החובה המוטלת על הבנק ליידע לקוח הלווה כסף לתשלום לקבלן על ניגוד אינטרסים של הבנק שהקבלן הוא לקוחו

לתקציר - מאגר סביר

ע"א 5893/91

טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ

נגד

1. נתן צבאח
2. שולה צבאח
3. משה פריד
4. אלה פריד
5. צבי לידר
6. אסתר לידר
7. חיים אייזנברג
8. חיה אייזנברג
9. מנחם מנציק
10. שרה מנציק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[11.4.94]



לפני הנשיא מ' שמגר, השופטים ת' אור, א' מצא


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.11.91, בת.א. 46/91, שניתן על ידי כבוד השופטת ד. דורנר


עו"ד יוסף בביוף - בשם המערער
עו"ד אבירם מזרה - בשם המשיבים

פ ס ק - ד י ן


הנשיא מ' שמגר

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הצהיר כי הסכמי המשכנתאות בין הבנק המערער למשיבים בטלים, וכי לא חלה על המשיבים כל חובת תשלום בגינם. כן קבע, כי המערער חייב בהשבת הסכומים ששולמו לו בגין הלוואות אלה, למשיבים. בד בבד קבע בית המשפט כי המשיבים יעבירו את זכויותיהם בדירות שלמטרת רכישתן ניטלו ההלוואות - לידי המערער.

2. אלה העובדות הצריכות לענייננו:

המשיבים, חמישה זוגות נשואים בעלי תעודת זכאות לקבלת הלוואה מכספי ממשלה לצרכי שיכון, רכשו דירות בבניה מחברת כוכב השומרון בע"מ (להלן: "כוכב השומרון"), אשר עסקה בבניתה של העיר עמנואל. הרכישות נעשו בין התאריכים 8.11.84 ו-5.3.85. הבניה נעשתה על אדמות שהועמדו לרשות כוכב השומרון על ידי המינהל האזרחי במימון מוסדות בנקאיים, ובכללם הבנק המערער.

תהליך הרכישה היה כדלקמן: המשיבים התקשרו בחוזים עם כוכב השומרון, אשר היתה החברה הבונה. לצורך מימון הרכישה החליטו להשתמש בהלוואה שניתנה להם מכספי הממשלה, לנוכח כדאיותה של הלוואה זו.

התקופה המדוברת היתה תקופה של אינפלציה דוהרת, ושער השקל פוחת ביחס לדולר לעיתים קרובות. נסיבות מתן ההלוואה לא נתבררו עד תום, אולם מעיון בחומר הראיות עולה כי לשם קבלת ההלוואה חתמו המשיבים, במעמד החתימה על הסכמי הרכישה במשרדי כוכב השומרון, על הסכמי ההלוואה שהופקדו בידי פקידי החברה לצורך כך על ידי הבנק, וזאת לאחר שהקונים מסרו לפקידי כוכב השומרון את המסמכים המזכים אותם בקבלת תעודות זכאות, שבהשגתן טיפלה כוכב השומרון.

בסופו של דבר, לא קיבלו המשיבים את הדירות שרכשו, שכן עסקיה של חברת כוכב השומרון התמוטטו, והיא לא היתה מסוגלת לעמוד בכל התחייבויותיה.

עוד יש לציין, כי בחודש אפריל 1983 - דהיינו שנה ושבעה חודשים לפני החתימה על ההסכמים עם המשיבים - שילמה חברת כוכב שומרון סכום של 5,300,000 דולר, אותו לוותה לצורך העניין מן המערער (חלק מהסכום ניטל באופן ישיר מאת המערער וחלק ניטל בערבותו), לארבעה מבעלי מניותיה שפרשו מן החברה, בתמורה להחזרת מניותיהם ולקבלת התחייבות מצידם שלא להתחרות בחברה.

המערער, אשר בשל מתן הלוואה זו היה נושה מובטח של כוכב שומרון, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 21.5.85, בקשה למינוי כונס נכסים לחברה, בקשה אשר לה נענה בית המשפט עוד באותו חודש.

בהמשך הוחל בהליכי פירוק של כוכב השומרון. במסגרתם הגיעו הצדדים להסדר, שאושר על ידי בית המשפט ביום 14.4.88, לפיו הוקמה חברה חדשה שקיבלה על עצמה את התחייבויותיה של כוכב השומרון. במסגרת הסדר זה ויתרו הנושים המובטחים, ובכללם המערער, על בטחונות שניתנו להם בגין ההלוואות. כמו כן בוטלה עסקת מכירת המניות והבטחת אי התחרות של ארבעת בעלי המניות. הכסף שקיבלו בעלי המניות עבור עסקה זו הוחזר לכוכב השומרון, ולרוכשי הדירות הובטח כי יקבלו את דירותיהם תמורת תשלום יתרת המחיר עבור הדירות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המשיבים בענייננו הינם חלק מהתובעים בבית המשפט המחוזי, אשר לא השתתפו באסיפות הנושים שנערכו לקראת ההסדר. לטענתם ההסדר לא היה כדאי, שכן יתרות המחיר שנותרו חייבים (דהיינו ההפרש בין ההלוואה שקיבלו למחיר הדירה בזמן חתימת ההסכם) תפחו עקב הפרשי ההצמדה והריבית והצטברו לסכומים העולים במידה רבה על הערך הדולרי העדכני של הדירות שנרכשו.

3. בתביעה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי, הם ביקשו את ביטולם של הסכמי ההלוואות ואת השבת הכספים ששולמו עד לאותה עת לבנק בגין החזרי הלוואות אלו. בבית המשפט ביססו המשיבים את תביעתם על ארבעה טעמים עיקריים:

"(1) הבנק הסכים להלוות לכוכב השומרון סכום כסף גדול (5,300,000 דולר) שלא לצורכי בניה ובניגוד לתנאי רשיונו ובכך תרם להתמוטטותה, שכן פרעון ההלוואה מנע מכוכב השומרון לקיים את התחייבויותיה לרוכשי הדירות; (2) הבנק לא העביר את כספי ההלוואה (שהעניק למשיבים - מ.ש.) לכוכב השומרון, אלא - ביודעו על קשיי החברה - כיסה בכספים אלה חוב שהיא היתה חייבת לבנק; (3) הבנק לא מילא אחר הוראת בנק ישראל, המתירה מתן הלוואה למימון בניה רק לאחר גמר החפירה על ידי המוכר ורק לאחר שהבנק וידא כי הקונה קיבל בטחונות מתאימים על פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (להלן חוק המכר (דירות)); (4) הבנק לא גילה לתובעים, בטרם עריכת הסכמי ההלוואה, על עסקיה הרעועים של כוכב השומרון ועל העובדה כי היא צפויה לפירוק".

לצורך ביסוסן העובדתי של טענות אלו הסתמך בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, על ת.א. (ירושלים) 68,69/86, כוכב שומרון בע"מ (בכינוס ובפירוק) נ. ארנרייך (טרם פורסם), בו נקבע כי:

"עיסקן של החברות (כוכב שומרון) התנהל תוך כוונה לרמות את נושיהן, כי המנכ"ל פנחס ארנרייך היה שותף ראשי ועיקרי בניהול עסקי החברות וכי השתמש שלא כהוגן בכספים ובנכסים רכוש החברות. בית-המשפט חייב את ארנרייך להחזיר לכוכב השומרון (בפירוק) 633,309 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק".

לעניין פרשת מימון עיסקת אי התחרות מצד המנהלים שמע בית המשפט קמא ראיות.

4. בהתייחס לטענתם הראשונה של המשיבים קבע בית המשפט המחוזי, כי כוכב השומרון הונתה את המערער והסתירה מפניו את מטרת ההלוואה (בסך של 5,300,000 דולר). על פי הצהרתה בפניו היתה מטרת ההלוואה מימון בניה במקרקעין, והיא אף התחייבה שההלוואה תשמש אך ורק למטרה זו. בהסתמך על ת"א 68,69/86 הנ"ל נקבע, כי הכספים שנועדו לממן את הקמת הדירות וסלילת הכבישים שולמו כפיצויים למנהלים שפרשו. לכך נוספו מעשי תרמית, אי סדר ורשלנות, אשר תרמו גם הם למצבה הרעוע של החברה והביאו בסופו של דבר להתמוטטותה.

בהתייחס לטענתם השניה של המשיבים אמר בית המשפט, כי לא נוצרה תשתית ראייתית להוכיח כי כספי ההלואה לא הגיעו לכוכב השומרון, וכן כי "עצם ההסדר שעל פיו ניתנו סכומי ההלוואה על חשבון מחירי הדירות מוכיח, כי הכספים הועברו לכוכב השומרון וכי חשבונות התובעים זוכו".

לעניין טענתם השלישית של המשיבים, בדבר החריגה מההוראות המוכתבות על ידי בנק ישראל, נקבע, כי ההוראה הרלוונטית מבין ההוראות אשר קבע המפקח על הבנקים לעניין ההגבלות השונות החלות על בנקים במתן הלוואה למשכנתא - הדורשת מהבנק לתת הלוואה רק לאחר גמר החפירה בבנין ולאחר שווידא כי הלקוח קיבל מהמוכר בטחונות לפי חוק המכר (דירות) - אינה חלה במקרה זה, שכן ההוראות קבעו במפורש כי ההוראה הנ"ל לא תחול על -

"הלוואות במסגרת האשראי המוכוון, שינתנו לזוגות צעירים, למפוני משכנות עוני, להטבת תנאי דיור ולהקלת הצפיפות, לחוסכים במסגרת מפעל החסכון לבניין, לוותיקים באיזורי פיתוח, למשתכנים במסגרת התוכנית 'בנה ביתך' ולחיילים המשרתים בצבא קבע, ובלבד שמשתכנים אלו יופנו לבנקים למשכנתאות על ידי רשות ממלכתית".

המשיבים - רובם ככולם - באים בגדר הסייגים הנ"ל. זאת ועוד, במקרה שבפנינו חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, אינו חל על עסקאות הרכישה אלא אם כן הוסכם על כך מפורשות, שכן זהו חוק ישראלי, ואילו הדירות שנרכשו הן בשומרון. לכן, גם מסיבה זו לא היה צורך לוודא קבלת בטחונות. אומנם, בחוזה הרכישה הוסכם על מתן ערבות בנקאית על פי בקשת הקונים, אך איש מהמשיבים לא ביקש זאת, שכן הדבר היה כרוך בתשלום נוסף.

בנוסף ציין בית המשפט, כי בנסיבות שנוצרו, כאשר אין מדובר ברכישת דירה מידי קבלן בודד, וכאשר החברה בונה עיר שלמה על קרקע שהועמדה לרשותה על ידי המינהל האזרחי בגיבוי ממשלתי ובפיקוח משרד השיכון, ובבתים שכבר נבנו הספיקו להשתכן מאות משפחות ופעלו מוסדות ציבור רבים - ביצוע חפירה בבית פלוני הוא חסר משמעות, והעיקר הוא שהבניה נמשכת. היקף הפיקוח מביא למסקנה שאין מקום לבדיקה פרטנית נפרדת לכל דירה ודירה.

5. בהתייחס לטענתם הרביעית של המשיבים, כי על הבנק היה לגלות להם את מצבה הרעוע של כוכב השומרון אמר בית המשפט כי "שיקולים שבמדיניות משפטית, המעוגנים במעמדו של הבנק בחיי המסחר תומכים בהרחבת חובת הזהירות, והטלתה כלפי כל אלה שהבנק יכול לצפות שייפגעו מרשלנותו".

כמו כן התייחס בית המשפט לטענת המערער, כי:

"הסירוב להתקשר בהסכם הלוואה לצורך רכישת הדירה או גילוי מצב עסקיה של כוכב השומרון, שהיתה אף היא לקוחתו, היו פוגעים בעקרון הסודיות הבנקאית ומאיצים את התמוטטות כוכב השומרון, שלא היתה יכולה להמשיך למכור דירות. (וכי) בנסיבות אלה, כאשר מניעת נזק אפשרי ללקוח אחד עלולה לגרום לנזק ללקוח אחר ואף מחייבת פגיעה בעקרון הסודיות, השיקולים שבמדיניות משפטית שוללים חובת זהירות מושגית כלפי הלקוח האחד".

בהקשר זה אמר בית - המשפט, כי הוא אינו מקבל את הפתרון המוצע, השולל באופן גורף קיומה של חובת זהירות מושגית במקרה של התנגשות אינטרסים בין הלקוחות לבנק, וכי "מדיניות משפטית ראויה חייבת לאזן בין האינטרסים של הלקוחות ולהתחשב במידת הפגיעה הצפויה ללקוח אחד לעומת מידתה ללקוח השני". לדברי בית המשפט, "לא ניתן לקבוע מסמרות מראש ויש לקבוע את מידת האיזון בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות".

לגופו של עניין אמר בית המשפט, כי:

"נראה איפוא שהבנק שקל ומצא, כי במצב בו שרויה כוכב השומרון הנזק שבהאצת הפירוק אינו שקול כנגד הנזק שייגרם לבנק אם לא ינקוט בהליכים משפטיים. מעשה זה, היאה לצורך שמירת האינטרסים של הבנק, יאה לא פחות לצורך שמירת האינטרסים של לקוחותיו, רוכשי הדירות, זכאי משרד השיכון, ששקעו בחובות לבנק במשך שנים ארוכות כדי לרכוש לעצמם קורת גג. הנזק שהיה צפוי להם בנסיבות אלה הוא השארותם ללא קורת גג, והוא עולה על כל נזק אפשרי לכוכב השומרון, ששקעה בחובות עקב הוצאת כספים שלא כדין על ידי מנהליה וניהול רשלני".

בית המשפט ציין כי בהוראות בנק ישראל, נקבעו קריטריונים למתן הלוואה שמטרתן להבטיח את אינטרס הקונה, אף כאשר אינטרס זה מתנגש עם אינטרסים של לקוחות אחרים של הבנק. יש לראות בהן אינדיקציה למדיניות משפטית ראויה, על אף שהן אינן חלות במישרין על המקרה שבפנינו. סיכומו של דבר, עמדת בית המשפט המחוזי היתה, כי הבנק חב חובת זהירות מושגית למשיבים.

6. משנקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית, עבר בית המשפט לדון בקיומה של חובת זהירות קונקרטית, ולעניין זה אמר:

"כבר קודם למועד הגשת הבקשה (לכינוס הנכסים - מ.ש.) ידע הבנק על מצב כוכב השומרון... רואה החשבון זוהר, שהעיד מטעם הבנק, חיווה דעתו על סמך מסמכים שבדק, כי ראוי היה להפסיק את מכירת הדירות שישה עד שבעה חודשים לפני פתיחת ההליכים. הבנק מצידו לא הביא ראיות המצביעות על כך שמידע זה הגיע לאנשיו מאוחר יותר.

בנסיבות אלה - על-פי מאזן ההסתברות - ניתן לקבוע, כי התקופה הרלוונטית, שבה ידע הבנק על קשייה של כוכב השומרון, החלה בנובמבר 1984. מכאן שהבנק נהג בחוסר זהירות כלפי אלה מבין התובעים שעימם נערכו הסכמי הלוואה החל מאותו מועד...".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

משהגיע בית המשפט למסקנה כי המערער חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס למשיבים, התייחס גם לנזק שנגרם להם. המשיבים לא זכו לקבל את הדירות שרכשו. ההסדר שהושג מייקר את הדירות הרבה מעבר לשוויין בשוק החופשי, ובשל כך לא היה כדאי למשיבים להצטרף אליו. לכן:

"הנזק המינימלי שהוכח הוא החזר תשלום עבור דבר שהתובעים (שכאמור, אינם נהנים מן ההסדר) לא קיבלו. תמורת החזר זה מן הראוי שהתובעים יעבירו לבנק את זכויותיהם לפי ההסדר. מכאן שזכאים תובעים אלה לסעד שביקשו, דהיינו השבת הכספים ששילמו לבנק והצהרה כי אין הם חייבים להשלים פרעון החוב, וזאת בתמורה להעברת זכויותיהם בהסדר לבנק".

7. בית המשפט המחוזי ביסס את חובת הגילוי של הבנק, לא רק על דיני הנזיקין, אלא גם על דיני החוזים. גישתו היתה כי על הבנק חלה חובת גילוי מכוחו של סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המחייב צד למשא ומתן לנהוג בתום לב ובהגינות, וחובה זו כוללת גילוי פרטים מהותיים לעסקה. בנסיבות המקרה, לאור העובדה שהבנק היה מודע למצבה הרעוע של כוכב השומרון, עריכת הסכמי ההלוואה מבלי לגלות לתובעים את הידוע על מצבה הכלכלי של החברה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. הסעד בגין הפרת החובה הוא העמדת הנפגע במצב בו היה טרם הכניסה למשא ומתן, ולכן:

"בענייננו החזרת המצב לקדמותו מחייבת את ביטול הפעולות פרי המשא ומתן, דהיינו, כי התשלום ששולם יוחזר, הצהרה כי אין חובה להמשיך לפרוע את החוב, והעברת הזכויות לפי ההסדר לבנק... אוסיף כי לנפגע, שרצונו נפגם בשל אי-גילוי פרט מהותי, קמה גם זכות לבטל את החוזה... ותוצאות הביטול הן זהות לפיצוי הנ"ל".

8. המערער מעלה בערעור זה מספר טענות כנגד פסיקתו של בית המשפט המחוזי, המתרכזות רובן ככולן סביב חובת הגילוי שהוטלה על הבנק.

ראשית, טוען בא כוח המערער נגד הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט. לטענתו, המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת בחודש נובמבר 1984 כי כוכב השומרון נתונה בקשיים כלכליים, וכי היא עומדת שלא לכבד את התחייבויותיה; למערער לא היתה כל סיבה לחשוב, כי על מכירת הדירות להיפסק, וכי המשיבים עשויים להנזק כתוצאה מהמצב אליו נקלעה החברה, שכן ידיעתו הצטמצמה למצב חשבון ההלוואה של כוכב השומרון אצלו בלבד, ולא היתה לו ידיעה מקפת לגבי עסקי החברה כולם.

שנית, המערער מצביע על קשיים מהותיים וישומיים הנובעים מפסיקתו של בית המשפט המחוזי, אשר יכבידו על פעולת הבנקים.

טענתו במישור המהותי היא, כי גם אם לבנק היתה ידיעה כלשהי על מצבה של החברה, לא חלה עליו חובה לגלות מידע זה למשיבים. טענה זו מורכבת משניים:

ראשית, נקודת המוצא של המערער היא, כי לא יעלה על הדעת לדרוש מבנק לבדוק את עסקי כל לקוחותיו כדי שיוכל בעת הצורך למסור מידע על מצבם ללקוחות אחרים.

שנית, לטענתו, גם אם לבנק יש ידיעה פוזיטיבית על מצב עסקיו של לקוח אחד, הרי לא רק שלא חלה עליו חובת גילוי, אלא חל עליו איסור לגלות את מצבו של הלקוח ללקוח אחר שלו, שכן הדבר יהווה הפרת חובת האמון והפרת חובת הסודיות הבנקאית הקיימות במערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח, שעל עסקיו יש לו מידע. הדבר גם עלול להעמיד את הבנק בסכנה של תביעת נזיקין בגין גרם הפרת חוזה בין שני לקוחותיו. זאת ועוד, "אין זה סביר בחיי מסחר תקינים והוגנים להטיל לתוך מערכת שיקוליהם של לווים את העובדה שהצד השני להתקשרותם העסקית שאינה נוגעת כלל לבנק, מנהל את חשבונו באותו בנק ומתוך כך לפתח ציפיה כי בכך הבטיחו שמעמדו איתן".

במישור היישומי טוען המערער, כי יש לבחון את הבעיות המעשיות העלולות להיווצר בעקבות הטלת חובת גילוי על הבנק. לעניין זה מעלה המערער מספר שאלות:

"האם די בכך שלקוח ינהל חשבון כלשהו בהיקף קטן ממכלול עסקיו בכדי שחובה כזו תוטל על הבנק? מאימתי יהיה בנק חייב במסירת מידע? האם מן הרגע שחשבון הלקוח נמצא ביתרת חובה, קטנה ככל שתהיה, חלה החובה על מסירת מידע.

ומה במקרים כמו המקרה הנדון שלקוח מנהל חשבון הלוואה. האם מן ההחזר הראשון בו לא עמד הלקוח חלה על הבנק חובה למסור מידע על מצבו לכל לקוח אחר שעמו הוא מתקשר?

מה אם מדובר בקשיים זמניים של הלקוח שמסירת מידע על קשייו תגרום להתמוטטתו ולפגיעה בכל שאר הלקוחות שכבר התקשרו עמו? והרי ידוע לא פעם בחיי הכלכלה והמסחר וביחסים בין בנקים ללקוחותיהם שמצבים אלו חולפים במרביתם ועסקים הסובלים ממחסור זמני במזומנים מתאוששים ואף משגשגים לאחר זמן.

מהו היקף המידע שצריך להיות בידי בנק בכדי שתחול עליו החובה למסור מידע על קשיי לקוח?".

טענת המערער היא, כי על שאלות אלו יש לענות טרם הטלת חובת הגילוי, והתשובה, צריך שתהיה חד משמעית וברורה, שכן בהיעדרן של אמות מידה ברורות ישותקו עסקי הבנקים שלא ידעו כיצד עליהם לפעול. לגישתו, מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי הבנק צריך לשמש מעין מוסד מפקח על עסקאות הנקשרות במגזר הפרטי במהלך חיי מסחר שגרתיים. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלתה, שכן אין מדובר בעסקה שהבנק יזם, אלא בשני צדדים שהתקשרו בעסקה על דעת עצמם, והפניה אל הבנק נעשתה לצרכי מימון בלבד; החובה לבדוק את טיב העסקה ומעמד הצדדים מוטלת על הצדדים עצמם, ואין בעובדה ששני הצדדים הם גם לקוחות הבנק כדי להוסיף שיקול זה לשיקוליהם, או להבטיח שמעמד הצד האחר איתן. המערער מדגיש בטענותיו, כי את חובת מסירת המידע, שלדעת המשיבים מוטלת על הבנק, אין לשבץ במסגרת אחת הקטגוריות של החובות המושגיות שהוטלו על בנקים בפסיקה הישראלית.

לטענתו, החובה יכולה לכאורה להתפרש ככזו הנובעת מהצגת מצג שווא רשלני "במחדל למסור מידע שבשלו המשיכו הלווים להאמין כי מוכר הדירות מסוגל כלכלית לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות", אולם נעדר כאן יסוד ההסתמכות על הבנק, שהוא לב ליבה של האחריות בגין מצג שווא רשלני. זאת ועוד, לא רק שלא ניתן לטעון בדיעבד שהיתה הסתמכות על הבנק, אלא שאף אם היתה הסתמכות למעשה, הרי שזו אינה לגיטימית, שכן "על הקונה מוטלת חובה ראשונית לבדוק מה וממי הוא קונה. הבנק אינו מחוייב ואינו נוהג למסור ללקוח אחד מידע על מצב עסקיו של לקוח אחר, וגם אם יתנהג כך, על השואל לדעת היטב כי הבנק אינו חברת חקירות או יועץ, וכי כל מידע ממין זה יש לקבל 'בערבון מוגבל'".

9. לחלופין טוען המערער, כי גם אם תוטל על הבנק חובת גילוי ומסירת מידע אודות חשבון הלקוח הנמצא בקשיים כלכליים, הרי שהמועד האפשרי היחיד להטלת חובה שכזו הוא הרגע בו הבנק החל לפעול נגד אותו לקוח בהליכים פורמליים, כגון הגשת תביעה לבית המשפט, וכל זמן שהמערער "לא פותח בהליכים משפטיים כנגד הלקוח וממשיך להעניק לו את שירותיו, אם מתוך שאין לו ידיעה על מצבו ואם משום שיש לו אמון ביכולתו להתאושש, או מכל שיקול מסחרי... אין לדרוש... (ממנו) למסור מידע כלשהו ללקוח שהבנק עצמו לא עושה בו שימוש... מרגע שהמערער עצמו פעל כנגד החברה והפר את חובת הסודיות לטובת האינטרסים שלו או אז ניתן לדרוש... (ממנו) להפר את חובת הסודיות לטובת הלקוחות האחרים שהתקשרו עם החברה".

לעניין הפרת חובת תום הלב המיוחסת למערער טוען הוא, כי גילה את כל הפרטים המהותיים לעסקה שנקשרה בינו לבין המשיבים, ושעניינם ההלוואה גופה, וביניהם תנאי ההלוואה, אחוזי הריבית, מועדי הפרעון וכו'. לטענתו "אין זו דרך ראויה ומקובלת שבנק ימסור מידע ויפקח על עסקאות הנקשרות במהלך חיי מסחר תקינים".

יחד עם זאת, אם תעלה טענה שהבנק חב חובת גילוי, הרי שזו חלה רק מהרגע שהבנק פעל למימוש זכויותיו הוא.

מהלך פסק הדין

10. מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה.

הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה להלן: א. פורת, אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות).

מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות - שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

עיקרו של פסק הדין שבפנינו הוא בבחינת שתיים מן החובות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו השונים - והן חובת הסודיות וחובת הגילוי - והיחס ביניהן. כן ננסה לקבוע את הסטדנדרטים לקביעת רמתן והיקפן של חובות אלה.

הדרך בה ייבחנו הנושאים שלעיל תהיה כדלקמן:

(א) בשלב הראשון ייבדקו מרכיביה של חובת הסודיות המוטלת על הבנק והיקף תחולתה - הן מבחינת טווח הזמן בו היא חלה והן מבחינת סוג והיקף המידע עליו היא משתרעת. כן יצויינו החריגים שנקבעו לחובה זו. בהקשר זה יובאו לצרכי השוואה הערות בעניין המצב המשפטי בארצות הברית ובאנגליה.

(ב) בשלב השני תבחן מהות היחסים בין הבנק ללקוחותיו, וזאת לצורך ביסוסן של חובות אמון, אשר חורגות מהחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

(ג) בשלב השלישי יוצבע על כך כי הפועל היוצא של חובות אמון אלה הוא, שבמקרים מסוימים מוטלת על הבנק חובת גילוי מוגברת - דהיינו חובה החורגת מחובת הגילוי המוטלת על צדדים לחוזה שגרתי. ואולם, היקף החובה ורמתה אינן קבועות, ויכולה להשתנות בהתאם לתפקיד ולפעולות אותם מבצע הבנק.

(ד) בשלב הרביעי ייקבע מבחן על פיו יש לאזן בין החובות הנ"ל במידה שקיימת ביניהן התנגשות. מבחן זה ייקבע לאור חשיבותן היחסית של החובות המוטלות על הבנק ובהתיחס להסדר שהצדדים לחוזה היו חפצים בו מלכתחילה.

מסקנתי היא כי לאור מבחן זה, המערער בתיק שלפנינו פעל שלא כשורה. אשר על כן יש לאשר את תוצאת פסק הדין של הערכאה הראשונה ולדחות את הערעור.

יחסי בנק-לקוח - חובת סודיות

11. על היחסים שבין לקוח לבנק חלה חובת סודיות. חובה זו היא אינהרנטית למערכת היחסים והיא חלק בלתי נפרד מהם. כך פסקנו ברע"א 1917/92 (סקולר נ. ג'רבי - טרם פורסם) כי:

"מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות...בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות, ומבדיל אותה מחובת הסודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו".

מקורה של חובת סודיות זו הוא בדיני הבנקאות האנגליים, אשר נקלטו במשפטנו בשעתו דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922.

החובה התהוותה שם בדרך של חקיקה שיפוטית, דהיינו במסגרת המשפט המקובל (ה-LAW COMMON). כך גם היקפה של החובה, התנאים לתחולתה והחריגים לה הנגזרים מן הכללים שהתהוו במסגרת זו.

פסק הדין העיקרי שהסדיר את חובת הסודיות הבנקאית היה פסק הדין בעניין TOURNIER V. NATIONAL PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND 1924) 1 K.B. 461), אשר גיבש ופירש את חובת הסודיות הכללית של הבנק ביחס ללקוחותיו (להלן: "פרשת TOURNIER").

לעניין זה נאמר בספרו של PAGET כי:

"THE LAW ON THIS SUBJECT WAS LAID DOWN BY THE COURT OF APPEAL, ESPECIALLY BY BANKES LJ, IN TOURNIER V. NATIONAL PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND WHO DESCRIBED IT AS A DIFFICULT AND HITHERTO ONLY PARTIALLY INVESTIGATED BRANCH OF THE LAW. THE JUDGMENT ESTABLISHED THAT THE DUTY IS A LEGAL ONE ARISING OUT OF CONTRACT, NOT MERELY A MORAL ONE. BREACH OF IT, THEREFORE, GIVES A CLAIM FOR DAMAGES, SUBSTANTIAL IF INJURY HAS RESULTED FROM THE BREACH". (J. PAGET, "PAGET'S LAW OF BANKING" (10TH ED. 1989) 254).

כלומר, הגישה שננקטה היתה כי חובת הבנק ביחס ללקוחותיו אינה רק חובה מוסרית אלא גם חובה חוקית, הנובעת מן החוזה שבין הצדדים, והפרתה מקנה ללקוח את הזכות לקבל פיצוי.

.12 יחד עם זאת, בקביעה כי קיימת חובה אין די, שכן יש לתחום את גבולותיה של החובה, דהיינו יש לקבוע מהו היקפה, הן לעניין האופן בו מגיע המידע לידי הבנק והן לעניין נקודת הזמן בה היא מתחילה לחול ובה היא מסתיימת: האם חובה זו של הבנק משתרעת רק על מידע שהגיע לידיו ממקור ראשון - דהיינו מן הלקוח במהלך ניהול החשבון, או שמא היא חלה גם על מידע שהגיע לידיו בדרך עקיפה ממקורות אחרים; האם חובת הסודיות חלה גם על מידע שהגיע לידי הבנק לפני שהלקוח פתח את החשבון, והאם היא משתרעת גם על התקופה שלאחר סגירת החשבון על ידי הלקוח - ואם כן לכמה זמן?

השופט SCRUTTON, נקט בפרשת TOURNIER בגישה מצמצמת. לדבריו:

"... THE IMPLIED LEGAL DUTY TOWARDS THE CUSTOMER TO KEEP SECRET HIS AFFAIRS DOES NOT APPLY TO KNOWLEDGE WHICH THE BANK ACQUIRES BEFORE THE RELATION OF BANKER AND CUSTOMER WAS IN CONTEMPLATION, OR AFTER IT CEASED; OR TO KNOWLEDGE DERIVED FROM OTHER SOURCES DURING THE CONTINUANCE OF THE RELATION... IT APPEARS TO ME, THEREFORE, THAT WE CANNOT IMPLY AN OBLIGATION TO KEEP SECRET INFORMATION ABOUT A CUSTOMER DERIVED NOT FROM THE CUSTOMER OR HIS ACCOUNT, BUT FROM THE ACCOUNT OF ANOTHER CUSTOMER. THE SECOND CUSTOMER MAY COMPLAIN, BUT NOT THE FIRST".(שם, בעמ' 482-481).

כלומר, חובת הסודיות לא תחול על מידע שהגיע לידי הבנק טרם ההתקשרות בינו לבין הלקוח, או לאחר שזו נפסקה. זאת ועוד, החובה גם לא תחול על מידע שהגיע לידי הבנק מגורמים אחרים, כגון, מחשבונו של לקוח אחר.

בגישה שונה נקטו השופטים BANKES ו-ATKIN. לדעת ATKIN היקפה של חובת הסודיות רחב הרבה יותר; לגישתו:

"IT MUST EXTEND AT LEAST TO ALL THE TRANSACTIONS THAT GO THROUGH THE ACCOUNT, AND TO THE SECURITIES, IF ANY, GIVEN IN RESPECT OF THE ACCOUNT; AND IN RESPECT OF SUCH MATTERS IT MUST, I THINK, EXTEND BEYOND THE PERIOD WHEN THE ACCOUNT IS CLOSED, OR CEASES TO BE AN ACTIVE ACCOUNT. IT SEEMS TO ME INCONCEIVABLE THAT EITHER PARTY WOULD CONTEMPLATE THAT ONCE THE CUSTOMER HAD CLOSED HIS ACCOUNT THE BANK WAS TO BE AT LIBERTY TO DIVULGE AS IT PLEASED THE PARTICULAR TRANSACTIONS WHICH IT HAD CONDUCTED FOR THE CUSTOMER WHILE HE WAS SUCH. I FURTHER THINK THAT THE OBLIGATION EXTENDS TO INFORMATION OBTAINED FROM OTHER SOURCES THAN THE CUSTOMER'S ACTUAL ACCOUNT, IF THE OCCASION UPON WHICH THE INFORMATION WAS OBTAINED AROSE OUT OF THE BANKING RELATIONS OF THE BANK AND ITS CUSTOMERS... IN THIS CASE, HOWEVER, I SHOULD NOT EXTEND THE OBLIGATION TO INFORMATION AS TO THE CUSTOMER OBTAINED AFTER HE HAD CEASED TO BE CUSTOMER".

(שם, בעמ' 485).

דהיינו, חובת הסודיות של הבנק אינה משתרעת רק על מידע בדבר חשבונו של הלקוח אלא היא חלה גם על מידע שהגיע לידי הבנק בשירותו ככזה, מכוח יחסיו עם לקוחותיו. החובה אינה מסתיימת עם סגירתו של החשבון, וגם לאחר סגירתו הבנק עדיין אינו חופשי לגלות פרטים שנודעו לו כאשר חשבון הבנק היה פעיל. אולם, גם לדעת השופט ATKIN החובה אינה חלה על פרטים שנודעו לבנק לאחר שהלקוח סיים את קשריו עימו וחדל להיות לקוח.

בעניין זה אומר M.H. OGILVIE בספרו CANADIAN BANKING LAW (CARSWELL, 1991), כי:

"THE EXPANSIVE APPROACH OF ATKIN AND BANKES L.J.J. SEEMS TO BE PREFERABLE, INSOFAR AS IT REQUIRES BANKS TO EXERCISE GREATER CAUTION IN DISCLOSING INFORMATION ABOUT CUSTOMERS, THEREBY PROTECTING THEMSELVES AGAINST THE POSSIBILITY OF LITIGATION FOR DEFAMATION, NEGLIGENT MISREPRESENTATION AND BREACH OF THE IMPLIED DUTY OF SECRECY".

(שם, בעמ' 619).

13. יחד עם זאת נקבע באנגליה, כמו גם אצלנו ברע"א 1917/92 הנ"ל, כי חובת הסודיות אינה מוחלטת אלא יחסית. השופט BANKES הציג בפסק דין TOURNIER את סייגיה של החובה, כלומר, מקרים בהם הבנק יוכל לחשוף פרטים בדבר לקוחותיו, מבלי לחוב באחריות כלפיהם:


"IN MY OPINION IT IS NECESSARY IN A CASE LIKE THE PRESENT TO DIRECT THE JURY WHAT ARE THE LIMITS, AND WHAT ARE THE QUALIFICATIONS OF THE CONTRACTUAL DUTY OF SECRECY IMPLIED IN THE RELATION OF BANKER AND CUSTOMER. THERE APPEARS TO BE NO AUTHORITY ON THE POINT. ON PRINCIPLE I THINK THAT THE QUALIFICATIONS CAN BE CLASSIFIED UNDER FOUR HEADS: (A) WHERE DISCLOSURE IS UNDER COMPULSION BY LAW; (B) WHERE THERE IS A DUTY TO THE PUBLIC TO DISCLOSE; (C) WHERE THE INTERESTS OF THE BANK REQUIRE DISCLOSURE; (D) WHERE THE DISCLOSURE IS MADE BY THE EXPRESS OR IMPLIED CONSENT OF THE CUSTOMER".

(שם, בעמ' 473-472).

חובת הסודיות נסוגה ונעלמת בסוגי המקרים הבאים:

(א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין.

(ב) מקום בו קיימת חובה כגון זו לציבור.

(ג) מקום בו האינטרס של הבנק מחייב זאת.

(ד) מקום בו נעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח.

14.
לשם שלמות התמונה אציין, כי גם בארצות הברית המצב המשפטי הוא דומה. הגישה הרווחת היא כי בין הבנק ללקוחו קיימת חובת סודיות, והבנק אינו רשאי לגלות פרטים בדבר מערכת יחסים זו לצדדים שלישיים. כך נאמר בפסק דין ,SO. 2ND 759 MILOHNICH V. FIRST BANK OF MIAMI SPRINGS, 224(761, (FLA. APP. 1969, כי:

"INDEED, THE BANKING INDUSTRY ITSELF HAS ALREADY CONTEMPLATED AND RECOGNIZED ITS DUTIES OF NON-DISCLOSURE... THIS GENERAL BANKING POLICY OF NON-DISCLOSURE WAS RECOGNIZED IN UNITED STATES V. FIRST NATIONAL BANK OF MOBILE, 67 F. SUPP. 616...".

(שם).

וכך נפסק גם בפסקי דין מאוחרים יותר, כגון BARNETT BANK OF WEST (FLORIDA V. HOOPER, 498 SO. 2D 923 (S.CT. FLA. 1986, כי:

"MILOHNICH NOTED THAT A BANK'S GENERAL DUTY OF CONFIDENTIALITY CONCERNING A DEPOSITOR ACCOUNT IS QUALIFIED, NOTING THAT DISCLOSURE IS PERMISSIBLE: 1) UNDER COMPULSION OF LAW; 2) PURSUANT TO PUBLIC INTEREST; 3) PURSUANT TO THE BANK'S INTERESTS; OR 4) WHEN MADE WITH THE EXPRESSED OR IMPLIED CONSENT OF THE CUSTOMER".

(שם, בעמ' 925).

כך גם בספר BANK CONFIDENTIALITY של F. NEATE & R. MCCORMICK (BUTTERWORTHS, 1990) אשר סוקר באופן השוואתי את המצב המשפטי לגבי חובת הסודיות ביחסי בנק-לקוח בשש עשרה מדינות ברחבי העולם. גם בסקירה זו מגיעים המחברים למסקנה, כי חובה זו קיימת אף בארצות הברית, ובקשר לפסק דין MILOHNICH, הם אומרים:

"AN INTERMEDIATE APPELLATE COURT FOUND AN 'IMPLIED DUTY ON THE PART OF A NATIONAL BANK NOT TO DISCLOSE INFORMATION NEGLIGENTLY, WILFULLY OR MALICIOUSLY OR INTENTIONALLY TO THIRD PARTIES, CONCERNING THE DEPOSITOR'S ACCOUNT'".

(שם, בעמ' 210).

יחד עם זאת, לגישתם, היקפה של החובה והחריגים לה אינם ברורים, והם משתנים ממדינה למדינה של ארצות הברית:

"THE PRECISE SCOPE OF THAT COMMON LAW DUTY REMAINS UNCLEAR AND VARIES FROM STATE TO STATE. WHILE DISCLOSURE OF A DEPOSITOR'S ACCOUNT INFORMATION TO PRIVATE THIRD PARTIES WITHOUT CONSENT AS A GENERAL RULE ARE FORBIDDEN (SIC), DISCLOSURES OF THAT INFORMATION TO THE GOVERNMENT UNDER

SUBPOENA OR OTHER COMPULSION OF LAW ARE IN MOST CASES PERMITTED. THE COURTS IN MANY STATES WILL FURTHER ALLOW BANKS TO DISCLOSE INFORMATION TO PROTECT THE BANK'S OWN INTERESTS OR TO PROTECT THE INTERESTS OF THE PUBLIC, BUT THE AVAILABILITY AND THE SCOPE OF THESE EXCEPTIONS IS LESS CLEAR".

(שם, בעמ' 210).

15. נדבך נוסף על חובת הסודיות שנשאבה, כאמור, מהמשפט האנגלי, התוסף בארץ עם חקיקתו של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע בסעיף 1 שבו כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", כאשר סעיף 2 לחוק מגדיר פגיעה בפרטיות גם כ -

"(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;...".

יפים לעניין זה דבריו של השופט חשין ברע"א 1917/92 הנ"ל:

"אף לפני חוק (הגנת) הפרטיות אם אדם נטל על עצמו בהסכם מפורש או משתמע לשמור בסוד ענייניו הפרטיים של זולתו, נתפש המתחייב על חבותו; ומי שכך חייב עצמו והפר את חיובו, ראה בו הדין מפר הסכם, על כל התוצאות הנדרשות ממעשה הפרתו של הסכם. בא חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהיתה כבר בנמצא, והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות - ובה הפרת חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם - אין היא אך גדר הפרת חוזה: רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצידה... עד חוק הפרטיות איפוא, בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב בהפרת הסכם (ואולי אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו כמי שעובר עבירה פלילית".

כלומר, לאחר חקיקת החוק, לנפגע מהפרת חובת הסודיות קמות עילות תביעה נוספות במישור האזרחי, וזאת, כאמור, בנוסף לסעדים שעמדו לרשותו טרם חקיקתו של החוק; פרט לכך קיים כמובן המישור הפלילי.

אולם חוק זה אינו חל על המקרה שבפנינו. כזכור, טענתו של המערער היתה, כי לא יכול היה לחשוף פרטים בדבר מצבה של כוכב השומרון שכן בכך היה מפר את חובת הסודיות הבנקאית. ואולם חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה. סעיף 3 שבו קובע מפורשות כי לצרכי סעיף 8)2) - תאגיד אינו בגדר המונח "אדם". לכן יחולו על המקרה שבפנינו הכללים שנשאבו מהמשפט המקובל בלבד. בהקשר זה אומר ד"ר ריקארדו בן אוליאל:

"IN SHORT, IT SEEMS THAT THE PRESENT LEGAL SITUATION MAY BE SUMMARIZED IN THE FOLLOWING TERMS: THE DUTY OF BANKING SECRECY TOWARDS A BODY CORPORATE CONTINUES TO BE COVERED BY TRADITIONAL RULES, I.E. THOSE RULES OF ENGLISH CASE LAW INCORPORATED INTO THE ISRAELI SYSTEM, WHICH WERE CLEARLY INDICATED IN THE OFT-QUOTED TOURNIER V. NATIONAL PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND; THE DUTY OF BANKING SECRECY TOWARDS OTHER LEGAL PERSONS IS REGULATED BY THE PROTECTION OF PRIVACY LAW, 1981". (R. BEN OLIEL, "NEW BANKING BUSINESS LAW IN ISRAEL - CRITICAL NOTES", 17 I.L.R. (VOL. 3), 334, 355).

יחסי בנק-לקוח - חובת נאמנות

16. יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על כן נאמר לא אחת כי אומנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים להם כפופים הן הלקוח והן הבנק, כפי שציין השופט חשין בדנ"א 1740/91 (בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט קוסטמן כיורש - טרם פורסם):

"הקשר בין בנק ללקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד... אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים - בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח".

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

לעניין החובות המוטלות על הבנק יש להוסיף ולמנות אף את החובות המוטלות עליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, המטיל על הבנק חובות נוספות, שהן יחודיות למערכת יחסים זו.

17. הפסיקה בארץ פרשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו. כך נפסק בע"א 122/84, (מנצור נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ח(94 ,(4), כי:

"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח ביעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להווצר זמינות למעשי שחיתות. בין בנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו".

(שם, בעמ' 101).

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

כך נפסק גם בע"א 1/75 (בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ. יצחק ורחל הרשקו, פד"י כ"ט(211 ,208 ,(2):

"אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו...".

(שם).

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

ד"ר ריקארדו בן אוליאל מתייחס לסוגיה זו במאמרו "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק" (הפרקליט ל"ז 84 ,83 ,76), וגורס אף הוא כי על הבנק חלות חובות אמון ביחסיו עם לקוחותיו:

"כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מילוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות... בהקשר לשירותי בנק נמצא הלקוח לעיתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות... במתן השירות מאמין הלקוח - ואמון זה הוא לגיטימי - כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות".

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

ד"ר א. פורת היטיב לסכם נקודה זו במסתו "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב (העומד לראות אור בקרוב - להלן: "אחריותם של בנקים"), מקום שם הוא אומר, כי:

"לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות דעת נוספת לפני שהם נוהגים על פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. אמון זה אומנם התערער במהלך השנים, בעקבות ארועים אחדים שזכו לתהודה ציבורית, ובראשם משבר מניות הבנקים בשנת 1983. אולם נראה שחוסר האמון מתייחס בדרך כלל למערכת הבנקאית בכללותה, ולאו דווקא לפקיד הבנק עימו בא הפרט במגע יומיומי. זה האחרון נתפס בעיני רבים כאיש אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר יעודו ליתן שירות מקצועי לציבור. התפקידים הציבורים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן".

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

18. יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, לאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות בה מחוייב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו בה הוא מחוייב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפעיל לגבי בעל חשבון בבנק אותה אמת מידה הנוהגת ביחס לאדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק במקרה נשוא הדיון.

19. מודע אני לגישה הרווחת באנגליה ואשר מאפיינת את המשפט המקובל.

מערכת היחסים הרגילה שבין הבנק ללקוח אינה מוגדרת שם כמערכת שבה הבנק חב כלפי הלקוח בחובות אמון, אלא שחובות אלה יכולות להווצר במצבים מסויימים לאור פעולותיו של הבנק במקרה הספציפי. אומר על כך .E. P ELLINGER בספרו MODERN BANKING LAW, OXFORD UNIVERSITY PRESS, 1987 (להלן: :("ELLINGER"

"THE RELIANCE ON THE BANK'S ADVICE IS USUALLY THE CRUCIAL MATTER FOR DETERMINING THE PRESENCE OF A FIDUCIARY RELATIONSHIP. IT MUST BE SHOWN THAT THE CUSTOMER PLACED THE REQUIRED DEGREE OF RELIANCE ON THE BANK'S ADVICE, AND THAT THE BANK WAS AWARE OF HIS ATTITUDE. THE BANK'S MERE FAILURE TO VOLUNTEER ADVICE DOES NOT NECESSARILY LEAD TO THE CREATION OF A FIDUCIARY RELATIONSHIP".

(שם, בעמ' 86).

דהיינו, לצורך ביסוסם של יחסי נאמנות באנגליה יש צורך, בין היתר, להראות שהיתה רמה מסוימת של הסתמכות של הלקוח על הבנק, ושהבנק היה מודע להסתמכות זו.

בדומה, גם בארצות הברית הגישה היא כי אומנם היחסים שבין הבנק ללקוח אינם יחסי נאמנות, אך יכול שאלו יווצרו בנסיבות שונות. הפסיקה בעניין זה מתייחסת פעמים רבות לחובת הנאמנות בהקשר של חובת הגילוי החלה על הבנקים ביחס ללקוחותיהם.

"THE COURTS HAVE TRADITIONALLY VIEWED THE RELATIONSHIP BETWEEN A BANK AND A DEPOSITOR TO BE ONE OF DEBTOR-CREDITOR, THE BANK'S OBLIGATION BEING MERELY TO RETURN THE SUM DEPOSITED, UPON DEMAND PROPERLY MADE BY THE DEPOSITOR. AND THIS RELATIONSHIP, IT HAS BEEN FURTHER RECOGNIZED, DOES NOT ORDINARILY IMPOSE A FIDUCIARY DUTY OF DISCLOSURE UPON THE BANK". (70 A.L.R. 3D 1347).

כך, לדוגמה, פסק דין שהתייחס לחוק החל במדינת טקסס קבע, כי:

"UNDER TEXAS LAW THERE IS NO GENERAL FIDUCIARY OBLIGATION BETWEEN A LENDER AND A BORROWER OR BETWEEN BUSINESS PARTIES... A FIDUCIARY RELATIONSHIP MAY ARISE IN SOME CIRUMSTANCES, HOWEVER, WHEN, 'MORAL, SOCIAL, DOMESTIC OR PURELY PERSONAL RELATIONSHIPS' ARE SHOWN TO EXIST BETWEEN THE PARTIES... SIMILARLY, THE EXISTENCE OF 'A PROFESSIONAL AND CLOSE PERSONAL FRIENDSHIP' BETWEEN THE PARTIES MAY ALSO ESTABLISH A FIDUCIARY RELATIONSHIP... (IN THIS CASE - M.S.), APPELLANTS DEALINGS WITH BANC TEXAS CANNOT BE SAID TO HAVE CREATED ANY FIDUCIARY OBLIGATIONS BETWEEN THE PARTIES". (IN RE LETTERMAN BROS. ENERGY SECURITIES LITIGATION, 799 F. 2ND 967, 975 (5TH. CIR. 1986)).

20. לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשיתית והמקום החשוב אותו תופסים הבנקים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה-לווה. הבנק משמש כמעט בכל המקרים כיועץ פיננסי בעניני השקעות ומיעץ אף בענין סוג ההלוואות אותן כדאי לקחת, מידת פריסתם של ההחזרים בגין הלוואות אלו, הריבית המשתנה בגין החזרים אלו וכו'.

זאת ועוד, פקיד הבנק נתפש בעיני הלקוח כגורם אמין עליו ניתן לסמוך ולהסתמך, ופעמים רבות הלקוח מכלכל את צעדיו על פי עצתו של האחרון (ראה ד"ר א. פורת, במסתו הנ"ל על אחריותם של בנקים). לכן, יש כיום להנתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות הברית ולאמר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית.

אומר לעניין זה ד"ר ריקארדו בן אוליאל במאמרו "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק", הפרקליט ל"ז 76, בעמ' 85 ,84, כי:

"באנגליה... הפסיקה טרם הכירה בקיום חובת אמון כללית של הבנק כלפי הלקוח, לעומת זאת כבר הדגישה הפסיקה האנגלית שבמקרים ובנסיבות מיוחדים, מוטלת על הבנק חובת אמון כלפי הלקוח... נראה לנו כי לאור המשפט הקיים אצלנו, מותר להרחיב דרך רסטריקטיביות זו ולהכיר בעקרון כי חובת אמון היא אחד היסודות של היחס-בנק-לקוח יהיה אשר יהיה טיבו של השירות. כן אנו סוברים כי חובת אמון כללית זו ניתנת לקונקרטיזציה בכל עסקה ועסקה, והכל על פי טיבה ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות שבהן על הבנק לבצעה".

(שם).

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

הדים לגישה זו ניתן למצוא אף בארצות הברית, ושוב לעניין חובת האמון שחלה על הבנק בהקשר של חובות גילוי המוטלות עליו:

"... PRESENT DAY COMMERCIAL TRANSACTIONS ARE NOT, AS IN THE PAST GENERATIONS, PRIMARILY FOR CASH; RATHER MODERN BANKING PRACTICES INVOLVE A HIGHLY COMPLICATED STRUCTURE OF CREDIT AND OTHER COMPLEXITIES WHICH OFTEN THRUST A BANK INTO THE ROLE OF AN ADVISER, A ROLE THAT BANKS HAVE ACCEPTED TO THE EXTENT THAT THEY NOW FREQUENTLY ADVERTISE THEMSELVES AS PROVIDING CONFIDENTIAL SERVICES. AND AS

BANKING PRACTICES HAVE CHANGED, INCREASING RECOGNITION HAS BEEN GIVEN TO THE VIEW THAT CERTAIN BANK - CUSTOMER RELATIONSHIPS - OFTEN CHARACTERIZED IN GENERAL TERMS BY THE COURTS AS RELATIONSHIPS GOING BEYOND THE CONVENTIONAL BANK - DEPOSITOR RELATIONSHIP, OR AS RELATIONSHIPS OF TRUST AND CONFIDENCE - MAY IMPOSE A FIDUCIARY DUTY UPON THE BANK TO DISCLOSE FACTS WHEN DEALING WITH THE CUSTOMER". (70 A.L.R. 3D 1347).

לכן, משנקבע בארץ כי מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח היא מערכת יחסים שמטילה מעצם הגדרתה חובת אמון על הבנקים, הרי שרמת הסתמכותו של הלקוח ופעולותיו של הבנק תשפענה לא על עצם יצירתה של החובה, כי אם על היקף החובה ומידתה. כאמור, היקף החובה ומידתה ישתנו על פי הנסיבות במקרים השונים בהתאם למהות היחסים ודרך פעולתו של הבנק. כך, לדוגמה, כאשר הבנק מיעץ ללקוח להשקיע בקרן נאמנות מסויימת בה יש לבנק אינטרס, תחול עליו חובת נאמנות רחבה יותר מאשר במקרה בו הבנק מעניק הלוואה ללקוח ואין הוא יודע כלל לאיזו מטרה נלקחת הלוואה זו.

גישה דומה מציג הלורד SCARMAN בפסק הדין NATIONAL WESTMINSTER BANK PLC V. MORGAN (1985) A.C. 686. אומנם, דבריו מתייחסים ליצירת החובה, אך מכיוון שזו קיימת אצלנו כעניין שבשגרה, ניתן להסיק מהם על היקפה ורמתה של החובה בקשר למעשי הבנק. סיכום יפה לדברים אלו ניתן למצוא בספרו של ELLINGER, אשר אומר את הדברים הבאים:

"... THE RELATIONSHIP OF BANKER AND CUSTOMER BECOMES... OF A FIDUCIARY NATURE, WHEN THE BANK CROSSES THE NARROW LINE THAT GIVES RISE TO A SPECIAL DUTY OF CARE... IN THE INSTANT CASE, THE BANK HAD NOT MADE AN

UNFAIR GAIN AND HAD NOT ACTED IN A MANNER THAT COULD BE REGARDED AS EXERCISING UNDUE INFLUENCE...".

(שם, בעמ' 87).

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

יחסי בנק לקוח-חובת גילוי

21. משקבענו כי בין הבנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות, הרי נובע מכך כי על הבנק מוטלות חובות נוספות מעבר לחובות הרגילות שבין צדדים לחוזה. אחת מחובות אלו היא חובת הגילוי.

נקודת המוצא בעניין זה במשפט האמריקאי היא, לכאורה, כי על צדדים לחוזה אינה חלה חובת גילוי כללית, ואולם בנסיבות מסויימות ובמערכות יחסים מסויימות עשויה זו לקום, לעיתים אף כעניין שבשגרה. כך לדוגמה נפסק בפסק דין

244 N.W. 2D 648 RICHFIELD BANK & TRUST V. SJOGREN,(S.CT. MIN. 1976) כי:

"AS A GENERAL RULE, ONE PARTY TO A TRANSACTION HAS NO DUTY TO DISCLOSE MATERIAL FACTS TO THE OTHER. HOWEVER, SPECIAL CIRCUMSTANCES MAY DICTATE OTHERWISE. FOR EXAMPLE: (A) ONE WHO SPEAKS MUST SAY ENOUGH TO PREVENT HIS WORDS FROM MISLEADING THE OTHER PARTY... (B) ONE WHO HAS SPECIAL KNOWLEDGE OF MATERIAL FACTS TO WHICH THE OTHER PARTY DOES NOT HAVE ACCESS MAY HAVE A DUTY TO DISCLOSE THESE FACTS TO THE OTHER PARTY... (C) ONE WHO STANDS IN A CONFIDENTIAL OR FIDUCIARY RELATION TO THE OTHER PARTY TO A

TRANSACTION MUST DISCLOSE MATERIAL FACTS...".

(שם, בעמ' 650).

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

בארץ נקודת המוצא בהקשר של חובת הגילוי היא שונה והגישה הרווחת היא, כי חובת גילוי קמה כעניין שבשגרה בין העומדים להתקשר בחוזה אף ללא התקיימותם של יחסי אמון מיוחדים, אלא מכח האמון שנוצר בין הצדדים למשא ומתן. על כך אמרתי בד"נ 7/81, פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פד"י ל"ז(673 ,(4, בהתייחס לסעיף 12 לחוק החוזים כי:

"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני, הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני, אלא יש נסיבות בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה...

כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד אלא הם אותם יושר והגינות המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש'הרשע היה יושב ושותק'. אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב. יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי... ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר היה מתחייב לאור מהותה של העסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12".

בסוגיה זו אומרים פרידמן וכהן בספרם (חוזים, הוצאת אבירם, התשנ"ב), כי:

"בשיטתנו קיימת נטייה להרחיב את חובת הגילוי למקרים נוספים שבהם סומך צד אחד על שיקול דעתו ושיפוטו של הצד האחר לעסקה. זאת, להבדיל מן המקרים שבהם נעשית העיסקה בין צדדים מרוחקים... שכל אחד מהם יודע כי עליו לסמוך על עצמו ולדאוג לענייניו. חובת גילוי זו מחייבת מסירת מידע על כל נתון, שאיננו מובן מאליו, הנוגע לעיסקה והגורע מכדאיותה. כמו כן יתכן שהצד, שעליו מוטלת חובת הגילוי, ידרש למסור נתונים המלמדים על האינטרס שלו בעסקה. גילוי נתונים אלה עשוי להעמיד את הצד השני לעסקה על כך שאין הוא יכול לסמוך על הצד האחר וכי עליו להפעיל שיקול דעת עצמאי או לקבל יעוץ ממקור אחר... מצב זה של הסתמכות על שיקול דעת או יעוץ של הצד השני מצוי לעיתים קרובות ביחסי בנק לקוח, כאשר הלקוח סומך על יעוצו של הבנק".

(שם, בעמ' 830 ,829). והם מציינים:

"חובת גילוי עשויה להיות מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים. המקרה הבולט ביותר הוא זה שבו קיימים ביניהם יחסי אמון. יחסים אלה מטילים חובת גילוי מלא... ראוי גם להצביע על כך שקיימות דרגות שונות של יחסי אמון וחובותיו של הצד החב חובת אמון כלפי הצד הזכאי לקיום חובה זו, עשויות להשתנות בהתאם לעוצמתה של חובת האמון. בענייננו, עשוי היקפה של חובת הגילוי להיקבע תוך התחשבות בשיקול זה. מקום שחובת האמון היא מדרגה גבוהה, תהא חובת הגילוי מלאה ומקיפה, ואילו כאשר החובה מצומצמת יותר, עשויים להצטמצם גם תחומיה של חובת הגילוי".

(שם, בעמ' 824).

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

מן האמור לעיל עולה, כי הבנק חב בחובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו מכוחן של אותן חובות אמון המוטלות עליו, אף מעבר לחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל, ואולם כשם שהיקפן ורמתן של חובות האמון משתנים ממקרה למקרה ומשירות לשירות כך גם תחולתה והיקפה של חובת הגילוי משתנים אף הם.

22. ראוי להדגיש, כי חובת הגילוי חלה רק כאשר לבנק יש ידיעה על עובדה מסויימת אותה הוא צריך לגלות, שכן כאשר אין הוא יודע על קיומה של אותה עובדה, פשוט וברור הוא שאין הוא יכול לגלותה לצד שכנגד (וראה ע"א 751/89, מוסהפור נ. שוחט (טרם פורסם) כי "לעניין חובת הגילוי אין להטיל על אדם חובת גילוי בקשר לעובדות שאינן ידועות לו..."). כמו כן יודגש כי אין דין גילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העסקה כדין גילוין של עובדות הנמצאות בפריפריה, והקשר בינן לבין העסקה הוא עקיף בלבד. לא רק זאת אף זאת, בנושאים מסוימים מצא המחוקק לנכון להתערב ולקבוע מפורשות את חובת הגילוי ואת תחולתה. כך, לדוגמה, נקבעו בפרק ג' לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, חובות המתייחסות לגילוי נאות בפקדונות ובחשבונות עובר ושב בזכות, ובפרק ד' נקבעו חובות בדבר גלוי נאות באשראי ובהחכרה מימונית. פרק ו' לאותם כללים מחיל את חובות הגילוי הנאות גם לגבי עסקה עתידית.

23. בענייננו עולה השאלה, אם חובת הגילוי המוטלת על הבנק משתרעת מעבר לפרטים הטכניים בדבר אחוזי הריבית, תנאי פריסת ההלואה וכו', גם על פרטים נוספים הקשורים להלוואה בדרך עקיפה, כגון היכן ישקיע הלווה את כספו, מה יהיה אופי ההשקעה, האם השקעה זו כדאית מבחינה כלכלית וכו'. כעניין שבשגרה, חובת הגילוי החלה על הבנק אינה משתרעת על פרטים אלו. כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסויימת, הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכלים של הלווה. במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו יודע הבנק את תוכן העסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם.

הפסיקה האמריקאית, לדוגמה, הגיעה לא אחת למסקנה כי במקרים כגון אלה כלל לא קיימת חובת גילוי, שכן לא קמה חובת נאמנות המחייבת גילוי זה (ראה לדוגמה דעת המיעוט בפסק דין HOOPER 498 SO. 2D 923 (1986 .) .BARNETT BANK OF WEST FLORIDA V (.

אולם קיימים מקרים אחרים, בהם מעורבותו של הבנק בעסקת ההלוואה היא הרבה מעבר למעורבותו בעסקת הלוואה רגילה, ותפקידו אינו רק של גוף מממן. במקרים אלה, כאשר הסתמכותו של הלקוח על הבנק היא מוגברת, רמת האמון בה יחוב הבנק כלפי הלקוח תגבר אף היא, וכך גם היקפן ורמתן של חובות הגילוי בהן יחוב הבנק. כך יהיה, לדוגמה, כאשר הבנק מיעץ ללקוח שלו לפעול בדרך כלשהי או משדל אותו לקחת הלוואה לצרכים מסוימים, והלקוח מסתמך על עצות אלו של הבנק. הדבר אף יהיה נכון שבעתיים כאשר לבנק יש אינטרס מהותי כי הלקוח יפעל בדרך זו. כך לדוגמא, כאשר הבנק משדל את הלקוח להשקיע בחברת בת השייכת לו. במצב דברים זה יהיה עליו לגלות ללקוח זיקתו לתאגיד האחר ואף פרטים רלבנטיים נוספים ולהשאיר ללקוח את שיקול הדעת והאפשרות לבדוק את עצתו של הבנק, בהתחשב באינטרס שיש לו בהשקעה זו. לגישתי, גם כאשר הבנק אינו מייעץ ללקוח בדבר ההלוואה, ואולם הבנק יודע את מטרת ההלוואה והוא בעל אינטרס ברור ומהותי במתן הלוואה זו, חלה עליו חובת גילוי בדבר קיומו של אותו אינטרס. חובת גילוי זו תבטיח, בין היתר, כי הבנק יפעל באופן הוגן.

בעניין זה ניתן לאמר כי:

"... האמון המיוחד שרוחש הציבור בכלל והלקוח בפרט לבנק (או לפקידיו), וניגוד העניינים האפשרי בין טובת הבנק לטובת הלקוח, מחייבים את הבנק לזהירות יתר. יהיו אף מקרים, כך ניתן לסבור, שעל הבנק תוטל חובה לייעץ ללקוח אף אם זה האחרון אינו פונה לבנק לשם קבלת ייעוץ, מכיוון שאינו יודע עד כמה הדבר חיוני עבורו".

(ד"ר א. פורת, שם).

לגישתי, אם קיימים מקרים בהם ניתן להטיל על הבנק חובת יעוץ, על אחת כמה וכמה ניתן להטיל עליו חובת גילוי בנוגע לניגוד האינטרסים אפשרי שיש לו בעניין מסויים. הווי אומר, על הבנק חלה חובה להעמיד את הלקוח על כך שיש לו עניין מיוחד בפעולה הכספית אשר הלקוח עומד לבצע.

אין הכוונה לקיומו של עניין שביטויו אך בגביית עמלה, אלא בקיומו של עניין מהותי בביצוע העיסקה, משיקולים שאינם קשורים רק בעיסקה עם הלקוח.

המבחן לאיזון בין החובות

24. במצב דברים זה נשאלת השאלה כיצד על הבנק לנהוג במצב בו קיימת התנגשות בין החובות אותן הוא צריך לקיים. איך עליו לנהוג כאשר מצד אחד קמה חובת סודיות כלפי לקוח פלוני, אך בו בזמן ובאותו הקשר נוצרת גם חובת גילוי כלפי לקוח פלמוני.

במערכת יחסיו עם לקוחותיו, מוטלות על הבנק חובות שונות המשתרעות על פני תחומים שונים. כל עוד חובות אלו אינן סותרות זו את זו לא מתעוררת כל בעיה ועל הבנק לעמוד במילוי חובותיו - עד האחרונה שבהן - ככתבן וכלשונן. יחד עם זאת קיימים מקרים בהם יכולה להווצר התנגשות בין החובות, דהיינו קיומה של חובה אחת ככתבה וכלשונה אינו מאפשר את מילויה של החובה האחרת. נשאלת השאלה כיצד על הבנק לפעול במקרה שכזה, האם עליו להעדיף קיומה של חובה אחת על פני רעותה, האם עליו לאזן בין החובות כך שינסה לקיים את שתיהן עד כמה שהן מתיישבות יחדיו, או שמא יש לקבוע מראש, שלעיתים אסור לבנק לבצע פעולות מסויימות כדי שלא יגיע לידי מצב בו החובות שבהן הוא צריך לעמוד אינן מתיישבות האחת עם רעותה. דוגמה להתנגשות שכזו ניתן לראות, כמוזכר כבר, כאשר על הבנק חלה חובת סודיות ביחס לאחד מלקוחותיו ובו בזמן חלה עליו חובת גילוי ביחס ללקוח אחר, והמידע שאותו היה עליו לגלות אלמלא חובת הסודיות נופל בגדרה של חובת הגילוי.

25. במשפט האמריקאי התעוררה שאלה זו במספר פסקי דין ולענין זה נחלקו דעות השופטים לא אחת.

דוגמה טובה להבהרת אחת "ההתנגשויות" נוכל למצוא בפסק הדין האמריקאי בעניין RICHFIELD BANK AND TRUST COMPANY הנ"ל. שם, העניק הבנק הלוואה ללקוח, וזאת מבלי שהיה יעוץ מקדים או שידול של הלקוח על ידי פקיד הבנק בעניין לקיחת ההלוואה. אולם למרות העדרו של שידול כזה קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה חלה על הבנק חובת גילוי לאור ידיעתו הפוזיטיבית של הבנק על הונאה בחברה שבה אותו לקוח השקיע את כספו.

ההונאה של החברה התבטאה בכך שהחברה ידעה ללא ספק כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות ביחס לאותו לקוח. בית המשפט אמר לעניין זה, כי:

"... WE HOLD THAT UNDER THE UNIQUE AND NARROW 'SPECIAL CIRCUMSTANCES' OF THIS CASE, IN WHICH THE BANK HAD ACTUAL KNOWLEDGE OF THE FRAUDULENT ACTIVITIES OF ONE OF ITS DEPOSITORS, IT HAD AN AFFIRMATIVE DUTY TO DISCLOSE THOSE FACTS TO THE RESPONDENTS BEFORE IT ENGAGED IN MAKING THE LOAN TO RESPONDENTS WHICH FURTHERED THE FRAUD".

(שם, בעמ' 652).

למרות קביעתו כי חלה חובת גילוי היה בית המשפט מודע לבעיתיות שבקביעה זו, שכן הדבר עלול שלא להתיישב עם חובת הסודיות, אותה חב הבנק לחברה עמה נערך החוזה. ועל כך אמר את הדברים הבאים:

"THE DETERMINATION OF WHETHER THE FACTS OF THIS CASE FALL WITHIN A CATEGORY OF 'SPECIAL CIRCUMSTANCES' WHICH WOULD JUSTIFY IMPOSING ON THE BANK THE DUTY TO DISCLOSE THE FINANCIAL CONDITION OF ITS DEPOSITOR... IS COMPLICATED BY THE PRINCIPLE THAT A BANK IS GENERALLY UNDER A DUTY NOT TO DISCLOSE THE FINANCIAL CONDITION OF ITS DEPOSITORS".

(שם, בעמ' 651).

קביעתו של בית המשפט היתה, כי במצב דברים זה הנטל הוא על הבנק, ולא על הצדדים, ועליו להמנע מראש מלהכנס למצב בו מתנגשות חובותיו ביחס ללקוחותיו השונים:

"WE RECOGNIZE, AS STATED HEREIN, THAT DISCLOSING FACTS CONCERNING A DEPOSITOR MAY, UNDER SOME CIRCUMSTANCES, CONSTITUTE A BREACH OF THE BANK'S DUTY TO ITS DEPOSITORS NOT TO DISCLOSE CONFIDENTIAL INFORMATION. IN CIRCUMSTANCES TO WHICH THAT MAY BE THE CASE, THE BANK SHOULD SIMPLY REFUSE TO MAKE THE LOAN. A BANK SHOULD NOT UNDERTAKE ANY DUTY TO A NEW CUSTOMER WHEN TO DO SO INVOLVES EITHER FURTHERANCE OF FRAUD OR BREACH OF ITS DUTY TO AN EXISTING CUSTOMER".

(שם, בעמ' N.2 652).

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

דהיינו, בנסיבות כגון אלה על הבנק לסרב להעניק את ההלוואה. יש לשים לב כי באותו עניין הדגיש בית המשפט את הקשר האישי שהיה בין פקיד ההלוואות לחברה שביצעה את ההונאה - הפקיד היה היחיד מבין אנשי הבנק שטיפל בחשבון הבנק של החברה, הלווה להם כספים מכספו האישי ואף קיבל מהם טובות הנאה. כמו כן נאמר, כי פקיד הבנק לקח חלק פעיל בהחלטות החברה.

מקרה נוסף בו התמודד בית המשפט בארצות הברית עם סוגיה זו היה בפסק הדין בעניין BARNETT BANK OF WEST FLORIDA, הנ"ל. גם במקרה זה הבנק לא גילה ללקוח אחד מידע חיוני לעסקת הלוואה ביחס ללקוח האחר, כאשר הבנק הניח כי מטרת ההלואה ללקוח הראשון היתה לצורך השקעת הכספים והעברתם לחשבונו של הלקוח השני, וכאשר לבנק היה חשד כי הלקוח השני משתמש בחשבון זה לצורך מעשה הונאה. בעניין זה היתה גם קביעה עובדתית בפסק הדין לפיה אם ההלואה לא היתה מתבצעת, הבנק היה יוצא נפסד שכן בעזרת ההלוואה, שכאמור הופקדה בחשבונו של הלקוח השני, הבנק קיזז את יתרת החובה שהיתה באותו חשבון.

במקרה זה בית המשפט נחלק בדעתו. דעת הרוב היתה, כי:

"... WHERE A BANK BECOMES INVOLVED IN A TRANSACTION WITH A CUSTOMER WITH WHOM IT HAS ESTABLISHED A RELATIONSHIP OF TRUST AND CONFIDENCE, AND IT IS A TRANSACTION FROM WHICH THE BANK IS LIKELY TO BENEFIT AT THE CUSTOMER'S EXPENSE, THE BANK MAY BE FOUND TO HAVE ASSUMED A DUTY TO DISCLOSE FACTS MATERIAL TO THE TRANSACTION, PECULIARLY WITHIN ITS KNOWLEDGE, AND NOT OTHERWISE AVAILABLE TO THE CUSTOMER. WHEN THE BANK DEFENDS ITS BREACH OF DUTY ON THE QROUND THAT IT OWES A CONFLICTING DUTY OF CONFIDENTIALITY TO A SECOND CUSTOMER, THE JURY IS ENTITLED TO WEIGH THE ONE DUTY AGAINST THE OTHER".(שם, בעמ' 925).

במצב דברים זה, המושבעים - קרי אצלנו בית המשפט - יערכו איזון בין חובתו של הבנק ללקוח האחד לבין חובותיו ללקוח השני, ולאור איזון זה יקבעו מהו היקפה, אם בכלל, של חובת הגילוי.

לעומת זאת, דעת המעוט גרסה כי בעדויות שהובאו באותו מקרה לא היה די כדי לבסס קיומה של חובת נאמנות, ומלבד זאת לא ניתן לוותר בקלות על חובת הסודיות של הבנק ביחס ללקוחו האחר:

"... THERE WAS NOTHING IN THE EVIDENCE SUFFICIENT TO ESTABLISH THAT THE BANK HAD THE RELATION AND DUTIES OF A FIDUCIARY WITH REGARD TO DR. HOOPER AND BECAUSE UNDER THE CIRCUMSTANCES I DO NOT BELIEVE THE BANK'S DUTY OF CONFIDENTIALITY TO ITS OTHER CUSTOMER CAN BE SO LIGHTLY SWEPT ASIDE".

שם, בעמ' 926).

כן הוסיפו שופטי המיעוט כי רשימת החריגים לחובת הסודיות היא סגורה וזאת מהסיבה שהוספת חריגים תקשה על פעילות המערכת הבנקאית מכיוון שהיא תגרע מהוודאות הנחוצה בתחום זה:

"WELL-SETTLED CASE LAW DEFINES THE CIRCUMSTANCES UNDER WHICH THE DUTY OF CONFIDENTIALITY CAN BE RELAXED. ANY FURTHER 'SPECIAL CIRCUMSTANCES' PROVIDING EXCEPTIONS ARE BURDENSOME FOR FINANCIAL INSTITUTIONS BECAUSE THEIR OFFICERS ARE THEREBY REQUIRED TO PREDICT WHAT A JURY WILL DO".

(שם, בעמ' 929)

26. ראינו, אם כן, כי במשפט האמריקאי קיימים מספר פתרונות למצבים בהם מתנגשות החובות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו, והשופטים שם חלוקים בדעותיהם ביחס לפתרונות הרצויים, אף בנוגע למקרה הספציפי בו מעומתת חובת הסודיות עם חובת הגילוי.

לגישתי, בשלב בו אנו נמצאים עתה, אין לקבוע מבחן גורף אשר יקבע אמות מידה לאיזון הראוי בכל מצב בו מתנגשות חובות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו. במקרה שבפנינו מתעוררת שאלת ההתנגשות בין חובת הסודיות כלפי כוכב השומרון עם חובת גילוי כלפי המשיבים, ובכך נעסוק.

ראוי שנסיבות אחרות של ניגוד אינטרסים ייבחנו בעתיד על יסוד ההקשר העובדתי שלהן, וכך תתפתח ההלכה בשלבים. יתרה מזאת, אף בתחום הצר יותר בו מתחרות חובת הסודיות וחובת הגילוי אני סבור כי אין מקום לקבוע מבחן כללי, שכן המדובר בסוגיה עדינה ומסובכת, והמקרים בהם יהיה צורך לאזן בין שתי חובות אלו הם רבים ומגוונים. בין היתר, יש לשקול מהו ההסדר והאיזון בו היו חפצים הצדדים מלכתחילה, לו היה בידיהם לקבוע הסדר מסוג זה - האם היו מעדיפים, באיזון שבין חובת הסודיות לחובת הגילוי, לתת משקל רב יותר לראשונה או לאחרונה.

לגישתי, כאשר אנו עוסקים בהלוואה מסוג משכנתא - הלוואה אשר לה, מעצם טיבה, השפעה מכרעת על עתידם של הלווים (ומה גם משכנתא הניתנת לסוג מסויים של אוכלוסיה - זוגות צעירים וזכאים אחרים) וכאשר מערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא מערכת יחסים קרובה (בדרך כלל, מובא הלקוח לבנק על ידי הקבלן) והבנק יודע מה השימוש שיעשה בכספי ההלוואה, וכאשר הבנק יודע כי החברה לה יימסרו הכספים לא תוכל לעמוד בהתחיבויותיה, והבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לאותה חברה, הרי האיזון בין חובת הסודיות לחובת הגילוי מחייב את הבנק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים בו הוא מצוי. לטעמי, תוצאה זו רצויה, שכן היא מאזנת נכונה בין חובת הגילוי שחלה על הבנק ובין חובת הסודיות.

למעשה, האחרונה כמעט ואינה נסוגה מפני חובת הגילוי, שכן הבנק אינו נדרש לגלות פרטים מהותיים על אותה חברה. במצב דברים זה אף הנטל המוטל על הבנק אינו כבד מדי. די בנסיבות כאלה, שהבנק יאמר ללקוח הבא ליטול הלוואה לשם הזרמת כספים ללקוח אחר (חברה משכנת או קבלן כמו במקרה דנן), כי "מאחר ונוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקתו של הבנק ללקוחותיו, והם הלקוח נוטל ההלוואה מחד גיסא, והלקוח אליו יועבר הכסף, מאידך גיסא, אין הבנק רואה לנכון לבצע את הפעולה הבנקאית המבוקשת". כך או בדומה לו יהיה הנוסח הראוי של ההודעה.

מן הכלל אל הפרט: בענייננו, המערער היה בעל אנטרס מהותי בכוכב השומרון. המערער היה נושה גדול של החברה, ועל פי טענת המשיבים הנושה הגדול ביותר שלה. החברה לא עמדה בפרעון חובותיה ובתצהיר שהגיש המערער, שצורף לבקשת הכינוס, הוא הצהיר כי:

"המשיבות (בת"א 68 ,69/86, דהיינו חברת כוכב שומרון - מ.ש.) הפרו את ההסכמים הנ"ל בין השאר בכך:

א) שהן מפגרות בפרעון חובותיהן למבקשת ואף לא שילמו את הריבית שהיו חייבים לשלם למבקשת בגין ערבויות בנקאיות; ב) הפסיקו לשלם את חובותיהן באופן כללי; ג) לא עמדו ו/או הפרו תנאי ההתקשרות בינן ובין הגורמים שאתם התקשרו לענין הקמת הפרוייקטים הנ"ל; ד) המשיבות משותקות למעשה עקב חוסר נזילות ועקב סכסוך בין בעלי מניותיהן, והפסיקו את פעילותן".

בית משפט קמא קבע, כי עוד קודם לבקשה ידע המערער על מצבה של כוכב שומרון, וכי רואה החשבון שהעיד מטעם הבנק אמר, כי ראוי היה להפסיק את מכירת הדירות, שישה עד שבעה חודשים לפני פתיחת ההליכים.

המערער לא הביא ראיות, כי מידע זה הגיע לאנשיו רק מאוחר יותר. כן קבע בית המשפט כי "ברור כי הבנק, שבתקופה זו ידע על מצבה של החברה והוא עצמו התחיל בהליכים משפטיים, יכול היה לצפות כי תובעים אלה ינזקו."

במצב דברים זה לאור ידיעתו של הבנק ובהתיחס לתצהיר שהוגש, לבנק היה אינטרס ברור כי יוזרמו כספים לכוכב השומרון, שכן היתה זו הדרך היחידה להביא להשבת חלק מן החובות לבנק. באותה עת היתה החברה משותקת עקב חוסר נזילות והפסיקה לשלם את חובותיה. במצב דברים זה, בהתיחס לסוג ההלוואה ולמערכת היחסים שנוצרה בין המשולש, היינו הלקוח (אשר הונע לקחת את ההלוואה על ידי חברת כוכב שומרון) כוכב השומרון והבנק - היה על הבנק להתריע על ניגוד האינטרסים בו הוא עומד, ולאפשר על ידי כך ללקוח לערוך בדיקה נוספת.

אומר ד"ר פורת:

"... בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים, כך הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית ו'צינור' להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. גם מאפיין זה, מצדיק, במקרים מסויימים, את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות".

במקרים מסוג זה הסתמכותו של הלקוח על הבנק היא מוגברת, שכן, כמוסבר כבר, הלקוח רוחש לבנק אמון מיוחד, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ואף רואה בו גוף מעין ציבורי. הלקוח נוטה לעיתים שלא לנקוט מצידו באמצעי זהירות להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן.

גם מן ההיבט הנ"ל הגילוי בדבר ניגוד האינטרסים יביא לתוצאה הולמת שכן העלות המוטלת על הבנק במקרים כגון אלה היא נמוכה; המידע נמצא ברשותו בעוד הלקוח במקרים רבים חסר את הידע וההבנה הדרושים ומסתמך על הבנק באופן עיוור.

מסכים אני לטענת המערער כי באופן כללי "אין זה סביר בחיי מסחר תקינים והוגנים להטיל לתוך מערכת שיקוליהם של לווים את העובדה שהצד השני להתקשרותם העסקית שאינה נוגעת כלל לבנק, מנהל את חשבונו באותו בנק ומתוך כך לפתח ציפיה כי בכך הבטיחו שמעמדו איתן". כן נכון הדבר ש"על הלקוחות לבדוק את טיב העסקאות והצדדים עימם הם מתקשרים ואל לו ללקוח לפתח ציפיה כי הבטיח את כספו בכך שפנה לבנק בו קיים חשבון כלשהו של הצד עמו הוא מתקשר". כך הוא בדרך כלל; אולם לכלל האמור יש גם חריגים. חריגים אלה נובעים בין היתר מהיות מערכת היחסים שבין הבנק ללקוחו מערכת יחסים המבוססת על יחסי אמון, ומכך שיש לבנק מידע מיוחד הנובע ממעורבותו בענייני הלקוח האחר. במקרים מסוג זה, לא יהיה זה מרחיק לכת לדרוש מהבנק לגלות כי הוא נמצא, כאמור, במצב של ניגוד אינטרסים.

27. מכאן לענייננו.

ראינו כי על היחסים שבין הבנק ללקוח חלה חובת סודיות. לגישתי חובת הסודיות אותה חב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לגבי מידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל. לפיכך, לכאורה, אסור היה למערער לגלות למשיב נתונים בדבר מצבה של כוכב השומרון כל עוד חלה חובת סודיות זו.

אולם, כפי שציינו, הסודיות אינה מוחלטת, ויש לה מספר סייגים, והשאלה המתעוררת בעניננו היא, אם נסיבות המקרה אינן נופלות בגדר אחד מן הסייגים אשר נקבעו לחובה זו, ואף נקלטו אצלנו, שהם - כפי שצויין לעיל - כאשר הבנק נדרש לגילוי מכח חוק, כאשר הדבר נדרש מכח טובת הציבור, כאשר הבנק נזקק לגלות פרטים לצורך אינטרס עצמי שלו או כאשר הלקוח נתן את הסכמתו לגילוי, בין אם עשה זאת מפורשות ובין אם הדבר משתמע מדבריו או ממעשיו.

נראה, כי הסייג היחיד אותו ניתן להחיל במקרה שבפנינו הוא הסייג העוסק בגילוי לטובת אינטרס של הבנק. סייג זה, כאמור, מאפשר לבנק, המגיש תביעה נגד לקוחו, לחשוף במסגרת זו פרטים בדבר חשבונו של אותו לקוח ומצבו הפיננסי. אומר לעניין זה ELLINGER בספרו הנ"ל MODERN :BANKING LAW

"THE TYPICAL CASE IS WHERE THE BANK SUES TO RECOVER AN AMOUNT WHICH IT LENT TO ITS CUSTOMER. THE BANK HAS TO DISCLOSE IN THE PLEADINGS THE STATE OF THE CUSTOMER'S ACCOUNT AND THE AMOUNT OWED BY HIM TO THE BANK. OBVIOUSLY, SUCH DISCLOSURE IS SANCTIONED".

(שם, בעמ' 103).

בעניין שבפנינו, משהגיש המערער תביעה נגד כוכב השומרון, רשאי היה בכתב התביעה לחשוף פרטים בדבר מצבה הפיננסי. אולם שאלה היא האם אפשרות חשיפת פרטים זו במערכת היחסים שבין כוכב השומרון למערער מאפשרת את חשיפתם של הפרטים, ואולי אף פרטים נוספים, ביחס לכולי עלמא.

ניתן לגרוס, כי משנחשפו הפרטים הרי פרסומם הותר והבנק רשאי ואף חייב לגלותם לכל לקוחותיו אשר נוגעים בדבר: מנגד עומדת הטענה, כי החריג עוסק בחשיפתם של הפרטים לטובת האינטרס של הבנק בלבד, ובשל כך לא תותר חשיפתם על ידו ביחס לכולי עלמא, מן הטעם שהדבר חורג ממערך האינטרסים של הבנק ופוגע בלקוח מעבר למידה הדרושה. ניתן אף לטעון, כי חשיפה שכזו תהיה הפרה של יחסי האמון השוררים בין הבנק ללקוח.

איני נדרש להכריע בשאלה זו במקרה שבפנינו, שכן אין חולק על כך שהמשיבים חתמו על הסכמי ההלוואה לפני הגשת התביעה על ידי הבנק. כל עוד לא מימש הבנק את זכותו לגילוי אותו מידע, השאלה הזאת לא באה לידי דיון ואינה צריכה הכרעה.

28. מן האמור לעיל עולה, כי המערער חב חובת סודיות ללקוחתו - כוכב השומרון, המקרה נופל בגדר אחד החריגים לחובה, ולכן אסור היה לו לחשוף פרטים בדבר מצבה הכלכלי.

יחד עם זאת, קיומה של חובת הסודיות ביחס לכוכב שומרון אינה שוללת קיומן של חובות אחרות של הבנק ביחס ללקוחותיו האחרים. הבנק חב חובות נוספות ללקוחותיו האחרים, ועליו לפעול בדרך כזו שלא תביא לניגוד עניינים בין קיומה של חובת הסודיות שתוארה לבין קיומן של יתר חובותיו הנוספות כבנק, כגון, חובת הגילוי.

מסכים אני לטענת המערער בדבר הבעיות שעלולות להווצר במקרה של הטלת חובת גילוי, ובדבר אי הוודאות והעדר אמות מידה ברורות לפעולתם של הבנקים. במקרים רבים לבנק יש תמונה חלקית לגבי מצבה הכלכלי של חברה - לדוגמה, כאשר כל המידע שבידיו מסתכם במצב חשבונה של החברה בחשבון המתנהל אצלו - וגילוי מידע זה עלול להוביל את החברה לידי חדלות פרעון, ועל אף שאלמלא הגילוי היתה החברה מסוגלת לצאת מהמשבר הזמני. ייתכן שהחברה כלל אינה נמצאת במשבר, אולם אחד מחשבונותיה הרבים בבנקים נמצא ביתרת חובה בבנק פלוני. גילוי פרט זה עלול לגרור חרושת שמועות אודות החברה - למרות שמצבה הפיננסי איתן.

בנסיבות העניין שבפנינו, ניתן היה להסיק, כפי שסבר בית המשפט בארצות הברית בפסק הדין RICHFIELD הנ"ל, כי כאשר מתנגשת חובת הגילוי עם חובת האמון, הנטל הוא על הבנק, ועליו להמנע מלהכנס למצב בו מתנגשות חובותיו ביחס ללקוחותיו השונים, דהיינו להמנע מלהעניק את ההלוואה המובטחת במשכנתא. אינני סבור כי גישה זו נוקשה, אף אם ייתכן ובשל עובדה זו לא יוכל הלקוח לקבל את ההלוואה המבוקשת אף אם יחפוץ בה.

ניתן היה לסבור כי אין מדובר במצב של התנגשות בין חובותיו השונות של הבנק, שכן על הבנק לא היתה מוטלת כל חובת גילוי שהיא, על אף ניגודי האינטרסים, מכיוון שלא עסק ביעוץ פוזיטיבי לרוכשי הדירות ולא שידלם להשקיע בפרויקט. במקרה זה, הלקוח הוא שפנה לבנק, וזה מילא את מבוקשו והעניק לו את ההלוואה. אולם, גישה זו קיצונית היא, וזאת לאור תפקידו של הבנק במציאות המסחרית-כלכלית, חשיבותן ונפיצותן של ההלוואות המובטחות במשכנתא, מידת הסתמכותם של הלקוחות על הבנק, ונקודת המוצא ממנה יוצא הלקוח כי הבנק יפעל באופן "ניטרלי"; דהיינו, הלקוח מניח, כי התנאים למתן ההלוואה, הריבית והבטחונות שאותם דורש הבנק כתנאי להענקת ההלוואה לא ישתנו על פי האינטרס (שבהתיחס למתן ההלוואה - הוא איננו לגיטימי) שיש לבנק בחברה בה יושקעו כספי ההלוואה.

במצב דברים כגון זה, על הבנק להביא לידיעת הלקוח את דבר ניגוד האינטרסים בו הוא נמצא באופן שהובהר ותואר לעיל, וליתן בידי הלקוח את האפשרות להחליט, אם ברצונו ללוות את הכספים על אף ניגוד האינטרסים, וזאת על מנת לאפשר לו בדיקה נוספת טרם לקיחת ההלוואה. גישה זו מאזנת כראוי בין האינטרסים שנמנו לעיל ואינה מטילה נטל כבד מדי על הבנק שכן היא חלה רק באותם מצבים בהם לבנק יש ידיעה בדבר ניגוד האינטרסים.

כאמור, כשלונו של המערער לידע את המשיבים בדבר ניגוד האינטרסים מהווה הפרה של חובת הגילוי, בעקבותיה קמה להם עילת תביעה הן מכח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין, בגין הפרתה של חובה זו, והן מכח סעיף 12 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המחייב צד למשא ומתן לנהוג בתום לב ובהגינות. בנסיבות המקרה, המדובר בכריתת הסכמי הלוואה והבנק מחויב היה לפעול לאורו של סעיף 12(א) הנ"ל לחוק החוזים. לעניין יחסי הגומלין שבין שתי העילות אני מפנה לדברים שאמרתי בע"א 783/83, קפלן נ. נובוגרוצקי, פד"י ל"ח(477 ,(3, בעמ' 484:

"הבסיס המהותי לחיוב בעוולת הרשלנות. המסגרת הכללית שבתוכה ניצב גם המקרה שלפנינו, היא המערכה הנורמאטיבית, אשר עניינה באמות המידה, הקובעות דרכי ההתנהגות המתחייבות על פי הדין בניהול משא ומתן. הכלל הרחב המקובל כיום הוא, כי בניהול משא ומתן חייבים הצדדים לנהוג בהגינות, בתום-לב ותוך גילוי הדדי של עובדות, אשר אינן בידיעתו של הצד השני והעשויות להיות חשובות לו בבואו לשקול את כדאיותה של העיסקה המוצעת...

'הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה...' אלה כללי ההתנהגות המחייבים כיום בעת ניהול משא ומתן לקראת חוזה, אך מקורם אינו בהכרח רק בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (סעיפים 12,או 39)... הכוונה כאן לכללי ההתנהגות, המתחייבים מהוראותיהם של סעיפים 35ו-36 לפקודת הנזיקין".

שם, בעמ' 484).

(ההדגשות שלי - מ.ש.)

בענייננו עולה מן הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, כי גילוי ניגוד האינטרסים מצידו של הבנק למשיבים במועד נטילת ההלוואות, היה מביא לעריכת בדיקה נוספת מטעמם, אשר יכול שהיתה מביאה אותם לידי מסקנה, כי אל להם לשים את כספם על קרן הצבי.

כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי:

"... בענייננו הבנק ידע על מצבה הרעוע של כוכב השומרון (ובהמשך הוא עצמו פתח בהליכים שזירזו את פירוקה). בנסיבות אלה, עריכת הסכמי ההלוואה הנ"ל מבלי לגלות לתובעים את ידיעותיו על מצבה של כוכב השומרון אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב".

אני סבור כי גישה זו מרחיקת לכת ואינה מאזנת כיאות בין החובות השונות המוטלות על הבנק, שכן גילוי מלא בנסיבות כגון אלה עומד בסתירה לחובת הסודיות ביחס לכוכב השומרון (ואולי אף בניגוד לחובת האמון שהבנק חב אף ביחס אליה). יחד עם זאת, יישומו של סעיף 12 (א) במקרה דנן מחייב את הבנק בגילוי העובדה שבעסקה זו הוא נתון במצב של ניגוד אינטרסים, בדרך שהוסברה והודגמה לעיל.

מכיוון שהמערער לא נהג בדרך זו, רואה אני לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה יש להצהיר על בטלותם של הסכמי המשכנתא וכן להצהיר כי לא חלה בגינם כל חובת תשלום. כל זאת בכפוף לכך שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם, בדירות, על פי ההסדר, לידי הבנק.

29. בשולי הדברים ברצוני להעיר שתי הערות.

ההערה הראשונה, מתייחסת לטענת המערער לפיה במצב דברים בו הבנק מגלה ללקוח האחד פרטים בדבר מצב חשבון הבנק של לקוח אחר שלו הוא גורם להפרת החוזה ביניהם (בענייננו - בין כוכב השומרון וכל אחד מן המשיבים), ועלול להיות חשוף לתביעה בגין גרם הפרת חוזה. איני רואה יסוד לטענה זו. ראשית, לפי שיטתי הבנק אינו מגלה פרטים בדבר מצב החשבון של מי מלקוחותיו כי אם רק את העובדה שהוא שרוי במצב של ניגוד אינטרסים; שנית, במידה שמוטלת על הבנק חובת גילוי, הרי שוודאי תעמוד לו הגנת הצידוק הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (לעניין זה ראה: ע"א 643/88, עזבון המנוח יהודית זיידנציג ז"ל נ. שטיין, פד"י מ"ה(554 ,(3, והדברים שנאמרו שם ביחס להגנה על צדדים שלישים).

זאת ועוד, על פי מהלך הדברים הרגיל, אדם משיג מימון טרם כניסתו לחוזה, כך שעדיין לא ניתן להפר חוזה שטרם נכרת. כמו כן, אם בכגון דא נאמר כי קמה עוולה של גרם הפרת חוזה הרי שניתן לגרוס כי בכל פעם שהבנק מסרב להעניק הלוואה ללקוח, ביודעו כי עקב קשיי המימון אליהם יקלע הלקוח יופר חוזה עם צד ג', הוא מסתכן בתביעה בגין גרם הפרת חוזה.

תוצאה זו כמובן אינה מתקבלת על הדעת. בעניננו, המצב אף פחות מסובך, שכן, כפי שקבענו לעיל, הבנק אינו מחוייב לסרב למתן ההלוואה, אלא רק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים; ואם האחרון עדיין יחפוץ בכך, הוא יוכל לקבל את ההלוואה שביקש.

ההערה השניה מתייחסת לבקשות להגשת ראיות נוספות אותן הגישו הצדדים (בש"א 3929/92 שעניינה הסכם הלוואה נוסף, בין המערער לבין לקוח אחר שחתם על טופס הלוואה לצרכי רכישת דירה מכוכב השומרון לאחר הגשת בקשת הכינוס, ובש"א 4794/92 שעניינה בקשת הכינוס בעניינה של כוכב השומרון בה"פ 999/85 בבית המשפט המחוזי בירושלים). בנסיבות העניין, ולאור התוצאה אליה הגעתי, איני רואה מקום לקבל ראיות אלו. ואולם ברצוני להעיר באשר לראיה שהגשתה נתבקשה על ידי המשיבים - כי היא מעידה על פניה כי המערער המשיך להעניק הלוואות המובטחות במשכנתא אף לאחר הגשת בקשת הכינוס על-ידו. במצב דברים זה, על פי הגישה אותה הצגתי בפסק הדין, חלה חובת גילוי מוגברת ביחס ללקוח שכן המערער נכנס בגדר החריג השלישי שנקבע בפסק דין TOURNIER (גילוי לצורך האינטרס העצמי של הבנק), ולכן באיזון שבין חובה זו (היינו חובת הגילוי) לחובת הסודיות החלה עליו, משקלה של החובה האחרונה יהיה פחות, אם בכלל.

לפיכך, בנסיבות העניין, דין הערעור להידחות.

המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 20,000 ש"ח.

השופט ת. אור


אני מסכים.

השופט א. מצא


אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ל' ניסן התשנ"ד (11.4.94).