ניפרד כידידים אף אחד לא מתחתן מתוך מחשבה שיום אחד יתגרש, אבל הסטטיסטיקה מלמדת שסירוב גט, סחיטה כספית ופגיעה בילדים יכולים לקרות גם במשפחות הכי טובות. כדי למנוע סיטואציות כאלה, חיבר הארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי ''קולך'' הסכם קדם נישואים חדשני ושוויוני שאף זכה לברכת הדרך מצד החוגים הרבניים. מנסחיו מאמינים שבעתיד אף הורה אחראי לא ייתן לילדיו להיכנס לחופה בלעדיו. שיהיה במזל ורד קלנר, סופשבוע 01/02/04 תמרה נחשבה לקאץ' מצוין. בחורה אמריקנית, דתייה, ממשפחה טובה, עם מקצוע חופשי נחשב. אורי, בחור ישראלי שופע כריזמה, לבש את אשתו הטרייה כמו מדליה על החזה. היא גם עזרה לו לקבל ויזה לארצות הברית, לשם נסעו כדי שיוכל להשלים את הדוקטורט. בינתיים נולדו להם שלושה ילדים. ממש פוסטר של משפחה למופת. אף אחד סביבם לא העלה בדעתו שבין ארבעה קירות של פרטיות המשפחה תמרה חטפה מכות. אגרופים לבטן בעיקר, לא משהו שמשאיר סימנים למתבונן מבחוץ. תמרה חיה בפחד. לפעמים היא פחדה לזוז. היא אף פעם לא ידעה מה יהיה השפיץ שיקפיץ לו את הפיוז. לפעמים הספיק לו מבט כדי להצדיק אגרוף. אחרי שנים ספורות, כשגמר את לימודיו, ביקשה תמרה לחזור לישראל. אורי לא רצה והתחיל להרביץ גם לילדים. תמרה הבינה שזה הזמן לקום וללכת. יום אחד, כשהוא יצא מהבית, היא ארזה את הבגדים שלה ושל הילדים, אספה כמה צעצועים, וברחה לקרובי משפחה. התחנה הבאה שלה היתה בית המשפט האמריקני שפתח מיד בפרוצדורה של בדיקת הסיפור, ואחרי שנה אישר את הגירושים וקבע לתמרה חזקה מלאה על הילדים, ושאורי יוכל לראות אותם רק בהשגחתה. אבל זה לא הספיק לתמרה. בית משפט אמריקני אולי יכול לשחרר אותה מנישואים אזרחיים, אבל כאישה דתייה תמרה רצתה גם גט. וזה היה כבר הרבה יותר מסובך. אורי הודיע לה שגט הוא לא ייתן לה. תמרה חזרה לישראל ומצאה דירה ביישוב קהילתי קטן. זמן קצר אחר כך התנחל אורי ביישוב הסמוך. תמרה פנתה לבית הדין הרבני, אבל אורי, עם הרבה קסם אישי, הצליח לשכנע את הדיינים להפוך את הפסיקה האמריקנית ולמסור לו את הילדים בשבתות ובחגים. במשך חמש שנים התחננה תמרה לגט. במשך חמש שנים היא חיה בחרדה איומה, מחשש שאורי ממשיך להתעלל בילדים. כך עד שהגיעה לרחל לבמור, טוענת רבנית. לבמור הבהירה לדיינים עם מי יש להם עסק, והם ציוו עליו לתת גט. זה היה האות עבור אורי להתחיל במלאכת הסחיטה. הוא טען שתמרה חייבת לו עשרות אלפי דולרים, ושהוא רוצה חזקה מלאה על הילדים. ''לי היה ברור שנושא חזקת הילדים היה בלוף'', משחזרת לבמור, שעובדת גם ביחידת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים. ''הוא לא רצה את הילדים. הילדים הפריעו לו. הוא רצה כסף''. בסופו של דבר, אחרי חודשים רבים של משא ומתן, תמרה קיבלה גט. בדרך היא נאלצה לוותר על מזונות הילדים, וגם שילמה לו כמה עשרות אלפי דולרים. ''היא בעצם קנתה את הגט'', מסכמת לבמור. כל זה לא היה חייב לקרות. זה המסר המרכזי של ''קולך'', ארגון פמיניסטי אורתודוקסי, שבימים אלו מנסח את הסעיף האחרון של הסכם קדם נישואים, שאם הכל יילך כמתוכנן, יהפוך בתוך מספר שנים למצרך חתונה שגרתי. מסמך שחותמים עליו ברווח שבין תיאום סידורי הפרחים ובין הכנת התפריט לקייטרינג. מסמך שיוכל בכוח ההרתעה שלו למנוע את רוב המקרים של סרבנות הגט. מסמך שתוך דור אף הורה אחראי לא ייתן לילדיו להיכנס לחופה בלעדיו. חזרה לתמרה ואורי (שמות בדויים). ''אורי היה שחצן בלתי רדיל, ממשיכה לבמור, וכולם סביבו חיזקו את הדימוי העצמי שלו. אבל מה שגרם לו להתגבר על ה'שוק' שמישהו רוצה להתגרש ממנו, זה כסף, כסף, כסף. הוא ויתר על דרישתו להתנצלות ועל אחזקת הילדים. הוא רצה כסף. אם היה להם הסכם, אז במקום לדרוש סכומים אסטרונומיים, הוא היה יודע שתוך שישה חודשים מהפרידה הוא מתחיל לשלם. 50 אחוד ממשכורתו היו זורמים לאשתו, עד שהיתה מקבלת גט. תאמיני לי שזה היה מזרז את העניינים''. חתימה טובה הסכם קדם נישואים, במקרה הטוב, נשמע כמו משהו שיצא מדרמה משפטית אמריקנית. הבחור עשיר, הבחורה ענייה, המשפחה דורשת חתימה, היא רואה בזה ביטוי לחוסר אמון והיצרים מתפרצים. במקרה הרע, הסכם קדם נישואים נשמע כמו חתיכת עין הרע עטופה בשפה משפטית. למה לעזאזל לקלקל את אווירת הקול ששון וקול שמחה עם הנאחס הזה? אתם לא רואים שהזוג מאוהב? מנסחי ההסכם החדש יודעים שלפני הכל הם חייבים לעשות סדר במונחים ולהוריד את רף החשדנות. הדבר האחרון שהם רוצים לעשות זה לעודד אנשים להתגרש. הם בסך הכל מבקשים שזוגות שנכנסים לנישואים מתוך כבוד הדדי, יידעו גם להיפרד באותה אווירה - מהר, נקי ובלי לסחוב את הילדים לסיפור. בשביל זה הם ישבו כמעט שלוש שנים, התווכחו, ניסחו, מחקו וכתבו שוב. כך עד שהוציאו מתחת לידיהם חוזה שמספק מקסימום הגנה לזוג, תוך מינימום בלגן להלכה היהודית. ''הגיע הזמן שאנשים ייגשו לנישואים ממקום בוגר יותר ולא מילדותיות שמתעלמת מההיבטים הרציניים שיש בזה'', אומרת חנה קהת, יו''ר ''קולך''. '' נישואים זו התחייבות מאוד רצינית, אלא שזוגות צעירים רבים לא מפנימים את הפן החוזי והממוני בסיפור. הם עושים אידאליזציה לכל התהליך. אבל גם הכתובה היא כתב גירושים, אלא שהיא מנוסחת בארמית ומעוטרת בפרחים, אז אנשים לא יורדים לעומק העניין. הם חותמים, ממסגרים ותולים בבית. חתימה על הסכם קדם נישואים מעצימה את שני הצדדים. הם מבינים שהם נכנסים להסכם, ולא רק לחוויה מיסטית ורומנטית''. '' אי אפשר להתעלם מכך שאחוז הגירושים היום הוא משמעותי, ובישראל הוא מגיע ל-30 אחוז בערך'', מוסיף הרב אלישיב קנוהל, רב הקיבוץ כפר עציון שמלמד בישיבת הקיבוץ הדתי. ''זה אומר שהאחריות היא של כל אדם, ובוודאי של אלה שמנהיגים חברה, לדאוג לזה שהליך ההיפרדות, אם חס ושלום מגיעים אליו, יתקיים בצורה הנאותה ביותר. הכלים שחכמים נתנו לנו לא תמיד מספיקים במציאות החברתית של היום, לכן ראוי לבדוק אם יש כלים שאפשר להוסיף''. '' גירושים הם חלק מהחיים שלנו'', אומרת לבמור. ''זה קורה. אף אחד לא מתחתן מתוך מחשבה שיום אחד הוא יתגרש, אבל עם 30 אחוז גירושים, יש סיכוי ללא מעט מקרי סירוב גט, סחיטה, גירושים מכוערים ופגיעה במשפחה. ההסכם הזה בא למנוע את כל הפגיעות האלו. אם את או אתה תחתמו על ההסכם, אתם תהוו דוגמה. ואז אחותך תחתום על זה, וחברה שלה, והחברה של החברה שלה. בשיטת חבר מלמד חבר. זה יהפוך למשהו אוטומטי, עד שכולם יחתמו וכולם יהיו מוגנים. ואז כשאותם 30 אחוז, שזה לא את ואני, יבואו להתגרש, הם יעשו זאת מתוך כבוד הדדי, ואנחנו נזכה גם בחברה בריאה יותר. ''חתימה על ההסכם היא היום ביטוי לחלוציות. בימים אלו אנחנו יוצאים לדרך, וכל מי שיחתום על ההסכם יוסיף לפרסום ולהסברה. בשנה הקרובה אנחנו מתכננים לעשות מסיבת חתימה, שבה נאסוף כמה עשרות זוגות מבוגרים, שהתחתנו לפני שהיו הסכמים כאלו, ונחתום על ההסכם שלנו ברוב עם והדרת מלך, כדי שנוכל להגיד לילדים שלנו:'אנחנו חתמנו, גם אתם צריכים'''. לא לסרבנות קהת מסבירה שכאישה דתייה ופמיניסטית היא מרגישה אחריות כפולה למצב שנוצר במדינת ישראל: ''זה לא סוד שהחלת החוק הדתי על נישואים וגירושים היא אחד המוקשים הקשים ליחסי דת ומדינה, ונתון שמקשה על תחושת השוויון בחברה האזרחית. גם אם נגיע ליום שיותרו פה נישואים אזרחיים, נשים דתיות יישארו תקועות עם מערכת מאוד בעייתית. לכן חשוב להכין תשתית מתוקנת כדי שנשים דתיות לא יופקרו לגורלן בשעה שזה יקרה. אז, אף אחד לא ישקיע אנרגיה כדי לשפר את מצבן''. מצד שני מבקשת קהת להתמודד סוף סוף עם האיום ההולך וגדל של סרבנות גט. ''המציאות ההיסטורית יצרה מצב שבו כולם חייבים להשתמש בבתי הדין הרבניים'', מסבירה קהת, ''בזמן שבתי הדין משותקים מחשש לכפיית גט על סרבנים. פעם היה סרבן פה, סרבן שם. היום יש אלפי נשים מעוכבות גט. זו תמונה מאוד קשה''. '' המערכת בעצם עובדת בשיטת הטרור'', מוסיפה הבמאית ענת צוריה ( ''טהורה'' ), שבימים אלו עורכת סרט תיעודי על היחסים בין נשים לבתי הדין. ''אם הבעל לא נותן גט, אז המערכת לא מפעילה עליו שום אמצעים. זו מערכת שפוגעת בנשים באופן סיסטמטי. נשים שלא יודעות מתי ואם בכלל הן ישוחררו. אפילו לרוצח קוצבים את עונשו, אבל לנשים האלו אין דד ליין. הן לא יודעות מתי הטרור ייפסק, וכל הזמן הזה הן חייבות ללכת על ביצים''. מהו המבוך ההלכתי שמונע את שחרור הנשים? ד''ר רות הלפרין-קדרי, מהחוג למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, מסבירה את הרקע: ''הנישואים והגירושים לפי ההלכה הם אקט פנימי של בני הזוג. זה לא קשר שנוצר בעזרת גורם חיצוני כמו רב או שופט. זה מעשה של הבעל. הוא המקדש, הוא האקטיבי, האישה רק מתקדשת. ומה שיותר חשוב, הוא שנותן את הגט, והרצון החופשי שלו הוא התנאי לכשרות הגט. גט שניתן ללא רצונו החופשי של הבעל נקרא'גט מעושה'. ואם הגט מעושה האישה היא עדיין אשת איש, ולכן אסורה על אחרים. ואם היא יוצרת קשר עם גבר אחר, זה איסור עריות מדאורייתא והילדים ממזרים. כל זה חד סטרי לחלוטין. ''כמו שהאישה לא מקדשת, הרצון שלה הוא לא מרכיב הכרחי. אפשר לדלג עליו. וגם אם יש ספק לגביו, זה לא נורא. השליטה המלאה על המפתח לחופש נתונה לבעל, ומי שהרבה יותר זקוקה לגט זו האישה, כי הגבר יכול לפתוח דף חדש ולחיות עם אישה אחרת, ומבחינת משפט המדינה קשר כזה יוכר כידועים בציבור, וזה קשר שמתוגמל על ידי המדינה. אבל אישה שחוששת מסטיגמה של ממזרות לא תוכל לעשות זאת''. בספרות ההלכה דווקא יש לא מעט נסיונות לפרום את הפלונטר הזה. כבר במשנה, במסכת כתובות, מופיעות ארבע עילות לכפיית גט: 1. אם הגבר מוכה שחין. 2. בעל פוליפוס - מי שצמחה לו שומה גדולה על אפו, ובגמרא מסבירים שמדובר בריח רע מהפה. 3. המקמץ - מי שמשתמש בצואת כלבים כדי לעבד עורות. 4. המצרף נחושת והבורסי - שוב, בעל מקצוע שחוזר מסריח מיום עבודה. היה אפשר לחשוב שאם גבר מסריח מחויב לקום וללכת, קל וחומר גבר מכה, או גבר שאינו מפרנס את אשתו. אלא שזה לא כל כך פשוט. ''פה אנחנו נכנסים לדינמיקה של התפתחות ההלכה'', ממשיכה הלפרין-קדרי, ''ובעיקר לקיבעון ההלכה החל מהמאה ה-19, עם הצורך לעמוד מול המודרנה והתנועות הלא אורתודוקסיות ועם הקביעה של החת''ם סופר,' חדש אסור מהתורה', וה הנחיה שלו ושל אחרים שבכל מקום שיש מחלוקת לגבי עילה לכפיית גט, צריך לפסוק לפי המחמירים. מה שמאפיין את רוב הדיינים היום הוא שהם לא אמיצים. הם מסתכלים כל הזמן ימינה ומבקשים לרצות את הקהילה שממנה באו, ובכך הם חוטאים לשליחותם''. הביטוי החוזר להססנותם של הדיינים הוא השימוש המבוהל שהם עושים במונח ''גט מעושה''. בתי הדין יכולים להמליץ, לצוות, לחייב או לכפות גט, אבל אם הגבר לא נותן אותו מרצונו החופשי, שום דבר לא יעזור להם. ''כשבתי הדין אומרים:'אוי געוואלד, זה גט מעושה', הם בעצם אומרים:'אוי געוואלד, אנחנו רומסים את כוחו של הגבר''', מסכמת עו''ד סוזן מצגר-וייס, מנהלת ''יד לאישה'', ארגון שייסדה עם הרב שלמה ריסקין, במטרה לתת סעד משפטי לעגונות ולמסורבות גט. ''זה הכל שאלה של משחקי כוח''. כמו באמריקה המציאות הקשה בשטח עוררה יוזמות שונות לפתרון הבעיה. זוגות שביקשו להימנע מכניסה למערבולת הגירושים חיפשו עוגן שישלים את הכתובה, שעם השנים הלכה והתרוקנה מתכניה. במקום מסמך חוזי שנועד להגן על האישה, הפכה הכתובה לנייר שעיקר משמעותו היא טקסית. הרב מקריא, הקהל מפטפט ברקע, החתן שובר כוס. מזל טוב. הפתרון היה הסכם נפרד, לצד הכתובה, שמבהיר גם את תנאי הפירוד. לא מדובר רק ב''הסכם ממון'', שמבטיח חלוקת נכסים שוויונית יותר מהמקובל בהלכה, אלא בהסכם שמנסה לאזן את כוחה של האישה עם כוחו של הגבר, במקרה שהנישואים ייכשלו. או במילים אחרות: הסכם שיוציא מידי הבעל את אקדח הסחיטה. בארצות הברית התקבל הסכם כזה על ידי מועצת הרבנים האורתודוקסים (RCA), ואף זכה לאישורם של מספר רבנים ישראלים, כמו הרב עובדיה יוסף, הרב הדיין שלמה דיכובסקי והרב זלמן נחמיה גולדברג, עד לא מזמן דיין בבית הדין הגדול בירושלים. הסכם האר-סי-איי הפך לרוטינה בקרב הרבנים האורתודוקסים-מודרנים בארצות הברית. כל רב שעורך קידושין פותח את פגישתו עם בני הזוג בהגשת מסמכי ההסכם. בלי הסכם, אין קידושין. נשמע מתקדם ונאור? מצגר-וייס טוענת שלא. לדבריה, זוגות אמריקנים רבים מתפתים לחתום על הסכם האר-סי-איי מתוך מחשבה שהוא יספק להם ביטחון בימים קשים, מבלי לשים לב שעם החתימה על ההסכם הם כובלים עצמם לבית הדין הרבני האמריקני כבורר וכפוסק, ונותנים לו סמכות לדון בנושאים כמו רכוש וחזקת ילדים. מצגר-וייס מסבירה שהמניע העיקרי מאחורי הסכם האר-סיאיי הוא לא בהכרח מניעת סרבנות,אלא הרחבת סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים, שבארצות הברית, בשונה מישראל, צריכים להתחרות עם הערכאות החילוניות. ''צריך לקרוא גם את האותיות הקטנות'', היא מתריעה. גם בישראל נולדו מספר הסכמים. לדוגמה פרופ' אריאל רוזןצבי המנוח ניסח הסכם כזה עבור נעמת. אלא שהממסד הרבני הישראלי המשיך לעקם את האף. הוא הרי לא צריך למשוך לקוחות. בתי הדין הישראליים הם מונופול. לטענת רבים מהדיינים, הסייגים שמופיעים בהסכמים אלו, כמו לדוגמה הדרישה לשלם לאישה סכום גדול במקרה של עיכוב גט, עלולים לפגוע בטוהר רצונו החופשי של הבעל. וכידוע בלי רצון חופשי, אין גט. והנה לכם לופ מופרך, שמושך את השטיח מתחת לרוב ההסכמים. די לסחבת הוועדה להסכמי קדם נישואים של ארגון ''קולך'' הבינה שהיא נכנסת לשדה מוקשים הלכתי ופוליטי. חברי הוועדה - טוענות רבניות, רבנים, עורכות דין ומשפטנים - פתחו במלאכת תמרון עדינה שנמשכה שלוש שנים. מצד אחד הם השתדלו לנסח כללים שיעקפו את מכשלת הגט המעושה, מצד שני הם התאמצו לאזן את הכוחות ולנטרל את הסחטנות שהפכה כבר לטבע שני בלא מעט ממקרי הגירושים. וכל זה תוך תיאום עם מספר גורמים מתונים בממסד הדייני, כדי לוודא שהם לא סתם טורחים על מסמך תאורטי, שבסופו של דבר יידחה על ידם. לבמור, יו''ר הוועדה, מעידה שעל הצורך בהסכם כזה היא למדה כבר בתחילת דרכה כטוענת רבנית. ''צעירים וצעירות הגיעו אלי איכשהו וביקשו שאנסח להם הסכם קדם נישואים'', היא משחזרת. בהמשך היא החלה להעביר שיעורים על הנושא במדרשות לבנות של הציבור הדתי-לאומי. השמועה על הטוענת הרבנית שמעודדת הסכמי קדם נישואים עברה מזוג לזוג, ועוד ועוד לקוחות הגיעו אליה. ''ב-95' התחלתי לכתוב הסכמים מאוד צרים ומאוד דומים להסכם של האר-סי-איי, שידעתי שקיבל הסמכה של לפחות שלושה פוסקים חשובים'', מספרת לבמור. גרעין ההסכם האמריקני, שעומד גם במרכז ההסכם של ''קולך'', קובע פסיקת מזונות מוגדלים עד מתן הגט. זאת אומרת שבמקרה של סרבנות מחויב הבעל לתת לאשתו (בלי קשר לילדים) סכום חודשי גדול של כסף. השוט הכלכלי הזה אמור לדרבן את הצדדים להתעשת ולהגיע להסכמה עניינית כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות סחבת ומניפולציות. ''כתבתי הסכם אחר הסכם'', ממשיכה לבמור, ''ועם כל אחד מההסכמים לקחתי את בני הזוג לבית דין, כדי שיאשר את ההסכם. כל פעם פניתי לאותו דיין, הרב זלמן נחמיה גולדברג, שאז עוד היה בבית הדין האזורי בירושלים''. למה דווקא אליו? ''מכמה סיבות. הוא היה אחד החתומים על ההסכם של האר סי-איי, וכשניסיתי לדבר על זה עם דיינים אחרים הם תמיד אמרו לי,'אני לא מתעסק עם זה, לכי לרב זלמן נחמיה'. הם פחדו מזה. חוץ מזה היה לי חשוב לפנות לאותו דיין שגם שאר הדיינים רואים בו מומחה, וגם רציתי שהוא ירגיש את הביקוש מצד הלקוחות. באחת הפעמים, מיד כשנכנסתי אליו לחדר הוא אמר:'שוב את מביאה הסכם?'. אז הבנתי שהצלחתי''. במשך שלוש שנים כתבה לבמור עשרות הסכמים, כשבכל פעם היא מוסיפה עוד ועוד סעיפים. היא הכניסה לתוך ההסכם את החוק החילוני ליחסי ממון (שקובע שהרכוש המשותף מתחלק באופן שווה), וגם קבעה שיישום ההסכם לא תלוי בפסיקת בית הדין לחיוב גט. ב-98', כשבידיה הסכם מגובש, פנתה לבמור לרב שלמה פישר, אביה של קהת ודיין ידוע. ''הוא קרא את ההסכם, קפץ מכיסאו, פתח ספרים ובסוף אמר שההסכם תקף מבחינה הלכתית. אז שאלתי אותו אם הוא יחתום על ההסכם, והוא אמר שיחתום אם הרב זלמן נחמיה יחתום. הייתי מאושרת. הבנתי שעשיתי משהו גדול''. באותו שבוע התקשר ללבמור הרב אלישיב קנוהל. הוא סיפר לה שהוא והחברותא שלו, הרב דוד בן-זזון, יצאו לשנת שבתון ומתוך לימוד מסכת כתובות החליטו שצריך לכתוב הסכם קדם נישואים. ''הם באו אלי בשישי בבוקר, התיישבו ליד השולחן ונתנו לי את ההסכם שניסחו. אני יושבת וקוראת אותו ועולות לי דמעות בעיניים. מה שהם כתבו היה בדיוק אותו הסכם שאיתו הלכתי לשלמה פישר. הם הגיעו להסכם מתוך הלימוד התאורטי, ואני הגעתי אליו מהלימוד ההלכתי הלכה למעשה ומהניסיון בשטח''. תגיד יפה שלום ''עיקר הרציונל של ההסכם הזה'', פותח קנוהל, ''הוא שבני הזוג מתחייבים אחד לשני שאם אחד מהם מגיע לתחושה שהוא לא מסוגל לחיות כך והוא מעוניין להיפרד, הוא זכאי לדרוש זאת מבן הזוג השני, והשני מתחייב שאם הוא יעכב את הפירוד הוא ישלם דמי מזונות חודשיים בסך 1,500 דולר או מחצית השכר שלו. הגבוה מבין השניים. הנחת העבודה שלנו אומרת שבמקרה כזה בן הזוג יעדיף לתת ג ט מלשלם מזונות כל כך מוגדלים''. קנוהל טוען שהעיקרון של מזונות מוגדלים מצליח לעקוף את בעיית הגט המעושה. עובדה, זה עובד מצוין בארצות הברית. ''והרי בארצות הברית היהודים מחויבים לאותה תורה'', הוא מתריס. וככה זה ייראה: במקרה שאחד הצדדים רוצה להיפרד, הוא שולח הודעה בדואר רשום לבן הזוג, לפיה הוא רוצה לממש את ההסכם. מאותו רגע מתחיל השעון לתקתק.לזוג יש שישה חודשים לסכם את תנאי הפרידה (ומותר לו לפנות לבית משפט לענייני משפחה כדי לסדר את ענייניו). במהלך החודשים האלו, אם אחד הצדדים רוצה לפנות לטיפול זוגי, הצד השני חייב להתלוות אליו לפחות לשלוש פגישות.אם בסוף התקופה הפסיכולוג חושב שיש סיכוי לתיקון,הוא יכול להמליץ על שלושה חודשי טיפול נוספים. לא יותר ( '' התייעצנו עם פסיכולוגים שאמרו שאם אחרי תשעה חודשים הם לא מסתדרים, אז עדיף שיתגרשו'', מבהירה לבמור). בתום תקופת הביניים (שישה או תשעה חודשים) בודקים אם הזוג עדיין נשוי. אם כן, מבררים מיהו הסרבן ומאותו הרגע מחויב הסרבן בתשלום מזונות מוגדלים. תשלום המזונות, וזה חשוב מאוד, לא מותנה בשום דבר. לא בבגידה ולא במחדל אחר. ''לא רצינו להיכנס לביצה הזו'', מסבירה לבמור. דיוני הוועדה כללו לא מעט ויכוחים. הלפרין-קדרי ומצגר-וייס ייצגו את הלובי הפמיניסטי יותר, קנוהל ולבמור השמיעו קול קצת יותר שמרני. שני הצדדים נאלצו ללכת זה לקראת זה. לדוגמה, ההסכם הסופי מנוסח בצורה הדדית. אם הגבר מסרב, הוא ישלם. ואם האישה תסרב, היא תשלם. מצגר-וייס לא אוהבת את הניסוח הזה, שמשתמע ממנו כאילו על בתי הדין הרבניים מתדפקים מאות גברים שנשותיהם מחזיקות אותם כבני ערובה. ''אני לא אוהבת את הטון ההדדי הזה'', היא אומרת, ''כי זה לא באמת נכון שלאישה יש כוח''. מצד שני מצגר-וייס נאבקה והצליחה לשכנע את הצדדים שאסור להתנות את תשלום המזונות המוגדלים. עכשיו רק צריך לבדוק את נכונות החברה הישראלית לעכל הסכם כזה. קהת היתה שמחה אם רשמי הנישואים במועצות הדתיות היו מחלקים את ההסכם לזוגות שמגיעים אליהם, אבל היא לא בונה על זה. הממסד עדיין מהסס. ''אין לנו עמדה רשמית'', מודה הרב אלי בן-דהן, שעומד בראש מנהלת בתי הדין. ''עדיין יש ויכוח בין הדיינים. אני חושב שזה דבר טוב שיכול להועיל, ובמציאות שנוצרה זו ממש מצווה. כל דרך להקל על המצב, גם אם היא לא מושלמת, רצוי לנצלה עד כמה שניתן''. בינתיים אפשר למצוא את ההסכם באתר האינטרנט של ''קולך'', אבל בקרוב יופצו ערכות מסודרות של ההסכם בין רבנים עורכי קידושין ובהמשך גם בחנויות הספרים. קנוהל אומר שהמהפכה צריכה לזרום מלמטה. אם זוגות רבים יחתמו, בתי הדין כבר ייאלצו להתמודד עם ההסכם. ''זה ייקח כמה שנים עד שההסכם יעמוד למבחן'', הוא מסביר, ''אנחנו נכנסים לתהליך שאת תוצאותיו נראה רק בעוד 20-10 שנה . אבל גם בינתיים, אם ההסכם יפעל כגורם מחנך, לפיו בני זוג יידעו שהם מחויבים זה לזה בכבוד הדדי ושיש דרך נאותה להיפרד, אז כבר תרמנו רבות ליציבות המשפחה''. קהת : ''הילדים שלי כבר לא יתחתנו בלי הסכם.על גופתי המתה. גם הגבר הכי טוב, אם חס וחלילה נטרפת דעתו, או שהוא בדיכאון, כבר אי אפשר להוציא ממנו גט. פעם שמעתי איזה רב אומר שהעגינות זו העקדת יצחק של דורנו. זה נורא מקומם. הרי לא הרב הזה משלם את המחיר. סרבנות גט היא לא תאונת דרכים, שצריך לקחת בחשבון שתמיד יהיו נפגעים. זהו עוול מוסרי שזועק לשמים''. * sofash@maariv.co.il