|
1. על העותר הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו - בנוסחו המתוקן - עבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתמצית, אדם בשם סעד קהמוז (להלן- "סעד"), שהוא תושב כפר ע'ג'ר שבצפון מדינת ישראל וחלקו במדינת לבנון, נהג לקבל מסוחרי סמים לבנונים בגבול ע'ג'ר לבנון כמויות גדולות של סם מסוכן מסוג חשיש באמצעות בנו יוסף (להלן - "יוסף") ואחיו אחמד (להלן - "אחמד") ולייבא את הסם לישראל. יוסף ואחמד היו מעבירים את התיקים שבהם היה הסם במישרין ללקוחות ישראלים או שהיו מניחים את התיקים בנקודות מישלש.
בחודש ספטמבר 2001 או סמוך לכך צירף סעד אליו אדם בשם צ'רלי פרץ (להלן- "צ'רלי") כדי שיקבל את תיקי הסם בנקודות המישלש ויסייע בפעילויות נוספות.
צ'רלי מצדו צירף אליו את העותר כדי שיקבל את תיקי הסם בנקודות המישלש, ויעבירם במשאית של חברה שבה הועסק ללקוחות.
2. ביום 25.4.03 חתם שר הביטחון, שאול מופז, על תעודה בדבר ראיות חסויות לצורך המשפט הנדון (להלן- "התעודה"), מכוח סמכותו לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן-"פקודת הראיות"). בתעודה הביע את דעתו כי מסירת ראיות בנושאים המפורטים להלן עלולה לפגוע בביטחון המדינה:
"7. מקורות מידע של כוחות הביטחון וקהיליית המודיעין וכל פרט, לרבות תוכן מידע שיש בו כדי לחושפם.
8. שיטות ודרכי פעולה, נהלי והנחיות עבודה, יכולות ואמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של כוחות הביטחון וקהיליית המודיעין, באיסוף מידע בחקירה ותוכן במידע שיש בו כדי לחושפם, למעט התייחסות לטעמי פסול באם יטענו בפני בית המשפט לגבי חקירת הנאשם.
9. תפקידים, משימות וכינויים של יחידות קהיליית המודיעין וכל פרט היכול לחושפם. שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לחשוף את זהותם של אנשי קהיליית המודיעין".
3. העותר עתר לבית משפט זה, לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, בבקשה לגלות את הראיות שמסירתן וקבלתן במשפט נמנעה מחמת התעודה. לטענתו, יש "חשיבות עליונה" למסירת כל החומר החסוי בקשר לחקירת עדי התביעה אחמד, יוסף וסאמר חליל, לידי ההגנה, שכן כתב האישום מבוסס רק על עדויותיהם. אחרי ששמעתי את טענותיהם של באי כוח בעלי הדין הובא לעיוני, לפי הוראות סעיף 46(א) סיפא לפקודת הראיות, חומר הראיות החסוי שבו מדובר, במעמד באת כוח המדינה ונציגים של שירות הביטחון הכללי, שהוסיפו הסברים, ובהיעדרם של העותר ובא כוחו.
4. לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות:
| |
|
"44(א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה- אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".
המצפן שעל פיו עלינו ללכת בבואנו לפרש את סעיף 44(א) לפקודת הראיות ובבואנו ליישם את מצוותו על הראיות שגילוין נמנע נקבע בהלכות של בית משפט זה. כך נאמר כי:
"שני אינטרסים אלה - של משפט הוגן ושל ביטחון המדינה - נלחמים על הבכורה, ויש להכריע ביניהם. אין זו רק התנגשות בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבור.
זו גם התנגשות בין שני אינטרסים שלציבור ענין בהם.
- 'עשיית צדק' בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על כן, אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה.
- המבחן, הקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הראיות, מחייב בדיקה אינדיווידואלית וספציפית. הוא מחייב בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה שישי" (דברי הנשיא א' ברק בב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(738 - 737 ,729 (3).
עוד נאמר כי:
"במאבק אינטרסים זה שבין הצורך לשמור על חסיונה של ראיה לבין הצורך לעשות צדק לנאשם, אמור להכריע בית-המשפט. זאת יעשה בית-המשפט, לאחר שיבדוק בדקדקנות עד כמה יש בו בחיסיון כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם, הגנה שכל נאשם זכאי וראוי לה. לא הרי פגיעה שולית וזניחה בהגנה כהרי פגיעה רבה וגדולה בה. בית המשפט אמור לעשות 'מאזן פגיעות', בהטילו על כפות המאזניים, מזה ומזה, את האינטרסים הנוגדים, ולסופה של שקלא וטריא - בינו לבין עצמו - יקבע ויכריע מי יגבר על מי. כיצד יעשה זאת בית-המשפט?
הכלל שנתקבל הוא זה, שאם ראיה פלונית 'חיונית' היא להגנתו של נאשם, כי אז לא יקיים בית-המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה" (דברי השופט מ' חשין בע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(433 (1, בעמ' 445; ראו גם: בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(176 (5; ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא, פ"ד נו(786 (1; ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(374 (4; בש"פ 7707/99 קופרמן ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7403/00 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד נה(823 (2; בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(163 (3); בש"פ 4796/02 ח'אטר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ).
| |
|
5. משבאתי לבחון את החומר החסוי שהעותר עתר לגלותו אחזתי מצפן זה בידי.
זאת ועוד, גישתי היתה שיש לבחון את החומר החסוי "בעיניו של סניגור" המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או יחד עם ראיות אחרות - כדי לסייע לנאשם. שאלתי את עצמי האם היתה הצדקה להטלת החסיון; אם חומר הראיות, שעליו הוטל החסיון, רלוונטי להגנתו של העותר; ואם הוא רלוונטי, האם יש בו כדי לסייע לו בהגנתו, שאז דורשת מידת הצדק את גילויו.
6. אקדים תשובתי בענין ההצדקה להטלת החסיון. אכן, כמו בפרשה שנידונה בב"ש 838/84 הנ"ל ובבש"פ 9086/01 הנ"ל, לא באה הטלת החסיון בפרשתנו משום תוכנו של המידע שבידי שירות הביטחון הכללי דווקא, אלא בעיקר משום שגילויו של המידע כשלעצמו יאפשר לגלות את האמצעים שנקט שירות הביטחון הכללי לשם השגתו. גילוי אמצעים אלה פוגע בביטחון המדינה. יש לזכור, כי תפקידו של שירות הביטחון הכללי אינו מסתיים במשפטו של העותר, אלא עליו להמשיך ולמלא את תפקידיו גם בעתיד. שקלתי, אפוא, את נושאי החסיון שבתעודה ולאורם בחנתי את הראיות החסויות, והגעתי למסקנה שהיתה הצדקה להטלת החסיון. הוספתי ובחנתי בעיון ובאופן פרטני את המסמכים הרבים שבחומר החסוי, על פי ההנחיות שהנחיתי את עצמי, כאמור לעיל, ומצאתי כי רובו של החומר שבו עיינתי אינו רלוונטי להגנתו של העותר; וככל שהוא רלוונטי, אין בו כדי לסייע לו בהגנתו. כף אי הגילוי מכריעה, אפוא, את כף הגילוי.
7. סוף דבר, העתירה נדחית.
ניתנה היום, ט"ו בתמוז תשס"ג (15.7.03).
| |