מה אומר ומה אדבר? תדהמה. מה עיקר? הרצח? ואולי האובדן. הכרתי את עדי אזר ז"ל לראשונה כאשר פנה אלי בבקשה שאסכים לקבל אותו כדוקטורנט. אישיותו הקסימה. הרכות. הענווה. הוא נתן לי תדפיס של מאמר שפרסם בכתב עת אקדמאי, לקרוא ולהתרשם מכישרונו כמשפטן. שוחחנו על נושא המחקר. הוא הגיע אלי עם רעיון, עם נושא שהעסיק אותו והטריד את מנוחתו. משהו אינו בסדר, לטעמו, בהסדר שאימץ המחוקק הישראלי בסוגיית הרשלנות הפלילית. הוא מבקש לחקור את הנושא, להעמיד את הביקורת שלו במבחן עיוני, לפתח אותה באופן מקיף ומסודר ושיטתי. הסכמתי לשמש לו מורה ומדריך. לא התאכזבתי. אף שמחתי. העבודה המשותפת סיפקה לי הנאה מרובה. וכן, עבודת המחקר אושרה ואף זכתה לציון "מצטיין".

עדי אזר היה תלמיד מצטיין, לא רק בתוצאות ובהישגיו. הוא היה "תלמיד" מצטיין. אהב את תהליך הלמידה. שוחחנו רבות על הנושא המוצע. העלינו כיווני חשיבה ומחקר אפשריים. הוא אהב את התהליך. העלה הרהורים משלו. קלט את ההצעות שלי. שותפות. הוא בדק כל כיוון אפשרי. תקופה ארוכה הוא הקדיש לקריאת החומר הספרותי הרב שאיתר. ולא החסיר מאומה.

שיטת העבודה הייתה כמקובל באקדמיה. הוא כתב והגיש לי פרק פרק. החזרתי ניירותיו עם הערותיי. אני נוטה להעיר הערות רבות. ממלא את הדף, לפעמים גם בצדו השני. עדי לא התלונן שאני מעכב את קצב התקדמותו. שאני דורש להעמיק חשוב עוד ועוד. אדרבא. גם זה היה חלק מן התהליך שאהב. בטקס הענקת התואר באוניברסיטה, הוא עמד על התופעה במלים חמות. חשבת שהגעת לעומק הרעיון, הוא סיפר, והנה אתה מגלה שלא הגעת לסוף הדרך. ניתן לקלף עוד שכבה דקה ולהתעמק אף יותר. זה מצא חן בעיניו. זה התאים לנטיית לבו.

עדי הרשים גם בדרכי עבודתו. הוא שלט בזמנו. לא בזבז זמן. עבד במרץ וביעילות. החזרתי לו עבודה עם הערות ובמהרה הוא החזיר לי טיוטה חדשה. למעשה, הוא ביצע את העבודה מהר מן המקובל. אך לא על חשבון הרמה והעומק האקדמי. כאמור, השופטים העניקו לעבודה ציון "מצטיין", פה אחד.

בטקס הענקת התוארים מטעם האוניברסיטה, ביקשו שידבר בשם המסיימים, כמאה דוקטורים טריים. האוניברסיטה התכבדה בתלמידה. שופט בישראל ותלמיד מצטיין. הוא התכבד באוניברסיטה. דיבר במלים חמות על המוסד שבו ישב ולמד וחקר כמעט ארבע שנים. הוא למד להכיר ולאהוב בית זה. הוא הכיר לה תודה על שנתנה לו. לא רק תואר דוקטור. גם היכרות עם מורשת ישראל. גם זרועות פתוחים ואהבה. גם עלי דיבר בחום ושפע מחמאות עד מבוכה. דברים נעימים לאוזן. כך היה עדי אזר. בערב שלו, שבו זכה להכרה בהישגיו המעולים, שיתף אחרים עמו.

לפני מספר חודשים ישבנו יחד על ארוחת צהריים. שוחחנו על נושאים בענייני המקצוע. גם קצת רכילות מקצועית, שהרי העשייה המקצועית של קולגות עמדה מאחורי האירועים שעוררו את נושאי השיחה. ושוב גיליתי הבנה הדדית ושפה משותפת. רגישות לשאלות של אתיקה מקצועית ולהיבטים ציבוריים של עבודת עורך דין. והנה שוב, אותה עדינות שכה קסמה כאשר נפגשנו לראשונה.

חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך. *