הופעתה המפוקפקת של ישראל ברשימת הבנק העולמי כאחת מן המדינות המושחתות ביותר מבין המדינות המפותחות, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. כמעט מדי שבוע אנו קוראים על חקירה חדשה של משטרת ישראל בחשד לשחיתות שלטונית כזאת או אחרת. אך לא רק רשויות התביעה הישראליות עשויות להתעניין בפעילות פלילית "מקומית" כזו. באופן מפתיע, חברות ישראליות והמנהלים שלהן הנותנים שוחד לפקיד ממשלתי בישראל, או אפילו לפקיד זר, עלולים לגלות שבכך הם עברו גם על חוקים של מדינות זרות. עבירות כאלה עלולות אפילו לגרור עונשים פליליים באותן מדינות, לרבות קנסות ומאסר.

תוצאה זו היא פועל יוצא של המאמצים מצד המדינות המפותחות המובילות בעולם, לטפל ב"צד האספקה" של השחיתות הציבורית. אם בעבר הן גילו הבנה וסובלנות כלפי מתן שוחד לפקידי ציבור, כאילו שזה עניין "תרבותי", הרי שהיום פעולות כאלה נתפסות כהרסניות מהבחינה הכלכלית והשלטונית, כיוצרות נורמה וציפייה המכרסמות ברווחיהן של החברות בחו"ל וביכולתן לעשות שם עסקים. עוד הן נתפסות, כתורמות להפרת זכויות אדם במדינות המתפתחות, וכפוגעות במדיניות החוץ של המדינה.

כדי להילחם בתופעה, המדינות המתועשות חוקקו חוקים נגד מתן שוחד במדינות אחרות לפקידי ציבור.

כדי ליישר את השורות בעניין זה, הן יזמו אמנה בינלאומית במסגרת ארגון המדינות המפותחות (OECD) - האמנה נגד מתן שוחד בעסקאות בינלאומיות - וזו מחייבת את חברותיה להפוך הצעת שוחד כזו על ידי מי מאזרחיה, לעבירה פלילית במסגרת חוקי העונשין שלה ולהעניש עליה.

מכאן, שאנשי עסקים ישראלים שהינם אזרחים גם של אחת המדינות הללו, עשויים להיתפס כמי שכפופים לחוקים כאלה.

אך בכך אין די. החוק האמריקני נגד שחיתות בחו"ל - The Foreign Corrupt Practices Act משנת 1977, הינו בעל תחולה רחבה במיוחד וצריכה להדאיג לא מעט חברות ישראליות. לא די בכך שהוא חל על אזרחי ארה"ב בכל מקום שהם, אלא שהוראותיו חלות גם על כל תאגיד ועל כל בעל משרה בתאגיד, אשר מניותיו נסחרות בבורסה אמריקנית - גם אם התאגיד רשום במדינה אחרת. החוק גם עשוי לחול בעקיפין על חברות בת של חברות אמריקניות.

החוק האמריקני גם מחייב תאגידים כאלה לנהל רישומים וספרים בפירוט מספיק, כך שישקפו את כל התשלומים של התאגיד - לרבות תשלומי שוחד. אי-ניהול רישום כאמור מהווה עבירה בפני עצמה, החלה גם ללא כוונה לשחיתות.

כמו כן, החוק הנ"ל מחייב את התאגידים הכפופים לו להסדיר נהלים פנימיים בתוך התאגיד, כדי לוודא שעבירות כאלה, בין של אי-ניהול רישום כאמור ובין של תשלומי השוחד עצמם, לא יתרחשו. ושוב, אי-הסדרת נהלים כאלה מצד התאגיד מהווה עבירה בפני עצמה.

החוקים הללו אינם חלים על אותן חברות ישראליות, שאין בהן מנהלים בעלי אזרחות של אחת ממדינות ה-OECD ושאינן רשומות בבורסה בארה"ב. אך מצב זה עשוי להשתנות אם מדינת ישראל תצליח להתקבל בארגון - אחת מן המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות.

חברות בארגון יוקרתי זה תחייב בהכרח גם חתימה על אמנת הארגון נגד שוחד ותיקון חוק העונשין הישראלי בהתאם לכך. לאור המצב החמור הנוכחי, זו תהיה התפתחות מבורכת. למעשה, מן הראוי היה שעם ישראל, שהעניק לעולם את ספר הספרים המזהיר באופן חמור נגד מתן שוחד ("כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"), היה יוזם בעצמו הצטרפות לאמנה בינלאומית למלחמה בסרטן השחיתות, בלי להמתין שיחייבו אותו לעשות כן.

פרופ' רייך הוא סגן דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; פרופ' קולין פיקר הוא פרופסור בביה"ס למשפטים של קנזס סיטי, אוניברסיטת Missouri, ונמצא השנה בשבתון באונ' בר-אילן.