כשפורסם דו"ח הוועדה הציבורית בראשות השופט אליעזר גולדברג באוקטובר 1997, כבר עסקה הכנסת בחקיקת חוק המטיל עונשי מינימום על סוגים שונים של עבירות אלימות ומין. ההצעה כבר עברה קריאה ראשונה ובוועדת החוקה התפתח דיון ער, אולם אז ביקש גולדברג מהוועדה לעצור את הליכי החקיקה עד להשלמת הדו"ח. לא בכדי, כשפורסמו לבסוף המסקנות, היו מי שהדביקו להן בטעות את הכינוי "הוועדה לחקיקת עונשי מינימום".

אבל זה היה רחוק מהמציאות. בוועדה שררה מחלוקת בין גישות שונות, ובסופו של דבר פורסמו עמדות רוב ועמדות מיעוט. דעת הרוב, שלה היו שותפים בין היתר גולדברג, היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין והסניגור הציבורי הארצי דאז קנת מן, התנגדה לקביעת עונשי מינימום וגיבשה תחת זאת את רעיון "עונש המוצא", שמצא את ביטויו גם בהצעת החוק שפורסמה בשבוע שעבר. תומכי דעת המיעוט בוועדה (בין היתר היו אלה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, המשנה ליועץ דאז יהודית קרפ ופרופ' ש"ז פלר) חשבו שיש לקבוע עונשי מינימום. חוק לקביעת עונשי מינימום על עבירות מין בלבד נחקק לבסוף ב-2001; ואולם אין זה מינימום קשיח: החוק עצמו מאפשר לשופטים לעקוף גם את הענישה המינימלית במקרים שהם מוצאים לנכון.

בשנה האחרונה נראה שהשופטים החליטו להשיב מלחמה: שתי פסיקות של בית המשפט העליון האמריקאי מעמידות את שיטת ה"גייד ליינס" כולה בסימן שאלה

גם הצעת המיעוט אינה מתקרבת לנוסחה הגורפת לגזירת עונשים הפועלת בארה"ב, או לפחות פעלה עד לחודשים האחרונים. בבתי המשפט האמריקאיים - המדינתיים והפדרליים כאחד - פועלת שיטת ה"גייד ליינס", המבוססת על טבלאות המגבילות את שיקול הדעת של השופט הגוזר את עונשו של הנאשם עד כדי כך, שלעתים כל שהוא נדרש לעשות הוא לבדוק מה העונש שנקבע מראש לעבירה.

בשנה האחרונה נראה שהשופטים החליטו להשיב מלחמה: שתי פסיקות של בית המשפט העליון האמריקאי מעמידות את שיטת ה"גייד ליינס" כולה בסימן שאלה. מאז, אומרת ד"ר רות קנאי מאוניברסיטת בר אילן, שוררת מבוכה רבה בארה"ב, וכעת נחשב מעמדן של ה"גייד ליינס" במידה רבה ככלי מנחה ולא מחייב.

בישראל יש עדיין אמון רב יותר בשופטים ובשיקול דעתם, וההצעה להגבילם עד כדי כך לא עומדת על הפרק. זאת גם הסיבה שהשופטים תומכים בהצעת משרד המשפטים, המבוססת על דעת הרוב בדו"ח גולדברג. ובכל זאת, אם מישהו מחפש סימנים להגבלת שיקול דעתם של השופטים, אפשר אולי למצוא אותם כאן: ועדת גולדברג הציעה שעונשי המוצא ייקבעו בידי ועדה בת חמישה חברים, שלושה מהם שופטים בדימוס. הצעת החוק החדשה של משרד המשפטים השאירה את השלושה, אך הרחיבה את הוועדה לתשעה.

חשין רותח על הרמיזות

ביום שני האחרון שב השופט מישאל חשין לארץ לאחר חופשה קצרה בניו יורק, ולא האמין למראה עיניו. הסערה המתחוללת זה שבועיים סביב פסק דינו של בית הדין המשמעתי לשופטים, שחשין ישב בראשו, בעניינה של השופטת הילה כהן, נחתה על ראשו בחבטה גדולה. חשין, שעיין בכל העיתונים שהצטברו על שולחנו ועודכן בהתפתחויות, רותח. לדעתו, אפשר לא להסכים עם גזר הדין של בית הדין המשמעתי שהקל עם השופטת והסתפק בנזיפה חמורה והעברה למקום כהונה אחר, אבל מכאן ועד ההתקפה החזיתית על השופטים כולם, ועליו אישית, המרחק רב.

במיוחד הקפיצו אותו הרמיזות כאילו פסקו השופטים מה שפסקו מתוך שיקולים אישיים. אצל חורשי רעתה של מערכת המשפט, חשין יודע, כל ספקולציה הופכת לעובדה. כמו זימונה של של הילה כהן על ידי ברק לשיחה דווקא בשבוע שבו חשין שהה בחו"ל (בהקשר זה, הבהיר השבוע בכיר במערכת המשפטית כי הפגישה זומנה "עוד לפני שהתפרסמה הכתבה הראשונה בנושא בעיתונות"). השאלה אם חשין מקבל בהבנה את ניסיונותיהם של ברק, אוקון, לבני ונציגות השופטים להביא לקץ כהונתה של הילה כהן, על אף פסיקתו, נותרת לפי שעה פתוחה.