לפני השופטים א' גולדברג, י' קדמי, י' זמיר

בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים

בבג"צ 5000/95
ובבג"צ 6987/95: עו"ד ש' ציפורי
בבג"צ 6646/95: עו"ד מ' קנובלר
בבג"צ 6647/95: עו"ד ו' אורנשטיין-זהבי
ועו"ד א' מרקמן
בבג"צ 6648/95: עו"ד ל' טומשין
בבג"צ 7471/95: עו"ד י' שפירא
עו"ד פוגלמן - בשם העותרים: בשם המשיבים

השופט א' גולדברג

1. ששת העותרים הם חיילים בשירות סדיר. נגד כל אחד מהם הוגש כתב אישום בבית דין צבאי על עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). בעתירותיהם מבקשים העותרים כי כתבי האישום שהוגשו נגדם יתוקנו באופן שהעבירה בה יואשמו תהיה אחת מן העבירות שבחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: חש"צ), שאין בצדה רישום פלילי (כגון: פגיעה במשמעת או אי קיום הוראות המחייבות בצבא, סעיפים 133,132(א)(1) לחש"צ). כן מבקש חלק מן העותרים כי הפרקליט הצבאי הראשי (להלן: הפצ"ר) ישנה את הנחיותיו הפנימיות, וייקבע כי אין להעמיד לדין לפי הפקודה חייל הנחשד בשימוש חד-פעמי בסם "קל" (חשיש, מריחואנה), בנסיבות אזרחיות.

2. לטענת העותרים, הגשת כתב אישום נגד חייל בפני בית דין צבאי על עבירה לפי הפקודה, על אף שמדובר בשימוש בסם "קל" בנסיבות אזרחיות, לוקה בחוסר סבירות ובאפליה, ויש בה פגיעה בערכים חוקתיים, בשל היקף הפגיעה בנאשם. על פי הנטען, אין מדיניות הפצ"ר בכגון דא, מתחשבת בשוני שבין מערכת המשפט הצבאית לבין מערכת המשפט הכללית, בעבירות של אחזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית, והיא מתעלמת מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, המופנית לרשויות התביעה האזרחית.

3. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (51.056 מיום 1.12.85) מבהירה כי:

"במקרים של אחזקה או שימוש בסמים לצריכה עצמית על-ידי בגירים יש מקום, בדרך כלל, להגיש כתב אישום. העובדה שמדובר בכתב-אישום ראשון בעבירה של אחזקה או שימוש עצמי בסמים, אין בה כשלעצמה כדי למנוע הגשת כתב האישום. מדיניות אחרת, של סגירת תיקים כאלה בשל העדר ענין לציבור, עלולה היתה לפגוע באופן קשה בגורם ההרתעה ולגרום להתפשטות הצריכה של סמים. אך אין בכך כדי למנוע סגירת התיק במקרה בו קיימים שיקולים אחרים מסוג השיקולים שיש בהם בדרך כלל כדי להביא לסגירת תיק חקירה או כדי למנוע הגשת כתב אישום. דוגמא לשיקול כזה יכולה לשמש העובדה שהחשוד הינו נרקומן שהשתלב בהצלחה בתכנית טיפולית מתאימה.

באותם מקרים חריגים, בהם נראה לכאורה כי יש טעם לסגור את התיק בשל העדר ענין לציבור, ובמיוחד כאשר מדובר באדם צעיר שאין לו רקע עברייני, ראוי להיזקק לתסקיר של שרות המבחן למבוגרים ולחוות דעתו של השרות בשאלה אם אפשר וניתן לשלב את החשוד בתכנית טיפולית מתאימה.

אם הוחלט לסגור את התיק בשל העדר ענין לציבור (להבדיל מן המקרה של העדר ראיות), מן הראוי שהמשטרה תכתוב לחשוד מכתב אזהרה...".

אולם ממשיכה ההנחייה ואומרת:

"להרשעה בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים נודעת משמעות מיוחדת והיא כשלעצמה עלולה לעתים לגרום לנאשם נזק רב, כגון, לסגור בפניו מסלול של לימודים או עיסוק שהוא מעוניין בו. מטעם זה יכולה התביעה בנסיבות מסויימות להסתפק, בטיעון בפני בית המשפט, באמצעי ענישה וטיפול ללא הרשעה. לענין זה יש מקום לאבחנה כדלהלן:

א. נאשם שזו לו הפעם הראשונה שהוא עומד לדין על עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים אם כתב האישום כולל רק אישום בגין אחזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית ואינו כולל עבירה נוספת, ואם לנאשם אין רקע עברייני (במובן זה שאין לו רישום פלילי לפחות במשך חמש השנים האחרונות ואף אין תיק פלילי התלוי ועומד נגדו) ואין לראות את האחזקה והשימוש בסמים כחלק מדרך חיים עבריינית, תשקול התביעה אם להציע לבית המשפט, או להסכים להצעת הנאשם, כי על הנאשם יוטלו אמצעי ענישה וטיפול ללא הרשעה. לצורך ההחלטה בשאלה זאת יש מקום (במיוחד כשמדובר בסמים קשים) לבקש תסקיר של שרות המבחן למבוגרים. האמצעים הבאים בחשבון הם אלה:

1) שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה לפי סעיף 71א' לחוק העונשין, התשל"ז ...1977--

2) מבחן ללא הרשעה לפי סעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט-1969.

3) טיפול סעודי או שיקומי. אם הנסיבות מצדיקות זאת, יכולה התביעה להתנות את עמדתה בשאלת ההרשעה בנכונות הנאשם לקבל טיפול. ההחלטה של התביעה אם להסתפק בטעון בפני בית המשפט באמצעי ענישה וטיפול ללא הרשעה תתקבל בכל מקרה על יסוד כל הנסיבות של המקרה ובהתחשב בהמלצה של שרות המבחן".

4. העותר בבג"צ 5000/95 הואשם בכך שבשלוש הזדמנויות "עשה שימוש בסם מסוכן מסוג עלי צמח הקנביס ( מריחואנה)", כן הואשם בהחזקת זרעים של קנביס בכמות 0.5 גרם, ובהחזקת מקטרת בה השתמש לעישון עלי צמח הקנביס.

כל זאת בהיותו בחיפה.

העותרת בבג"צ 6646/95 הואשמה בשימוש "בסם מסוכן מסוג קנביס בדרך עישונו באמצעות סיגריה מגולגלת ממולאת קנביס", בהיותה בחוף אכזיב.

העותר בבג"צ 6647/95 הואשם בכך שהשתמש בביתו של חייל אחר, בצוותא עם בעל הדירה וחייל נוסף, "בסם מסוכן מסוג קנביס, בדרך עישונו באמצעות כלי מאולתר לעישון סמים, המכונה 'באנג'".

העותר בבג"צ 6648/95 הואשם בכך כי השתמש בחוף מכמורת "בסם מסוכן מסוג קנביס, באמצעות סיגריה מגולגלת, בצוותא עם אזרחים".

העותר בבג"צ 6987/95 הואשם בכך כי בסמוך לביתו השתמש בצוותא עם חייל אחר "בסם מסוכן מסוג קנביס, בדרך עישונו באמצעות סיגריה מגולגלת ממולאת בקנביס", וכן באישום נוסף כי השתמש סמוך לביתו, יחד עם חייל אחר, "בסם מסוכן מסוג קנביס בדרך עישונו באמצעות כלי מאולתר לעישון סמים המכונה 'באנג'".

נגד העותרת בבג"צ 7471/95 הוגש כתב אישום הכולל חמישה אישומים על שעישנה במקומות שונים, עם חיילים אחרים ואזרחים, סיגריות ממולאות בקנביס.

5. זו הפעם הראשונה שכל אחד מן העותרים עומד לדין על עבירה לפי הפקודה; כתב האישום נוגע רק לאחזקה ושימוש בסמים "קלים" בנסיבות אזרחיות; ואין לעותרים רקע עברייני. מכאן טענת העותרים, שאילו היו עומדים לדין בפני בית משפט אזרחי, כפי שניתן היה להעמידם, כי אז היתה התביעה פועלת על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ובסמכות בית המשפט היה להטיל עליהם אמצעי ענישה וטיפול ללא הרשעה. לא כן כשהועמדו לדין בפני בית דין צבאי, שאין בסמכותו להטיל עונש ללא הרשעה. ואפילו נאמר כי מדיניות הפצ"ר, לפיה גם בנסיבות שפורטו יועמד החייב לדין בפני בית דין צבאי ולא בפני בית משפט אזרחי, היא מדיניות ראויה, הרי אז ראוי הוא שכתב האישום ייחס לנאשם עבירה המנויה בחש"צ שאין בצידה רישום פלילי על אף ההרשעה. זאת נוכח פגיעתו הקשה של רישום פלילי, הרובץ על שכמו של הנאשם שנים לא מעטות, ומגביל את תחום עיסוקיו, כעולה מחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי).

התוצאות קשות שבעתיים כשמדובר בצעירים, אשר אך מתחילים את חייהם העצמאיים אחרי שרותם הסדיר, ובבואם למצוא את עתידם, עלולה דרכם להחסם על ידי הרישום הפלילי. במלים אחרות, תוצאת הלוואי של ההרשעה חמורות יותר מן העונש עצמו אשר מוטל על הנאשם.

6. ואכן, עמד הפצ"ר הקודם, תא"ל אילן שיף, על תוצאותיו הקשות של רישום פלילי על חייל צעיר שהורשע לפי הפקודה בשימוש חד פעמי בחשיש, בנסיבות אזרחיות, במכתבו אל הרמטכ"ל (מחודש יוני 1993) בו כתב:

"אין ספק כי במקרים בהם מורשעים חיילים בביצוע עבירות חמורות, קיימת הצדקה עניינית מלאה לרישום הרשעתם במרשם הפלילי. מאידך, לעיתים בולט חוסר האיזון בין הרשעתו של חייל בעבירה שנסיבותיה קלות, ובין ההשלכות הקשות של הרישום הפלילי הנלווה להרשעה במקרים כגון: שימוש בסם מסוכן מסוג חשיש באופן חד פעמי בנסיבות אזרחיות...

ההשלכות הקשות של המרשם הפלילי מהווה מכשול רציני בדרכם של חיילים צעירים, ללא דפוסי התנהגות עבריינית, אשר כשלו באורח חד פעמי במהלך שרותם, והרישום הפלילי פוסל אותם מקבלת משרה בשרות הציבורי, קבלת רשיון לנשיאת נשק המהווה תנאי מקדמי לקבלת משרת אבטחה, קבלת רשיון נהיגה ברכב ציבורי, אמבולנס ועוד.

בימים אלה החלה עמ"ט במפצ"ר לבחינת שינוי המצב החוקי הקיים".

אף הפצ"ר הנוכחי, תא"ל אורי שוהם, מודע לתוצאותיו של הרישום הפלילי ולהשלכה אפשרית על עתידו של חייל שהורשע בעבירה על הפקודה.

אולם את הפתרון החלקי ראה במדיניות שהיתה נקוטה עד כה, ולפיה ניתנה על ידי הפצ"ר המלצה לנשיא המדינה לקצר את תקופת התיישנותה של ההרשעה לפי חוק המרשם הפלילי, עד כדי מחצית, במקרים בהם נסיבות העבירה לא היו חמורות במיוחד, ולא נרשמו הרשעות נוספות. במקרים מיוחדים הומלץ לקצר את תקופת ההתיישנות מעבר למחצית התקופה, וזאת בנסיבות אישיות או משפחתיות יוצאות דופן. מדיניות דומה הופעלה גם במה שנוגע למחיקתה של ההרשעה, לפי חוק המרשם הפלילי.

צעד נוסף נעשה זה מקרוב, כאמור בהודעה המשלימה שהגישו המשיבים לבית המשפט, בה נאמר:

"לאחר שהפצ"ר בחן מחדש את המדיניות שהיתה נקוטה על ידי קודמו, החליט על שינוייה כמפורט להלן:

במקרים בהם מדובר בשימוש חד פעמי בסם המוגדר כ"קל" (חשיש או מריחואנה) בנסיבות אזרחיות ובהעדר היבטים מחמירים, ובמקום בו לא נעברו עבירות נוספות מאז ההרשעה, ימליץ הפצ"ר לכבוד נשיא המדינה למחוק את ההרשעה בחלוף מחצית מתקופת ההתיישנות (דהיינו, בחלוף שלוש וחצי שנים - א.ג.)...".

7. גם המדיניות החדשה אינה נראית לעותרים, ולטענתם אין בה לרפא את הפגמים של אפליה פסולה וחוסר סבירות קיצוני. האפליה של החייל אשר מורשע בשימוש בסם "קל" בנסיבות אזרחיות, לעומת אזרח המורשע באותה עבירה, נותרה בעינה, וחוסר הסבירות הבולט באשר להיקף הפגיעה הכרוך ברישום הפלילי לעומת נסיבות העבירה, אף הוא לא הוסר. שכן, אין ודאות כי נשיא המדינה ייעתר להמלצת הפצ"ר; ואף אם תתקבל ההמלצה, הרי שאם יורשע הנאשם סמוך לשחרורו מצה"ל, כי אז יופלה לרעה לעומת נאשם שהורשע בתחילת שירותו, כשהרישום הפלילי כמעט ולא יפגע בתוכניותיו לאחר השחרור; יש שנאשם מורשע על עבירה שביצע בחופשת השחרור וכל תקופת הפגיעה מהרישום הפלילי עדיין לפניו; יש שהנאשם הוא חייל מילואים; חיילים רבים מפוטרים מצה"ל סמוך לאחר הרשעתם, ופגיעת הרישום בהם בחייהם האזרחיים ארוכה דיה, אף אם תקוצר בהמלצת הפצ"ר.

8. אכן, ברור הוא כי דינו של חייל אשר מוגש נגדו כתב אישום לבית דין צבאי בגין עבירה על הפקודה בנסיבות אזרחיות, שונה מדינו של אזרח שעבר על אותה עבירה. זאת, הן בשל כך כי על הראשון לא תחול, במקרה המתאים, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שהובאה לעיל, והן מן הטעם הנעוץ בהעדר סמכות לבית הדין הצבאי להטיל על הנאשם שנמצא אשם, אמצעי ענישה וטיפול ללא הרשעה, וכתוצאה מכך נרשמת העבירה במרשם הפלילי, על כל תוצאותיה.

עוד ברור כי במדיניות הפצ"ר, כמובאת לעיל, אין כדי לחסל את השוני.

אולם לא יכול להיות ספק כי בשוני אנו עוסקים, כשהוא בא מכוח הדין עצמו, ולא באפליה אסורה. שכן, בעצם הסמכות שנותן החש"צ להעמיד לדין בפני בית דין צבאי גם חייל שעבר על הפקודה בנסיבות אזרחיות נותן החוק גם "היתר" לשוני, המובנה במיגבלותיו העונשיות של בית הדין על פי החש"צ, לעומת בית המשפט. לא למותר להוסיף, כי השוני בו מדובר קיים לא רק לגבי חייל העומד לדין בפני בית דין צבאי על עבירה שביצע בנסיבות אזרחיות, אלא גם לגבי חייל שעבר אותה עבירה בנסיבות צבאיות, כשבשני המקרים כבולות ידיו של בית הדין בענין ההרשעה והענישה, לעומת בית המשפט. השאלה, אם כן, מתמקדת אך ורק בסבירות המדיניות להעמיד חייל לדין בפני בית דין צבאי על עבירה לפי הפקודה, ולא על עבירה אחרת שבחש"צ שאין בצידה רישום פלילי, על אף שמדובר בשימוש בסם "קל" בנסיבות אזרחיות.

9. למותר הוא להדגיש את הצורך להלחם בנגע הסמים. כך הוא במגזר האזרחי, ועל אחת כמה וכמה בצבא. שימוש בסם על ידי חיילים לא יכול להתיישב עם שרות בצבא, והדברים ידועים וברורים. שימוש בסם על ידי חייל בנסיבות אזרחיות, הינו אך כפסע לשימוש בסם על ידי אותו חייל גם במסגרת השרות עצמו. ולא זו אף זו, אלא שגם חייל שהשתמש בסם בנסיבות אזרחיות עלול להקרא ליחידתו, או לשוב אליה בתום החופשה, בהיותו עדיין תחת השפעת הסם. לא בכדי תוקן החש"צ (בחוק השיפוט הצבאיתיקון מס' 16), תשמ"ג-1983), והוספו בו סעיפים 127או-250א המעניקים סמכות לבדוק חייל כדי לגלות החזקה או שימוש בסם מסוכן, וקביעת עבירה כשמסרב החייל להבדק. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי:

"בשנים האחרונות החמירה התופעה של שימוש בסמים במדינת ישראל וכתוצאה מכך - גם בקרב חיילי צה"ל, ונוצר צורך לנקוט באמצעים נמרצים יותר כדי להילחם בתופעה זו...

לצורך איתור מקרים של שימוש בסמים או החזקתם במסגרת הצבא, חשוב שתהא אפשרות לחייב חיילים להיבדק בבדיקות האמורות, מיד כשמתקבל מידע בענין זה. בדיקות כאלה יסייעו לאיתור החשודים באופן מיידי, וכתוצאה מכך - לבלימת ההפצה והשימוש בסמים בצבא. השימוש בסמים בצבא מסוכן במיוחד לכושרו ולכוננותו, וסכנות אלה הן ממילא סכנה לאומית" (הצעת חוק השיפוט הצבאיתיקון מס' 17), התשמ"ג-1982, ה"ח התשמ"ג עמ' 17 בעמ' 18).

כפי שמצויין בהודעה מטעם המשיבים לבית המשפט:

"על פי נתוני הפרקליטות הצבאית היתה בשנת 1955 עליה דרמטית במספר המקרים לגביהם נמצאו ראיות לכאורה על שימוש בסמים על ידי חיילים (וכפועל יוצא הוגשו כתבי אישום כנגד חיילים אלה)".

מציאות זו יכולה להסביר ולהצדיק צעדי אכיפה נמרצים ואף מכבידים, שאינם מתחייבים תמיד במגזר האזרחי. בכלל זה העמדה לדין של החייל, באשר הוא חייל, בפני בית דין צבאי, בגין עבירה על הפקודה, על כל המשתמע מכך. זאת בהעדר נסיבות יוצאות דופן, וכאשר קיימת תשתית ראייתית לאשמה, בין שהעבירה נעברה בעת שהחייל נמצא בעת שרותו ממש, ובין שהוא בחופשה.

"פשרה" לפיה יועמד החייל לדין בפני בית דין צבאי, אולם כשנעברה העבירה בנסיבות אזרחיות, הוא יואשם רק בעבירה של פגיעה במשמעת או באי קיום הוראה, עלולה להחטיא את מטרתו של ההליך הפלילי הצבאי בעבירות סמים, בלא שתהווה הרתעה של ממש, ותהווה מסר שלילי לחיילים באשר להתייחסותה של המערכת הצבאית לעבירות סמים. מאחר ששיקול ההרתעה הוא שעומד בראש השיקולים, אין גם לראות את אמצעי הענישה והטיפול ללא הרשעה, העומדים לרשות בית המשפט, כהולמים עבירות סמים הנעברות במהלך השירות הצבאי, וספק אם המערכת הצבאית מותאמת ליישומם של אותם אמצעי ענישה וטיפול.

אפיוניה המיוחדים של המערכת הצבאית לעומת המערכת האזרחית הם שמביאים לחוסר שוויון רלבנטי ביניהן, והם שמצדיקים שיקולים שונים והתייחסות שונה בכל הנוגע למלחמה בנגע הסמים בצבא, אף כשמדובר בשימוש ואחזקה בסמים "קלים". במלחמה זו, דין אחד לחייל שביצע את העבירה במחנה צבאי ולחייל שביצע את העבירה בנסיבות אזרחיות, כשההבדל ביניהם נעוץ רק במקום ביצוע העבירה ולא במהותה והשלכותיה על המסגרת הצבאית.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, אף הוא לא ראה להשוות, כדבר מובן מאליו, בין הגבלת זכותו של חייל לעומת הגבלת זכותו של אזרח, וקבע בסעיף 9 כי:

"אין מגבילים זכויות שלפי חוק-יסוד זה של המשרתים בצבא הגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הבטחון האחרים של המדינה, ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאפיו של השירות" (ההדגשה שלי - א.ג.).

11. הקשר ההדוק שבין ביצוע העבירה לפי הפקודה ובין המיוחדות של המערכת הצבאית, הוא גם שמצדיק מדיניות עקרונית לפיה ידון החייל בפני בית דין צבאי ולא בפני בית משפט אזרחי. כפי שציינו המשיבים בהודעתם המשלימה:

"לצה"ל אינטרס מובהק לטפל משפטית ומשמעתית בכל עברייני הסמים, בהתחשב בסכנות הקשות הנשקפות מהן למשמעת הצבאית לכוננות הצבא לכשירותו ולסדרו הטוב. צה"ל חייב להיות בכל עת כש'ידו על הדופק' בכל הנוגע לחשש של התפשטות התופעה בקרב חיילי צה"ל".

מערכת השיפוט הצבאית ומערכת הפרקליטות הצבאית אמונים על הטיפול בתופעת השימוש בסמים בין חיילים, ומהטעמים שפורטו אין יסוד לומר, כפי שטוענים העותרים, כי המדיניות של המשיבים לוקה באפליה אסורה, או בחוסר סבירות. לפיכך, גם אין מקום שנכפה הוראה לפיה יוצא ממסגרתן של מערכות אלה הטיפול בעבירות סמים שנעברו על ידי חיילים בחופשה, אך בשל כך כי יש בשיפוט האזרחי כדי להקל עם החייל.

12. התלבטתי לא מעט אם אין במדיניותו החדשה של הפצ"ר פגיעה במידה העולה על הנדרש, וכי על אף האינטרס של המערכת הצבאית להתמודד עם תופעת הסמים בקרב החיילים, שיש בה לפגום בחוסנו של הצבא, יש מקום להקטין עוד יותר את השלכותיו של הרישום הפלילי בשל הרשעה המתייחסת לשימוש חד-פעמי בסם "קל". אולם בסופו של דבר באתי לכלל דעה כי מדיניותו של הפצ"ר עדיין נמצאת במתחם המותר, אם כי בגבולו העליון. מסקנה זו מחייבת שקילת הנושא מחדש, והתאמה ראויה יותר בין ההרשעה והשלכותיו של הרישום הפלילי. זאת, בין בקביעת מדיניות חדשה על ידי הפצ"ר, אשר תובא לידיעת החיילים שהורשעו, ובין בהסדר חקיקתי.

13. המסקנה היא, על כן, כי דין העתירות כולן, להדחות.

השופט י' קדמי

אנכי מסכים לפסק דינו של חברי הנכבד, השופט גולדברג, ומבקש להוסיף ההערות הבאות:

1. לשיטתי, אין מקום להשוואה "מיכנית" בין חייל לבין אזרח, בכל הקשור לענישה בעקבות הרשעה בפלילים. הקמתה של מערכת השיפוט הצבאי נועדה, בראש ובראשונה, לשרת את צרכי הצבא; וכפי שציין חברי הנכבד, השופט גולדברג, לצבא עניין מיוחד בהרתעת חיילים מלהשתמש בסמים מסוכנים, גם כאשר אלה "קלים" יחסית.

2. להבדיל מן המסגרת האזרחית, בה אפשר שהשימוש בסמים "קלים" אינו גורם נזק משמעותי לציבור - למעט במקום שהמשתמש ממלא תפקיד חיוני - הינה במסגרת הצבאית, הנזק הטמון בכך הינו רב וקשה; ולא בכדי מצדיק הענין הצבאי ענישה חמורה ומרתיעה, גם כשהמדובר בשימוש בסמים "קלים" כאמור.

השימוש בסמים מסוכנים - ו"קלים" ביניהם - הינו בבחינת חידק מדבק ומתפתח; ואוי לה ליחידה הצבאית שהחיידק מקנן בתוכה.

במצב דברים זה, גם אילו הובאו העותרים לדין בפני ערכאה אזרחית, מן הדין היה לבחון בחון היטב, אם לא נכון לגזור עליהם עונשים מרתיעים; ולהימנע מלנקוט בגישה המתחשבת והסלחנית - אליה נושאים העותרים את פניהם - המותנית בהימנעות מהרשעה וענישה.

3. אכן, כפי שמתבקש מהערתו של חברי השופט גולדברג בסיום פסק דינו, ומן התוספת שהוסיף חברי הנכבד השופט זמיר, יש טעם בבחינה חוזרת של מדיניות ההמלצה בדבר מחיקת הרישום הפלילי המתיחס לעבירה ראשונה של שימוש חד פעמי ומזדמן בסמים קלים, באופן שהשלכותיו תהיינה מתונות יותר וישמר בהקשר זה שוויון מלא בין חיילים עם סיום שירותם.

ברם, לשיטתי לפחות, אין בהערות אלו כדי להעמיד בסימן שאלה את המדיניות לפיה יש להעמיד לדין חיילים העומדים בנעליהם של העותרים בפני ערכאה צבאית דוקא, ולגזור עליהם עונשים העונים על צרכי הצבא.

השופט י' זמיר

1. נגע הסמים מחייב את הרשויות הממונות על אכיפת החוק להילחם באופן נחרץ נגד השימוש בסמים. במיוחד כך במסגרת הצבא. לעניין זה יש הבדל בין ביצוע עבירה על ידי חייל לבין ביצוע אותה עבירה על ידי מי שאינו חייל.

יש מקום להחמיר יותר עם חייל. ואין זה עניין יחיד בו מחמירים יותר עם חיילים. השופט גולדברג היטיב להסביר זאת. אני מסכים עם דבריו, וכפועל יוצא אני גם מסכים עם מסקנתו. לכן דין העתירה להידחות ככל שהיא נוגעת להחלטת המשיבים להעמיד את העותרים לדין בפני בית דין צבאי בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. הם יעמדו לדינם בפני בית הדין הצבאי, בעבירה שנקבעה בכתב האישום, ואם יורשעו בדין, בית הדין יגזור את עונשם לפי נסיבות המקרה ומתוך התחשבות במהות השירות בצבא.