שיתוף קבצים באינטרנט זה קצת כמו נהיגה במהירות מופרזת - זו עבירה על החוק, אבל כולם עושים את זה, אז לא נורא. יש חוקים שזו כבר נורמה חברתית לעבור עליהם. וזה כמובן מה שמשגע את חברות התקליטים והסרטים. למרות ששיתוף קבצי מוסיקה ווידיאו באינטרנט היא עבירה על חוק זכויות היוצרים - עבירה שגוררת עונשים לא קלים בכלל - הגולשים מצפצפים על החוק ועושים ככל העולה על רוחם.

מה אפשר לעשות? על הגולשים קשה לכפות את החוק, וכל הקמפיינים שבהם רואים אמנים שמסבירים יפה לגולשים כמה שזה לא חוקי ופוגע בהם לא ממש מסייעים למגר את התופעה.

אז איזה אמצעי בכל זאת יכול להיות יעיל כדי לגרום לגולשים להפסיק או להפחית את שיתוף הקבצים שלהם? מחקר חדש וייחודי שנעשה במשותף על ידי חוקרים מאוניברסיטת בר אילן ומאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, חושף כי הדרך היחידה למנוע מגולשים לשתף קבצים היא פשוט לפרסם את שמם ברבים.

לא ענישה העומדת מעל ראשם, לא הסברה, לא הבנה של החוק, אפילו לא סילוק מהאוניברסיטה בה לומדים הגולשים במידה שהם סטודנטים - כל זה לא יעזור. רק אם שמם יפורסם ברבים - יהיה לזה אפקט מרתיע.

הצרכנים לא תופשים את השיתוף כגניבה

את המחקר, שנקרא "השפעת החוק על הקונצנזוס הנתפש בציבור בתחום נורמות שיתוף הקבצים", ערכו ד"ר יובל פלדמן בן ה-34 מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן וג'אניס נדלר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת נורת'ווסטרן.

השניים גילו כי אחת הבעיות הגדולות ביותר של שיתוף קבצים, היא שאנשים כלל לא רואים את הורדות הקבצים כעבירה על החוק או כגניבה. סקרים גילו כי 78% ממשתמשי האינטרנט בארה"ב אשר מורידים קבצי מוסיקה - אינם רואים בכך גניבה. הם רואים בכך שיתוף בין אנשים, והם לא רואים בכך פגיעה באמנים, אלא מאמינים שממילא תאגידי המוסיקה גורפים את כל הכסף לכיסם.

איך משנים את הגישה הזו?

פלדמן ונדלר יצאו לערוך ניסוי בקרב 240 סטודנטים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. סטודנטים הם אחת מהאוכלוסיות המרבות לשתף קבצים ברשת. הם התבקשו לענות על סדרה של שאלות בנוגע להרגלי שיתוף הקבצים שלהם ושל חבריהם, והמוכנות שלהם לשנות את ההרגלים האלה.

זאת, כאשר כל אחד מהם קיבל אחד מחמישה הסברים על שיתוף הקבצים: קבוצה אחת קיבלה רק הסבר כללי; קבוצה שנייה קיבלה הסבר כללי הכולל הבהרה מודגשת ששיתוף קבצים הוא עבירה על החוק הגוררת העמדה לדין; קבוצה שלישית קיבלה את ההסבר עם הנחייה מפורשת שסטודנט אשר יימצא משתף קבצים יותר מפעם אחת עשוי להיות מורחק לצמיתות מספסל הלימודים; קבוצה רביעית קיבלה הסבר אשר התמקד בפנייה לרגש ולמצפון, בכך ששיתוף קבצים פוגע ביוצרים צעירים ובתפקוד הרשת של האוניברסיטה; קבוצה חמישית קיבלה הסבר עם הבהרה מפורשת שמי שיישתף קבצים, שמו יתפרסם ברבים ברשת האינטרנט ובלוחות המודעות באוניברסיטה.

מטרת המחקר היתה להבין איזה מהמצבים משפיע על היחס של הסטודנטים לשיתוף קבצים, כאשר הקבוצה הראשונה, שקיבלה את ההסבר הכללי בלבד, היא בעצם קבוצת הביקורת.

"הופתענו לגלות כי מה שבאמת הצליח להשפיע על היחס של הסטודנטים לשיתוף הקבצים היה פרסום שמם ברבים, שנתפש על ידם כבושה", אומר פלדמן.

עוצמת הבושה

"חשבנו שהפנייה המוסרית היא זו שתסייע לשינוי גישה, ולא כך הדבר. היתה לכך אפילו השפעה הפוכה", אומר פלדמן. "גילינו שהבושה שנגרמת מפרסום השם יכולה להיות יותר יעילה אף מהרחקה מהאוניברסיטה או מהגשת תביעה.

"המסקנה שלי היא שאם רוצים למנוע שיתוף קבצים, לבייש את המשתף ברבים זו סנקציה מרתיעה יותר אף מהגשת תביעה. האנונימיות היא זו שמגנה על הגולש. ברגע שאתה פוגע באנונימיות שלו, אתה מקטין את פעילות שיתוף הקבצים.

"צריך אולי לסייג את הממצאים בכך שמדובר בסטודנטים, שהם אנשים צעירים הנוטים להיות מושפעים יותר ממה שאחרים חושבים עליהם, מאשר אנשים מבוגרים יותר. אבל למרות שאנשים לא מתביישים להודות בכך שהם משתפים קבצים, רק הקבוצה שקיבלה את סנקציית פרסום השם ברבים הראתה נכונות לשנות משהו ולהשתנות, כי זו סנקציה שבאמת הפחידה אותם".

הבעיה: יש פתרון לבושה

תוצאות המחקר האלה יכולות רק לשמח את איאן קלארק, מתכנת מחשבים אירי בן 28, שהציג לפני כשבועיים בלאס וגאס טכנולוגיות חדשות שיאפשרו שיתוף קבצים באופן שלא יפליל את המשתמשים.