בגיליון יום א' של "גלובס" הובאו דבריו החריפים של עו"ד יובל אלבשן נגד התקציב שאישרה הממשלה. למרבית ביקורתו לא אתייחס כאן, משום שלא הבנתי אותה. טענות הנוגעות לחלוקה תקציבית ניתנות להבנה, לדידי, רק כאשר בצידן הצעה לחלוקה אלטרנטיבית וכן הסבר כיצד חלוקה כזאת עשויה לשפר במשהו את האינטרסים החברתיים שהטוען מבקש לקדם. במאמר קצר מן הסתם לא יכול היה אלבשן להעלות הצעה כזאת, אך הוגן מצדנו לבקש ממנו כי יפנה את הקוראים לאיזו שהיא הצעה חלופית, רצינית וכוללת, שהוא תומך בה ואשר מתאימה לטענות שהביע. לצערי, אינני מכיר הצעה כזאת. יתכן שאלבשן התכוון להמליץ לממשלה על הגדלת הגרעון התקציבי, אולם הוא לא עשה זאת, ובוודאי לא סיפק הסבר המראה כיצד הגדלת גרעון כזאת תקל לטווח הארוך את מצבם של החלשים מבחינה כלכלית.

גישה מזיקה

את החלשים מבחינה כלכלית, שבאופן מסורתי כונו "עניים", מכנה אלבשן "מוחלשים". בכינוי הזה מתכוון אלבשן, כנראה, להדגיש שאין להאשים את העניים בעוניים, הדגשה שהיא בדרך כלל מועילה גם בעיני, ואולם הוא גם רומז שאנשים אחרים, אולי הממשלה, אחראים (אולי אפילו בזדון) לעוניים של העניים. הרמז הזה איננו נכון, ובמיוחד איננו מועיל לקידום האנשים שאלבשן (וגם הממשלה) מבקשים לקדם. מתיאור מצבם של בני אדם באמצעות צורת דיקדוקית זו נובעות שתי טענות מצטברות ומשולבות: שמישהו גרם לחלשים להיות חלשים, ושהם עצמם סבילים בהליך הגרימה הזה.

למרות שכל אחת מן הטענות הללו היא נכונה לפעמים, כעמדה כללית הן משקפות, לדעתי, גישה מנותקת מן המציאות ואף פסולה מבחינה ערכית. הגישה הזאת מזיקה, לטעמי, לאותם אנשים, יהיה כינויים אשר יהיה, יותר מאשר ההפחתה בשיעור הקצבאות המוענקות להם.

אני מבקש להתמקד באחת הטענות של אלבשן, זאת הנוגעת למתן סיוע משפטי לעניים. בהנחה שאלבשן מכיר בכך שמשאבי הממשלה מוגבלים (הנחה שאיננה מופיעה במפורש בדבריו, אך אני נוטה להניח כי הוא איננו חולק עליה), הוא טוען, כנראה, כי גם בהינתן צורך לצמצם בהוצאות הממשלה, מתן סיוע משפטי לעניים מצוי במקום גבוה-יחסית של סדר העדיפויות הציבורי, ועל כן מוטב לקצץ בסיוע אחר הניתן לעניים ולא בסיוע משפטי. כראיה לדבריו הוא מביא ממדיניותה של ממשלת בריטניה בתקופת תאצ'ר וממשלו של הנשיא ריגן: שתי ממשלות שהשקפת עולמן בוססה על אמונה בכוחות השוק ואשר נזהרו מלפגוע בתקציבי הסיוע המשפטי.

מהיכרותי עם אלבשן, אני יודע שרגישותו לסיוע משפטי מובעת בכנות גמורה ומתוך שכנוע פנימי עמוק. יתירה מזאת, אלבשן הוא מן האנשים הדורשים נאה ומקיימים נאה, וידו רבה במתן סיוע משפטי יומיומי לעניים. ועם זאת - הוא שוגה בכך שאיננו מבין כי העדפת הסיוע המשפטי על פני שירותים חברתיים אחרים, בהינתן משאבים ציבוריים מוגבלים, מנוגדת לגמרי להשקפת עולמו הכללית.

להעדיף בריאות

מי שקשוב לצרכיהם האמיתיים של העניים, ומעריך כי לפעמים הם פסיביים בהליכי התרוששותם, צריך להעדיף בריאות, מזון ודיור על פני סיוע משפטי. נאמנות לגישתו שלו צריכה הייתה להביא את אלבשן להתנגד למצב, הקיים בחלק ממדינות ארצות הברית אך לשמחתנו לא בישראל, שבו אדם לא יקבל טיפול רפואי בשבר ברגל, אך יקבל חינם עורך דין שייצג אותו כשהוא נאשם בהחזקת סמים. מנקודת מבטם של העניים, בשונה מנקודת מבטם של חלק ממי שמתייחסים אליהם בפטרונות, סיוע משפטי הוא כנראה בגדר מותרות, בעוד ביטוח בריאות כללי, מן הסוג הקיים בישראל אך לא בכל מדינות המערב, הוא בגדר צורך בסיסי. סיוע משפטי הוא אמנם חשוב, וכאשר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעניק אותו אנחנו מצווים לעשות זאת, אך בסופו של דבר הוא איננו חיוני כמו צרכים אחרים.

משפטיזציה יתירה

ממשלים שהעדיפו סיוע משפטי על פני ביטוח בריאות או צרכים בסיסיים אחרים העדיפו תרבות ממלכתית מנוכרת, פורמלית וסובלת ממשפטיזציה יתירה. אכן, מנקודת מבטם של מי שאינם חרדים למצרכי יסוד ולשירותים יסודיים, אין דבר חשוב יותר מזכויות משפטיות, משום שהקפדה על זכויות משפטיות יוצרת את כללי המשחק המאפשרים תחרות חופשית שבה הכל יגיעו להשגת משאבים חומריים לפי מאמציהם. אך מנקודת מבטו של אלבשן, דווקא, סיוע משפטי אמור להיות חשוב פחות משירותים חברתיים אחרים.

אם אלבשן לא התכוון לטעון כי אין צורך בקביעת סדרי עדיפויות משום שהקופה הציבורית היא בלתי מוגבלת, טענותיו בעניין עדיפות הסיוע המשפטי אינן עקביות להשקפת עולמו. *

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן