כקורא שלא ראה את העדים בעניין זה בעיניו ממש, חוות דעת המיעוט של השופטת ארד בעניין השופטת הילה כהן נראית משכנעת יותר מדעת הרוב. השופטת ארד מפרשת את הדברים על פי הפשט שלהם: השופטת כהן ערכה פרוטוקולים והחלטות הקובעים, בכזב, כי נערכו בפניה דיונים במעמד הצדדים, ואשר חלקם אף מצטטים מדברי הצדדים בדיון שלא נערך מעולם. בנוסף היא גם קרעה והשליכה לפח האשפה בקשות שהגישו לה הצדדים. פשוטם של דברים, שהיא ביצעה את המעשים המורכבים הללו לצורך כלשהו, ולא בהיסח הדעת או בפיזור נפש. בפני בית המשפט גם הוצג הסבר הגיוני למניע האפשרי, שהתקבל על דעתה של השופטת ארד: הרצון של השופטת כהן להסתיר את העובדה, שבשל איחוריה לבית המשפט נאלצו הנאשמים שזומנו לאותו יום לבוא פעם נוספת לבית המשפט.

למניע למעשה ישנה בהקשרים פליליים חשיבות מועטה בלבד. קשה להבין מדוע תלו שופטי הרוב את שאלת כשירותה של השופטת כהן להמשיך ולשמש בתפקיד שיפוטי באיתורו של המניע המדויק למעשיה, ומשום מה - אף בהוכחתו "מעבר לספק סביר".

מכל מקום, גם אם ההסבר הפשוט היחיד שניתן למעשיה של השופטת כהן איננו מוכח, ברור שהיא ביצעה מעשים חמורים שלא ניתן לבצע אותם בבלי דעת. מניע כלשהו הרי היה למעשים האלה: זה שהשופטת ארד מסיקה את דבר קיומו או אחר, אולי אף חמור ממנו. אילו היה מדובר במשפט פלילי אחר, קשה להלום שהשופטים היו מבקשים להוכיח מעבר לספק סביר את המניע למעשה כתנאי להטלת עונש משמעותי.

פסק הדין של רוב השופטים גם איננו מספק כל הסבר חלופי אפשרי לעשייתם של המעשים האלה מתוך מניע כשר. השופטים דוחים, ובצדק, את הטענה שהמעשים הללו ניתנים לביצוע בחוסר מודעות לטיבם האסור, ואינם מצליחים להעלות על הדעת איזשהו תסריט חלופי לתרחיש הפשוט שהציג בפניהם התובע בדין המשמעתי, השופט בדימוס סטרשנוב. *