מוסקונה היה יועצה המשפטי של חברת תריסול בע"מ ושל מנהלה הכללי רם בן-טל. מניות החברה היו בידי רם בן-טל ואשתו דבורה בן-טל וזו האחרונה היתה רשאית למנות (באמצעות בעלה) מנהל בחברה. הגב' בן-טל היתה מסוכסכת עם בעלה וכבר התנהלו משפטים ביניהם ; היא רצתה למנות את המשיב כמנהל בחברה והודיעה על כך לבעלה וזה פנה אל מוסקונה ולאחר התייעצות ביקש בן-טל ממוסקונה להזמין דין-וחשבון על המשיב, ואז הזמין מוסקונה אצל מודיעין אזרחי עריכת חקירה והגשת דין-וחשבון על המשיב. מודיעין אזרחי עשה כן והגיש למוסקונה דין-וחשבון על המשיב שהיו בו כנראה ממצאים או חוות-דעת שליליים על המשיב, התנהגותו ואפיו ; מוסקונה העביר דין-וחשבון זה לה' בן-טל. תוכן הדין-וחשבון הגיע לידיעת המשיב והוא הגיש תביעת נזיקין נגד מוסקונה ומודיעין אזרחי ובה תבע פיצוי בסך מיליון לירות על הוצאת לשון הרע. במסגרת אותה תביעה נדונו המרצות רבות לרבות שתיים שבהן ניתנו הצווים נשוא הערעורים. מוסקונה מערער על הצו אשר הורה לו להשיב על שתי שאלות שלהן הוא התנגד ומודיעין אזרחי מערער על הצו שהורה לו לגלות למשיב שני מסמכים שהם, לטענתו, חסויים.

אדון תחילה בענין השאלון. שתי השאלות נשוא הערעור שהותרו על-ידי השופט המלומד הן שאלות מס' 3 ו-4 שתכנן הוא :

"3. הנכון שאמרת לרם בן-טל שאינך חושב שהדו"ח מהימן ?

4.   אם התשובה לשאלה 3 היא שלילית - מה היתה הדעה שהבעת באזני רם בן-טל על הדו"ח נשוא התובענה." טוען מוסקונה שלא היה צריך להתיר הצגת שתי השאלות מאחר והן חסויות וכן אינן ראויות להצגה בשאלון. השופט המלומד דחה את טענת החסיון באמרו שמוסקונה אמר את אשר אמר ללקוחו במסגרת הגשת או מתן חוות-דעת על בן-אדם ואין זה מן הדברים הבאים בתחום "השירות המקצועי" של עורך-דין. המדובר כאן בחקירה שהוזמנה ונערכה על המשיב שהיה מועמד מטעם הגב' בן-טל לתפקיד מנהל בחברה. ברור שה' בן-טל היה מעוניין בדבר לרגלי מצב היחסים הבלתי-תקינים בינו לבין אשתו ולאור נסיון העבר והסכסוכים והמשפטים שכבר היו לו אתה, והחקירה הוזמנה על רקע זה כאשר היה לו יסוד סביר, ואולי יותר מיסוד סביר, לחשוב שאי-הסכמתו למינוי המערער יביא בעקבו- תיו התדיינות משפטית עם אשתו ואף עם המשיב. בענין זה יש לציין שבסמוך למועד הזמנת הדין-וחשבון ביום 15.7.1974, שהוא יום אחד בלבד לאחר שהגב' בן-טל חתמה על הכתב למנותו כמנהל, כתב המשיב לה' בן-טל מכתב עם העתק למערער ובו הודיע לו שאם לא יתמנה מיד כמנהל לא יראה מנוס מלאכוף את מינויו על-ידי בית-המשפט.

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין, הנמצא בפרק הדן בתחום המקצוע וייחודו, מורה שבאותם הדברים המפורטים בו לא יעסוק מי שאינו עורך-דין ; בין הדברים האלה ישנו הדבר העיקרי שבו עוסקים עורכי-דין והוא ייצוג בני-אדם בבתי-המשפט. השופט המלומד אומר שמתן חוות-דעת על בני-אדם אינו בין הדברים המפורטים בסעיף 20 הנ"ל. עם כל הכבוד לא נתן השופט המלומד את דעתו לענין במסגרת השירות שעורך-דין נדרש לספק ללקוחו וראה את הענין במסגרת צרה מדי, וכאילו הזמנת חוות-הדעת על המשיב היתה פעולה העומדת בפני עצמה ובלתי-תלויה במכלול הבעיה שעמדה לעיון. כאשר עורך-דין מטפל במשפט בשם לקוח, אין ספק שעריכת חקירות, איסוף חומר ובדיקתו הם קטבעים ומובן מאליו של תפקידו, וגם אין ספק שחוות-דעת שעורך-הדין מביע בפני מרשו על תוכן החקירות הוא חלק מהשירות המקצועי של עורך-הדין. ההכרעה בשאלה שעומדת לדיון תלויה בזה אם ניתן לראות את כל הענין במסגרת של הכנת חומר לקראת אפשרות של התדיינות בתביעה משפטית צפויה במקרה שה' בן-טל לא ימנה את המשיב כמנהל החברה. בשלב זה, בערעור של מוסקונה, אינני דן עדיין בשאלה אם הדיןוחשבון של מודיעין אזרחי חסוי או לא בתביעת המשיב נגד מודיעין אזרחי ועלי לשקול רק אם חסויים הדברים שמוסקונה אמר למרשו לגבי מהימנות הדין-וחשבון. מוסקונה היה היועץ המש- פטי של החברה ושל ה' בן-טל ולזה האחרון היו כנראה ספקות או היסוסים לגבי השאלה אם רצוי למנות את המשיב כמנהל והיה ברור שאי-מינויו יגרום להתדיינות משפטית. התייעצות של לקוח עם עורך-דינו בתנאים אלה היא חלק מהשירות המקצועי שעורך-דין נותן ללקוחו, כבדיקת והכנת החומר לקראת משפט צפוי. השירות שנותן עורך-דין ללקוחו בייצוג משפטי אינו מתחיל עם הגשת המשפט כי אם בשלב מוקדם יותר, וכאשר מתקיימת התייעצות מוקדמת לקראת אפשרות של משפט צפוי גם התייעצות זו וכל עבודות ההכנה הן בגדר השירות המקצועי שעורך-הדין מספק למרשו. טען המשיב שמר בן-טל חתם על מינויו כמנהל עוד לפני שנתקבל הדין-וחשבון של מודיעין אזרחי ולפני שאמר המערער את אשר אמר על מהימנות הדין-וחשבון, ולכן בעת אמירת הדברים לא היה צפוי משפט כל שהוא באותו ענין. נכון אמנם שהמשיב מונה כמנהל עוד לפני שהגיע דין-וחשבון המו- דיעין האזרחי (וכבר הוזכר המכתב שכתב המשיב למר בן-טל). אך יש לזכור שבכתב-הגנתו טען מוסקונה במפורש שלפי עצתו מינה ה' בן-טל את המשיב כמנהל בחברה עוד לפני שנת- קבל דין-וחשבון החקירה וזאת כדי למנוע התדיינות תוך שמירה על הברירה לבקש את פסילתו של המשיב אם ממצאי הדין-וחשבון יחייבו זאת. והדבר נשמע כמתקבל על הדעת במצב שהיה קיים וגם לאור המכתב שכתב המשיב ובו דרש שימונה לאלתר, אחרת יפנה לבית-המשפט. לכן כל הענין היה במסגרת השירות המקצועי של מוסקונה ללקוחו ובמס- גרת זו יש לראות את הדברים שאמר מוסקונה ללקוחו על מהימנות הדין-וחשבון ותכנו.

כמו-כן, גם אלמלא היה מדובר על תביעה צפויה, היתה כאן התייעצות של לקוח עם עורךדינו בשאלת הצורך להיענות לדרישה למינוי המשיב כמנהל בחברה ובתוצאות אפ- שריות של אי-היענות מידית וזהו אחד הדברים המיוחדים למקצוע עורך-הדין, דהיינו, ייעוץ בענינים משפטיים, ומה שאמר המערער למרשו נאמר במסגרת-ייעוץ זה, ואין לראות בדברים אלה מתן חוות-דעת על אנשים, כדברי השופט המלומד, ואין לתלוש אותם מהקשרם בנסיבות המקרה כאילו היו דבר העומד בפני עצמו ללא קשר עם הרקע ונסיבות המקרה. אין מחלוקת שייצוג לקוח לפני בתי-המשפט וכן מתן חוות-דעת בענינים משפטיים הם מן הדברים שיוחדו למקצוע עורך-הדין על-פי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין והמחלוקת היא בשאלה אם הדברים שנאמרו על-ידי המערער למרשו נאמרו במסגרת מתן שירות כזה או אם חרגו ממה שניתן לראות כחלק ממתן שירות זה. וכאן יש לומר שאישיות המשיב ומהימנותו הם דברים רלוונטיים בכל דיון על מינויו כמנהל החברה.

סעיף 48 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מורה שאין עורך-דין חייב למסור כראיה דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו או בין אדם אחר מטעם לקוחו "ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח" הגדרה זו של החסיון הנה רחבה למדי ואין להרחיבה יתר-על-המידה על-ידי מתן פירוש ליברלי מדי, אבל מאידך אין להגבילה באופן בלתיסביר ויש לבדוק בכל מקרה אם הדברים שנאמרו הם דברים שיש להם קשר עניני עם השירות של עורך-הדין בקשר לניהול המשפט או למתן חוות-הדעת המקצועית. הסעיף הזה מקנה חסיון לעורך-הדין וזהו חסיון לטובת הלקוח ולא לטובת עורך-הדין והלקוח ולא עורך-הדין הוא שיכול לוותר על החסיון. שתי השאלות נושא הדיון מתייחסות לדברים שהוחלפו בין עורך-הדין לבין לקוחו ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוחו ולכן חל החסיון על- פי סעיף 48 (א) הנ"ל ואין לחייב את מוסקונה להשיב עליהן. לאור מסקנתי זו אין לי צורך לדון בכל יתר טענות הצדדים בענין השאלון.

כעת אעבור לדון בצו המחייב את מודיעין אזרחי לגלות שני מסמכים מהם יומן התיק ועדויות שנגבו מאנשים שונים במסגרת החקירה על המשיב. אלה הם מסמכים ששימשו בסיס לעריכת הדין-וחשבון של מודיעין אזרחי על התובע. תוכן הדין-וחשבון עצמו הגיע לתובע שהקליט בסתר (כפי שנטען - אם כי טרם נשמעו ראיות בנדון) שיחה בינו לבין מוסקונה, חברו למקצוע, שהקריא לו את הדין-וחשבון. לאור מה שנאמר לעיל דין-וחשבון זה היה מסמך חסוי שמוסקונה ומרשו לא היו חייבים לגלות למשיב וכן לא היו חייבים לגלות למשיב את החומר ששימש בסיס להכנת הדין-וחשבון, כי כפי שנאמר ב-ע"א 407/73, (יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד כט (171 ,169 (1.), בע' 171 מפי מ"מ הנשיא (זוסמן) (כתארו דאז) :

" . . . . . והלכה פסוקה היא, שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים מש- פטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, מסמך כזה וזאת אפילו אם ההליכים המשפטיים התלויים או הצפויים היוו רק אחת מהסיבות או המטרות להכנת המסמך.

אבל השאלה בענין זה ניצבת במישור אחר לגמרי. כפי שכבר נאמר לעיל, החסיון בגין דברים שנאמרו ומסמכים שהוכנו לקראת משפט הוא של אותו צד למשפט שלבקשתו או שעבורו נעשה הדבר והוא גם זה שיכול לוותר על החסיון. כל זה חל באותם הליכים תלויים או צפויים, וכאן אין זה המקרה כי אין המדובר באותם הליכים כי אם בהליכים שונים לחלוטין, ואין המדובר על צו גילוי המופנה לעורך-הדין או ללקוחו שבשמו או עבורו הוזמן הדין-וחשבון. משל, אם אדם אמר דבר מה לחוקר שחקר ענין לפי בקשת עורך-דין בקשר למשפט מסויים ונודע הדבר לצד שכנגד במשפט, אין כל מניעה שזה האחרון יחקור את האדם על מה שאמר ולאדם זה אין כל חסיון. מדובר כעת בהליך במישור אחר ושונה תכלית שינוי מההליך שהיה צפוי ושעבורו הוזמן הדין-וחשבון, והמדובר על תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד מי שערך את הדין-וחשבון. בהקשר זה נקבעה הלכה באנגליה במש- פט של, (Leigh (1955 .Schneider v שם הוחלט ברוב דעות בבית-המשפט לער- ((1955) 2 Q.B. 195; (1955) Schneider v. Leigh (1955) 2 All E.R. 173; (2 W.L.R. 904; 99 S.J. 276 (C.A.).עורים שבתביעה נגדו על הוצאת לשון הרע חייב הנתבע לגלות לתובע חוות-דעת רפואית שהכין עבור לקוח בקשר להליכים משפטיים. דעת הרוב היתה שהחסיון שהיה קיים בהלי- כים שבקשר אליהם הוכנה חוות-הדעת אינו קיים לזכות הרופא בתביעה נגדו על הוצאת דיבה. בית-המשפט נתן רשות ערעור לבית-הלורדים, אך נראה שערעור כזה לא הוגש, ונראה שההלכה נתקבלה באנגליה והיא גם מובאת בספרות המקצועית וצוטטה בספרו של Phipson על דיני ראיות, מהדורה 12, בסעיף 595, ובספרו של Odgers על דיני טיעון, מהדורה 21, בע' 518, וההלכה סוכמה ב- Halsbury, דיני אנגליה, מהדורה רביעית, כרך 13, סעיף 84, בזו הלשון :

"גם אם דין-וחשבון אשר הוכן בציפיה להליכים משפטיים יכול להיות חסוי מפני הצגה על-ידי הנתבע בהליכים המשפטיים שעבורו הוכן, לא יהיה דין- וחשבון זה חסוי בתביעה אחרת על הוצאת דיבה בחלקים מסויימים של הדין-וחשבון אשר הוגשה על-ידי אותו תובע נגד האדם שהכין את הדין- וחשבון."

ההלכה הנ"ל אינה מחייבת אצלנו ולכן ניצבת השאלה אם יש לאמץ אותה מאחר והחוק הנוגע לענין אצלנו תואם את החוק האנגלי. לפני שאשיב לשאלה זו ברצוני לציין דבר נוסף שבו נקבעה הלכה באנגליה ולא ידוע לי שהיא נדונה אצלנו. מודיעין אזרחי חוששת, והביעה חשש זה בסיכום טענותיה, שהמשיב עלול להשתמש בתוכן המסמכים שאת גילויים הוא מבקש לא למטרות קידום ההתדיינות במשפט כי אם למטרות זרות וצדדיות, דהיינו שיעשה שימוש בתוכן המסמכים למטרה שאין לה ולא כלום עם המטרה שלשמה ניתן הגילוי, כגון שימוש לשם הגשת תביעת דיבה נגד מוסרי המידע או כדי לגרום לכך שהם יחזרו בהם מהודעותיהם במסמכים. בענין זה יצויין שטענות אלו נשקלו על-ידי שופטי הרוב והמיעוט במשפט שניידר נ' ליי, , באנגליה ולמרות זאת ניתן שם הצו שצויין לעיל. מאידך, ישנה פסיקה באנגליה האומרת שצד שקיבל גילוי מסמכים אסור לו להשתמש בהם למטרות אחרות פרט מאשר למטרות ניהול המשפט שבו ניתן הגילוי, ואף אסור לו להעביר לאחרים את המידע שבמסמכים, ואיסור זה נובע מהתחייבות מכללא שקיימת מצד מקבל הגילוי לשמור על האיסור הנ"ל, ומי שפועל בניגוד לנ"ל מתחייב בבזיון בית-המשפט. הלכה זו הובאה במשפט, (v. Scott (1948 Alterskye ושם (.(.v. Scott (1948) 1 All E.R. 469; 92 S.J. 220 (C.A Alterskye) אמר השופט שמאחר וקיימת חובה כללית זו על מקבל הגילוי אין צורך לתת צו מיוחד המחייב אותו לא לעשות במסמכים שימוש בניגוד לחובתו הנ"ל. דברים אלה נאמרו לגבי מתן צו גילוי כללי, אבל יחד עם זאת ציין השופט שאם קיימת בעיה לגבי מסמך מיוחד כל שהוא, יש מקום לשקול אם לחייב את מקבל הגילוי לתת התחייבות מפורשת, וצו זה יינתן כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. במשפט של .Ltd Distillers Co. (Biochemicals)(v. Phillips and v. Times Newspapers Ltd. (1975 שוב התעוררה השאלה בנסי- (,.Co. (Biochemicals) Ltd. v. Times Newspapers Ltd The Distillers v. Phillips (1975) 1 All E.R. 41; (1974) 3 W.L.R. 728; 118 Same (S.J. 864.בות להלן : החברה התובעת היתה בעלת זכיון למכירת תרופת התלידומיד המפורסמת שכנראה גרמה נזקים לילדי האמהות שנטלו אותה בתקופת הריונן ; מספר אמהות תבעו פיצויי נזיקין מהחברה ובאותם הליכים גילתה החברה לאמהות שתבעו מספר גדול של כ-30,000 מסמכים וביניהם כ-10,000 מסמכים ערוכים על-ידן או מטעמן. הן גייסו את שירותיו של רוקח כיועץ ובא-כוחן מסר לו חלק גדול מאותם 10,000 מסמכים ; לאחר מכן עשה אותו רוקח הסכם עם הנתבעים (בעלי עתונים) ומכר להם חלק מהמסמכים והנתבעים השתמשו בתכנם לשם פרסום מאמרים בעתוניהם שבהם נמתחה בקורת על החברה. בהלי- כים קודמים ניתן צו האוסר פרסום מאמרים נוספים שיסודם באותם מסמכים, ולאחר מכן נתבקש בית-המשפט בהליך החדש לתת צו האוסר על הנתבעים להשתמש במסמכים או לגלותם לאחרים. הנתבעים טענו שלא חל עליהם איסור להשתמש במסמכים ושעל-כל- פנים גילוי ופרסום תכנם נדרש ומוצדק מטעמי טובת הציבור. פסק-הדין הוא ארוך ומנומק ולא אחזור על מה שנאמר בו ואצטט רק את הכרעת השופט כפי שתומצתה בכותרת שתו- אמת את תוכן הפסק, ואלה הם הדברים :

"1. בגילוי מסמכים ישנה התחייבות מכללא שלא ייעשה במסמכים שימוש למטרות אחרות או זרות. כמו-כן התחייבות זו מחייבת כל מי שהמס- מכים יגיעו לידיו אם ידע שהמסמכים הושגו בדרך של גילוי מסמכים. טובת הציבור דורשת שמסמכים שהגיעו בדרך של גילוי מסמכים לא יתאפ- שר השימוש בהם למטרה זרה, ושבית-המשפט יתן הגנה מפני שימוש כזה.

2. הזכות הנוגדת היחידה שהנתבעים יכולים להציג היא קיום ענין ציבורי בגילוי המסמכים אשר גובר על הענין הציבורי להגן על המסמכים שגילויים ניתן בהליך המשפטי. סיפור המעשה של התלידומיד וכל הארה שיש בה כדי להפחית את הסיכוי שיקרו עוד מקרים עצובים בעתיד הנם דברים שלציבור יש בו ענין, ובכל זאת ענין זה אינו מתגבר על הענין הצי- בורי שבעשיית צדק במשפט באורח תקין והדורש להגן על הפרטיות של המסמכים שגילויים ניתן בהליך משפטי. לכן יינתן הצו כמבוקש."

בתקנות סדר הדין האזרחי שלנו אין הוראה בשאלה של השימוש המותר לעשות במסמכים שניתן צו המחייב צד למשפט לגלותם לצד שכנגד, אבל גם באנגליה אין הוראה חקוקה בנדון, וכפי שנאמר לעיל השימוש המותר המוגבל יסודו בהתחייבות מכללא הדרו- שה לשם הבטחת עשיית צדק במשפט וגילוי כל האמת בלי חשש לתוצאות לוואי בלתי- רצויות ; אין לי ספק שהלכה זו צריכה להנחות גם אותנו והיא גם נראית לי סבירה והכ- רחית להבטחת המטרה המכרעת של כל התדיינות משפטית. אני בדעה שההלכה בענין אותה התחייבות מכללא ושל תוצאות הפרתה חלה גם בארץ.

בענין זה דין-וחשבון החקירה נמצא בידי המשיב והגילוי המבוקש מתייחס ליומן של החקירה ולעדויות שנגבו בכתב או שנרשמו מפי מוסרי המידע ושעל תכנם מבוסס הדין-וחשבון. תוכן הדין-וחשבון ידוע למשיב וניתן להניח שהוא גם יודע פחות או יותר את תוכן יתר המסמכים, אבל בכל זאת לגילוי המסמכים, לרבות זהות ומעמד מוסרי המידע, עלולה להיות חשיבות בתביעה זו שבה מעוררת מודיעין אזרחי שאלת תום-לב ומתעוררת שאלת מהימנות המידע שנמסר לה וכן שאלת האמצעים שנקטה מודיעין אזרחי לשם בדיקת המידע שקיבלה על המשיב. לכן גילוי המסמכים מוצדק בנסיבות אלה. אם כן נותר לדון בשאלה אם יש להתנות את הגילוי במתן התחייבות על-ידי המשיב לגבי השי- מוש במסמכים ובתכנם. כפי שנאמר במשפט שניידר, , אין מקום במקרה רגיל באנגליה להתנות את מתן צו הגילוי מאחר ומקובלת ההלכה של קיום התחייבות מכללא, אבל גם שם נאמר שיש מקום לשקול בדבר כאשר מדובר בגילוי מסמכים מסויימים ואם קיימת שאלה של ממש לגבי שימוש אפשרי החורג מהשימוש החוקי. דבר זה מוצדק אצלנו שבעתיים מאחר, ועד כמה שידוע לי, אינה קיימת בקרב ציבור המתדיינים ועורכי-הדין תודעה של השאלה מה הוא השימוש המותר במסמכים. במקרה זה ישנה הצדקה להתנות את צו-הגילוי במתן התחייבות על-ידי המשיב לגבי השימוש המותר, ורק אציין שאופן קבלת תוכן הדין-וחשבון על-ידי המשיב והשימוש שנעשה בו לשם הגשת תביעה זו יש בהם כדי לעורר חשש של קיום אפשרות ריאלית של שימוש מעבר למותר.

לבסוף אתייחס לשתי טענות של מודיעין אזרחי הקשורות זו בזו. אחת היא שיש חסינות לחברת חקירות הפועלת על-פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב- 1972, ואין היא חייבת לגלות את מקורות המידע שאספה ולגלות את שמות מוסרי המידע. נראה לי שאין ממש בטענה זו והחוק הנ"ל לא העניק חסינות לחוקרים פרטיים וגם בפקודת הראיות אין חסינות לחוקרים פרטיים, כגון החסינות שניתנה לעורכי-דין, לרופ- אים ועוד. לכן נראה לי לכאורה שאינה קיימת חסינות כזו. אבל אין לי צורך להכריע סופית בשאלה זו ואני מוכן להשאיר אותה להכרעה לעת מצוא, כי במקרה זה מודיעין אזרחי איננה חוקר פרטי בעל רשיון על-פי החוק הנ"ל ואינה יכולה לחסות תחת גג החוק הנ"ל. מודיעין אזרחי היא חברה בערבון מוגבל העוסקת בענינים שונים ובין היתר יסדה אגודה אחרת באחריות בלתי-מוגבלת, העונה על דרישות החוק ושמה "מודיעין אזרחי (חקירות 1972)" והיא אשר עוסקת בחקירות. אך תביעה זו הוגשה נגד מודיעין אזרחי והצו נתבקש נגדה והאגודה צורפה כצד נוסף רק בשלב מאוחר יותר. השופט המלומד אמר שלצורך דיון זה מודיעין אזרחי והאגודה הן היינו הך ויש להתייחס אליהן כאילו הן אותו גוף מאחר והוסכם שכתב-ההגנה שהוגש על-ידי מודיעין אזרחי ייחשב גם ככתב- הגנה מטעם האגודה. אינני מסכים לזה. מודיעין אזרחי והאגודה הן שני גופים שונים ולכל אחת זהות וזכויות וחובות משלה ואימוץ כתב-ההגנה של האחת על-ידי השניה אין בו כדי לשנות את מצב הדברים בנדון. לכן אין למודיעין אזרחי זכות להסתמך על חסיון הנובע מהחוק הנ"ל, גם לו קבעתי שקיים חסיון כזה לטובת חוקר פרטי הפועל בהתאם לחוק.

אי לזאת אני מציע כדלקמן :

1. לקבל את הערעור של מוסקונה (ע"א 632/77) ולבטל את הצו המורה לו להשיב לשתי השאלות נושא הערעור.

2. לקבל חלקית את הערעור של מודיעין אזרחי (ע"א 662/77) ולאשר את הצו המחייב את המערערת לגלות את המסמכים נשוא הערעור, אבל בתנאי שגילוי זה ייעשה לאחר שהמשיב יחתום על כתב-התחייבות שבו יתחייב לא לעשות במסמכים או בתכנם כל שימוש פרט מאשר שימוש חוקי ולמטרות ניהול ההליך הנוכחי ורק נגד אותם הנתבעים שכבר הנם צד במשפט, וכן יתחייב בו לא להעביר לאחר את המסמכים או תכנם.

3. על המשיב לשלם למוסקונה הוצאות הערעור בסך 2,500 ל"י. בערעורה של מודיעין אזרחי אין צו להוצאות.

השופט אשר

אני מסכים.

השופט עציוני

אני מסכים ואין לי מה להוסיף לפסק-דינו המקיף והמאלף של חברי

הנכבד.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בכור.

ניתן היום, כ"ה בניסן תשל"ח (2.5.1978).