2. לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על שתי ההחלטות מיום 7.11.91. המבקשות, שהסכימו לדיון בבקשה כאילו היתה ערעור שהוגש לאחר נטילת רשות, העלו בבקשתן שתי עתירות חלופיות: להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון בשאלון שהציגו למשיב, בו תיבחן - ביחס לכל שאלה ושאלה - זכות המשיב לחיסיון מפני הפללה עצמית. ולחלופין - לפטור אותן מן החובה להשיב לשאלון של המשיב, מעבר למה שכבר השיבו לפני מתן ההחלטה הנוספת.

בא-כוח המשיב, שהתנגד לבקשה מכול וכול, התנגד גם לכך שנדון בבקשה כבערעור. לדבריו, שגה בית המשפט המחוזי בפסלו חלק מן השאלות שנכללו בשאלון שהציג למבקשות. כיון שלא הגיש בקשה למתן רשות ערעור מצדו, תלויים סיכוייו להשיג על חלק זה של ההחלטה בזכותו להגיש ערעור-שכנגד, אם נמצא ממש בטענות המבקשות; וזכות זו יוכל למצות רק אם נסתפק בהיענות לבקשה, בלא לפסוק בערעור גופו.

בדקתי ומצאתי, שלכאורה אין טעם היכול להצדיק התערבותנו בשיקול-דעתו של השופט המלומד, שלא לחייב את המבקשות להשיב על כל השאלות שנכללו בשאלונו של המשיב. בנסיבות אלו יש בידינו לדון בבקשה כבערעור, בלא שייגרם על-ידי כך עוול למשיב. דעתי היא, שערעור המבקשות על ההחלטה הפוטרת את המשיב מלהשיב על השאלון שהוצג לו, בדין יסודו. ממילא איננו צריכים להידרש לעתירתן החלופית, כנגד חיובן להשיב על שאלות נוספות אחדות, שכשלעצמה איננה מגלה עילה אף למתן רשות ערעור.

3. החלטת בית המשפט המחוזי, לפטור את המשיב מן החובה להשיב לשאלון, התבססה על זכות השתיקה הנתונה לו כחשוד בחקירת המשטרה. השופט המלומד הטעים, כי יש מקום להבחין בין סירוב מוצדק להשיב לשאלון, שיסודו בזכות השתיקה, לבין הסירוב להשיב לשאלות מסוימות בשאלון, שיסודו בחיסיון מפני הפללה עצמית. במקרה הנדון יש, לדעתו, להכיר בצדקת סירובו של המשיב להשיב לשאלון כולו - על יסוד זכות השתיקה. טעמו של דבר הוא, שחקירת המשטרה, בה מוחשד המשיב, נפתחה עקב תלונה שהגישו כנגדו המבקשות, ונושא החקירה זהה לנושא התובענה. בנסיבות אלו, די בחשש שתשובות המשיב לשאלון תפגענה בזכות השתיקה שלו בחקירת המשטרה, כדי להצדיק את שחרורו מן החובה להשיב לשאלון כולו. זכות השתיקה העומדת למשיב בחקירת המשטרה היא מוחלטת, וחלה גם על שאלות שהתשובה עליהן איננה עלולה להפלילו; ואותה אמת-מידה יש לנקוט גם לעניין שחרורו מן החובה להשיב לשאלון. השופט הסביר, כי החלטתו הקודמת, לדחות את בקשת המשיב לעיכוב ההליכים, איננה מונעת היענות לבקשתו לפטרו מן החובה להשיב לשאלון, שכן בין הסעדים שנתבקשו יש הבדל מהותי.

4. הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית מוקנית בדין לכל אדם. בהתייחס להליכי חקירה מוסדרת הזכות בסעיף 2)2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), לפיו על הנחקר להשיב נכונה על כל השאלות שהוא נשאל בחקירה "חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית". בהתייחס להליכי-משפט מוסדרת הזכות לחיסיון בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על-פי האמור בסעיף 47(א), "אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה". ובכפוף למיגבלתו של סעיף 47(ג), לפיו "נאשם שבחenter) במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט", חלה הזכות במסגרתם של הליכים פליליים ואזרחיים כאחד.

זכות השתיקה הינה הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה"מוחלטת" - שלא לפצות פה ולא לומר דבר - הוענקה זכות השתיקה על-ידי המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו (סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982). החיסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה, מקנה אך זכות שתיקה "יחסית", דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. אך כשהמדובר בחשוד בביצוע עבירה, הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חיסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת (ראה: ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(59 (3, בעמ' 69; ומאמרו של א' הרנון, "על זכות השתיקה", משפטים א' 95).

5. האם זכות השתיקה הנתונה למי שהוא חשוד, או נאשם, עשויה לעמוד לו גם שלא בגדר החקירה, בה הוא מוחשד, או שלא במסגרת ההליך הפלילי שבגדרו הוא מואשם? בהחלטתו מיום 6.5.91 - בה קבע, שבקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה האזרחית היא, לכאורה, מוצדקת - השיב השופט המלומד בחיוב לשאלה האמורה. כשלעצמי, הנני נוטה לדעה, שזכות השתיקה של נאשם מוגבלת למשפט בו הוא מואשם, והוא הדין בזכות השתיקה של חשוד, שאף היא מוגבלת לחקירה בה הוא מוחשד. מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסוים, ומחוץ למסגרת החקירה המשטרתית המסוימת, דין הנאשם והחשוד כדין כל אדם. עומדת להם הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אך אין עומדת להם זכות השתיקה.

אך בשאלה רחבה זו איננו נדרשים לפסוק. הלוא בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה נדחתה, וההחלטה לעניין זה איננה נושא לערעור. אלא שהחלטת השופט, לפטור את המשיב מן החובה להשיב לשאלון, התבססה על הכרתו העקרונית בזכות השתיקה שלו, גם במסגרת הדיון בתובענה, אף שבירור התובענה לא עוכב. הכרעתנו נדרשת איפוא רק בשאלה, אם - משהחליט השופט לדחות את בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה - רשאי היה לפטרו מן החובה להשיב לשאלון שהוצג לו. התשובה לשאלה זו היא, לדעתי, בשלילה.

6. משדחה השופט את בקשת המשיב לעיכוב הליכי התובענה, שוב לא היה רשאי להעניק לו חיסיון מוחלט מפני מימוש זכותן של המבקשות להציג לו שאלון. בעשותו כן, מנע השופט מן המבקשות שימוש בהליך, שעל-פי תקנות סדר הדין האזרחי זכאיות הן - כל עוד נוהגות הן בתום לב - להשתמש בו. כנגד זכותו של המשיב, שלא לספק במסגרת בירור התובענה חומר ראיה העלול להפלילו, ניצבת זכות המבקשות לנהל את הליכי תובענתן בדרך המקובלת ותוך היזקקות לכל הכלים הדיוניים העומדים לרשותן. כללי הדיון מתווים את שביל הזהב בין אינטרסים נוגדים אלה. על-פיהם יכול המשיב ליהנות אך מן הזכות היחסית של חיסיון מפני הפללה עצמית, לפי סעיף 47(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] אך לא מ"זכות שתיקה". על החיסיון יכול המשיב להסתמך - במסגרת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - כטעם לסירובו להשיב על שאלות, שהתשובה עליהן עלולה להפלילו (ראה: ע"א 200/63 צוף ואח' נ' אושפיז, פ"ד יז 2400, בעמ' 2411-2408), אך אין הוא יכול להישמע בטענה, שיש לפטרו מלהשיב גם על שאלות שאינן מעוררות חשש להפללתו.