חסינות מפני הפללה עצמית הנסוגה מפני הוראת חוק השוללת את החסינות במפורש או מכללא. דרישות להצגת מסמכים ע"י בעלי משקים חקלאיים החשודים בעבירות לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים לתקציר - מאגר סביר ע"פ 725/97 1. קלקודה הרמן 2. בראון יעקב 3. קבלה יעקב 4. פלש צבי נגד הרשות לפיקוח חקלאי בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
[15.3.98, 21.5.97] לפני השופטים מ' חשין, י' זמיר, ד' בייניש
ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.9.96 בת.פ. 367/96 ,356/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין עו"ד אורי עיטם - בשם המערערים עו"ד מרדכי שחם - בשם המשיבה פ ס ק - ד י ן
השופט מ' חשין על דרך העיקרון, עומדת לו לאדם בישראל זכותו שלא להפליל את עצמו. כך קובעת מפורשות הוראת סעיף 47(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ומשלימה אותה הוראת סעיף 2)2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות). ואולם יש שזכותו זו של אדם מסיגה עצמה מפני הוראות-חוק ספציפיות, הוראות שאינן בתלם הכלל. בענייננו-שלנו, מחייב החוק אדם למסור לרשות, לפי דרישתה, מיסמכים מסויימים, כדי להבטיח ביצועו של פיקוח על מיתחמי-חקלאות אלה ואחרים. בהעלות דרישה זו, העומדת לו לאדם זכות לסרב ולמסור אותם מיסמכים שנדרש למוסרם בהסתמכו על זכותו שלא להפליל את עצמו? זו השאלה המציבה עצמה לפנינו: האם ענייננו בא בגידרי הכלל או בגידרי אחד מן היוצאים לו? עיקרי העובדות שלעניין והשאלה שבמחלוקת
2. (א) בשנת 1967 ציווה שר החקלאות את צו הפיקוח על מיצרכים ושירותים (ייצור חלב), תשכ"ז-1967 (קה"ת לשנת תשכ"ז, 2987). להלן נכנה צו זה - צו החלב. צו החלב - אשר כשמו, הורתו בחוק הפיקוח על מיצרכים ושירותים תשי "ח-1957 - מסמיך את ה"מנהל" (מי ששר החקלאות הסמיכו לכך) לקבוע ל"יצרן" של חלב מיכסות שיווק, ומתיר ליצרן לשווק חלב רק מתוצרתו ובגידרי המיכסה שנקבעה לו. המנהל עשה שימוש בסמכותו כדבר הצו, וקבע ליצרני חלב מיכסות שיווק. (ב) המערערים מס' 3 ,1 ו-4 הינם בעלי משקים חקלאיים, וכל אחד מהם הינו "יצרן" חלב. המערער מס' 2 הינו שותף במחלבה הקולטת חלב מיצרנים. על המערערים-היצרנים נאסר לשווק חלב מעבר למיכסה שנקבעה להם, לכל אחד מהם בנפרד, ועל המערער בעל-המחלבה נאסר לקלוט עודפי-חלב שלא על-פי היתר. (ג) המשיבה - הרשות לפיקוח חקלאי - הינה תאגיד סטטוטורי שכונן בחוק הרשות לפיקוח חקלאי, תשמ"ח-1988, ותפקידה הוא, בין השאר (כפי שנפרט עוד להלן) פיקוח על קיומו של צו החלב. 3. הרשות לפיקוח חקלאי (להלן נכנה אותה - הרשות או רשות הפיקוח) פנתה אל בית-המשפט השלום בבקשה כי יוציא צווים ולפיהם יחוייבו המערערים להמציא לרשות סיפרי חשבונות, חשבוניות-מס, סיפרי תקבולים ותשלומים, קבלות על שיווק חלב, מיסמכים על קניות, ועוד כיוצא באלה מיסמכים שיש בהם כדי להעיד על תנועות החלב במישקיהם ובמחלבה. בית-המשפט נעתר לרשות והוציא צווים כבקשתה. המשיבים סירבו להיעתר לצווים, ועתרו לבית-משפט השלום לביטולם. בית-המשפט דחה את הבקשה, ועל דחיה זו ערערו המערערים לפני בית-המשפט המחוזי. גם בית-המשפט המחוזי סירב להיעתר למערערים, ועל פסק-דינו מערערים המערערים לפנינו, לאחר שנטלו רשות ערעור. 4. השאלה הנשאלת היא, איפוא, האם חייבים הם המערערים להמציא לרשות כל אותם מיסמכים שבית-משפט השלום הורה אותם כי ימציאו - וזו טענת הרשות - או שמא אין הם חייבים בחובה זו, כטענתם? טענתם העיקרית של המערערים היא, כי אין הם חייבים להיעתר לדרישה המופנית אליהם להמציא לרשות מיסמכים שונים, הואיל ועומדת להם זכותם שלא להפליל את עצמם. הרשות מסכימה כי המצאת המיסמכים עלולה להפליל את המערערים, אך מוסיפה היא וטוענת כי חרף זאת זכאית היא למבוקשה והמערערים חייבים להישמע לדרישה. זו היא איפוא השאלה שלפנינו, ובתלמה נחרוש.
5. עד שנגיע לפיצוח השאלה המשפטית שלפנינו, שומה עלינו להכיר את דברי -החוק המתמודדים ביניהם, והם דברי-חוק הבאים ממקומות שונים. נתיר איפוא לדברי-החוק להציג עצמם לפנינו - בזה-אחר-זה, כהולכים בסך - ולאחר מכן ננסה לברר היכן - וכיצד - באים הם במלחמה זה-בזה. 6. על דרך העיקרון, שני מחנות הם הנלחמים זה בזה: מעבר מזה, מחנה שחרת על דיגלו חסינות-מהפללה-עצמית, ומעבר מזה מחנה המבקש לייחד עצמו מן הכלל, מחנה שבין גדריו נשללת החסינות-מהפללה-עצמית או, למיצער, מצטמצמים תחומיה של אותה חסינות. נפתח בעקרון החסינות ולאחריו נעבור לדברי-החוק שלענייננו עתה, אלה דברי-חוק שלפי הנטען שוללים את זכות החסינות או מצמצמים אותה בתחומיהם. המיתווה המשפטי - עקרון החסינות מהפללה-עצמית 7. עיקרון החסינות-מהפללה-עצמית גודר עצמו במשפטנו בשתי הוראות-חוק עיקריות. ההוראה האחת תימצא בסעיף 2)2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) (להלן נכנה את הפקודה - פקודת העדות), הקובע (בלשון המקור המחייבת) וזו לשונו: 2 ." Examination of witnesses by police
)1) An officer of police of or above the rank of inspector, or any other officer or class of officers generally or specially authorised in writing by the Chief Secretary to the Government, to hold enquiries into the commission of offences, may examine orally any person supposed to be acquainted with the facts and circumstances of any offences in respect whereof such officer of police or other authorised officer as aforesaid is enquiring, and may reduce into writing any statement by a person so examined. )2( The person so examined shall be bound to answer truly all questions put to him by such officer of police or other authorised officer as aforesaid at the examination, other than questions the answer to which would have a tendency to expose him to a criminal charge officer" ההדגשה שלי - מ' ח') ובלשון התרגום לעברית: "חקירת עדים על ידי קצין (1) קצין-משטרה בדרגת מפקח ומעלה, או כל קצין אחר או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב, בדרך כלל או במיוחד, על ידי שר המשפטים, לערוך משטרה וכו'חקירות על ביצוע עבירות, רשאי לחקור בעל-פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה, שעליה חוקר אותו קצין-משטרה או אותו קצין מורשה אחר כנ"ל ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה, שמוסרה אדם הנחקר כך.
(2) אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית." (ההדגשה שלי - מ' ח' ) הידגשנו את ההוראה שלענייננו, והיא הזכות העומדת לכל אדם שלא להפליל עצמו בחקירת המשטרה. כל-כך באשר לחקירת המשטרה. אשר לזכותו של אדם בחקירתו בבית-המשפט, כך מלמדת אותנו הוראת סעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971: "ראיות מפלילות" 47. (א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה. (ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) ......................" לשונו של המחוקק ברורה וחד-משמעית: אדם זכאי שלא למסור ראיה אם יש בה - בראיה - כדי להפליל אותו. הסיפה לסעיף 47(ב) קובעת יוצא לכלל, וליוצא זה נוסיף ונידרש עוד בהמשך דברינו. נוסיף עוד ונציין כי זכות זו הקנויה לאדם שלא להפליל עצמו, מחילה עצמה - כהוראת סעיף 52 לפקודת הראיות - לא רק על הליך בבית-משפט אלא על כל הליך בו מוסר אדם ראיות "בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על-פי הדין לגבות ראיות". להשלמה נוסיף ונזכיר את הוראת סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ולפיו קונה נאשם במשפט זכות "להימנע מהעיד". 8. האם יש מקום להבחנה בין חסינות-מהפללהעצמית הנסבה על תשובות על-פה לשאלות שנשאל אדם, לבין חסינות-מהפללה-עצמית שעניינה מסירתם של מיסמכים המוחזקים בידו של אדם? אפריורית, כך ניתן לטעון, יש מקום להבחנה זו, שכן לא הרי דברים שאדם מוציא מליבו כהרי דברים המדברים בעדם, דברים הקיימים כמו לעצמם. לא כך קבעה ההלכה (הגם שקביעתה היתה באימרת-אגב). בפרשת חורי (ע"פ 661/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(85 (2) נדרש השופט שמגר להבחנה זו שבין תשובות לשאלות לבין מסירת מיסמכים, וחוות-דעתו היתה כי החסינות חלה על שני העניינים כאחד. ובלשונו (שם, :(91 "הזכות לאי-הפללה עצמית איננה אלא תמציתו של הכלל...ואשר לפיו איש אינו חייב להשיב על שאלה, אם התשובה לשאלה עלול להיות בה, לדעת בית המשפט, כדי להניח את היסוד להבאתו לדין פלילי של מי שמשיב את התשובה. זכות זו מתייחסת גם לדרישה להצגתם של מסמכים ומטלטלים אחרים. גיבוש תחומיה של הזכות אצלנו נעשה בסעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) ובחוק לתיקון דיני הראיות, תשכ"ח-1968 (כיום סעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש]" (ההדגשה שלי - מ' ח') סעיף 2)2) לפקודת העדות מחיל עצמו, אמנם - כלשונו - על חסינות מפני חיוב להשיב על שאלות (חסינות כנגזרת מזכות השתיקה), ואולם לשונה של הוראת סעיף 47 לפקודת הראיות ניתן למצוא בה אחיזה לפירוש המרחיב דווקא, והוא בדיבור "אין אדם חייב למסור ראיה". והרי "ראיה" אף ראיה בכתב במשמע. בהמשך דברינו נניח כי זה אמנם הדין, לאמור, כי החסינות-מהפללה-עצמית חלה גם על תשובות לשאלות גם על מסירתם של מיסמכים.
9. דבר אחרון, בהקשר להוראת סעיף 47(ב) לפקודת הראיות. על-פי הוראת-חוק זו, במקום בו נדחית בקשתו של אדם לחסינות מהפללה עצמית, "לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך". בענייננו-שלנו, הצהירה הרשות מפורשות, כי אם יימסרו לה המיסמכים שהיא דורשת כי יימסרו לה, לא ייעשה באותם מיסמכים שימוש להפללת האדם שימסור לה את המיסמכים. בהסתמכה על התחייבות זו מוסיפה הרשות וטוענת, כי אפילו צודקים המערערים בכל טענותיהם כולן, גם-אז אין עומדת להם טענת חסינות-מהפללה; והכל ברוחה של הוראת סעיף 47(ב) לפקודת הראיות. להתחייבות זו נוסיף ונידרש עוד להלן. עד כאן - לעניין החסינות-מהפללה-עצמית. המיתווה המשפטי - החסינות מחסינות 10. נעבור עתה לסקירתו של המחנה האחר, זה מחנה שלפי הנטען חרת על דיגלו "חסינות-מחסינות", דהיינו, דבר-חוק שנטען עליו כי חסינות-מהפללה-עצמית לא תתפוש בו, דבר-חוק שאומרים עליו כי בתחומיו לא יימצא מקום לחסינות -מהפללה-עצמית. 11. במהלך השנים חוקקה הכנסת חוקי-חקלאות למיניהם, קרא: חוקים הנסבים - כולם או חלקם, במישרין או בעקיפין - על נושא החקלאות. הפיקוח על ביצועם של חוקים אלה היה מפוצל-ביתר בין גופים שונים בעלי-סמכות, ובעקבות דין -וחשבון הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל (ועדת שימרון), נמצא כי יש וראוי לאחד אותם מנגנוני-פיקוח ולהביאם אל-תחת קורת-גג אחת. כך הועלתה הצעה להקים את הרשות לפיקוח חקלאי - היא המשיבה שלפנינו - וייעודה: יצירת "גוף מרכזי אשר בידיו יהיו כל סמכויות הפיקוח... ושתפקידו יהיה לפעול לאכיפת החוקים שבאחריותו של משרד החקלאות ולמניעת עבירות על הוראותיהם" (המבוא להצעת-חוק הרשות לפיקוח חקלאי, תשמ"ח-1987, הצעות חוק מיום 89 ,22.12.1987). כך נחקק חוק הרשות לפיקוח חקלאי, תשמ"ח-1988 (להלן נכנה חוק זה - חוק הרשות), ומכוחו קמה ונהייתה רשות הפיקוח. .12 תפקידה של הרשות הוגדר בסעיף 5 לחוק הרשות, ולפיו הוטלה עליה, בין השאר, המשימה של "הפעלת פיקוח לענין עבירות... לפי חיקוקי החקלאות...". צירוף התיבות "חיקוקי החקלאות" הוגדר בסעיף 1 לחוק הרשות כחיקוקים המנויים בתוספת, ואלה כוללים את חוק הפיקוח על מיצרכים ושירותים, תשי "ח-1957 "ככל שהוא נוגע לצווים שהתקין שר החקלאות לפיו" (כלשון פריט 16 לתוספת לחוק). משידענו כי צו החלב הורתו היא בחוק הפיקוח על מיצרכים ושירותים, נוסיף ונדע כי רשות הפיקוח הוסמכה להפעיל פיקוח לעניין עבירות לפי צו זה.
13. מה הן סמכויותיה של רשות הפיקוח? אלו מנויות בהוראות הסעיפים 19עד 22 לחוק הרשות (הפרק השלישי לחוק שכותרתו היא "סמכויות פיקוח"), וביניהן תימצאנה לנו סמכויות חיפוש, תפישת חפצים וחקירת כל אדם בשל עבירה שלעניינה חל הפיקוח החקלאי. על סמכויות אלו אין משיג לפנינו, ולא בהן ענייננו. ענייננו הוא בהוראת סעיף 21 לחוק הרשות, הקובעת וזו לשונה: "חובה למסור מידע ודוגמאות21. (א) חייב אדם למסור למפקח, לפי דרישתו, ידיעות, דוגמאות, פנקסים ושאר תעודות שלדעת המפקח יש במסירתם כדי להבטיח ביצועו של הפיקוח החקלאי; דרש המפקח דוגמאות - הן יימסרו לו ללא תשלום. (ב) דוגמאות שנמסרו לפי סעיף קטן (א), מותר לבדקן במעבדה ולנהוג בהן בכל דרך אחרת." זו היא הוראת-החוק העיקרית שלענייננו: כדי להבטיח ביצועו של הפיקוח החקלאי, מוסמכת רשות הפיקוח לדרוש מכל אדם כי ימסור לידיה מיסמכים ממיסמכים שונים, ואותו אדם חייב למסור לידי הרשות מיסמכים אלה ככל שנדרש. כך היה אף בענייננו, שהרשות דרשה מן המערערים כי יתנו בידיה מיסמכים מסויימים, והמערערים סירבו להיענות לדרישה בטוענם לזכותם שלא להפליל את עצמם. השאלה היא, איפוא, אם בצד סמכותה ה"פתוחה" של רשות הפיקוח - זו הסמכות הקבועה בסעיף 21 לחוק הרשות, סמכות הגוררת בעקביה את חובתו של כל אדם להיענות לה ולמסור לה מיסמכים כדרישתה - חי ומתקיים לו יוצא, יוצא המזכה אדם שלא להיענות לרשות בשל זכותו שלא להפליל את עצמו. נוסיף ונעיר, כי הוראת סעיף 21 לחוק הרשות - בנוסחה זו או אחרת - באה בחוקי מועצות חקלאיות שונות שחוק הרשות נועד לחזקן. ראו, למשל: סעיף 26 לחוק המועצה לייצור ולשיווק של אגוזי אדמה, תשי"ט-1959; סעיף 44 לחוק המועצה לייצור ולשיווק של ירקות, תשי"ט-1959; סעיף 67 לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963; סעיפים 2)53) ו-54 לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק), תשל"ג-1973; ראו עוד שם, סעיף 55. הוראות דומות תימצאנה לנו, למשל: בסעיף 31 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957; בסעיף 14 לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978; בסעיפים 135ו-135א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; סעיפים 108ו-109 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976; ובסעיפים 96(ו-97) לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963.
14. בצד סמכויותיה של רשות הפיקוח לדרוש מאדם למסור לידיה מיסמכים בביצועו של הפיקוח החקלאי, קנויה לו לבית-משפט סמכות מקבילה - שמא נאמר: סמכות ראשונית - לצוות אף-הוא על אדם למסור מיסמכים ככל שיידרש. ובלשונו של סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969 - (להלן נכנה את הפקודה - פקודת מעצר וחיפוש): "הזמנה להשיג חפץ 43. ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב להציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה." כך אף היה בענייננו, שרשות הפיקוח פנתה אל בית-משפט השלום ולבקשתה הוציא בית-המשפט צווים המורים את המערערים להמציא מיסמכים לעניין החקירה. ישאל השואל: מה היה לה לרשות הפיקוח שראתה לנכון לפנות לבית-המשפט, והרי לה -עצמה קנויות סמכויות לדרוש מסירתם של מיסמכים? התשובה לשאלה היא, שבהיותה רשות מינהלית לביצוע, ובהיותה חרדה לשלטון החוק, העדיפה רשות הפיקוח להסתמך על צו בית-משפט. כך עשתה רשות הפיקוח, ויפה שעשתה כך. השאלה ששאלנו באשר לסמכויותיה של רשות הפיקוח לפי חוק הרשות, יכולה שתישאל אף ביחס להוראותיו של סעיף 43 לפקודת מעצר וחיפוש, דהיינו: האם יש לקרוא אל-תוך סמכותו של בית-המשפט לצוות על הצגתם של מיסמכים, יוצא שעניינו זכותו של אדם שלא להפליל את עצמו. .15 נעיר כבר מעתה, כי בהמשך דברינו לא נידרש לפירושה של הוראת סעיף 43 לפקודת מעצר וחיפוש באשר היא. הנחת היסוד לענייננו הינה זו, כי רשות הפיקוח פנתה אל בית-המשפט בעתירה לקבלת צו המחייב את המערערים למסור לה מיסמכים אלה ואחרים, בייסדה עצמה על סמכותה שלפי סעיף 21 לחוק הרשות. על -פי הנחה זו, כמסתבר, לא נדרש בית-המשפט להפעיל את סמכותו המקורית והראשונית על-פי הוראת סעיף 43, אלא כאמצעי-עזר לאכיפת סמכותה של הרשות על-פי סעיף 21 לחוק הרשות. בהמשך דברינו, איפוא, נוסיף ונדבר בהוראות סעיף 21 לחוק הרשות, ואילו את עניינו של סעיף 43 לפקודת מעצר וחיפוש - כשהוא לעצמו - נותיר לימים יבואו.
16. משהיצגנו נגדנו את הוראות-החוק שלעניין, קמים ומתייצבים כמו מעצמם שני המחנות הניצים ביניהם: מעבר מזה הוראות הסעיפים 21 לחוק הרשות ו-43 לפקודת מעצר וחיפוש - הוראות-חוק המקנות סמכות לרשויות לתבוע מאדם מסירת מיסמכים בלא שקובעות הן חריגים לאותה סמכות - ומעבר מזה הוראות הסעיפים 2)2)לפקודת העדות ו-47(א) לפקודת הראיות - הוראות-חוק המקנות זכות לאדם שלא להפליל עצמו. במאבק זה - ידן של אלו הוראות תהיה על העליונה? למותר לפרש מה היו עמדות בעלי-הדין לפנינו, והרי הדברים מתפרשים מעצמם. משסברנו כי ראוי לעשות כן, ביקשנו את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי חיווה דעתו כי הוראות-חוק הרשות אינן כפופות להוראות החסינות מפני הפללה עצמית, וכי במאבק בין שני המחנות הניצים ידו של חוק הרשות על העליונה. כרוניקה של מלחמת-נורמות 17. לבירור סמכותה של רשות הפיקוח לדרוש מאדם מסירתם של מיסמכים - בלא שיותר לו לאותו אדם לטעון לחסינות-מהפללה-עצמית - שומה עלינו לרדת אל ביקעת-המריבה, לבירור עוצמתם של שני המחנות הניצים, מזה מחנה החסינות -מהפללה-עצמית ומזה סמכותה של הרשות. לבחינת המאבק הבה נקרב עצמנו אל נושא החסינות, ומבעד לו נשקיף אל המאבק בין שני המחנות. 18. החסינות מפני הפללה עצמית הינה זכות עתיקת-יומין, ויש מדינות - כארצות-הברית של אמריקה - אשר חרתו אותה בחוקתן כזכותיסוד. זה התיקון החמישי לחוקת ארצות-הברית, והדברים ידועים. הדין במשפט האנגלי דומה, הגם שיימצאו לנו לא-מעט חריגים לכלל עד שהתמה יתמה אם הכלל אכן כלל-יסוד הוא (והרי בסופם של דברים שאלת-השאלות היא - בענייננו ובעניינים אחרים אף-הם : מה הוא הכלל ומה הוא היוצא לכלל? תשובה על שאלה זו תלמדנו אף על דבר עוצמתו של הכלל, אם כלל הוא). ראו, למשל: ע"פ 242/63 קרייתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(477 (3, 496 ואילך (מפי השופט בנימין הלוי); בג"ץ 5565 ,6836 ,6319/95 חכמי נ' בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (מפי השופטת שטרסברג-כהן, טרם פורסם); רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל, פ"ד מו(381 ,378 (3 (מפי השופט מצא); ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(485 (4; דנ"פ 3898/90 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(24 (2. אשר למשפטנו, יש הסוברים כי זכות החסינות מהפללה עצמית נגזרת מכבוד האדם שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו, למשל: א' ברק, פרשנות במשפט, (תשנ "ד-1994, כרך שלישי) 433. ראו עוד האסמכתאות בסיפרו של השופט י' קדמי, על הראיות (תשנ"א-1991, חלק שני) 498 ואילך. עוד תגיע עת לבחינת עומקו של עקרון החסינות-מהפללה-עצמית במשפטנו, ואולם אנו, לא נעשה בחינה זו עתה, ולו מן הטעם שענייננו מסב עצמו על דברי-חוק שכולם זמנם הוא לפני היות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, חוק-היסוד ישרה עלינו את רוחו הטובה בפירושם של חוקים ותיקים ממנו, אך לגופם של דברים תחול עלינו הוראת סעיף 10 לחוק-היסוד, ולפיה אין בו בחוק היסוד "כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". נספק עצמנו איפוא באומרנו, כי הוראות -החוק שלפנינו - הוראות שכולן היו לפני היות חוק-היסוד - ועניינן חסינות -מהפללה-עצמית, הינן כשאר הוראות-חוק, קרא: אין מניעה כי חוק אחר יורה אחרת ויקבע - לעניינו - כי הוראת החסינות לא תחול בתחומיו. השאלה היא איפוא, אם יש לפרש את חוק הרשות כחוק השולל חסינותמהפללה-עצמית בתחומיו. ראו והשוו: פרשת קרייתי, 501-500.
19. כאמור, כולנו נסכים, כי זכותו של אדם שלא להפליל את עצמו - למיצער לעניינם של חוקים שנחקקו עובר לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - אינה זכות -על, וכי חוק מן-המניין יכול היה שישלול אותה מפורשות בתחומיו. לשון אחר: במקום בו חוק פלוני קבע מפורשות כי אדם אינו זכאי לחסינות מפני הפללה עצמית בתחומים אלה ואחרים, קביעתו תחייב את הכל ובאותם תחומים לא ייהנה אדם מחסינות. השאלה אינה אלא אם ניתן ללמוד מכללא - על דרך הפרשנות - כי בתחומיו של חוק פלוני לא תתפוש אותה חסינות. כך, למשל, בהתאם לסעיף 8 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, מוסמכת הכנסת, בהתמלא תנאים אלה ואחרים, לחקוק חוק הפוגע בחוק-היסוד, ואחד התנאים הוא אם "נאמר בו במפורש, שהוא תקף על -אף האמור בחוק-יסוד זה". האם נחיל עיקרון זה על ענייננו אף-הוא? האם נאמר כי לא נפרש הוראת-חוק כשוללת חסינות מפני הפללה עצמית אלא אם נאמר בה במפורש כי זו תכליתה וכוונתה? או שמא נאמר: נהא רשאים ללמוד על תכלית וכוונה זו גם מכללא? ראו עוד והשוו: ע"א 3363 ,1908/94 ,6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 554 ,221 ואילך. 20. יטען הטוען ויאמר: זכותו של נחקר שלא להפליל עצמו, גם אם אין היא זכות-יסוד - או, בלשון המהדרים: זכות חוקתית - הנה זכות נעלה היא, זכות היא המבטאת עיקרון מקובל ומושרש מימים-ימימה. בשים-לב לעוצמתה של הזכות, לאור הבוהק ולחום הצורב הבוקעים מגרעינה, כך יוסיף הטוען ויטען, לא נפרש דבר-חוק כשולל אותה או כמצמצם אותה אלא אם ייאמר בו מפורשות כי אומר הוא לשלול אותה או לצמצם אותה. פירוש מכללא לא יצלח ולא יספק. ומשידענו כי בחוק הרשות - ולעניין הצגתם של מיסמכים - לא נשללה מפורשות זכותו של נחקר לחסינות-מהפללה - לא נשללה ולא צומצמה - נוסיף ונדע אף -זאת שהזכות לא נשללה, אף לא צומצמה, ועל מכונה היא קבועה ועומדת. תכלית החוק - כפי שהיצגנוה בדברינו למעלה - חשובה ככל שתהא, אין היא שקולה כנגד אמירה מפורשת. אמירה מפורשת לא מצאנו, ומכאן שהחסינות תוסיף ותעמוד. 21. טיעון זה אינו מקובל עלינו, ולהפרכתו נבקש ללמוד היקש מחוקי-היסוד אשר זה מקרוב באו אל ביתנו. הנה-הוא חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; הנה הוא חוק-יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי-היסוד - כשמם וכתוארם - קובעים ומצהירים על קיומם של ערכי-יסוד וזכויות-יסוד במשפט הארץ, ערכים וזכויות שבלעדיהם לא היינו מה שאנו ולא נהיה מה שמבקשים אנו להיות: קדושת החיים, היות האדם בן-חורין, כבוד האדם. ואולם גם ערכים וזכויות אלה - ואין נעלים מהם - אין הם ערכים וזכויות מוחלטים. בהיותם ערכים וזכויות יחסיים - כל אחד מהם כערכו וכעוצמתו - מתירים הם לכרסם בשוליהם ובלבד שהדבר ייעשה "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק כבוד האדם וחירותו וסעיף 4 לחוק חופש העיסוק). מלשונן של הוראות -חוק אלו נלמד (מכללא) כי בזכויות שמן-התשתית ניתן לפגוע אף מכללא, ובלבד שהדבר ייעשה בחוק ומתקיימים בו בחוק תנאים-ערכיים אלה ואחרים. חוק יכול שיפגע בזכויות-יסוד של האדם, ואין צורך באמירת-הסתייגות מפורשת בו מחוקי-היסוד. בחינת חוקיות החוק תהא בחינת-תוכן ובחינת-תכלית. עמוד על אמירה מפורשת - כך מורים אותנו חוקי-היסוד - אם נעשית הפגיעה בחקיקת -מישנה; רק כאן נתבע הסמכה מפורשת לפגוע בזכויות היסוד. ואילו אם הפגיעה נעשית בחוק גופו, אין הכרח שייאמר בו מפורשות כי דברו בא "על-אף" האמור בחוק-היסוד. אם כך בחוקי-יסוד ובפגיעה בערכים ובזכויות-יסוד - שמותרת אף פגיעה מכללא בהם ובלבד שיקויימו דה-פקטו ערכי-יסוד מסויימים - בענייננו לא כן ייעשה? אכן, בכל עניין ועניין נחוייב לעשות בחינה לגופם-של-דברים. נערוך בדיקה לבירור, האם הערך שהחוק מבקש להגן עליו ולקדם אותו, שקול כנגד שלילת החסינות או צימצומה? ורק משנגיע לכלל מסקנה כי יש אמנם שקילות בין הערכים, נהא רשאים לפרש את החוק כחוק שבא לשלול את החסינות או לצמצמה. הבחינה תהא קפדנית. הבדיקה תהא מדוקדקת. אך לא נקבל עלינו כלל-פרשנות הקובע כי נידרש לשלילה או לצימצום מפורשים דווקא של חסינות-מהפללה, כי לא נהא רשאים ללמוד על שלילתה או על צימצומה של חסינות-מהפללה על דרך של פירוש מכללא, בלימוד תכליתו של החוק ודרכו להשתלבות בקורפוס הנורמות הכללי.
.22 לאחר הערות מקדימות אלו הבה נעבור אל פירושו של החוק לגופו. 23. ענייננו הוא בפירושה של הוראת סעיף 21 לחוק הרשות (ראו פיסקה 13 למעלה). הוראה זו באה בפרק ג' לחוק הרשות - כותרתו היא "סמכויות פיקוח" - והיא בחברתן של הוראות-חוק נוספות הבאות בסעיפים 19עד 22. תחילת הדברים לענייננו עתה היא בהוראת סעיף 19(א) לחוק הרשות, ולפיה קנתה רשות הפיקוח סמכות למנות מפקחים. מוסיף סעיף 19(ב) וקובע, כי משמונו מפקחים רשאי שר המשטרה להסמיכם, בהסמכה כללית או בהסמכה מיוחדת, "לערוך חקירות לשם ביצוע הפיקוח החקלאי". בעקבות סעיף 19 באה הוראת סעיף 20 לחוק הרשות, ובגופה מונה היא אחת לאחת את סמכויות המפקחים: סמכות לעצור כלי הובלה ולערוך בו חיפוש, סמכות לערוך חיפוש בחצרים, סמכות לתפוש חפץ שלפי החשד נעברה בו עבירה. אשר לסמכויות המפקחים לחקירת בני -אדם, כך מורה אותנו סעיף 20(ג) לחוק: "סמכויות מפקח 20. (א) ....................... ....................... (ג) מפקח שהוסמך כאמור בסעיף 19(ב), רשאי לחקור כל אדם בשל עבירה שלענינה חל הפיקוח החקלאי; על החקירה יחולו הוראות סעיפים 2ו-3 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות)."
פירוש: מפקח מוסמך לחקור כל אדם למטרת תפישתם של עבריינים בתחומי חוק הרשות. ואולם, כך מוסיף החוק וקובע מפורשות, על חקירה זו תחולנה הוראות החסינות מפני הפללה עצמית החלות על חקירת משטרה מן-המניין, הכל כהוראות פקודת העדות (דומה כי גם לולא הוראה מפורשת זו היו נחקרים נהנים מחסינות מפני הפללה עצמית. ואולם החוק ביקש שלא להותיר ספק, ועל-כן טרח ואמר את דבריו מפורשות). בצידה של הוראת סעיף 20 באה הוראת סעיף 21 לחוק, היא הוראת-החוק המסמיכה מפקח לדרוש מאדם מיסמכים אלה ואחרים "כדי להבטיח ביצועו של הפיקוח החקלאי". והנה, העמדת שתי הוראות החוק שלעניין זו-בצד -זו - זו הוראה שבסעיף 20 לחוק הרשות וזו הוראה שבסעיף 21 לחוק - עשויה ללמדנו על ההסדר שהחוק ביקשנו להורות עליו. הנה-כי-כן, בעוד אשר בהוראת סעיף 20(ג) לחוק מזהיר אותנו החוק על חסינות-מהפללה-עצמית שנחקר על-פה זכאי לה - חסינות המתירה לאדם שלא להשיב לשאלות בחקירה שמא יפליל את עצמו - קבועה ועומדת חובתו להמציא מיסמכים לרשות ככל שיידרש, חובה שהמחוקק לא קבע בצידה כל סייג. לעניינם של שני שכנים אלה, שעל ראשו של אחד מהם העטה המחוקק כובע אדום ואילו על ראשו של האחר לא העטה כובע, נוכל לומר כי אותו אחר אינו עוטה כובע אדום. בלשון הפרשנות נאמר, כי מכלל ה"הן" יילמד ה"לאו" (הגם שכלל-פירושים זה אינו מן החזקים שבכללי הפירושים). ראינו למעלה (ראו פיסקה 8), כי אפריורית ניתן היה להבחין בין חסינות הפורשת עצמה על חקירה על-פה לבין חסינות הפורשת עצמה על המצאת מיסמכים בכתב. באותו הקשר היזכרנו את דבר ההלכה כי חסינות-מהפללה-עצמית מחילה עצמה, כעיקרון, גם על חקירה על-פה גם על המצאת מיסמכים בכתב. ואולם לענייננו עתה, מוצאים אנו שהמחוקק מבדיל ומבחין בין שני נושאים אלה, וסמיכותן של שתי הוראות-החוק, זו-ליד-זו, מחזקת מסקנה כי לעניין מסירתם של מיסמכים לא ייהנה נחקר מזכות של חסינות מפני הפללה-עצמית. אכן, דומה כי העמדתן של שתי הוראות-חוק אלו האחת בצד חברתה, תוכל ללמדנו - מכללא, אמנם - כי הרשות קנתה סמכות לדרוש מאדם כי ימציא לה מיסמכים רלבנטיים לעניין חקירה: כי לא תעמוד לו לאדם טענת חסינות-מהפללה. 24. עד כאן - פירושו של החוק מתוכו ובו. ואולם לא נספק עצמנו בכך. לדעתנו מתחזק אותו פירוש בחקר תכליתו של החוק: תכלית הפיקוח היעיל והראוי על ביצוע הסדרים שנקבעו מכוחם של חיקוקי חקלאות למיניהם. 25. כפי שאמרנו למעלה, חקקה הכנסת במשך השנים חוקים רבים ושונים בתחומי החקלאות. ראו החוקים המנויים בהגדרת הדיבור "מועצה חקלאית" בסעיף 1 לחוק הרשות, וייווספו עליהם החוקים המנויים בתוספת לחוק הרשות. כל חוק גדר עצמו בתחומו-שלו - פרי-הדר, ירקות, תוצרת הלול, פירות וכו' - קבע הסדרים שקבע, ויצר אמצעי פיקוח ובקרה כפי שיצר. מיקצתם של החוקים אף הגדירו מעשים או מחדלים פלונים כעבירות, והוסיפו וקבעו עונשים בצידן של אותן עבירות. תכליתם האולטימטיבית של כל אותם חוקים היתה - והינה - להבטיח הספקה סבירה ושוטפת של מוצרי חקלאות לצרכן, תוך קביעתו של שיווי-משקל ראוי בין יצרנים לבין צרכנים, ובין היצרנים ביניהם-לבין-עצמם. להשגת תכלית כל-כוללת זו נקבעו באותם חוקים הסדרים בתחומי חקלאות שונים, דרכי גידולם של מוצרי חקלאות, דרכי שיווקם, דרכי עיבודם, ובראש כל אלה - קביעת מיכסות לייצור ולשיווק. עיקרם של אותם חוקים הוא בהסדרים המינהליים שהם קובעים. החוקים הם חוקים-מסדירים - חוקים-רגולטיביים. כך, למשל, קביעתן של מיכסות ייצור ושיווק הינה מעיקרי אותם חוקים, והצורך לפקח על קיומן של המיכסות הינו צורך מובנה וחיוני לעצם קיומו של ההסדר. למותר לומר, כי לא באנו להמליץ על מישטר-מיכסות כמישטר ראוי. כל שאנו עושים אינו אלא לפירוש חוק בגידריהם של כללי הפרשנות המקובלת. ואולם על רקע זה נוסיף ונבין כי יצירתן של העבירות הפליליות לא נועדה אלא כדי לשמש "עזר-כנגדו" להסדר המינהלי. לשון אחר: אין המדובר בעבירה פלילית מן-המניין, עבירה שביצועה פורע סדר בחברה בכללותה. המדובר הוא, בעיקרם של דברים, ב"עבירה מינהלית", לאמור, עבירה המספחת עצמה להסדר מינהלי, עבירה שמעיקרה לא נועדה אלא כדי לתמוך בהסדר מינהלי שבו עיקר.
26. כפי שאמרנו, אין צורך בהעמקת-יתר כדי להבין ולידע כי בלא פיקוח הדוק וצמוד לא ניתן לקיים מישטר של הסדרי-מינהל (בתחום החקלאות ובכלל), וכי בלא שהרשות תקנה סמכות לקבל מידע ככל הניתן על הייצור והשיווק, לא יקום ולא יהיה פיקוח. מכאן הסמכויות הניתנות לרשות הפיקוח (בסעיף 20 לחוק) לעצור כלי הובלה ולערוך בו חיפוש; להיכנס לכל מקום ולערוך בו חיפוש; לתפוס כל חפץ אם יש יסוד סביר להניח כי נעברה בו עבירה, ועוד. מכאן אף הסמכות הניתנת לרשות - בסעיף 21 לחוק - לדרוש מסירתם של מיסמכים למפקח. קריאת הסמכויות המוקנות לרשות הפיקוח כמיכלול, תוליכנו למסקנה כי בהיעדר סייג לסמכותו של מפקח לדרוש הצגתם של מיסמכים - סייג מעין-זה הקבוע בצידה של סמכותו לחקור אדם, כהוראת סעיף 20(ג) לחוק - חייב אדם להציג מיסמכים כאשר יידרש, גם אם יש בהם כדי להפלילו. חקירות אלו, הגם שצבועות הן בצבע של עבירה פלילית, הינן מינהליות בעיקרן, והן מכיבשונו של חוק הרשות. היכרת לנחקר חסינות-מהפללה לעניין הצגתם של מיסמכים - כך, למשל, לעניין חשד שפלוני עבר על מיכסתו - דמית למי שרוקן כלי מתוכנו. 27. יתר-על-כן: רוב המיסמכים שהרשות דורשת כי יוצגו לפניה הינם מיסמכים שהנחקר חייב לעורכם על-פי דין. כך, למשל, קוראים אנו בדרישה שהופנתה אל המערער מס' 4, כי יואיל להמציא לרשות "חשבוניות מס אישיות, תעודות מישלוח אישיות... לשנים 1996 ,1995 ,1994". מיסמכים אלה אינם מיסמכים פרטיים ואישיים שהמערער כתב לעצמו, משל היו יומנו האישי; לו היו המיסמכים מיסמכים מסוג זה, ניתן היה לדמותם לתשובות על שאלות בחקירה על -פה. מיסמכים אלה ערך המערער כחובתו על-פי-דין, כדי שישמשו אסמכתא לבדיקה ולפיקוח. אותם מיסמכים, כל-כולם, לא נבראו אלא לכבודו של הפיקוח ולקראת בדיקה וחקירה. עתה, משבאו הפיקוח והחקירה - לאמור: משהגיעה עת תכליתם של המיסמכים - נאמר אנו, בלא אסמכתא מפורשת, כי רשאי אדם שלא לגלותם לרשות? ותכלית היצירה - מה יהא עליה? בבג"ץ 447/72 ישמחוביץ נ' ברוך, פקיד שומה לחקירות, תל-אביב והמרכז, פ"ד כז(253 (2, טען רופא לחסיון על מיסמכים שערך בעניינם של חולים, ובית-המשפט דחה את טענתו. אמר באותו הקשר מ"מ הנשיא השופט זוסמן (שם, 258): "עיקר טענת העותר הוא, כי שמות החולים ומענם חסויים הם מכוח סעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש בטענה זו אדון בסמוך, אך למעשה יכולתי כבר כאן לחתום את פסק-דיני ולומר שתביעת החסיון בפני פקיד השומה מיניה וביה אינה מבוססת. הגע בעצמך: בגדר סמכותו מכוח פקודת מס הכנסה הורה הנציב הוראות הבאות לאפשר לו בדיקת הכנסות רופאים. מה בצע קיום הוראות אלה על -ידי הנישום, אם בית-המשפט ימנע את פקיד השומה מלעיין ביומן שנישום חייב לנהל בהתאם לאותן הוראות, ולשאוב ממנו ידיעות? אם יישארו הרישומים שביומן כמוסים עם הנישום, לא תצמח לפקיד השומה כל תועלת מהם, והרי למענו, למען אפשר לו להגיע לידיעת הכנסתו של רופא, הם נרשמים. העובדה שהעותר הפר את ההוראות ולא רשם מקצת שמותיהם של חולים, בוודאי אינה עשויה להעניק לו זכות יתר ואין בה כדי להעמיד תביעת חסיון, ואילו דבר החייב רישום כדי להקנות ידיעה לאחר, אינו יכול מטבעו להיות חסוי בפני האדם שלמענו נרשמים הדברים, או חייבים רישום." ומהתם להכא. זאת ועוד: הואיל והנחקר ערך את המיסמכים לכבודם של הפיקוח והביקורת, ניתן לאמר - ולו על דרך הדימוי - כי לרשות יש מעין-זכות במיסמכים גופם. כיצד זה איפוא נפרש את החוק כמקנה זכות לנחקר לטעון לחסינות-מ פני-הפללה -עצמית? לטעון לחסינות ולסרב למסור לרשות מיסמכים שיש לה מעין-זכות בהם? .28 נזכור כי המישטר המינהלי של קביעת מיכסות בנוי כל-כולו על מיסמכים שהיצרנים והמשווקים חייבים בהם: כך לעניין גידול, כך לעניין שיווק וכו'. לא יתואר פיקוח יעיל וראוי (בין השאר) אלא לאחר בדיקתם של מיסמכים והצלבת האמור בהם עם האמור במיסמכים אחרים. על רקע זה נקל לתאר כיצד יפוץ הפיקוח לכל-רוח - כמוהו כסביון-סבא בשילהי קיץ - אם תינתן לנחקר ולחשוד חסינות-מהפללה לעניין חיובם להציג מיסמכים לחוקר. לא נוכל להגזים בחשיבות חובתו של נחקר להציג מיסמכים לחוקר, ודומה שלא תהא זו הפרזת -מילים אם נאמר כי סמכות החקירה היא בליבתו ומליבתו של החוק. נדע מכאן, כי בהיעדר סייג מפורש לעניין חסינות-מהפללה, תכליתו של החוק מוליכה אותנו אל-מסקנה כי נחקר הנדרש להציג מיסמכים לא תעמוד לו טענה של חסינות -הפללה.
29. דומני כי דברים שאמרנו היו ביסוד ההלכה שנקבעה בפרשת קרייתי (לעיל) ואשר בית-המשפט הלך בעקבותיה פעם ועוד. ראו, למשל: ע"פ 524/72 מדינת ישראל נ' פוקה הירש, פ"ד כז(781-780 ,776 (2; ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, פ"ד כח(19 (2, 23 (שניהם מפני מ"מ הנשיא, השופט זוסמן). ראו עוד: ד"ר אהרן נמדר, ניהול פינקסים (תל-אביב, תשנ"ב-39 (1992 (לפירוש סעיף 135 לפקודת מס הכנסה). 30. לא נוכל להתעלם - ואכן לא נתעלם - משיקולי-נגד המושכים אותנו אל-עבר מסקנה נוגדת: כי עומדת לו לנחקר חסינות-מהפללה לא רק לעניין חקירה על-פה (כהוראתו המפורשת של סעיף 19(ג) לחוק הרשות) אלא גם לעניין הצגתם של מיסמכים. יטען הטוען-שכנגד, וכך יאמר: הוראת סעיף 21 לחוק הרשות ניתנת לפירוש ראוי - פירוש שיתן בה תוכן-שלממש - ובה-בעת יכבד אותו פירוש ויעמיד על מכונה את החסינות-מהפללה. ואם ניתן כך לפרש את החוק - ולו בדוחק - נעדיף פירוש זה על פירוש השולל את החסינות-מהפללה. וזה הוא הפירוש: במה דברים אמורים שאדם חייב למסור למפקח - לפי דרישתו - ידיעות, מיסמכים וכו', במקום שאותו אדם נחקר כעד להפללתם של אחרים; ואילו במקום שפלוני נחקר ועולה חשש להפללתו-שלו - זכותו לחסינות מהפללה תעמוד לו. כך תעמוד לו לנחקר חסינות-מהפללה-עצמית כהוראת סעיף 47(א) לפקודת הראיות, ובה-בעת יהא חייב למסור לרשות את שהיא מבקשת - להפללתו של הזולת. פירוש זה שלחוק הוא ברוחה של הוראת סעיף 47(ב) לפקודת הראיות, שחיובו של נחקר להשיב לשאלות (או למסור מיסמכים) עשוי להביא להפללתם של אחרים אך לא להפללתו -שלו. לא נכחד כי פירוש זה לחוק הינו פירוש אפשרי. השאלה אינה אלא: האם הפירוש רצוי וראוי הוא? לדעתנו אין הוא לא רצוי ולא ראוי. לעניין זה אין לנו אלא לחזור על דברים שאמרנו למעלה באשר לתכליתו של החוק, ולא נוסיף עליהם. פירוש זה שלחוק פגום הוא אף בהיותו פירוש כפוי ומעושה. כך, למשל, יהא יצרן של חלב חייב למסור לרשות מיסמכים להפללתו של בעל המחלבה אליה משווק הוא חלב, ובעל המחלבה, בתורו, יאולץ למסור לרשות מיסמכים להפללתו של היצרן המשווק אליו חלב. ביודענו כי חריגה מהסדרים שנקבעו עושה אדם, לא אחת, לא בביתו אלא בשיתוף הזולת, פירוש זה אינו לתפארתו של החוק. 31. בעל-דברנו לא ירפה מאיתנו, וכך יוסיף ויטען: כפי שאמרנו לא פעם, עיקרם של חוקי החקלאות הוא בהסדרתם של תחומי חקלאות אלה ואחרים. מקום מישכנם של חוקי החקלאות - ובהם חוק הרשות שלענייננו - הוא בתחום המינהלי ולא בתחום הפלילי. נלמד מכאן כי זכויותיו של נחקר בעבירות - בהן החסינות -מהפללה - תעמודנה לו במלואן, והרשויות תחוייבנה לספק עצמן בסנקציות מינהליות גרידא. חוק מינהלי אין זה ראוי לו כי ירמוס ברגל זכויות המוקנות לחשודים בעבירות פליליות. חוק מינהלי ראוי הוא לסנקציות מינהליות. כך, למשל, על דרך שלילת רשיון, על דרך הפחתת מיכסות וכיוצא באלה. גם טענה זו אינה נראית לנו, ומטעמים שעמדנו עליהם למעלה. נוסיף ונאמר עוד זאת, כי הכרה בזכותו של נחקר שלא למסור לרשות מיסמכים כדרישתה, תקשה על הרשות במאוד - אולי אף תשלול את יכולתה - לנקוט גם בסנקציות מינהליות (כשלילת רשיון). ולטוען כי אפשר שהנחקר יחוייב למסור את המיסמכים לרשות אך זו לא תותר לעשות בהם שימוש אלא לסנקציות מינהליות - אך לא כראיה בפלילים - נשיב כי ל"פלגינן דיבורא" מסוג זה היינו מצפים לשמוע מפי המחוקק הנחיות ברורות. משלא מצאנו הנחיות מעין-אלו, נדע כי לא זה הדרך לפירוש. 32. נזכיר לבסוף את התחייבות הרשות כלפי המערערים, כי כל מיסמך אשר יימסר על-ידי מערער לרשות לא יוגש כראיה נגדו אלא (אם בכלל) כנגד זולתו בלבד. רשמנו לפנינו התחייבות זו, ודומה שגם בה יש כדי לפתור למערערים את בעייתם. סוף דבר 33. מטעמים שהעלינו דעתנו היא כי דין הערעור להידחות. וכך אנו פוסקים. השופט י' זמיר אני מסכים. השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.
ניתן היום, י"ז באדר תשנ"ח (15.3.98)