר מחריגי ה-res gestae, שלא זכה להסדר חקוק בפקודת הראיות, והוא: החריג המכשיר כראיה אמירות של נפטר שבהן גילה הנפטר מה הוא "מתכוון לעשות" בסמוך לאמירה (ראה: A. Keane, The Modern Law of Evidence London, 3rd. ed., 1994) 239Cross, supra, at 468)). בהקשר זה, די בכך שהאמירה מבטאת את כוונתו של האומר בעת האמירה (Contemporaneous); ושהיא נאמרה "במהלך העניינים הרגיל", ובנסיבות שאינן מקימות חשש לאמיתותה. הטעם המרכזי העומד בבסיס קבילותה של אמירה כזו נעוץ בכך שהאומר הינו המקור הטוב ביותר שממנו ניתן ללמוד על כוונותיו; ובהיעדר סיבה לחשוד בו כי שיקר - אין טעם שלא לקבלה כראיה לכאורה, במקום שבו נבצר, מסיבה כלשהי, להעיד בעניין זה את האומר עצמו.

ד.   (1) לסיכום: הדברים שאמר המנוח סמוך לפני שנעלם, בדבר יציאתו למפגש עם המערערים וציפיותיו לקבל מהם בהזדמנות זו סכום כסף נכבד כהחזר חוב, קבילים כראיה כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה; וזאת - הן מכוח החריג הקבוע בסעיף 2)10) לפקודת הראיות (כדברים המהווים "חוליה ראשונה" בשרשרת החוליות המהוות את האירוע) והן מכוח חריג הרס-גסטה שעניינו באמירות שבהן מבטא האומר את "מה שבכוונתו לעשות" בזמן הסמוך לאמירה.

(2) כאמור, בית המשפט המחוזי ראה לקבל במסגרת החריג הקבוע בסעיף 2)10) הנ"ל גם את האמרות שאמר המנוח מוקדם יותר, במשך החודשים שקדמו להיעלמו; וזאת - על בסיס הגישה הרואה אמרה של קורבן של אלימות המבטאת את המניע למעשה האלימות, כבאה בגדר החריג האמור, ואין חשיבות לשאלה אימתי נאמרה. ההכרעה בעניינם של המערערים אינה מצריכה קבלתן של אמירות שנאמרו לפני היום שבו נעלם המנוח; ואין צורך על-כן לדון ולהכריע בעניין זה כאן.

ה.   (1) לצד אמירות המנוח קיבל בית המשפט המחוזי כראיה בהקשר זה גם את הרישומים שערך המנוח בפנקסו האישי בדבר חובם של המערערים; וכאמור - באת-כוח המערערים התנגדה לקבילות הרישומים הללו מן הטעם שהם מהווים עדות שמיעה. לשיטתי, רשאי היה בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שנהג בעניין זה, ואלה עיקרי טעמיי: ככלל, רישומים בעלי אופי עסקי הנעשים "במהלך העסקים הרגיל", מתקבלים כראיה לכאורה לאמיתות תוכנם במקום שהרושם, מנהל העסקים, נפטר (או שנבצר להעידו מסיבה אחרת); ואין אני רואה טעם שלא להתייחס כך לרישומים שבפנקס ת/94 אף שנערכו על-ידי המנוח בפנקס אישי ולא ב"ספר עסקי" במובן המקובל של המושג (ראה הערותיי בע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל (איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (485 (3.); ועיין Keane, supra, at 274, C. T. McCormick, on (st. Paul, 4th ed., by W. strong and others, 1992) vol. 2, at 269 .(Evidence

(2) אכן, ההלכה הפסוקה באנגליה ובארצות-הברית בסוגיה זו - והדבר בא לכלל ביטוי בהוראות הסטטוטוריות באנגליה ובכללים הפדרליים בארצות-הברית - מדברת ב"רישומים עסקיים" מסורתיים המשקפים את פעילותו של העסק ומאפשרים לבעליו שליטה במתרחש בו; ואילו כאן, ענייננו ברישום "אישי-פרטי" שניהל המנוח לעצמו, כ"שעסקיו" שמורים בלבו. ברם, לשיטתי אין אופיים "האישי" של הרישומים משמיט את הבסיס מתחת לקבילותם של הרישומים: ההנחה הבסיסית היא ש"רישומים עסקיים" שמקיים בעל עסק מכוונים ליתן לו תמונה אמיתית של עסקיו, ועל-כן, ככל שמדובר בקבילותם - אין חשיבות לצורתם, ואילו כוחם הראייתי נגזר מן הנסיבות המוכחות בעניין זה במהלך הדיון.

המנוח ניהל "עסק" של הלוואות בריבית בשוק האפור, ו"ספריו" של עסק זה כללו, בין היתר, רישומים מן הסוג המצוי ב-ת/24. רישומים אלה הינם "רישומים עסקיים", באשר הם מבטאים את מהלכיו העסקיים של הרושם; ורישומים המלווים "עסקים" ומשקפים אותם, כל עוד הם נערכים ב"מהלך העסקים הרגיל" של העורך - ולא לתכלית מיוחדת המקימה חששות בדבר טיבם - קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם, במקום שבו לא ניתן להעיד את העורך עצמו. משקלם הראייתי של רישומים כאמור נגזר מן הנסיבות שבהן נערכו; ובמקרה דנן - מה בצע היה לו למנוח לערוך רישומים כוזבים, כאשר אלה משמשים אותו במשא ומתן עם הלווים?

(ו) מגמת התפתחותה של הפסיקה בסוגיה זו היא לצמצם את הכללים החוסמים קבילותה של ראיה למיזער ההכרחי ולהעביר את מרכז הכובד - ככל שניתן - ממישור הקבילות למישור המשקל הראייתי. קבילות של אימרות המנוח בדבר היעד שאליו שם פניו עובר להיעלמו ובדבר תכלית יציאתו לאותו יעד וקבילותם של הרישומים העסקיים שניהל ביומנו - נותנות ביטוי למגמה האמורה: האמירות נעשו "במהלך העסקים הרגיל", ובנסיבות העניין אין סיבה נראית לעין לפקפק באמיתות תוכנן; ולציבור עניין בשימור אמירות של נפטרים ככל שהדבר דרוש לבירור סכסוכים משפטיים, שאחרת - נחסמת הדרך בפני עשיית משפט.

(ז) סיכומם של דברים. במקרה דנא, המערערים הודו בקבלת ההלוואה, ובית המשפט דחה כבלתי מהימנה את גירסתם בדבר החזרת החוב למנוח ואת טענתם כי לא נקבעה עמו פגישה בערב היום שבו נעלם; ומשלא באה לפני בית המשפט ראיה כלשהי המעמידה בספק את מהימנות אמירותיו של המנוח בדבר יציאתו למפגש עם המערערים לשם קבלת חובו, ואת אמינות הרישומים העסקיים שנעשו על-ידיו בפנקסו האישי במהלך העסקים הרגיל - אין סיבה שלא ליתן לשניים אלה את מלוא משקלם הראייתי.

12. ההכרעה בערעור: עשיית שימוש בראיות ההגנה לביסוס הרשעה

א. להוכחת הודאתו של דורון - שנעשתה בעיקרה "בתנועות ובסימנים" כאמור לעיל - העידה התביעה מטעמה את המדובב והגישה את סרטי האודיו והווידאו שבהם משתקפים תיאורי חוויותיו המסבכות של דורון במהלך חקירתו והתבטאויותיו המפלילות בשיחות שהתקיימו בינו לבין המדובב. התביעה לא הציגה כראיה מטעמה את הודעתו של המדובב נ/50, הכוללת, בין היתר, תיאור מילולי של ההודאה, שנעשתה, כאמור, "בסימנים ובתנועות"; ברם, בסוף הדיון ביקשה התביעה לראות בהודעה נ/50 "אימרת חוץ בכתב" של דורון, ובתור שכזו - ראיה לחובתו של המערער 1 מכוח הוראות הסעיף 10א לפקודת הראיות.

ב. ההודעה נ/50 הוגשה, כאמור, על-ידי ההגנה במסגרת חקירתו הנגדית של המדובב; וזאת על-מנת לפגוע במהימנותו ולכרסם ביכולת לסמוך על דיוק דיווחיו למפעילו בדבר תוכן השיחות שקיים עם דורון ועל אמינותם.

ג. רוב השופטים בבית המשפט המחוזי קיבלו את עמדתה של התביעה והעמידו, בפועל, את ההודעה נ/50 בבסיס הרשעתו של המערער 1; וזאת - אף שההודעה הוגשה כראיה עלידי ההגנה למטרה המצומצמת של תקיפת אמינותו של המדובב.

ד. טענת באת-כוח המערערים היא כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להפוך את ההודעה נ/50 - שהוגשה על-ידי ההגנה כראיה במישור הדיוני, כאמצעי לבחינת אמינותו של עד (המדובב) - לראיית תביעה במישור המהותי; ומשעשה כן - גרם בית המשפט למערער 1 עוול דיוני חמור, שעשיית הצדק מחייבת את תיקונו. עמדת ההגנה היא כי מתן גושפנקא לדרך שבה נהג בית המשפט המחוזי בעניין זה פירושה פגיעה קשה, ולעתים גורלית, בהגנתו של נאשם, וזאת - משום שנאשם לא יוכל לעשות שימוש להגנתו, בראיה שהתביעה לא הגישה אותה, בשל החשש שבית המשפט יתיר לתביעה "לאמץ" את הראיה ולהופכה לרועץ לנאשם. מכאן בקשת ההגנה לקבוע, כי בנסיבות כאלה מנועה התביעה מלהפוך ראיית הגנה, המוגשת לתכלית דיונית מוגדרת ומצומצמת, לראיית תביעה מהותית.

הדרך היחידה להראות כי דיווחיו של המדובב אינם משקפים בצורה מדויקת את דבריו של דורון הייתה, בנסיבות העניין, לעמת את "עדותו" כנגד "הודעתו"; ועל-כן - מסכמת באת-כוח המערערים - נעילת הדרך בפני הצגת ההודעה לצורך זה בלבד וחשיפת הנאשם להרשעה על פיה, מהווה מכשלה על דרך עשיית הצדק, ואין לה מקום.

ה. עמדה זו של באת-כוח המערערים אינה מקובלת עליי: ראיה המוגשת לבית המשפט אינה נושאת את תווית מגישה, באופן שיריבו מנוע מלעשות בה שימוש לקידום עניינו; ומכל מקום - בוודאי אין הצדקה להגביל את בית המשפט בהתייחסותו לראיות שהובאו לפניו על-פי זהות מגישיהן. ככלל, ראיה שהוגשה לבית המשפט - ואין חשיבות לזהותו של מי שהגישה - הופכת להיות "ראיה במשפט": כל צד לדיון רשאי להסתמך עליה, ככל שהדבר נחוץ לעניינו; ואין להטיל על בית המשפט מגבלה כלשהי באשר לשימוש בה. כך, רשאי נאשם לצאת ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו מכוחן של ראיות שהובאו על-ידי התביעה; ומחובתו של בית המשפט ליתן דעתו למתחייב מראיות התביעה לזכותו של הנאשם, אף שאלו לא הוגשו מטעמו. בבואו לחרוץ את דינו של הנאשם, נותן בית המשפט את דעתו למכלול הראיות הכשרות שבאו לפניו; ואין נפקא מינה מטעמו של מי מהצדדים הוגשו.

ו. במקרה דנן, אכן שגתה התביעה בכך שלא דאגה להצגת ההודעה נ/50 כראיה מטעמה. ברם, משהוצגה ההודעה על-ידי באת-כוח המערערים במסגרת הגנתם - ואין נפקא מינה לאיזו תכלית הוצגה - רשאית הייתה התביעה "לאמצה" ולהסתמך עליה להוכחת טענותיה, ככל שהדין מתיר לה לעשות כן. וכפי שאין למנוע מן התביעה להשלים את החסר בראיותיה על-ידי חקירה נגדית של עדי ההגנה, לרבות בעדותו של הנאשם עצמו, כך אין היא מנועה מלעשות כן באמצעות מסמכים המוגשים על-ידי ההגנה, תהא תכלית הגשתם אשר תהיה.

אכן, עשיית שימוש בראיה מותנית בכך שאותה ראיה מהווה ראיה כשרה וקבילה בהקשר שבו נעשה בה אותו שימוש. במקרה דנן, לא הועלו טענות כנגד כשרותה של ההודעה נ/50 לשמש ראיה המשקפת את תוכן הדיווח שמסר המדובב באותה הזדמנות למפעילו, והמחלוקת התמקדה בשאלה אם הודעה זו מהווה גם "אימרה בכתב של דורון" לצורכי סעיף 10א לפקודת הראיות. לעניינה של מחלוקת זו, אין נפקא מינה מי מהצדדים הגיש את ההודעה כראיה ולאיזה צורך הגישה.

ז. סיכומם של דברים: בית המשפט היה רשאי לבחון אם ההודעה נ/50 - שהוגשה לו כדין - עומדת בתנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א הנ"ל; ולא היה מנוע מלקבלה כ"אמרה בכתב" של דורון לעניינו של סעיף זה. קריאתו של עד ל"תכלית" מסוימת אינה מונעת את חקירתו בכל נושא רלוואנטי אחר מטעם היריב; וצד אינו מנוע מלעשות שימוש במסמך שמגיש יריבו לצרכיו שלו. הטיעון, שהותרת האפשרות לתביעה "ליהנות" מראיות ההגנה מקפחת את הנאשם בהגנתו - לאו טיעון הוא לפי שיטת המשפט הנוהגת אצלנו. וטיעון בעל אופי דומה, כנגד יכולתה של התביעה להפוך הודאת חוץ של נאשם לאימרת חוץ של עד כנגד שותפיו לכתב האישום - אם יבחר להעיד כמובן - נדחה בשעתו (ראה ע"פ 610 ,501/81 אבו-חצירה ואח' נ' מדינת ישראל (אבו-חצירה ואח, נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (141 (4.)).

13. ההכרעה בערעור: אחריותם של המערערים לרצח המנוח

א. הערות כלליות

(1) הראיה המרכזית שבאה לפני בית המשפט המחוזי בעניין זה הינה עדותו של המדובב ("רמי אבו זיתון"), ולפיה הודה לפניו דורון, "בתנועות ובסימנים", בביצוע הרצח - כמפורט בהודעה נ/50 שנרשמה מפיו על-ידי מפעילו - והוסיף דברים שמהם מתחייבת מעורבותו של אביו במעשה ההמתה; לצד עדותו של המדובב תומכים בעשיית ההודאה האמורה סרטי ההקלטה המשקפים את השיחות שקיימו דורון והמדובב במשך שהייתם המשותפת בתא המעצר - ובמיוחד ביום שבת 7.3.92 - (להלן - סרטי האודיו), וסרט הצילום שבו הוסרטה והוקלטה במצלמת וידאו שיחתם האחרונה של השניים ביום ראשון 8.3.92 (להלן - סרט הווידאו).

(2) דורון חשש מהקלטות ומצילומים וכן הייתה לנגד עיניו אזהרתו של פרקליטו שלא לשוחח עם איש בתא המעצר. לכן, דברים שבהם באו לכלל ביטוי - מפורש או מכללא - הודאה באחריות לרצח, נאמרו בלחש שלא נקלט; ודורון הרבה להשתמש ברמזים, בתנועות ובסימנים שאין להם, כמובן, ביטוי בסרטי האודיו, אלא בסרט הווידאו בלבד.

וזאת גם זאת: חששותיו של דורון מפני הקלטה והסרטה נתנו את אותותיהם גם במקום שדיבר בצורה שאיפשרה הקלטה, בכך שכינה את "גיבורי השיחה" - הוא עצמו, אביו, המנוח והמדובב - בכינויים שונים; והכול - על-מנת למנוע, ככל שניתן, את זיהוים וחשיפת מעורבותם באירועים שעליהם דיבר, אם חלילה, על-אף הזהירות שנקט, יגיעו דבריו לידיעת החוקרים.

(3) בתום כל שהייה משותפת עם דורון בתא המעצר, מסר המדובב למפעילו מעין דו"ח מילולי מסכם - בצורת הודעה שנרשמה מפיו שבה "תימצת" את תוכן השיחה שקיים עם דורון, וזאת - בנוסף להקלטת השיחה או הסרטתה בזמן אמת, שהועברו לפענוח ולהכנת תמלילים. בדו"ח כזה - קרי: בהודעה - ציין המדובב גם פרטים שמסר לו דורון בלחישות בסימנים ובתנועות, אשר מטבע הדברים לא הוקלטו בקלטות האודיו; וכפי שכבר נאמר, דווקא ההודאה בביצוע הרצח ובאופן שבו בוצע נעשתה ביום שבת 7.3.92 "בסימנים ובתנועות", ועל-כן אין לה ביטוי בקלטות האודיו.

(4) להלן סקירת חומר הראיה שבא לפני בית המשפט בשאלת אחריותם של המערערים לגרם מותו של המנוח; וזאת - תוך התייחסות ל"משמעותן" של הראיות, ככל שהדבר דרוש להבנתן ולקביעת כוחן הראייתי.

ב. הודאתו של דורון

(1) בעדותו בבית המשפט המחוזי חזר המדובב בהרחבה על הגירסה שהציג בדו"ח נ/50 - שהכתיב למפעילו אחרי ששהה בתא המעצר עם דורון ביום שבת (7.3.92) - לפי גירסה זאת, במהלך שיחתם ביום שבת הודה לפניו דורון, בסימנים ובתנועות ממחישות, שהוא זה שהמית את המנוח בחניקה, ולהמחשה הוא השתמש בסווצ'ר שכרך על צווארו ומתח מאחור; וזאת, בנוכחות אביו ובסיועו, כפי שמתחייב מן הדברים שאמר דורון באותה הזדמנות בקשר לכפפות שלבשו השניים בשעת מעשה.

(2) כאמור, עיקרה של ההודאה נעשה - לדברי המדובב - "בתנועות ובסימנים" במהלך השיחה שקיימו בשבת, ועל-כן אין לכך ביטוי ישיר בסרטי האודיו של אותה שיחה. ברם, טענת התביעה היא, כי לנוכח התיאור שתיאר דורון שתי חוויות שעברו עליו בחקירתו, כפי שהונצח בסרט הווידאו שהוקלט ביום ראשון, ובהתחשב בהתבטאויותיו המוקלטות של דורון בשיחה שקיים עם המדובב באותו יום - ובשיחות אחרות כפי שיוצג להלן - יש.לסמוך בעניין זה על עיקרי עדותו של המדובב ולקבל את ההסבר, כי בשל חששותיו של דורון מהקלטה ומצילום, נעשתה ההודאה בתנועות ובסימנים בלבד; וכי ההודאה נעשתה על רקע החלטתו הסופית של דורון לאמץ את הצעתו (של המדובב) בדבר שיבוש החקירה על-ידיו, עם שחרורו הצפוי מן.המעצר למחרת היום, דבר שחייב את דורון לצייד את המדובב בפרטים אמיתיים בדבר אופן ביצוע הרצח.

(3) להבנת החלטתו של בית המשפט המחוזי לאמץ את גירסתו של המדובב בדבר ההודאה שהודה לפניו דורון - שבמסגרתה סיבך באחריות לרצח לא רק את עצמו אלא גם את אביו - יוצגו להלן דברי המדובב בהודעה נ/50 בעניין זה; ובפיסקאות הבאות יצוטטו קטעים מתמלילי הווידאו והאודיו, התומכים בגירסת ההודאה שב-נ/50. וכך מתאר המדובב את עשיית ההודאה בהודעה נ/50, שמסר למפעילו ביום ראשון 8.3.92 בשעה 06:30, כאשר יצא מן התא שבו שהה במשך השבת עם דורון (להלן - ההודאה):

"צריך לציין שכל הזמן דורון חושד שיש האזנות ומצלמות. גם העו"ד אמר לו לא לדבר. אתמול הוא אמר בצורה מפורשת אם לא אשתחרר אז הוא יכנס בפנים להרבה שנים ... הוא שאל אותי על התוכנית שלי (הכוונה לתכנית שיבוש החקירה שעליה ידובר להלן - י' ק'), סיפרתי לו... ואז אני אתחיל לאיים עליהם (על בני משפחתו של המנוח - י. ק.), ואני יספר להם שאני רצחתי את עדי וככה אני ישנה את הכיוון של החקירה. ופה הוא דורון נפל בפח' ששאל אותי אם ישאלו אותך איך הוא נרצח ... והוא (דורון - י' ק') סימן לי בצורה כזו [בשלב זה המדובב מעביר את כף ידו על גרונו כאילו חותך הוא את גרונו כסימן לשחיטה] וזה הסימן שהשתמשנו בו הרבה (לציון המנוח - י' ק.). ואז הוא לקח את הסווצ'ר שלו עטף את הצואר שלו ומשך את זה מאחורה לצדדים ובסוף סימן עס הפניס והראש הצידה כבן אדם מת. התאור הזה בא להמחיש לי כיצד ביצע את הדבר כדי שאני אוכל להישתמש בזאת בעת הטלפונים למשפחה, ואז סימן לי ביד שזהו לא יכול לדבר יותר, הצבע של הפנים שלו השתנה הוא נהיה אדמדם, קם התלבש בחדר והתחיל ללכת הלוך וחזור בחדר ... אחרי כמה דקות שנירגע ואמר לי כשהוא עושה תנועה מזרחית ואמר עכשיו אתה יכול לזיין אותי (כלומר: להעיד לחובתי - י' ק.) וסימן לי בידיים ועשה עשר עשרים ושתי אצבעות כשהוא מתכוון לשניס שישב" (ההדגשות שלי - י' ק').

ובהמשך הדיוווח ב-נ/50, מוסיף דורון - לדברי המדובב - את הדברים המסבכים את אביו, בהתייחסו לעניין לבישת כפפות בשעת המעשה, כדלקמן:

"לתשובה לשאלתו (של המדובב - י. ק') אם השאירו טביעות אצבע והוא (דורון - י. ק.) אמר ששניהם, גם הוא וגם האבא לבשו כפפות, והכפפה שלו באחת האצבעות היתה חתוכה ולא השאירו טביעות אצבע באוטו" (ההדגשות שלי - י' ק'). ג. מהימנות גירסת ההודאה: פרשיות "הכפפות" ו"הקלטת והפתק"

תמיכה משמעותית במהימנות גירסת ההודאה - שעליה דיווח המדובב בהודעה נ/50 ואשר אותה הציג בהרחבה במסגרת עדותו בבית המשפט - מצויה בתיאור, המוקלט והמוסרט (על גבי סרט הווידאו; התמלילים - נ/54-52; הקלטת גופה - ת/112), שתיאר דורון באוזני המדובב את דבר אירוען של שתי פרשיות "מרעישות", מבחינתו, שהתרחשו במהלך חקירתו אותו יום; ולהלן, בתמצית, פרטיהן של אותן פרשיות, תוך הצגת הקטעים הרלוואנטיים מתמלילי קלטת הווידאו שבה הוקלטו:

(1) פרשיית "הכפפות"

לדבריו של המדובב, דורון סיפר לו כי המנוח לחץ עליו ועל אביו להחזיר לו את חובם (ולכך ביטוי מוקלט בקלטת הווידאו ת/112: "היינו בלחץ אותו יום. לא תכננו את ההפלגה (קרי: את המתת המנוח) מההתחלה ועד הסוף. אתה מבין, הקפטן (קרי: המנוח בכינוי מושאל) התחיל יותר מדי ללחוץ"); וכי משלא יכלו לעמוד עוד בלחץ החליטו לחסלו (ולכך אין ביטוי מוקלט מפורש בסרט הווידאו אלא ביטוי מרומז בלבד, כאשר דורון נשמע אומר: "זה שאתה תהיה ככה או שההוא (קרי: המנוח) יהיה ככה", והתנועה המלווה את האמירה "ככה" מתיישבת עם "המתה") (ההדגשות והתוספות בסוגריים בציטוטים בפיסקה זו שלי - י' ק.).

בהמשך הדברים - כך מוסר המדובב - סיפר לו דורון, ברמזים שיש להם אחיזה מסוימת וחלקית בלבד בסרט ההקלטה, שבשעת המעשה לבשו הוא ואביו כפפות (כדי לא להותיר טביעות אצבעות מרשיעות). "רמזים" אלה יוצגו להלן.

והנה - והדברים מוקלטים ומוסרטים על גבי סרט הווידאו - מוזמן דורון ביום ראשון על-ידי החוקרים ליתן טביעת אצבעות, ובמסמך שמניחים לפניו לצורך זה מופיעות כל האצבעות קמוצות חוץ מהאצבע "המורה" המושטת קדימה (כאילו מתבקשת רק טביעה שלה); ועל דורון - נופלת אימה גדולה: בכפפה שהוא לבש בשעת מעשה (כפי שמעיד המדובב ששמע מפיו) היה קרע בדיוק בראש האצבע "המורה"; ואם הוא מתבקש ליתן טביעתה של אצבע זו דווקא - כפי שהבין מן התבנית שהופיעה על גבי הטופס - אין זאת אלא שהוא הותיר טביעה מפלילה של אצבע זו, והחוקרים מבקשים ממנו עתה דוגמה להשוואה. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בקלטת הווידאו (ת/112; תמלילים נ/52-נ/53):

"היה לי עוד קטע בצהרים כמעט התעלפתי. כמעט התעלפתי. זה היה הקטע הכי מפחיד בעצם ... תראה אתה איזה גורל. נכון סיפרתי לך (ראה להלן ציטוט מקלטת האודיו ת/16 - י' ק') שפה היה לי זה ('קרע או חור. לגירסת המדובב - י. ק') היה לי כאן אה (?) אז יש טופס מיוחד ... אתה חותם את החתימה שלך ושם גם את האצבע [עושה סימני כתיבה ומטביע 'אצבע' על המיטה - הערת המפענח]... עכשיו יש לך (על גבי המסמך - י' ק') ציור קטן שמראה לך את האצבע הזאת (מצביע עם 'האצבע' - הערת המפענח) ...

עכשיו אני הסתכלתי, ראיתי מרובע ... כן ישר קלטתי שזה בשביל זה (כדי להשוות לטביעה מסבכת - י' ק.) הוא אמר מהאצבע הזאת [מוחא כף -

הערת המפענח] ... מה זה נגנבתי, אמרתי יו מה זה איך הם ... רק את האצבע הזאת ופתאום ..." (ההדגשה שלי - י. ק.).

דומה, שאין צורך להכביר מילים הרבה על-מנת להבהיר, שאם אכן זהו הרקע לפחד (הנורא!) שתקף את דורון כאשר הוא נתבקש ליתן טביעת אצבעות - ובית המשפט המחוזי נתן אמון מלא ב"הבהרות" שנתן המדובב לדבריו של דורון - יש בכך תמיכה של ממש, אם לא למעלה מזה, לטענתו של המדובב כי דורון סיפר לו בהזדמנות קודמת שהוא ואביו לבשו כפפות במהלך הרצח. אופן הצגת התיאור ביום ראשון מלמדת, על פניה, שדורון כבר שוחח בעניין זה עם המדובב קודס לכן; וטענת המדובב כי דבר הכפפות "מוסתר" בקטע הבא מתוך קלטת האודיו אינה נטולת אחיזה. וכך נאמר באותו קטע של קלטת האודיו ת/116 בהקשר זה:

"מ. לא הם עסוקים, אני השאיר כרטיס ביקור (הכוונה לטביעת אצבעות -

י. ק') אבל עבד ומחמוד (כינוי לדורון ולאביו - י' ק') בטוח?

ד. הא... זה חשוב... מחמוד (האב - י' ק') בטוח אבל עבד, גם לא, כאילו... (האב בטוח מפני טביעת אצבעות אבל דורון לא - י' ק')

מ. חאלס, חאלס ד. לא ... אבל מ. אה ... בלי (הכוונה: בלי כפפות - י' ק') ... אבל ...

ד. עם, אבל אחד (הכוונה: אצבע אחת - י. ק') לא ...

מ. זה (הכוונה: האצבע הגלויה - י' ק') הכי חשוב ד. לוחש .......... (הערת המפענח).

מ. רק אחד? (הכוונה: לראש אצבע אחד מאצבעות הכפפה - י' ק.).

ד. רק אחד, ["זה זה" נשמע בבירור - י' ק'] (ונראה שהכוונה לראש האצבע הקרוע - י' ק.).

מ. אבל זה לא נגע, חלאס ("זה" - ראש האצבע הקרוע - י. ק').

ד. וזה, לא לקחו מ. זה הם לא לקחו, לא לקחו ......................................."

ובסוף הקטע נשמע בבירור - על-ידיי, בשלב זה:

- דורון: "אבל זה לא היה עטוף (בתמליל רשום "טוב" ואני שומע "עטוף" - י' ק') הכל היה עטוף חוץ מהסוף" והכוונה ל"סוף האצבע" - י' ק.).

לדורון הסבר משלו בקשר להתבטאויותיו הנ"ל, והוא כי הקטע המוסרט שהוצג לעיל מתוך נ/53-52, מתייחס לפציעה באצבע "המורה" שעליה סיפר למדובב; ואילו הקטע המוקלט מתוך ת/116, שהתביעה מצביעה עליו כקשור לעניין זה, מתייחס לאמצעי מניעה ולא לכפפות. בית המשפט לא נתן אמון בהסבר זה של דורון, וקיבל כמהימנה את גירסתו של המדובב באשר לרקע שעמד בבסיס התיאור שתיאר באוזני דורון את חוויית הפחד שתקפו כאשר נתבקש ליתן טביעת אצבעות; באמירה "סיפרתי לך" - המופיעה בתמליל הווידאו - מתייחס דורון כפי שמסביר המדובב, לדברים שהוקלטו מפיו בקלטת האודיו מיום 7.3.92 (ת/116), כמפורט לעיל.

(2) פרשיית "הקלטת והפתק"

באותו יום ראשון מספר דורון למדובב - והדברים מוסרטים ומוקלטים על גבי סרט הווידאו (נ/53-52; ת/112) - כי במהלך חקירתו הבחין בקלטת וידאו על שולחנו של החוקר (להלן - הקלטת) ולצדה בפיסת נייר שנקרעה מעטיפת סיגריות מרלבורו (להלן -

הפתק), ונתקף בפחדים עצומים, הכול כפי שיוצג להלן בציטוט מתמליל הווידאו. וכך פותח דורון את תיאורה של הפרשייה: "אני עברתי היום דבר קשה מאד תדע לך ... באתי לתחנה ... פתאום אני מסתכל על המדף אני רואה סרט וידאו, במגירה של החוקר ..." (ההדגשה שלי - י' ק'). ומדוע עבר עליו "דבר קשה מאד"? מוסיף דורון ומסביר למדובב: כי בנוסף לקלטת הבחין שעל השולחן מצויה פיסת נייר שנקרעה מעטיפה של קופסת סיגריות "מרלבורו" ושהייתה זהה לזו שעליה רשם המדובב מפיו, בהיותם בתא, מספרי טלפון של בני משפחתו; וכי באותה שעה הייתה בין החוקרים תכונה מיוחדת הקשורה לפי התרשמותו של דורון בתוכן קלטת הווידאו.

צירוף נסיבות זה - קלטת וידאו, פתק "מוכר" ותכונה בין החוקרים - הולידו בלבו של דורון חשש ממשי כי רמי (המדובב) בגד בו ומסר לחוקרים את פיסת הנייר שעליה רשם מפיו של דורון מספרי טלפון של אמו ושל חברתו; וכי שיחותיו עם המדובב הוקלטו והוסרטו בקלטת הווידאו, שנמצאה אצל החוקר לצד הפתק. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בלשונו של דורון כפי שהוקלטו על גבי סרט הווידאו:

"... סרט וידאו, ונכון כתבת כאן (הכוונה לרישום שרשם המדובב על גבי קופסת סיגריות מרלבורו - י. ק.)? ... אז אני רואה חתיכה ככה ... אחד כזה בדיוק ככה ... פתאום אני רואה סרט וידאו, אתה מבין וכל הזמן אחד לוקח את הסרט ונותן לשני ... אמרתי לא יכול להיות דבר כזה ... אתה יודע איך פחדתי, אני כל היום הייתי ככה. ... העורך דין שלי בא אלי אומר לי, אני מקווה שלא דיברת ... אמרתי לו לא, אני לא דברתי עם אף אחד. וזה, ואני כל הזמן חושב על קסטת וידאו, המוח שלי מתפוצץ ואתה יודע שראיתי את הזה של המרלבורו, כמעט נפלתי על הרצפה. הוא אמר לי מה קרה לך? אמרתי לו לא כלום (לחוקר - י' ק') ... אמרתי (לעצמו) - יו, יו, מה עשיתי, מה עשיתי. התחלתי להגיד לעצמי מה עשיתי. אמרתי לא יכול להיות דבר כזה ...

ואני אומר לעצמי מה עשיתי אלוהים מה עשיתי' הרגתי את כל המשפחה ..."

(ההדגשות שלי - י' ק'). ועל זה מגיב המדובב:

"אתה שמת את הברירה שלך בין הידיים שלי (לאמור: הודית בפניי - י' ק')

נכון? אני נתתי לך מילה (לאמור: הבטחתי לך שלא אגלה לאיש את דבר ההודאה - י. ק') אתה רואה. אני היה תאמין לי" (ההדגשות שלי - י' ק'). ודורון מוסיף (לאחר שנרגע, שלא הייתה כאן בגידה מצדו של המדובב - י. ק'): "אתה חבר, יש בינינו משהו, אני הייתי אומר אפילו קצת מיוחד" (ההדגשה שלי - י' ק.). דומה, שאין צורך להוסיף דבר למשמעותו - "המפלילה" כאמור לעיל - של דו-שיח זה, שהתקיים בין השניים בעקבות תגובתו האמורה של המדובב. ולא למיותר יהיה להוסיף כי בהמשך הדברים חוזר דורון ומדגיש: "תאמין לי אני הלכתי היום נהרסתי מהענין הזה"; ומסיים בהקשר זה באומרו: "כן ואני כולי הייתי בפחדים כל הבוקר ורעדתי כולי ואני גם לא יכולתי לנשום אפילו לא יכולתי ... אתה יודע מה אני עברתי היום ...".

(3) התבטאויותיו של דורון בקשר לשתי הפרשיות האמורות - כפי שהן משתקפות בקלטת ההסרטה (נ/53-52; ת/112) - מספקות אישור מלא לגירסת ההודאה שעשה דורון, כפי שדווחה על-ידי המדובב בהודעה נ/50 וכפי שהוצגה על-ידיו בעדותו בבית המשפט. למעשה יש בתיאור שתי ה"חוויות" האמורות משום הודאה "עצמאית", על רקע הבהרות הרקע שמסר המדובב ואשר נמצאו מהימנות על בית המשפט.

על-כן, לא בכדי סברה שופטת המיעוט - כפי שיוצג בהמשך בהרחבה - כי די בתיאור המוסרט והמוקלט של שתי החוויות הנ"ל כדי לבסס הודאה מצדו של דורון בדבר אחריותו שלו לרצח; ובמידה מסוימת - גם בסיס למעורבותו של אביו, כאשר מוסיפים לתיאור פרשיית הכפפות בסרט הווידאו את הדברים שנאמרו בסרט האודיו באותו עניין.

ד. מהימנות גירסת ההודאה: ידיעת פרטים מוכמנים לצד התיאור - המוקלט והמוסרט - שמסר דורון למדובב בקשר לשתי הפרשיות האמורות, ובנוסף אליו, נמצאה בחומר הראיות שבא לפני בית המשפט המחוזי תמיכה נוספת במהימנות גירסתו של המדובב בדבר עשיית ההודאה לפניו ובאמיתות תוכנה של ההודאה, בעובדה שדורון ידע "פרטים מוכמנים", לאמור: פרטים שלא פורסמו ולא נמסרו לדורון או למדובב; ובעצם ידיעתם יש הוכחה לכך שדורון נטל חלק ברצח. התביעה הצביעה על שורה ארוכה של פרטים "מוכמנים" לטענתה, ובבית המשפט המחוזי הוקדש לסוגיה זו זמן לא מבוטל, כפי שמתחייב מן הפרוטוקול ומהכרעת הדין. לגבי דידי, ניתן להסתפק, בהקשר הנדון כאן, בשלושה פרטים מרכזיים שדבר היותם "מוכמנים" מתחייב מן הראיות שבאו לפני בית המשפט בעניין זה, ולהתעלם מן האחרים.

מתוך שורת הפרטים שמנה בית המשפט המחוזי כמוכמנים ניתן להסתפק בשלושה אלה:

(1) סילוק מערכת הסטריאו והטלפון ממכוניתו של המנוח אין מחלוקת על כך שמערכת הסטריאו והטלפון, אשר היו מותקנים במכוניתו של המנוח, לא נמצאו בה כאשר נתגלתה באשדוד כשגופת המנוח בתא המטען שלה. בעדותו מסר המדובב, כי דורון סיפר לו שהוא הוציא ממכוניתו של המנוח את מערכת הסטריאו והטלפון וזרק אותם; והוא מצביע על קטע מוסרט בקלטת הווידאו, ובו מסמן דורון את מערכת הסטריאו באמירה "לה-לה-לה" וממחיש את סילוק המערכת מן המכונית בתנועת יד המסמנת "החוצה". בית המשפט דחה את ההסבר שנותן דורון להתבטאותו ולסימון שסימן בעניין זה בסרט הווידאו, ואימץ את גירסתו של המדובב, שלפיה המלל והתנועות הנחזים בסרט מתייחסים למערכת הסטריאו והטלפון וממחישים את הרחקתם מן המכונית. "ידיעתו" של פרט מוכמן זה עשויה לשמש תמיכה לאמיתותה של ההודאה שמסר דורון באוזני המדובב.

(2) פרטים בקשר לפריטי ביגוד והנעלה של המנוח בין הפרטים שמסר דורון למדובב - על-פי גירסתו של האחרון - על-מנת לקדם את תכניתם המשותפת ל"שיבוש החקירה", מצויים פרטים בקשר לחולצתו של המנוח, נעליו (שלא נמצאו עליו) ומעילו (שגם הוא לא נמצא עליו), שאותם, לכאורה, לא יכול היה דורון לשאוב מהמקורות שעליהם הוא מצביע בעדותו. מבין הפריטים הללו מזדקר כבעל משמעות ממשית עניינה של החולצה שלבש המנוח - ודי בהקשר הנדון כאן להתמקד בה - אשר דורון ידע לציין כי הייתה עשויה מבד עם כפתורים, כפי שאכן הייתה בפועל. לדברים המיוחסים לדורון בקשר לחולצה, יש אחיזה בתנועות ובסימנים הנחזים בסרט הווידאו; ובנסיבות העניין ניתן לראות בעובדת ידיעתו של פרט זה תמיכה במהימנות ההודאה שמסר דורון באוזני המדובב.

(3) אופן המתתו של המנוח כאמור, לגירסת המדובב, סיפר לו דורון - בתנועות ובסימנים כמפורט בדיווח שמסר למפעילו (ההודעה נ/50) - כי המנוח הומת בחניקה, כאשר הוא מהדק על צווארו מאחור "רצועה" כלשהי; ולצורת המתה זו - של הידוק רצועה מאחור - יש אחיזה בעדות הרפואית. אמנם, על רקע חילופי הדברים שבין דורון למדובב במהלך השיחה המוקלטת שתמלילה הוא ת/112ד', מתרשם המדובב כי דורון מדבר על חניקה ב"תיל מתכתי", ואילו הרופא המשפטי מצא שהחניקה בוצעה בעזרת "רצועת בד" ולא ב"תיל מתכת". ברם, בית המשפט לא מצא ב"אי התאמה" זו - בין התרשמותו של המדובב מדברי דורון לבין המימצא הרפואי - כדי לפגום באמון שנתן בגירסתו הבסיסית של המדובב, שלפיה הודה דורון באחריות לרצח, והמחיש את אופן החניקה בהידוק "רצועה" על הצוואר על-ידי שימוש בסוודר; וראה בידיעת "צורת החניקה" פרט מוכמן שידיעתו תומכת במעורבותו של דורון ברצח.

"אופן" ההמתה - קרי: חניקה ב"הידוק רצועה" על צווארו של המנוח "מאחוריו" -הוא המהווה "פרט מוכמן"; וידיעתו של פרט מוכמן זה תומכת ומחזקת כאמור את אמיתותה של ההודאה. ואין לשכוח כי דורון מסר למדובב תיאור זה במטרה לצייד את המדובב בפרטיס אמיתייס לצורכי פעילות השיבוש, וכי המימצאים הרפואיים מאמתים למעשה תיאור זה של אופן המתתו של המנוח.

ה. מהימנות גירסת המדובב: אמירות מפלילות בנוסף לשני הגורמים הנ"ל - ה"תיאורים המפלילים" של פרשיות "הכפפות" ו"הקלטת והפתק", וידיעתם של "פרטים מוכמנים" - היו לפני בית המשפט המחוזי אמירות מפלילות (כולן מוקלטות) של דורון, ומהן מתחייבת הודאה ב"הודאה" שמסר לפני המדובב בתנועות ובסימנים, ואף הודאה נוספת - "עקיפה" - בביצוע הרצח יחד עם אביו. ואלה האמירות המפלילית הבולטות, שמהן מתחייבת כאמור הודאה ב"הודאה":

(1) אמירות המתייחסות במישרין לעשיית ה"הודאה" לפני המדובב:

(א) בין היתר, אומר דורון למדובב (והדברים מוקלטים על גבי קלטת האודיו ת/116, תמליל 485/92):

"אני מקווה שלא עשיתי טעות (בהודאה - י. ק.) אל תיפגע. אתה לא נפגע?" והמדובב מגיב:

"לא אני לא נפגע. אני אומר לך ...".

ואז ממשיך דורון: "תראה, אם עשיתי טעות' אז כבר אכלתי אותה לפני שעתיים שלוש, הבנת?" (ההדגשות שלי - י' ק'); ובהקשר שעליו מצביע המדובב - ואשר יש לו אחיזה ברצף השיחה המוקלטת - משמעותה של ה"טעות" היא: ההודאה באחריות לרצח.

(ב) ולמחרת היום הוקלטה מפיו של דורון, בקלטת הווידאו ת/112, האמירה הבאה: "כבר חשבתי, איך עשיתי דבר כזה, איזה פה גדול יש לי' איך דיברתי"; ובהמשך שואל המדובב: "אתה בא להגיד לי שאתה מצטער" ודורון משיב: חס וחלילה" (ההדגשה שלי - י' ק.). בהקשר שהדברים נאמרים יש בהם אחיזה לטענת התביעה, כי בכך בא דורון בטרוניה אל עצמו על שהתוודה לפני המדובב.

(ג) ולא למיותר להוסיף כאן גם את הקטע הבא מקלטת האודיו (תמליל 485/92) המשקף את הנחת הגופה בתא המטען של הרכב:

"מ. ועכשיו, זה גם כן, עכשיו חסן (המנוח - י' ק') מאחורה או?

ד. (לוחש)

מ. לא היה לו (למנוח - י' ק.) קשה?

(צוחקים)

ד. (מוחא כף)" (מקרא: ד - דורון; מ - מדובב; ההדגשה שלי - י' ק.).

(2) אמירה המבטאת את ההחלטה להמית את המנוח: כפי שכבר נאמר, בהקשר לרקע להחלטה לחסל את המנוח אומר דורון בסרט הווידאו: "זה שאתה תהיה ככה (ובהסרטה מוסיף דורון תנועה המתארת 'תנומה' שמשמעותה כאן "מוות") או שההוא יהיה ככה (באותה תנועה)"; כשהמשמעות המתבקשת היא - או דורון ואביו או המנוח יהיו "מתים".

(3) אמירות בקלטות האודיו - שהקדימו את ההודאה - בדבר הסיכויים להשתחרר מן המאסר:

(א) בתמליל 425/92 (ת/125) (מיום 3.3.92):

"ד. כמה זה מאסר עולם היום?

מ. 22 אני חושב...

ד. כמה מורידים על התנהגות טובה..".

(ב) בתמליל 476/92 (ת/35) (מיום 5.3.92):

"ד. אל תדבר אתי על ילדים בכלל, תעשה לי טובה, למה נראה לי לא יהיה לי ...

ד. היא לא תחכה, היא לא תחכה, אתה לא מבין, כמה שנים בן אדם יכול לחכות לבן אדם אחר...".

(ג) בתמליל 433/92 (ת/123) (מיוס 6.3.92):

"ד. אני גמרתי עם החיים שלי, ואתה מדבר איתי על דברים כאלה.

(ד) בתמליל 435/92 (ת/122) (מיוס 6.3.92):

"ד. אני מפחד שלא יהיו לי ילדים, מה אני אעשה מ: (לא ברור) שטויות ד. מה זה תפסיק לדבר שטויות? אני לא מבין אותך... אני מפחד שלא יהיה לי ילדים, אני מפחד. אני בפחד כולי. אני רועד, מה אני אעשה?

ד. אני רוצה להיות אבא צעיר אני לא רוצה ילדים עוד 30 שנה (ההדגשות שלי - י' ק')".

(4) אמירה בקלטת אודיו המבטאת את עשיית ההודאה ומציגה את תוצאותיה: בתמליל 484/92 (ת/49) (מיום שבת 8.3.92):

"ד. תראה איזה כיף, שים אזיקים (ההדגשה שלי - י' ק'), שים אזיקים..." (קרי : אתה יכול לעצור אותי כאשם - י. ק').

(5) ולא למיותר לחזור על התבטאותו של דורון בקלטת הווידאו במסגרת תיאור סערת הנפש שעברה עליו במהלך החקירה בקשר לפרשת "הפתק והקלטת" (ההדגשה והתוספות בסוגריים שלי):

"... ואני אומר לעצמי מה עשיתי, אלוהים מה עשיתי, הרגתי את כל המשפחה"

(משלב את אביו כנושא באחריות; מקרא: ד - דורון; מ - מדובב).

ו. מהימנות גירסת ההודאה: התכנית ל"שיבוש החקירה" ואחרון אחרון - פרשת הקשר לשיבוש החקירה משמשת אף היא גורם התומך בגירסת המדובב; ולמען הסדר, להלן, בתמצית, פעם נוספת, עיקרי פרטיה של תכנית זו: עם שחרורו הצפוי יפנה המדובב טלפונית אל משפחת המנוח, יציג עצמו כמי שחיסל את המנוח על רקע סכסוך כספי, יוכיח כי אמת בפיו על-ידי חשיפת "פרטים מוכמנים" ויתבע מהם לשלם לו את יתרת חובו של המנוח כביכול, בלוויית איום שאם לא יעשו כן יהא גורלם כגורל המנוח. הצלחת התכנית מותנית בכך שהמדובב יוכל להציג לפני בני המשפחה "פרטים עלומים" אמיתיים על אודות רצח המנוח - שאותם ימסור לו דורון -

על-מנת שיאמינו לו שהוא הרוצח; וכאשר אלה יפנו למשטרה - יאמינו החוקרים כי החשדות כנגד דורון ואביו מוטעים וישחררו אותם. דורון אינו חולק על כך כי התכנית נראתה לו כאמצעי הולם לשחרורו ולשחרור אביו וכי אימץ את התכנית, נרתם להצלחתה וצייד את המדובב במרב הפרטים שיכול היה למסור בקשר למנוח והריגתו, על-מנת שזה יוכל להפיל בפח את בני המשפחה ובעקבותיהם את חוקרי המשטרה. עם זאת, מסביר דורון כי הפרטים "העלומים" כביכול, שמסר למדובב לצורך ביצוע תכנית השיבוש, לא היו "עלומים" כלל, והם נודעו לו מן העיתונות, מפי החוקרים וממסמך משטרתי שעיין בו במהלך חקירתו, וכי אין ללמוד מ"מסירתם" למדובב על מעורבותו בביצוע הרצח. ברם - בית המשפט לא נתן אמון בהסברו של דורון: הוא דחה את טענתו בדבר מקור המידע של חלק הפרטים שמסר למדובב; ומטבע הדברים מצא שיש באימוץ תכנית שיבוש כזו אות וסימן להכרה באשמה מצדו של דורון: שרק מי שמכיר באשמתו ויודע פרטים עלומים יפנה לתכנית מעין זו, כאשר לחף מפשע אין מה לחשוש מחקירה ומכל מקום אין בידו לשכנע את קרובי משפחת המנוח כי הפונה אליהם הוא הרוצח האמיתי. ולא למיותר יהיה לציין, כי בהקלטה נשמע דורון מציג בהתלהבות את ה"הפתעה" שתהיה לאביו כאשר יודיעו לו על הפסקת החקירה ועל שחרורם (קלטת 485/92):

"ד: הצי ישתגע, הצי ("הצי" - כינוי מוסכם למערער 1 - י. ק').

מ: הא...

ד: הצי ישתגע ד: הוא (המערער 1 - י' ק') לא יבין מ: הא...

ד: הוא לא יבין .

ד: הוא לא יקלוט .

ד: הוא לא יקלוט בחיים...הוא לא יקלוט מאיפה זה בא" (מקרא: ד - דורון; מ - מדובב - י' ק').

הצגת תכנית השיבוש הייתה - לדברי המדובב - בבחינת תחבולה להניע את דורון להודות בביצוע הרצח; ואכן - והמדובב מדגיש זאת - דורון "נפתה" והודה משהחליט לאמץ את התכנית.

ז. התבטאויות המסבכות במישרין את המערער 1

בשיחותיו עם המדובב הבהיר דורון - במישרין - כי הוא ואביו נושאים יחד ובמשותף באחריות להמתתו של המנוח; וכך באו הדברים לכלל ביטוי באמירותיו המוקלטות של דורון:

(1) התמליל 484/92 (ת/1 17) (מיום 7.3.92) (ההדגשות והתוספות בסוגריים שלי - י' ק'):

"ד: אתה לא מציל בן אדם אחד, אתה אולי לא קולט את זה ...

ד: אתה יודע מה אתה מציל?

מ: לא, אני מדבר על צי ועל הסירה..." (צי וסירה - כינויים מוסכמים למערער 1 ולדורון).

(2) התמליל 485/92 (ת/1 16) (מיום 7.3.92):

"ד (לוחש) שנינו מ: בתוך הזה...

...

מ: עכשיו (לוחש) אני אומר אתה והצי (כינוי למערער 1).

ובהמשך ...

ד: אנחנו, אין אצלנו צדדים שלישיים... אתה הצד השלישי הראשון שלי בחיים...".

(3) בתמליל 2203/92 (ת/112ד) (מיום 8.3.92):

"ד: אתה יודע איפה, באיזה נמל (קרי: באיזה מקום)

שמנו את הסירה (כינוי למכוניתו של המנוח).

ובהמשך:

ד: היינו בלחץ באותו יום, לא תכננו את ההפלגה (לאמור: את הרצח והנסיעה לאשדוד) מההתחלה ועד הסוף. אתה מבין? והקפטיין (לפי המדובב, כינוי למנוח) התחיל יותר מדי ללחוץ...".

(4) בתמליל 483/92 (ת/118) (מיום 7.3.92):

"ד..... בשביל זה הדבור (הכינוי למדובב) צריכה להוציא את האוניה (כינוי לדורון) ואת הצי (כינוי למערער 1)".

(5) בתמליל 465/92 (ת/121) (מיום 7.3.92):

"מ. אז זה יכול להיות דבר אחר. כן.

ד. מה?

מ. שהם יודעים שמי שעשה את זה, זה גימל (האבא) עשה את זה, נתן מכות לבית (המנוח).

ד. אבל אלף (דורון) היה עם גימל (האבא - י' ק') כל הזמן" (מקרא: מ - מדובב; ד - דורון).

וראוי לחזור להדגיש גם כאן: שני המערערים - והחשוב כאן המערער 1 - טענו לאורך כל הדרך כי היו יחד בשעות הערב הסמוכות להיעלמו של המנוח.

14. ההכרעה בערעור: המערער 2 (דורון)

א. הרשעתו של דורון מבוססת על ה"הודאה" שמסר לפני המדובב - "בתנועות ובסימנים" - כפי שהעיד עליה המדובב במהלך עדותו בבית המשפט. עצם עשייתה של ההודאה - מה שהיה שנוי במחלוקת כאמור - ואמיתות תוכנה של ההודאה מתאשרים ומתחזקים כאחד בשורה של גורמים ראייתיים כמפורט לעיל בהרחבה, ובהם: "חוויותיו" המסבכות של דורון כפי שהציגן בתיאור פרשיות "טביעת האצבעות" ו"הקלטת והפתק", אמירות מפלילות נוספות של דורון שהוקלטו בקלטות האודיו והווידאו - בין שאלו מתייחסות אליו בלבד ובין שהן מתייחסות אליו ואל המערער 1 במשותף - אימוץ ההצעה בדבר שיבוש החקירה על המתחייב הימנה, ידיעת פרטים מוכמנים המדברת בעד עצמה ומסכת הראיות המוכיחה כי המנוח התכוון להגיע אל המערערים בערב שבו נעלם.

ב. כידוע, הודאת חוץ של נאשם יכול שתיעשה בעל-פה ולפני כל אדם, ובלבד שתעמוד בתנאי הקבילות הקבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות; ולעניין משקלה הראייתי - חד הוא אם נעשתה בכתב ולפני איש מרות או בעל-פה, לרבות "בתנועות ובסימנים", לפני מי שאינו איש מרות. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסת עשייתה של ההודאה - על-אף פגמי המהימנות שנחשפו על-ידי באת-כוחם של המערערים ובהם פגמים שהותירו תמיהות שלא נפתרו - ואנוכי לא מצאתי טעם להתערב בהחלטתו בעניין זה. בדין מצא בית המשפט המחוזי את ה"דבר-מה" הדרוש להרשעה במכלול הראיות שבאו לפניו, וביניהן: בחוות הדעת הרפואית המתיישבת עם תיאור ההמתה שמסר דורון בהודאתו, בראיות המוכיחות את יציאתו של המנוח למגרש הרכב של המערערים לגביית חוב, בידיעת הפרטים המוכמנים ובהתנהגותו ה"מפלילה" של דורון במסגרת תיאור שתי החוויות שחווה במהלך חקירתו ביום ראשון. הרשעתו של דורון על-פי הודאתו מבוססת כדבעי, ולא מצאתי טעם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה.

15. ההכרעה בערעור: המערער 1

א. כללי

(1) רוב השופטים בבית המשפט המחוזי ביססו את הרשעתו של המערער 1 על הגורמים הראייתיים הבאים: על "הודאתו" של דורון כפי שנרשמה ב-נ/50, שאותה יש לראות כ"אימרת חוץ בכתב של עד" שניתן לעשות בה שימוש כראיה לחובת אביו; על ההתבטאויות המוקלטות והמוסרטות של דורון, המסבכות אותו ואת המערער 1 באחריות לרצח, ואשר אין מחלוקת שהן מהוות "אימרות חוץ בכתב של עד"; על גירסתו של המערער 1, כי בשעות הסמוכות להיעלמו של המנוח היה יחד עם דורון; ועל הראיות המוכיחות כי המנוח יצא עובר להיעלמו למפגש עמו בקשר להחזר חובו.

(2) לעומת הרוב, סברה השופטת בעלת דעת היחיד, כי הודאתו של דורון, כפי שנרשמה ב-נ/50, אינה מהווה "אמרת עד בכתב" ולא ניתן לעשות בה שימוש לחובתו של אביו. ברם, לשיטתה, גם לאחר השמטת נ/50 ממכלול הראיות שעליו מבוססת הרשעתו של דורון, יש במכלול זה כדי לבסס את הרשעתו של אביו, המערער 1. זאת משום שהתיאור המוקלט והמוסרט שמסר דורון למדובב בדבר החוויות שחווה במהלך חקירתו משקף למעשה הודאה באחריותו לרצח, ולכך מצטרפות אותן התבטאויות מפלילות שבהן "מסבך" דורון את אביו באחריות למעשה שבוצע על-ידיו. תיאור החוויות וההתבטאויות המסבכות מהווה אליבא דכולם אימרות חוץ בכתב של עד - קרי: של דורון - ובתור שכאלה ניתן לעשות בהן שימוש לחובתו של האב.

(3) להלן תוצגנה שתי "השיטות" שמכוחן הורשע המערער 1 על-ידי שלושת השופטים של בית המשפט המחוזי.

ב. ההרשעה על-פי עמדת הרוב עמדת התביעה בהקשר זה היא, שהודאתו של דורון "בסימנים ובתנועות", כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ב-נ/50, מהווה "אימרת חוץ בכתב" של דורון, כמשמעותה בסעיף 10א לפקודת הראיות; ומשבחר דורון לעלות על דוכן העדים - ונתמלאו לגביה תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א(א) האמור - רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבלה כראיה לחובתו של המערער 1, ולעשותה - יחד עם ההתבטאויות המסבכות והמפלילות הנוספות שהוקלטו מפיו של דורון כמפורט לעיל - בסיס להרשעתו של מערער זה. עמדה זו מקובלת עליי, ולהלן בתמצית עיקרי טעמיי:

(1) כיום שוב אין חולקים עוד כי תכליתה הבסיסית של דרישת הכתב הקבועה בסעיף 10א לפקודת הראיות הינה אך להבטיח את "דיוק תכנה" של האמרה (לאמור: דרישה "ראייתית"), ואין היא מכוונת להבטיח את "רצינותה" ומהימנותה של האמרה (לאמור: דרישה "מהותית"). לשון אחר: במקום שבו האמרה אינה נכתבת בידי ה"אומר" או מוקלטת מפיו אלא נרשמת בידי מי ששמע אותה, מיועדת דרישת הכתב להבטיח כי משמעותה לא תעוות בשל כך שהיא נרשמת על-פי הבנתו של השומע ומזיכרונו; ואין דרישה זו מכוונת להעמיד את האומר על כך שאמירתו תוכל לשמש ראיה, ועל-כן עליו לדקדק באמיתות תוכנה. פניה של דרישת הכתב בסעיף 10א לפקודת הראיות אינם מכוונים להבטחת אמיתותה של האמרה, אלא להבטחת מסירה מדויקת של הנאמר, ואמיתות תוכנה של האמרה נקבעת על-ידי בית המשפט על-פי ההנחיות שבסעיף 10א(ג) לפקודה הנ"ל.

אשר-על-כן, אמרה שנרשמה על-ידי אחר (השומע), בלי שהאומר מודע לכך ובלי שניתנת לו הזדמנות לעיין ברישום ולהתייחס לתוכנו - עונה על דרישת הכתב, ואפילו נרשמה מתוך זיכרונו של השומע לאחר אמירתה, כל עוד נעשה הרישום בסמוך לאמירה; ואין נפקא מינה לעניין קבילותה, אם נעשתה ב"מושב לצים" או מכוח נקיטת "אמצעים פסולים". ויודגש: לעניין קבילותה - די בכך שהאמרה הועלתה על הכתב על-ידי השומע תוך פרק זמן סביר; באשר לנסיבות האמירה - ככל שיש בהן כדי ללמד על "אמיתות" תוכנה להבדיל מ"דיוק משמעותה" - אין נפקות בשלב זה. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול (מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב (4) 309.) (להלן - פרשת טובול):

הנשיא:

"הכוונה של המחוקק בדרישת הכתב היא ההבטחה של נאמנות הדברים, אותם משמיע העד, וצמצומו של הסיכון, הנובע מתעתועי הזיכרון. מטרה זו מושגת על-ידי הכתב; המודעות וההסכמה של מי שיהיה בעתיד עד אין בהן, לעניין הקבילות, כדי להוסיף או כדי לגרוע";

ובהמשך:

"הכתב בא לבטא את הצורך בדיוק מירבי... ודיוק זה יכול להיות מושג גם על-ידי רישום הנערך בסמוך להשמעת הדברים. הכול הוא עניין של הנסיבות והתנאים..." (שם, בעמ' 348).

המשנה לנשיא ברק:

"... אכן, העובדה, שהאמרה נכתבה שלא בכתב-ידו של העד ולא נחתמה על- ידיו, וכי אין היא מהווה רישום מדויק ומילולי של דבריו וכי בעת אמירתה לא היה העד מודע לכך, יש לה חשיבות רבה לעניין המשקל שיינתן לאמרה... אך אין עובדה זו מהווה נימוק לשלילת קבילותה... . 'כל שנדרש הוא, שדברי העד יהיו מונצחים על גבי אמצעי כלשהו, הניתן לפיענוח אובייקטיבי ושיקופו לעין הקורא, בדרך השוללת חשש השפעה על תוכן האמרה בהשתקפותה הנ"ל. (ע"פ 323/84...) - זאת ותו לאו" (שם, בעמ' 355; ההדגשה שלי - י' ק.).

(2) לשיטתי, אין מניעה לכך ש"אמרה" - שמשמעותה היא: "התבטאות" - תבוא לכלל ביטוי "בתנועות ובסימנים" המשמשים "תחליף" למלל או לכתב וה"מדברים", בתור שכאלה, בעד עצמם. לכן, הסרטה אילמת של "תנועות וסימנים" בעלי משמעות תהווה, לשיטתי, "אמרה בכתב" לצורכי סעיף 10א הנ"ל; והוא הדין "בתנועות וסימנים" שתיאורם נרשם בידי ה"מאזין", באופן שמשמעותם באה לידי ביטוי בכתב.

במצב דברים זה, אילו הוסרטו "התנועות והסימנים" שבהם ביטא דורון את הודאתו בשיחתו עם המדובב - היה הסרט מהווה "אמרה בכתב" לצורכי סעיף 10א הנ"ל; ודינו של התיאור המילולי של ה"סימנים והתנועות" שהכתיב המדובב למפעילו (נ/50) כדין ה"סרט האילם".

(3) הגישה - שראתה בנקיטת המילים "שנתן עד" בפתיח של סעיף 10א(א) הנ"ל בסיס לדרישה שבמקום שבו נרשמת אמרה בעל-פה על-ידי השומע חייבת לשון האמרה להיות הלשון בה השתמש האומר על-מנת להבטיח שהאמרה תהיה "אמרת האומר" ולא "אמרת השומע" - דרישה זו לא נתקבלה. עמדת הרוב בפרשת טובול מלמדת, שדי בכך שהאמרה שמעלה השומע על הכתב תשקף את "משמעותה" של אמירת העד בעל- פה, גם אם "רושם" האמרה אינו חוזר על לשון האומר.

אשר-על-כן, מתקבלת כראיה לפי סעיף 10א הנ"ל אימרת עד שהועלתה על הכתב (על-ידי שומע) לאחר אמירתה במסגרת "זיכרוןדברים", המשקף, מטבע ברייתו, אך את "משמעות" הדברים שהשמיע האומר - כפי שזו נקבעה בזיכרונו של השומע - ואינו חוזר על הלשון שבה נאמרו הדברים.

(4) ואילו לעניין אופן רישום האמרה, אין לשיטתי מקום להבחנה בין אמרה שנרשמה אישית על-ידי השומע לבין אמרה שהוכתבה על-ידיו לאחר, ודין אחד לשתיהן: גם זו וגם זו משקפות את "אמרת העד" כפי שנחרתה בזיכרונו של השומע; ולאופן הרישום ישנה משמעות טכנית בלבד, שאין לה השלכה לעניין "דיוק המשמעות" של אימרת העד.

(5) ולבסוף, "אמרה בכתב של עד", כמשמעותה בסעיף 10א הנ"ל, מהווה "אמצעי הוכחה"; וככל אמצעי הוכחה אחר, אפשר שהיא תשמש כשלעצמה בסיס להרשעה, ואפשר שתהווה אך רכיב במכלול של ראיות המקים בסיס להרשעה. ואין מניעה לכך שההרשעה תהיה מבוססת על מספר "אמרות בכתב", אם של אותו עד ואם של מספר עדים שונים.

(5) ומן הכלל אל הפרט:

(א) בעניין שלפנינו, מורכבת אותה "אמרה בכתב" של דורון, שעליה ביסס הרוב את הרשעתו של המערער 1, מאמרה מרכזית ומסדרת אמרות משלימות כדלקמן: האמרה המרכזית באה לכלל ביטוי בתיאור שהכתיב המדובב למפעילו בהודעה נ/50, בדבר ה"תנועות והסימנים" שבאמצעותם "סיפר" לו דורון כיצד הוא חנק את המנוח מאחור, כשמעורבותו של המערער 1 מתחייבת מהערותיו של דורון באותה הזדמנות בקשר לכפפות שלבשו הוא ואביו בשעת מעשה; ואילו האמרות המשלימות באו לכלל ביטוי בהתבטאויות (המוקלטות והמוסרטות) של דורון התומכות בהודאה שב-נ/50 מצד אחד, ובהתבטאויות (המוקלטות) שמהן מתחייבת - במישרין או בעקיפין - מעורבותו של אביו (המערער 2) בביצוע הרצח, כמפורט לעיל בהרחבה, מצד שני.

(ב) אכן, במקורה נעשתה האמרה (בכתב) המרכזית ב"תנועות ובסימנים", כשלצדם, בהתבטאות מילולית מרומזת, הדברים המתייחסים ללבישת כפפות בשעת מעשה; והיא הועלתה על ה"כתב" רק מאוחר יותר ברישום שהכתיב המדובב (השומע) למפעילו, אשר רשם את דבריו ב-נ/50.

ברם, אין בכך כדי לשנות ממעמדה של ההודעה נ/50 כ"אמרה בכתב" של דורון ולהופכה לאמרה בכתב של המדובב. דין ההודעה נ/50 כדין "זיכרון-דברים" שרשם המדובב - סמוך לאחר שהסתיימה בו השיחה בינו לבין דורון - מ"דבריו" של דורון, לרבות דברים ש"נאמרו" על-ידי דורון "בתנועות ובסימנים"; ואין נפקות לכך שהמדובב לא רשם את זיכרון הדברים בעצמו, אלא הכתיב אותו למפעילו, אשר שימש לצורך זה "אמצעי" רישום גרידא (ונוסח הרישום ולשונו מדברים בעניין זה בעד עצמם).

במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט המחוזי לראות את ההודעה נ/50 כ"אמרה בכתב" של דורון לעניינו של הסעיף 10א הנ"ל; ומשעלה דורון על דוכן העדים - ונתמלאו התנאים הקבועים לכך בסעיף 10א(א) הנ"ל - רשאי היה בית המשפט לקבלה כראיה ולצרפה להתבטאויות המפלילות והמסבכות האחרות - המוקלטות - של דורון, אשר אין מחלוקת בדבר היותן "אמרה בכתב" בהקשר הנדון כאן.

(ג) הרשעה על-פי .'אימרת חוץ בכתב.' של דורון - אשר באה לכלל ביטוי ב-נ/50 ובהתבטאויות המוקלטות המאשרות את תוכנו של נ/50 והמסבכות במישרין את המערער 1 כמפורט לעיל - מצריכה קיומו של "דבר לחיזוקה.'; וזאת הן מכוח ההוראה שבסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות והן מכוח ההוראה שבסעיף 54א(א) רישה לפקודה הנ"ל (שהרי דורון הינו "שותף לעבירה" של אביו). דרישה זו באה על מלוא סיפוקה: ראשית - באותם גורמים ראייתיים התומכים באמיתות הודאתו של דורון; ושנית - בטענתו של המערער 1 ולפיה שהה בפרק הזמן הרלוואנטי יחד עם דורון, בראיות המוכיחות כי המנוח יצא למפגש עם המערער 1 על-מנת לקבל ממנו החזר חוב ובחוות הדעת הרפואית המתיישבת עם הודאתו של דורון בדבר צורת המתתו של המנוח.

(6) במבט ראשון, עשויה המסקנה שהגעתי אליה לעורר רתיעה ואף מורת רוח. ברם, זוהי תוצאה מתחייבת מן הגישה "הפתוחה" שנקטה הפסיקה בפרשנות שניתנה להוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות, שלפיה, כאמור לעיל, דרישת הכתב בהקשר זה אינה דרישה "מהותית", אלא דרישה "ראייתית", שתכליתה לוודא שלא תעוות אמירת העד ותו לאו.

כל עוד מקובל על בית המשפט, שאמרה שנעשתה על-ידי עד בעל-פה נרשמה על-ידי השומע בנסיבות שאינן מקימות חשש שמא עוותה משמעותה - לפנינו "אמרה בכתב" של אותו עד. שינוי של ההלכה הפסוקה שהובילה לתוצאה זו מצריך התערבות של המחוקק, שהמדובר בשינוי ענייני ולא בתיקון צורני.

ג. ההרשעה על-פי עמדת השופטת היחידה הרשעתו של המערער 1 מבוססת כדבעי גם על-פי שיטתה - המצמצמת - של שופטת המיעוט, שלפיה רק האמרות המוקלטות והמוסרטות של דורון מהוות "אימרות חוץ בכתב" לעניינו של סעיף 10א לפקודת הראיות, ואין לעשות שימוש בהודעה נ/50 לחובתו של המערער 1, באשר אין היא באה בגדר אמרה בכתב "של דורון". ואלה, בתמצית עיקרי טעמיי:

(1) התיאור שתיאר דורון את החוויות הקשות שעברו עליו בקשר לפרשיות "הכפפות" ו"הקלטת והפתק", וההתבטאויות האחרות שלו בדבר אחריותו שלו למעשה הרצח, משמשים בעת ובעונה אחת גם "הודאה" לחובתו של דורון וגם "אימרת חוץ בכתב של עד" כנגד המערער 1; ומכוחם מוכחת - כנגד המערער 2 - העובדה שדורון המית את המנוח. לאמרות אלו מצטרפות התבטאויותיו המוקלטות והמוסרטות של דורון האומרות כי אביו, המערער 1, מעורב גם הוא בביצוע הרצח (אם באמירות מפורשות ואם בנקיטת "גוף שלישי רבים"); וכן טענתו של המערער 1 עצמו, שהוא היה יחד עם דורון במועד הרלוואנטי.

(2) ה"אמרה בכתב" של דורון - המשמשת בסיס לקביעת "שותפותו" של המערער 1 לביצוע הרצח - מורכבת אפוא משני קטעים: הקטע האחד כולל את תיאור החוויות המפלילות ואת ההתבטאויות האחרות של דורון המהוות, למעשה, הודאה בביצוע הרצח על-ידיו; והקטע השני כולל את אותן התבטאויות של דורון שמהן מתחייבת "מעורבותו" של המערער 1 במעשה הרצח (שבעשייתו מודה דורון בהודאתו). שני הקטעים יחד מקימים בסיס ראייתי מספיק להוכחת "שותפותו" של המערער 1 בביצוע הרצח, וה"דבר לחיזוק" הדרוש לביסוס הרשעה על-פי "אימרת החוץ" המשולבת כאמור מצוי בגורמים הראייתיים התומכים ומאמתים את הודאתו של דורון באחריותו שלו, בראיות המוכיחות את היעד שאליו יצא המנוח עובר להיעלמו ובגירסת המערער 1 כי נמצא במועד הרלוואנטי - מועד ביצוע הרצח - יחד עם דורון.

(3) ולא למיותר יהיה לחזור ולהציג כאן משפטים מרכזיים מתוך התיאור - המוקלט - של שתי החוויות המפלילות, המשקף, כאמור, "הודאה" מצדו של דורון בביצוע הרצח:

(א) בתיאור פרשיית "טביעת האצבעות" אומר דורון, בין היתר: "נכון סיפרתי לך שפה היה לי זה (חור הכפפה - י' ק') ... הוא (החוקר - י' ק') אמר מהאצבע הזאת (האצבע המורה - י' ק') [מוחא כף - הערת המפענח]... מה זה נגנבתי, אמרתי יו, מה זה (?) איך הם ... רק את האצבע הזאת (?) ..." (ההדגשות שלי -י' ק'); וזאת על רקע הדו-שיח בעניין הכפפות - המסבך גם את האב - שקדם לחוויה הנ"ל ושהוקלט בקלטת האודיו ת/116 כמפורט לעיל, בפיסקה 13.ג.(1). המשמעות היחידה שיש בנסיבות העניין, לפחד הנורא שתקף את דורון מפני האפשרות שנותרה טביעת אצבע מרשיעה היא, מטבע הדברים, שדורון השתתף בביצוע הרצח; שרק משמעות כזו מסבירה פחד נורא כזה מפני טביעת אצבע, בהקשר למעצרו ולחקירתו.

(ב) בתיאור פרשיית "הקלטת והפתק" אומר דורון בין היתר:

"... אתה יודע איך פחדתי ... העורך דין שלי ... אומר לי אני מקווה שלא דיברת (קרי: שלא סיבכת את עצמך - י' ק') ... המוח שלי מתפוצץ ... כמעט נפלתי על הרצפה ... יו, יו, מה עשיתי, מה עשיתי ... אלהים מה עשיתי, הרגתי את כל המשפחה ...";

ותגובת המדובב: "אתה שמת את הברירה שלך בין הידיים שלי (ובכך הסבר למילים: "מה עשיתי, מה עשיתי" - י' ק') ... אני נתתי לך מילה (שלא אסגיר אותך - י. ק') ...", משיב דורון: "אתה חבר ..." (ההדגשות שלי - י' ק'). תיאורו של דורון, תגובת המדובב לתיאור זה ותשובתו של דורון לתגובה זו - אינם מותירים ספק בדבר משמעות זעקתו של דורון "מה עשיתי ... הרגתי את כל המשפחה", בכך שדיבר למרות אזהרתו של עורך הדין; שהרי יש מקום לאמירה כזו ולתגובה ותשובה כאמור, רק אם דורון הודה לפני המדובב באחריות לביצוע הרצח.

(3) הינה כי כן,.המשמעות המצטברת של הקטעים הנ"ל אינה מותירה ספק כי בדבריו ובתגובותיו "מבטא" דורון למעשה הודאה באחריותו שלו לביצוע הרצח; ואין בכך שהמדובר בהודאה "מסתברת", כדי ליטול ממנה את מעמדה הראייתי כ"הודאה" בעובדה כי הוא, דורון, נטל חלק ממשי ומעשי ברצח המנוח. וכאשר מוסיפים, לצדה של הודאה מסתברת זו של דורון בדבר חלקו שלו בביצוע הרצח, את ההתבטאויות שבהן הוא כורך בביצוע את אביו ומציבו לצדו כנושא באחריות יחד עמו - מושלמת תמונת הראיות העומדות בבסיס הרשעתו של האחרון; ודי לעניין זה בחזרה מודגשת על ההתבטאות הבאה בתמליל 465/92 (ת/121) (מיום שבת, 7.3.92):

"מ. שהם יודעים שמי שעשה את זה, זה גימל (האבא - י' ק') עשה את זה, נתן מכות ל.... (המנוח - י' ק').

ד. אבל אלף (דורון - י' ק') היה עם גימל (האבא - י. ק') כל הזמן" (ההדגשות שלי - י' ק').

(4) ואינני מתעלם מתרומתם של דברי ההבהרה והפרשנות של המדובב לחידוד תמונת ההודאה המקופלת בתיאורי פרשיות ה"כפפות" ו"הקלטת והפתק" ולהבנת תוכנן של ההתבטאויות המסבכות - את דורון ואת אביו - מקום שנעשה שימוש בכינויים או מקום שנקלטו קטעי דברים בלבד. לשיטתי, אין בהיזקקות להסברים ולהבהרות - "חיצוניות" - לאימרותיו של דורון כדי לפגום במעמדן של אמרות אלו כ"אמרות של דורון", שהרי אין בהסברים משום תוספת או השלמה אלא אך הבהרה וחידוד משמעות מפיו של מי שאליו כוונו אותן אמרות; ומשנתן בית המשפט המחוזי אמון בעדותו של המדובב - הפכה זו למקור מהימן לפרשנות הדברים שאמר לו דורון. הלכה למעשה, דין דברי ההסבר וההבהרה של המדובב בהקשר הנדון כאן, כדין דבריו של "מתורגמן": אין הם מוסיפים לדברים ה"מתורגמים", אלא אך מציגים אותם בלשון המובנת לשומע.

ד. סיכומם של דברים: הרשעתו של המערער 1 על-פי "אימרות חוץ בכתב של דורון" - אם במתכונת הרחבה של רוב השופטים ואם לשיטתה המצמצמת של השופטת היחידה - בדין יסודה; ולא נמצאה כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה.

16. אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור שהגישו שני המערערים כנגד הרשעתם ברצח המנוח ולהותיר את הרשעתם, כפי שזו באה לכלל ביטוי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, על כנה.

השופט א' מצא

אני מסכים לדחיית ערעורו של המערער 2 מן הטעמים המפורטים

בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט קדמי. אני מסכים גם לדחיית ערעורו של המערער 1, אך למסקנה זו הגעתי, כמו שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי, בלי להיזקק לאימרת המדובב בחקירה, נ/50, שלדעתי אינה ראויה להיחשב כ"אמרה בכתב" של המערער 2 ולפיכך לא הייתה כשירה להתקבל כראיה נגד המערער 1, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. רק בנקודה זו אינני תמים דעים עם חברי, השופט קדמי. אך, כאמור, אין בחילוקין אלה כדי לגרוע מהסכמתי להכרעתו, כי גם הרשעתו של המערער 1 בדין יסודה. אבקש להסביר, בקצרה, את גישתי.

2. הראיה העיקרית להרשעת שני המערערים מצויה בהודאת המערער 2 - לפני המדובב שחלק עמו את תא המעצר - כי הוא והמערער 1, יחדיו, חנקו למוות את המנוח,

הסתירו את גופתו בתא המטען של מכוניתו ונטשו את המכונית במקום שבו נתגלתה ארבעה ימים לאחר ביצוע הרצח. להלן אעסוק רק בראיה עיקרית זו, שכן לגבי קיומן ונפקותן להכרעה של ראיות אחרות, שהובאו נגד המערערים ונתקבלו כמשכנעות על-ידי בית המשפט קמא, אין לי מה להוסיף על האמור בחוות-דעתו המפורטת של חברי, השופט קדמי.

אימרותיו של המערער 2 לפני המדובב, שבגדרן הודה בעצמו וכן הפליל את המערער 1 בביצוע הרצח, לא היו מעור אחד. הן נמסרו במועדים אחדים. חלקים מהן תועדו על-ידי המדובב בהקלטה או בהסרטה. על אודות חלקיהן האחרים - בעיקר דברים שהמערער 2, מחשש של האזנה לשיחתם, לחש באוזני המדובב - סיפר המדובב, בשלב החקירה, באימרתו נ/50 והעיד עליהם בבית המשפט, כעד מטעם התביעה. בהודאת המערער 2, במסגרת אימרותיו השונות, נעשה בבית המשפט קמא שימוש כפול: מחד גיסא, שימשה ההודאה כראיה לאשמת המערער 2 עצמו, שבעדותו התכחש לאמיתות הדברים המתועדים והכחיש דברים נוספים אשר יוחסו לו בעדות המדובב. ומאידך גיסא, נתקבלה ההודאה כראיה לאשמת המערער 1, בהיותה אימרת חוץ בכתב של עד (המערער 2), שמוסרה התכחש לה בעדותו בבית המשפט ושנתמלאו לגביה תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות.

3. ההסתמכות על הודאת המערער 2 לפני המדובב, כראיה לאשמתו של המודה (המערער 2 עצמו), אינה מעוררת כל קושי. לעניין קבילותה של ההודאה כראיה לאשמת המערער 2 לא התעורר צורך להבחין בין הדברים שהשמיע חרש באוזני המדובב, ושלגביהם לא באה ראיה אחרת זולת עדותו של המדובב, לבין דברים שלמסירתם למדובב הוצגה גם ראיה מוקלטת או גם (ביחס לדברים שהובעו ב"תנועות" ובלשון "סימנים") אף ראיה מוסרטת. סעיף 11, רישה, לפקודת הראיות מורה, כי "אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה". והמדובב, אשר שמע מפי המערער 2 את האמרה שהכילה את הודאתו בביצוע הרצח, העיד עליה בבית המשפט, ומשנמצאה עדותו מהימנה, רשאי היה בית המשפט קמא להסתמך על תוכנה. אכן, לביסוס אמינותה של הגירסה, הנלמדת מהודאת המערער 2 לפני המדובב, נודעה חשיבות רבה לקיומן של הקלטה והסרטה. אלו הלוא איפשרו לבית המשפט קמא, וכן גם לנו, להתרשם באורח כמעט בלתי אמצעי מתוכנה וממשקלה של ההודאה; לשמוע את המילים ולהאזין גם לטון שבו נאמרו, לחזות בתנועות ובסימנים ולרדת לפשר המסר שאותו נועדו לבטא. אך קיומו של תיעוד, מוקלט או מוסרט, לעובדת מסירתה ולתוכנה של ההודאה, לא היווה תנאי לקבילותה כראיה נגד המערער 2.

4. שונים פני הדברים בכל הנוגע לאפשרות להסתמך על דברי המערער 2 לפני המדובב כראיה קבילה נגד המערער 1, בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. אפשרות זו מותנית בקיום "אמרה בכתב" שנתן המערער 2 מחוץ לבית המשפט, שכן רק אמרה כזאת (בהתקיים יתר תנאי הסעיף) הינה קבילה כראיה. השאלה שבה נחלקו שופטי הערכאה הראשונה הייתה, אם כל חלקיה של הודאת המערער 2 - או שמא רק חלקיה המוקלטים והמוסרטים - ראויים להתקבל כ"אמרה בכתב" כמשמעה בסעיף 10א. שניים משופטי ההרכב (השופטים א' א' לוי ו-ד' ברלינר) סברו, כי גם אותם חלקים מהודאת המערער 2, אשר לא תועדו על-ידי המדובב בהקלטה או בהסרטה, הינם קבילים, שכן די במה שהובא על-ידי המדובב (מפי המערער 2) באימרתו נ/50 כדי לקיים את היסוד של "אמרה בכתב". דעת השופטת השלישית בהרכב (השופטת ו' אלשיך) הייתה, כי האמרה נ/50, אשר נרשמה מפי המדובב, אינה כשרה להתקבל כאמרה בכתב של המערער 2. עם זאת קבעה, כי די בחלקיה המוקלטים או המוסרטים של אימרת המערער 2 - שעל היותם אמרה בכתב של המערער 2 לא נתגלעה כל מחלוקת - כדי להעמיד את התשתית הראייתית העיקרית הדרושה לקביעת אשמתו של המערער 1.

חברי, השופט קדמי, קובע, כי הרשעת המערער 1 הינה מבוססת כדבעי גם על-פי שיטתה של שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי, שלפיה רק אימרותיו המוקלטות והמוסרטות של המערער 2 מהוות "אימרות חוץ בכתב" הכשרות להתקבל כראיה נגד המערער 1 לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. עם זאת מאמץ חברי את גישתם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, אשר ראו לקבל כ"אימרת חוץ בכתב" של המערער 2 גם את הדברים שמסר המדובב בחקירה, כדברים ששמע מפי המערער 2, ואשר תועדו בכתב (מפי המדובב) על-ידי החוקר שרשם את האמרה נ/50.

5. הלכה פסוקה היא, כי אמרה בכתב, לעניין סעיף 10א לפקודת הראיות, אף הקלטה והסרטה במשמע (ע"פ 323/84 שריקי ואח' נ' מדינת ישראל (שריקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (505 (3.)). והלכה זו מקובלת עליי. כן מסכים אני לקביעת השופט קדמי, כי אף דברים המובעים בלשון "תנועות וסימנים" הינם בגדר "אמרה", ואם תועדו בסרט - כמו במקרה שלפנינו - כי אז הסרט המתעד את התנועות והסימנים מהווה "כתב". נמצא, כי גם הדברים שמסר המערער 2 בלשון "תנועות וסימנים" כשרים להתקבל כאימרת עד שניתנה על-ידיו, לפי סעיף 10א לפקודה. ואולם אין בידי להסכים כי גם דברים שנרשמו מפי המדובב בידי החוקר, באמרה נ/50, מהווים אימרת חוץ בכתב של המערער 2. אכן, באימרתו נ/50 מסר המדובב רק דברים ששמע מפי המערער 2. אך נ/50 הייתה ונותרה אימרת המדובב ואינה אימרתו של המערער 2. אכן, אילו בעדותו במשפט היה המדובב מתכחש לאמיתות הדברים שמסר ב-נ/50, היה בידי בית המשפט לשקול אם לקבל את אימרתו נ/50 כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ולהעדיף את תוכנה על פני עדותו. בנסיבות כאלה הייתה אימרתו קבילה רק נגד המערער 2, כראיה להוכחת הודאתו לפני המדובב, אך לקבלתה לא הייתה כל נפקות ראייתית לעניין הוכחת אשמתו של המערער 1. בכך שהמדובב חזר בעדותו על גירסתו ב-נ/50, על אודות ההודאה ששמעו אוזניו מפי המערער 2, אין כדי לשנות את פני הדברים. אליבא דאמת, האמרה נ/50 כלל לא נדרשה לתביעה, שכן בעדותו הראשית נותר המדובב נאמן לגירסה שמסר בחקירה, ובכך מילא את ציפיות התביעה. האימרה נ/50 הוגשה במהלך חקירתו הנגדית של המדובב על-ידי הסניגוריה, בגדר מאמציה להטיל דופי במהימנות עדותו. אמנם, בכך שהאימרה נ/50 הוגשה על-ידי הסניגוריה לא נגרעה גם יכולתה של התביעה להסתמך עליה לצרכיה. חברי, השופט קדמי, סבור כי נ/50 ראויה הייתה, מעיקרא, להיחשב כאימרתו בכתב של המערער 2, ומשהונחה לפניו, רשאי היה בית המשפט לקבלה כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, לאשמת המערער 1. ולדעה זו, בכל הכבוד, אין בידי להצטרף.

6. חברי, השופט קדמי, תומך את יתדות עמדתו בהילכת טובול , לפיה אף אמרה שנרשמה על-ידי מי ששמע אותה בלי שהאומר יהיה מודע לכך - ואף אם השומע רשם את הדברים לא בשעת השמעתם אלא סמוך לאחר מכן ומתוך זיכרונו - מקיימת את דרישת הכתב. לעניין אופן רישומה של אימרה כזאת אין חברי הנכבד רואה יסוד להבחין "בין אמרה שנרשמה אישית על-ידי השומע לבין אמרה שהוכתבה על-ידיו לאחר, ודין אחד לשתיהן" (בפיסקה 15(ב)(4) לפסק-דינו). לשיטת חברי (שם), "גם זו וגם זו משקפות את 'אמרת העד' כפי שנחרתה בזיכרונו של השומע; ולאופן הרישום ישנה משמעות טכנית בלבד, שאין לה כל השלכה לעניין .דיוק המשמעות. של אימרת העד". ולהלן (בפיסקה 15(ב)(6) לפסק-דינו) מוסיף חברי ואומר:

"במבט ראשון, עשויה המסקנה שהגעתי אליה לעורר רתיעה ואף מורת רוח.
ברם, זוהי תוצאה מתחייבת מן הגישה 'הפתוחה' שנקטה הפסיקה בפרשנות שניתנה להוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות, שלפיה, כאמור לעיל, דרישת הכתב בהקשר זה אינה דרישה 'מהותית', אלא דרישה 'ראייתית., שתכליתה לוודא שלא תעוות אמירת העד ותו לאו.

כל עוד מקובל על בית המשפט, שאמרה שנעשתה על-ידי עד בעל-פה נרשמה על-ידי השומע בנסיבות שאינן מקימות חשש שמא עוותה משמעותה - לפנינו 'אמרה בכתב' של אותו עד. שינוי של ההלכה הפסוקה שהובילה לתוצאה זו מצריך התערבות של המחוקק, שהמדובר בשינוי ענייני ולא בתיקון צורני".

ייאמר מיד, כי ערעור זה אינו מהווה מסגרת מתאימה לבחינתה המחודשת של ההלכה בפרשת טובול , שיצאה מלפני בית-משפט זה בדיון נוסף. אכן, אילו נוכחתי שהרשעת המערער 1 תלויה בהכרעת קבילותה כראיה נגדו של האימרה נ/50, לא הייתי רואה מנוס מכך. אך, כפי שכבר הוטעם, לא אלה הם פני הדברים. ובנסיבות אלו די לי לבחון את עמדת חברי מנקודת מבטה של הילכת טובול .

אני סבור, כי עמדת חברי אינה מתגדרת אך ביישומה של הילכת טובול , אלא מרחיבה אותה; ולהרחבה זו, על כל פנים, אינני נכון להסכים. יצוין כי עוד בטרם הגיעה פרשת טובול לשלב הדיון הנוסף, נשללה התפיסה, שבראשית הדרך היו מי שדגלו בה, כי "אמרה בכתב שנתן עד", כמשמעה בסעיף 10א לפקודת הראיות, אינה אלא אמרה שהעד כתבה בעצם ידו (ראה הסקירה מפי הנשיא שמגר בפרשת טובול , בעמ' 346). על רקע זה נתגבשה ההכרה, כי סעיף 10א מבטא חריג לאיסור על עדות שמיעה. שכן, עדות הבאה לא מפי העד, אלא מפי מי ששמע ורשם אותה, ולוא גם שקד לרשום אותה כלשונה, עדות מכלי שני היא. דרישת הכתב נועדה להבטיח את נאמנות דברי העד, המובאים כראיה לא מפי העד עצמו אלא מפי מי אשר שמע את דבריו ורשם אותם. בפרשת טובול הורחב גדרו של ההיתר. בפרשה זו נקבע, כי גם אם אימרת העד לא נרשמה על-ידי השומע מפי העד כלשונה ובשעת מסירתה, אלא רק תוכנה נרשם, על סמך זיכרונו של השומע ובמועד סמוך לאחר שמיעתה, אין קבילותה של האמרה נגרעת; והעובדה שהאמרה לא נרשמה במעמד מסירתה, ולא הוצגה כציטוט מילולי מדויק של דברי העד, די לה שתובא בחשבון לעניין משקלה הראייתי. אין צריך לומר, כי הכשרתה כראיה של פרפרזה מדברי העד גורעת מן הערובה, שדרישת הכתב נועדה לספקה, היינו, שאימרת העד שומרה כמות שהיא (ראה דעת המיעוט של השופט ש' לוין, בפרשת טובול , בעמ' 358). חברי, השופט קדמי, מציע להכשיר את קבילותה של אימרה, שנרשמה על יסוד זיכרונו של השומע, גם אם לא נרשמה על-ידי השומע עצמו, אלא נרשמה מפי השומע על-ידי אחר. אם תתקבל גישתו, נימצא מוסיפים חוליה נוספת לשרשרת השומעים שמפיהם עשויה אימרת העד להתקבל. משמע, כי מקום בו תידרש עדות על נאמנות הרישום, עתידה זו לבוא מכלי שלישי. אמנם, הוכחת מתן האימרה תחייב גם השמעת עדותו של מי אשר שמע אותה (על כך גם השופט קדמי כנראה אינו חולק). אך חוששני כי ריבוי חוליות בשרשרת התיעוד של האימרה עתיד להרבות דאגה. דרך העולם היא, כי דברים המועברים מפה לאוזן עלולים להשתבש. ואני תוהה: היכן הגבול, וכלום הכלי השלישי הוא, בהכרח, החוליה האחרונה בשרשרת? ער אני, כמובן, למגמה הנקוטה בידינו למעט ככל האפשר במבחני קבילותן של ראיות ולהשליך יהבנו, רובו ועיקרו, על מבחני המשקל. ואף שככלל מגמה זו מקובלת גם עליי, בהיותה דין רצוי, הייתי מבקש להיזהר שלא להפריז בה. אף בהנחה שדרישת הכתב הקבועה בסעיף 10א, כלשון חברי, אינה מהותית אלא "ראייתית", מן הראוי לזכור שהסעיף אינו מכיר בקבילות אימרת חוץ של עד אלא אם ניתנה על-ידי העד בכתב (כדכתיב "אמרה בכתב שנתן עד"). בהילכת טובול הורחב גדרו של ההיתר. ומגדר זו אין, לדעתי, לחרוג.

7. אני מסכים לדעת חברי, השופט קדמי, כי הרשעתו בדין של המערער 1 הינה מבוססת כדבעי גם על-פי שיטתה של שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי, שלפיה רק אימרות המערער 2 לפני המדובב, שיש עליהן תיעוד בהקלטה או בהסרטה, מהוות אימרת חוץ בכתב של המערער 2. משמע כי שמיטתה של האימרה נ/50 ממסכת הראיות הקבילות נגד המערער 1 אינה מחלצת אותו מן ההרשעה. רק עניין אחד, בהקשר זה, עודנו טעון השלמה. כפי שכבר הוסבר בחוות-דעתו של חברי הנכבד, הרי שבשיחותיו עם המדובב, ומתוך חשש כי דבריו מואזנים, נמנע המערער 2 מאמירות מפורשות שיש בהן כדי לזהות את עצמו ואת המערער 1 כמעורבים ברציחתו של המנוח. במקום זאת השתמש במילות צופן ובכינויי צופן, שמשמעותם הייתה מוסכמת בינו לבין המדובב ומובנת גם לאחרון. גם בדבריו באמרות המוקלטות והמוסרטות השתמש המערער 2 בלשון הסתרים המוסכמת. כדי להבין את תוכן האמרות ולהעלות מהן את המסקנות המתחייבות, עלינו לגלות ולדעת את פשרן של מילות הצופן.

באימרתו נ/50 פירש המדובב את מילות הצופן העיקריות. להלן מקצת מובאות:

"... ובשיחה שלנו השתמשנו הוא כ'עבד' וכ'ספינה' הכוונה לקודים בינינו, ולאבא (המערער 1 - א' מ') 'מחמוד' ו'הצי', ו'חסן' זה הנרצח ... תיאר את הרכב של הנרצח כשהוא קורא לרכב 'הסירה'... אני רוצה להוסיף כי ברצח השתתפו רק הוא ואבא שלו. באומרו 'הספינה' זה דורון, הוא, ו'הצי' זה אבא שלו... הוא סיפר שבתקופת השירות הצבאי הוא החביא 'תפוז' כשהוא מתכוון לרימון יד...".

האימרה נ/50 - בתורת שכזאת - אינה ראיה קבילה. אך מה שמסר בחקירה חזר המדובב והסביר בפרוטרוט בעדותו במשפט. ועדותו של המדובב, לעניין משמעות כינויי ושמות הצופן, הינה ראיה כשרה וקבילה למהדרין, לא רק נגד המערער 2 אלא גם נגד המערער 1. טעם הדבר הוא, שהמפתח להבנת הצופן אינו נחלתו הבלעדית של המערער 2, אלא נחלתם המשותפת של המערער 2 ושל המדובב. אמנם, מי שטבע את רוב מילות הצופן ובחר להשתמש בהן ולא באחרות, היה המערער 2. אך משהסביר למדובב את משמעותן, על-מנת שתשמשנה כשפת סתרים משותפת ביניהם, רכש המדובב ידיעה אישית על אודות משמעותן, ועדותו בבית המשפט, המבוססת על ידיעתו האמורה, מהווה ראיה מכלי ראשון לפיענוח שפת הסתרים שבה השתמש המערער 2 באימרותיו. משנמצא כי אימרותיו המוקלטות והמוסרטות של המערער 2 מהוות ראיה קבילה נגד המערער 1, יש לקוראן בעזרת המפתח שסיפק המדובב בעדותו להבנת מילות הצופן שבהן השתמש המערער 2.

בעדות המדובב יש כדי לציידנו בכלים הלשוניים הדרושים לפיענוח מילות הצופן וכינויי הצופן שאימרות המערער 2 מלאות וגדושות בהם. לא למותר לציין, כי גם המדובב - כעולה מעדותו - בדה מילות צופן אחדות; וכדבריו, היו גם מילים וכן דרכי התבטאות לא-מילוליות שהשניים סיגלו לעצמם במהלך הדו-שיח החשאי שניהלו ביניהם, ושאף הן באו לידי ביטוי בדבריו המוקלטים ובתנועותיו המוסרטות של המערער 2. להלן קטעים אחדים מתוך עדות המדובב, שיש בהם כדי להמחיש כל זאת:

"דורון אמר לי שאבא שלו השתתף ברצח. כשהוא דיבר איתי על פרטי הרצח הוא אמר לי 'הצי', שזו היתה מילת הקוד של אבא שלו. הוא קשור עם אביו בתיק הזה, דורון קרא לעצמו 'ספינה' ולאבא שלו קרא 'צי' והצביע עם האצבע לאחור לכיוון אבו-כביר, שם הוא עצור. - - -

הוא קשור עם אביו בתיק. הוא אמר כל הזמן 'אני והצי', כשהוא מתכוון ל'צי'

לאביו. כמו שאמר - אם הצי יידע שאני סיפרתי לך הוא יהרוג אותי. וזה מדובר על שני דברים - התוודות ברצח וגניבת ספר התנ"ך. הוא אמר לי ששניים יודעים על סיפור הרצח, ואני השלישי. - - -

דורון הוא זה שהתחיל עם הדימויים מהים.

ספינה - הוא צי - אביו סירה - הרכב של הנרצח אוניה - משטרה וחקירה אני - דבור, שצריך למשוך. את הספינה והצי לחוף מבטחים, כלומר, להוציא את דורון ואביו מהכלא.

חסן - זה המנוח.

מחמוד - אבא של דורון עבד - דורון היו הרבה כינויים כפולים. - - -

על עצמו היה מסמן לעבר עצמו ואומר את המילה 'עבד' בקול רם. על אביו היה מצביע באגודל לאחור, כשלא רצה להגיד 'צי'.

על המנוח הוא היה מסמן בהעברת כף יד על הצוואר, והיה אומר את המילה 'חסן'.

'תפוז' - רימון יד.

'מלפפונים וקישואים' - נשק.

'חומרי בנין' - יהלומים. אמרתי לו שהייתי עצור ומאשימים אותי בשוד על מלטשה, המצאתי את זה כחומרי בנין, שלא יחשוב שאני מדבר על התיק שלי חופשי.

'מדורה' - או לשים מטען חבלה שיתפוצץ, או לשרוף אוטו של אחד מבני המשפחה.

כהסוואה לשמות היינו משתמשים באותיות. כשהיינו מדברים על צד א' הייתי מסמן עליו. השתמשנו באותיות א-ב, אבל לא לפירוש קבוע אלא על פי הצרכים".

מעניין לציין, כי בעדותו של המערער 1 מצוי הסבר אפשרי לשימוש השגור שעשה בנו (המערער 2) במושגים ימיים (צי, ספינה, סירה, אנייה). לשאלת התובעת, "מאיפה הדימויים לנושא הים?", משיב המערער 1:

"יש לנו ספידבורד (צ"ל: 'ספידבוט') במגרש. היתה לי יכטה והייתי שותף באוניה של יבוא מלט, בזמנו. - - - אני איש מעגן מיכאל וחייתי על הים". הסבר זה הוא למעלה מן הדרוש, שכן גם בלעדיו די היה בעדותו של המדובב כדי שלאימרותיו הקבילות של המערער 2 תוקנה משמעות ראייתית.

8. על יסוד הדברים הללו, ומשהסכמתי לכל יתר קביעותיו והנמקותיו של חברי, השופט קדמי' הנני מצטרף להכרעתו בדבר דחיית הערעור.

השופטת ט' שטרסברג-כהן

מהטעמים שפורטו על-ידי חברי, השופט מצא, מצרפת אני דעתי לדעתם של שני חבריי, שלפיה ההרשעה של שני המערערים בדין יסודה.

אשר-על-כן הוחלט לדחות את הערעור.

ניתן היום, כ"ח בשבט תשנ"ו (18.2.96).