ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.11.97 בתיק פלילי 49/97 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' מודריק

עו"ד משה שילה, עו"ד ניצה מימון-שעשוע - בשם העוררת
עו"ד ליפא מאיר, עו"ד אמיר בר-טוב - בשם המשיב 1
עו"ד עידו ורשבסקי - בשם המשיב 3

מדובר בסיכום החקירה המועבר, יחד עם חומר הראיות שנאסף בחקירה, אל הפרקליטות ככלי עזר לצרכי התמצאות ראשונית בחומר הראיות וההעברת מידע תמציתית. בסיכום אין כל "ראיות" עצמאיות, ואף לא תיעוד של מהלכי חקירה או שיקולי חקירה. הסיכום הינו בגדר עיבוד וניתוח אישי, עובדתי ומשפטי שערך החוקר בדיעבד, לאחר השלמת החקירה. ככזה אין הסיכום משמש כשלעצמו בסיס ראייתי להכנת כתב האישום.

בא-כוח המשיב הדגיש בבית המשפט קמא את חשיבותו של המסמך לניהול הגנה נאותה למשיב, את היות הסיכום בגדר חומר רלבנטי לסוגיות ולשאלות העולות מכתב האישום, וכי למשיב זכות לעיין בסיכום גם משיקולי יעילות ההליך השיפוטי, שכן מדובר בתיק זה בחומר חקירה רב היקף, והעמדת המסמך לרשות בא -כוח המשיב תאפשר לו להתמצא ביתר קלות בחומר החקירה. לטענת בא-כוח המשיב יש על כן להחיל במקרה דנן את סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ולחלופין את סעיף 108 של אותו חוק.

לאחר שסקר בית המשפט קמא באופן מקיף את הפן המשפטי של הסוגיה שלפניו, הגיע השופט המלומד לכלל דעה כי:

"... למרות הגישה ... המרחיבה את המונח 'חומר חקירה' אף לפריפריות רחוקות ולפינות נידחות, הרי שעדיין יש להקפיד שיישמר המכנה המשותף הקושר את החומר לחקירה גופא. ... אין המונח 'חומר חקירה' טומן בחובו ענינים הרחוקים מליבתה העיקרית של החקירה. חומר החקירה עניינו בכל הקשור לחקירה עצמה, לעדויות, ולהשתלשלות העניינים הנוגעים לאישום. אין עניינו בחוות דעת, התרשמויות, ספיקות ותמיהות בקשר לכל מה שכבר נחקר.

בדנן, עסקינן בדו"ח סיכום חקירה שעניינו התרשמויות החוקרים, הבעת דעתם ועמדתם לגבי הנאשמים ולגבי האישומים. אין חומר זה מהווה את החקירה עצמה, אלא את אשר סוכם ככתב כתרשומת פנימית, וכתוצר עבודה מובהק של הרשות החוקרת. בדו"ח זה אין כל ראיות עצמאיות שלא הועברו למבקש, ואף לא תיעוד של מהלכי חקירה שונים או שיקולי חקירה מגוונים. כל המסמכים והעדויות עליהם מסתמך הדו"ח הועברו, אחד לאחד, לנאשם ולבא כוחו. הדו"ח עצמו אינו מוסיף על-כך, מבחינתו של המבקש, מאומה. כל כולו בגדר עבודה פנימית, אישית, של הגוף החוקר, בבחינת עיבוד וניתוח לאחר השלמת החקירה, ולא החקירה עצמה, דו"ח מסוג זה אינו נכלל בגדרו של 'חומר חקירה', כלשונו של סעיף 74 לחסד"פ."

כן הוסיף השופט המלומד ובחן אם המסמך הנדון נכנס להגדרה של התוספת לסעיף 74(א) (בתיקון מס' 19 לחסד"פ) שעל פיה על התביעה לאפשר לנאשם לעיין גם "ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום".

מסקנתו של השופט המלומד היתה כי:

"הדין מחייב את התביעה להניח לפני הנאשם רשימה של כל החומר שנרשם או נאסף בידי הרשות החוקרת. ... התיקון יצר דרך שבאמצעותה אפשר להניח את דעתו של הנאשם שכל חומר החקירה הונח לפניו לעיון, ולא נותרו מסמכים או רישומים או ראיות אחרות שנעלמו ממנו. הצגת רשימת החומר מאפשרת לנאשם להשוות אותה עם החומר שנמסר לו לעיון ולגלות את החסר. אינני סובר שתכלית התיקון לחוק היתה להוסיף דרישת גילוי של חומר על גב חובת הגילוי הכללית הכלולה בסעיף 74 לחוק.

נמצא שאם 'סיכום חקירה' איננו בגדר 'חומר חקירה', שהצגתו לסניגוריה מחוייבת על פי סעיף 74(א) רישא לחסד"פ - אין גם מקום לתבוע עיון בסיכום חקירה כזה מכח הסיפא של הוראת הדין, שהרי הסיפא עוסקת רק ב'רשימת כל החומר וגו''".

בית המשפט קמא גם סבר כי:

"... התכלית הניצבת מאחורי סעיף 108 לחסד"פ איננה כוללת את הבקשה דנן.

הוראת דין זו כלי שנועד לאפשר ולהבטיח הצגת מסמכים וחפצים לבית המשפט המצויים בחזקתו של אדם שאינו שש להציגם או להוציאם מחזקתו. הוראת הדין משמשת כאמצעי להבטחת החובה העקרונית המוטלת על כל אדם הכשר לעדות, החובה להתייצב בבית משפט וליתן עדות. במסגרת מתן העדות אפשר שאותו אדם צריך להציג מסמכים או חפצים, והוראת הדין היא האמצעי המבטיח את מילוי החובה בשלמותה ... כל עוד אין המדובר בחומר ראיה לא ניתן לדעתי להשתמש בהוראת הדין הזו כדי להביאו לבית המשפט.

טעם נוסף, המונע שימוש בסעיף 108 לחסד"פ נעוץ בכך ש'תרשומת פנימית' בתיק חקירה נתונה למעין חיסיון."

הנה כי כן, אימץ בית המשפט קמא את עמדתה העקרונית של המדינה, כי אין עיגון בדין לבקשה לחשוף בפני המשיב את המסמך הנדון.

למרות שבית משפט קמא לא מצא עיגון בדין לבקשת בא-כוח המשיב לגילוי המסמך, קיבל הוא את גישתו לפיה גילוי המסמך "עשוי להועיל לקיצור ההליך השיפוטי משום שהסיכום יאפשר לבאי-כוח הנאשמים 'למצוא ידיים ורגליים' בחומר החקירה רב ההיקף שהונח לפתחם צרור בקלסרים מרובים וארוז בארגזי קרטון שמספרם לא מבוטל". בהקשר לכך הוסיף בית המשפט קמא כי גם באת-כוח התביעה מסכימה לעמדה האמורה, "שהיא אישרה שסיכום החקירה שימש בידיה כלי נוח להתמצאות בחומר הרב. על כן הסכימה לגילוי מסוים מתוך סיכום החקירה שלדידה יקל על הסניגורים במלאכתם". לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי יש להתיר לסניגורים לעיין בחלקי הסיכום העוסקים ב"ממצאי החקירה", תוך שהוא מתיר לתובעת, טרם הגילוי, להפנות אליו בקשה "למחוק מן החומר המגולה ביטויים או משפטים או אפילו פיסקאות שאף על פי שהם נתונים תחת הכותרת 'ממצאי החקירה' הם למעשה הבעת דעה של חוקר או מסקנה של חוקר או רכיב אחר של ה'שיג ושיח' שאין לגלותו, אם יש כאלה בעמודי הדו"ח שהוגדרו על ידי".

לא יכול להיות ספק כי נפלה שגגה בפני בית המשפט קמא לגבי עמדת התובעת.

שכן בית המשפט עצמו מביא בהחלטתו ציטוט מדבריה מהם עולה בבירור כי הסכמתה היתה "למסור רשימה מסכמת מה ההודעות הרלבנטיות לכל פרשה, ומה המסמכים הרלבנטיים וייתן בידיהם (של הסניגורים - א.ג.) את הכלי לדעת על מה מתבססת התביעה באישומים שהאשימה את הנאשמים, וזה מה שיש כאן. כאן כתוב מה הוא אומר ומה יש במסמך. הם יכולים לקרוא בעצמם ולא צריכים תרגום של החוקר שערך את הדו"ח".

לפיכך הגישה התביעה לבית המשפט קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטה לגילוי חלקים מדו"ח סיכום החקירה. בבקשה מציינת התובעת כי הסכימה "לפנים משורת הדין וכדי לסייע לסניגורים לדעת על אלו הודעות ומסמכים ביססה התביעה כל אישום, למסור לסניגורים רשימה מסכמת של ההודעות והמסמכים הרלבנטים לכל פרשה, אליבא דהתביעה. לא היתה - והפרוטוקול מבטא זאת היטב - כל נכונות למסור חלק כלשהו מדו"ח סיכום החקירה, שממילא אינו כולל רשימה כזו.