"התביעה לא הראתה כי בדו"חות של חברות הבנות היה מידע כלשהו, שאם היה נחשף לציבור, היה משנה את התנהגותו כמשקיע". כך אומרת ד"ר אירית חביב-סגל, מומחית לדיני חברות מאוניברסיטת ת"א, המצדיקה את פסק הדין של הרוב בפרשת דסק"ש, בה זוכו כל הנאשמים.

גם ד"ר דוד האן, מומחה לדיני חברות, מאוניברסיטת בר-אילן, מצדיק את עמדת הרוב, ומותח ביקורת על התביעה. "השימוש במקרה זה בתותחים הכבדים של המשפט הפלילי", אומר האן, "נראה קצת קיצוני מדי בנסיבות המקרה".

לדברי חביב-סגל, כדי לומר שהיתה הטעיה של הציבור, היה צורך להסתכל על הדו"חות שלא הגיעו לציבור, ולראות אם יש בהם מידע שהיה עלול להשפיע על ההחלטות של המשקיע. כאן, אומרת חביב-סגל, נכנס מבחן המהותיות. חביב-סגל: "כשיש בעיה של גילוי, אי אפשר להגיד שיש הטעיה, אלא אם אתה מוצא משהו שלו היה גלוי, היה משפיע לא רק על ההחלטה, אלא גם על השיקולים.

"לגבי עיקרון הגילוי הנאות - בעבר היה סימן שאלה, אם הוא צריך לחול לגבי חברות בנות פרטיות. גם כאן הלכו לעיקרון המהותיות: צריך לגלות, כשהדו"חות הם מהותיים. כדי להראות זאת, היה צריך לעשות עבודת נמלים ולהשוות בין הדו"חות ולהראות, שמה שהוסתר, היה יכול להשפיע על התנהגותו של משקיע סביר.

"יש הבדל בין השאלה, האם קיימת עד הסוף את חובת הדיווח, לבין השאלה אם יש לך אחריות פלילית על הטעיה. אני מסכימה עם שופטי הרוב, שאין כאן אחריות פלילית על הטעיה. בית המשפט אומר: תראו לי אותו פרט, שלו היו מגלים אותו, היה משפיע על ההתנהגות של הציבור. עצם זה שהסתירו משהו, עדיין לא אומר שהתכוונו להטעות. התחושה היא, שלא הצביעו על אותו מידע שאם מישהו היה יודע עליו, היה מפיל את ערך המניה, אותו מידע שהוסתר מהציבור והיה מהותי".

ד"ר דוד האן, מומחה לדיני חברות, מאוניברסיטת בר-אילן: "יש פה לטעמי הרבה היגיון בקו של בית המשפט. לא במובן של בית משפט מקל, אלא במובן של בית משפט שמכיר בדרכי אכיפה אחרות, שיכולות להגשים את עיקרון הגילוי של חוק ניירות ערך, שאולי היו יותר מתאימות למקרה כמו זה.

"אני לא בטוח שאי הרשעה או זיכוי, בהכרח חותר תחת עיקרון הגילוי הנאות, כי צריך להיות איזון בין הגשמת עיקרון הגילוי שאנו מעוניינים בו, לבין הטלת אחריות פלילית, על כל המשתמע ממנה. לומר שהם התכוונו להטעות משקיע, זה דבר שצריך להוכיח.

"אפילו בפסק הדין המקורי של רוזן, הם קיבלו בסופו של דבר עבודות שירות. לפי שיטתו של רוזן, התוצאה של פסק הדין שלו, היתה צריכה לבוא לביטוי בעונש כבד יותר.

"הפריעה לי גישת המדינה: ההתנהגות שלגביה טענה המדינה שכאן התכוונו להטעות, היא התנהגות של אי צירוף דו"חות. היתה מחלוקת בין אנשי דסק"ש לבין רשות ני"ע, על מה ייחשב פרט מהותי: האם צירוף הדו"חות של חברות פרטיות הוא חלק מדרישות הגילוי של חוק ניירות ערך. לא היה לכך ביסוס פסיקתי מפורש. יש תקדים של העליון באותו תיק, שקבע שחייבים לצרף את הדו"חות. פסק הדין הוא משנת 97'. להגיש כתב אישום על התנהגות בשנים שקדמו לה - הוא בגדר שימוש בתותחים הכבדים של המשפט הפלילי לנסיבות כאלה. זה קצת קיצוני מדי. יש כלים אחרים: כמו תובענה ייצוגית, שגם היא כלי הרתעתי לא רע מלבד המשפט הפלילי. יש בצידה פגיעה במוניטין, יש לה השלכות ביטוחיות, שמם הטוב של הנתבעים מונח על הכף. מהבחינה הזו, היה כאן פספוס". *